סבא דמשפטים • זקן חכמי ופוסקי מרוקו הגר"י מאמאן
פרופיל מרתק לדמותו של זקן רבני מרוקו בישראל, הגאון רבי יהושע מאמאן, בצירוף מכתבים נדירים מגדולי התורה הנחשפים כאן לראשונה, ובין השאר המכתב בו הציע לו הגר"ע יוסף לכהן כרבה של ירושלים • כהונתו כרב וכדיין במרוקו, בנהריה ובבאר שבע • הקשר ההדוק עם חכמי פורת יוסף והגר"ע זצ"ל • וברכת הבבא סאלי שהצילה את ראייתו
שעת צהריים בשכונת מקור ברוך השוקקת חיים בירושלים. קול התורה נשמע בה תדיר מהיכלי הישיבות ובתי המדרשות הרבים הפזורים בה. כאשר מתוך בית שקט וצנוע בוקע קול התורה בניגון ערב ובמתיקות מיוחדת, מתק שפתיים דולקות, זהו קולו של זקן רבני מרוקו, סבא דמשפטים, הגאון רבי יהושע מאמאן, משיירי כנסת הגדולה ומשרידי דור דעה, משושלת גדולי התורה והיראה של יהדות מרוקו המפוארה.
בכניסתנו אל סלון הבית להתברך ולחזות מקרוב אחר דמותו של זקן הרבנים הספרדים בדורנו, ניצבה אל מול עינינו דמות מופת, שקוע בתלמודו על כורסא קטנה בחשק נעורים, כנער צעיר בשיא כוחו, ובידו אוחז הוא גמרא גדולה, אשר שנים רבות של עמל ניכרות מבין דפיה הדהויים, ומתנונעע הוא בהתלהבות - ללא שנתמך גבו על המשענת כלל על אף גילו המופלג, והוד קדומים נסוך על פניו.
בצעירותו גדל הגר"י מאמאן בישיבה המרכזית במרוקו אצל הגאון רבי דוד עטאר זצ"ל, בעיר צאפרו, עיר מולדתו, הסמוכה לעיר הגדולה 'פאס' הנודעת. הנהגתו בקודש של ראש הישיבה הגאון רבי דוד עטאר זצ"ל הייתה לקבץ את התלמידים אל ביתו בשעות הערב המוקדמות, בשעה זו היו עומדים לתפילת ערבית ומיד לאחר מכן היו שוכבים לשינה בביתו עד השעה שתיים לאחר חצות הלילה, ומשעה שתיים בלילה היה לומד גמרא יחד עם תלמידיו עד תפילת שחרית עם אור הבוקר, וזאת מבלי לפגוע בסדרי הלימוד של יום המחרת. דרך הלימוד הייתה בעיון רב, תוך כדי ליבון הסוגיא על כל צדדיה ושיטותיה, וכך גדלו וצמחו בני הישיבה בתורה, במקום זה עלה ונתעלה זקן רבני מרוקו במשך שלוש שנים.
בהקשר זה מספר משמשו ר' אברהם רחמים, כי פעם בשעת קורת רוח שח הגר"י על הקשר ההדוק שהיה לו עם רבו, בה התבטאה ההערכה העצומה שהעריך הרב את תלמידו הצעיר. "פעמים שרצו לעמוד על גדלותו בתורה חרף גילו הצעיר, היה מבקש רבו ממנו לעמוד בפני גדולי החכמים שם, לישא וליתן בפלפולא דאורייתא, כשאז עוד היה קודם גיל הבר מצווה".
לאחר שלוש שנים, בהיותו כבן שלוש עשרה, סיים הגר"י את לימודיו אצל הגאון רבי דוד עטר, בשאיפה להמשיך ולהתעלות בעסק לימוד התורה, אולם עקב קשיי הדוחק בפרנסה באותה תקופה עזבו חלק מחבריו לספסל הלימודים ופנו אל המלאכה ויגיע כפיים, כדי להביא טרף לביתם, אך הרב שחשקה נפשו בתורה עד למאד, ישב ובכה בביתו. הבחין בכך אביו הגאון רבי רפאל מאמאן זצ"ל, המכונה 'המלאך רפאל' זיע"א, ושאלו לפשר בכיו, השיב הנער כי "רצוני הוא רק לעסוק בתורה ולא שום דבר אחר".
ראה אביו את רצונו העז ושאיפותיו הגדולות, ולקחו ללמוד אצלו בישיבתו הגדולה על אף גילו הצעיר, שם התעלה הרב בתורה, שקד על תלמודו וסיים את הש"ס כולו וארבעת חלקי השו"ע ונושאי כליהם בעיון. וכך, כבר בהיותו כבן שבע עשרה, הוסמך להוראה על ידי רבותיו, ושימש כמוהל ושוחט בעירו. שח לנו משמשו, כי בכל הזדמנות שעולה זכרונו של אביו 'המלאך רפאל' זצ"ל, מזכירו הרב במורא וסילודין, ואומר: "הרי אני בנו ותלמידו, שרוב תורתי קניתי ממנו", ומרגלא בפומיה "מו"ר אבי היה מלאך אלוקים בתורה, חסידות וענווה - כאחד הראשונים". אור המערב
בן שמונה עשרה היה הרב כאשר נבחן אצל גדולי רבני מרוקו והוסמך לדיינות על ידי הגאון רבי יהושע ברדוגו זצ"ל והגאון רבי שאול אבן דנאן זצ"ל, אשר התפעלו והתרגשו מהניצוץ העילוי שבו, ואמרו עליו "עתיד אתה להיות אור גדול, אור המערב". שם נשא ונתן בהלכה עם דייני העיר. כעבור מספר שנים, בגיל עשרים ושמונה, התמנה לדיין בעיר 'אספי' ושימש כדיין הצעיר ביותר בתולדות מרוקו. לאחר תקופה עבר לשמש כדיין בעיר הבירה 'רבאט', ובהמשך הזמן עלה לכהונה הרמה לשמש כראב"ד ורב ראשי במרקאש העיר הגדולה.
כך במשך השנים הרביץ תורה והלכה בכל חלקי התורה, ואל דרשותיו נהרו המונים לשמוע נועם פיו, אשר עורר את לב העם לאביהם שבשמים. עד אשר עלה לחונן את עפרה של ארץ הקודש - על אף שהיה מועמד לשמש כרבה הראשי של כל ממלכת מרוקו. מה שהשפיע על החלטת הגר"י לעזוב את מרוקו היה בעיקר כבודה של אימו, הרבנית הצדקנית ע"ה, שעלתה לארץ הקודש לבדה ולא חשה בטוב, הגר"י שראה כך אמר "אימי נמצאת לבדה ואני אשאר פה"?! לכן גמר בליבו לעלות לארץ הקודש ועזב כל מה שהיה לו במרוקו.
כאן מציין לנו משמשו ר' מנשה רחמים, כי זוהי אחת הסיבות בה תולה הרב את אריכות ימיו בצלילות הדעת. ואכן, אימו ע"ה, אשר בשבילה עלה ארצה, הייתה מתגוררת אצלו והיה מכבדה עד למאד ודואג לה לכל מחסורה.
עוד בהיות הרב משמש כרב ומו"צ בעיר אספי במרוקו הוא בא בחליפת מכתבים עם הראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל. באחד ממכתביו כתב לו הראש"ל "אם כת"ר יעלה ארצה, אשתדל בעבורו בכל מאמצי למשרה תורנית כיאה למעמדו". אך בשנת תשכ"ח, בהיותו בגיל חמישים, כשעלה הגר"י עם בני משפחתו ארצה, כבר היה זה לאחר שנתבקש הגרב"צ עוזיאל זצ"ל לישיבה של מעלה וכך לא זכו להפגש.
עם זאת, כשהגיע לישראל, נפגש הגר"י עם הרב הראשי לישראל הג"ר יצחק ניסים וביקש ממנו לשמש כאב בית דין לענייני גיטין בעיר חיפה, הגר"י כששמע את ההצעה בירר: "כמה גיטין עושים פה?" וכשהשיבו לו "כל יום כשבעה גיטין", אמר: "ח"ו, בנפשנו נביא לחמנו?!" וסיפר כי במרוקו, היה דיין עשרים ושתים שנה ואף גט אחד לא יצא מתחת ידו, משום שכשבאו אליו בעבור גט לא היה עוזב את בית הדין עד שזכה להשכין שלום ביניהם, ולכן סירב להצעת הרב ניסים, ולא הסכים להתמנות כדיין שם.
עקב כך באותה תקופה לא שימש הרב במשרה תורנית וקבע מושבו בעיה"ק ירושלים תובב"א, שם איוה למושב לו את היכלה של ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה, ולמד באותה תקופה עם גדולי חכמי פורת יוסף, ראשי הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל והגאון רבי יוסף עדס זצ"ל, אשר היה עימם בקשרי ידידות גדולים והוקירוהו וכיבדוהו מאד.
לאחר כשנה עלה ונתמנה לשמש כמרא דאתרא בעיר נהריה. לקראת פרידתו ערכו לכבודו חכמי פורת יוסף סעודה, ובמכתב הודאה וברכה כתבו "לכבוד מעלת ותהילת ידידנו הרב הגאון כליל המעלות אציל הנפש והמידות איש חי רב פעלים והמעש כמוה"ר רבי יהושע ממן שליט"א... נתבשרנו בשמועה טובה כי מעלת כת"ר נבחר לשמש כרב ראשי לעיר נהריה... והננו מתכבדים בזה לברכו בשם כל רבנן ותלמידהון בישבתינו הקדושה אשר זכינו וכת"ר הסתופף אתנו בחצרות קודש מאז הגיעו לארה"ק... נישא תפילה לשוכן במרומים, יאריך ה' ימיו על ממלכתו ויוסיף לו כח ובריאות להגשים שאיפותיו הנעלות", כשעל החתום מרנן ראשי הישיבה זצ"ל.
במשך למעלה מעשר שנים, משנת תשכ"ט עד תש"מ, שימש הגר"י מאמאן כרבה של נהריה והיה עומד בפרץ לתקן ולחזק חומות הדת והקדושה בעיר. מידי ערב שבת נוהג היה הרב לערוך סיור ברחבי העיר לבדוק את כשרות העירוב שיהיה על פי כללי ההלכה, דאגתו של הרב בענין זה הייתה גדולה עד כדי כך שכאשר עזב את רבנות העיר, ביקש מהאדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שהחליפו בתפקיד הרב הראשי, להמשיך ולעקוב אחר כשרות העירוב בעיר.
על אף ששימש הרב כמרא דאתרא בנהריה, תמיד בכל הזדמנות העדיף את עולם הדיינות. ואכן בשנת תש"מ, בהשתדלותו הרבה של הגר"ע יוסף זצ"ל, ששימש באותה תקופה כרב הראשי לישראל, עלה לכהן כדיין בעיר האבות באר שבע ת"ו, שם היה יושב על מדין, משיב תשובות לשואליו ומרביץ תורה, תוך שהוא מייסד ומקים שיעורי תורה לרבים ומפריח את השממה בעיר הדרומית.
את סוף תקופת כהונתו בעולם הדיינות, סיים הרב בבית הדין הגדול בעיה"ק ירושלים, והייתה דעתו בפסיקה מקובלת על עמיתיו הדיינים הגדולים, וכשהשלים את משרתו ועמד לצאת לפנסיה, נתבקש על ידי הגר"ע יוסף זצ"ל להמשיך לכהן בבית הדין הגדול, אך הגר"י סירב בענוותנותו הרבה ואמר "צריך לתת גם לאחרים".וילן שם יהושע בעמק
את אומנות כתיבת פסיקת ההלכה רכש זקן הדיינים במשך כל שנות חייו, עוד בצעירותו, עת היה יושב ומעלה על הכתב את שיעורי רבותיו וחידושיו הרבים אשר ברבות הימים יצאו בסדרת ספריו "עמק יהושע" המפורסמים בעולם ההלכה והדיינות. אשר הם אוצר בלום של פסקי הלכה שבהם ניכר עמלו הרב מתוך קשיי דוחק הפרנסה, עוד מתקופת היותו צעיר הרבנים במרוקו.
בהקשר זה מציין לנו משמשו המסור את שסיפר לו הרב, כי בצעירותו לאחר חתונתו פרצה מלחמת עולם השנייה, והממשלה במרוקו הכריזה על האפלה ולא אפשרה את התאורה בבתים, והיה הרב יושב ולומד וכותב חידושיו לאור הנר, לימים נזקק לניתוח בעיניו מפני כך. בשל חששו מהניתוח, שם את פעמיו לעירו של האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, אשר היה עימו בקשרי ידידות גדולים, והבטיחו האדמו"ר וברכו שיעשה את הניתוח ויצליח בו ואכן הניתוח עבר בהצלחה.
בעת פסיקתו ההלכתית של הגר"י עומדת מול עיניו דרכו ושיטתו ההלכתית של ה'בית יוסף' בספריו בית יוסף, שולחן ערוך ונושאי כליהם, דעתו הייתה כך גם לפני עלייתו ארצה, עוד בהיותו במרוקו, מנהגיו היו תמיד לאורו של השו"ע, והוא קבע נחרצות "כי הספרדים צריכים לנהוג אך ורק כדעת הבית יוסף גם במרוקו ולא רק בארץ ישראל".
באחת הפעמים שביקר הגאון רבי ראובן אלבז במעונו של הגר"י, הוא סיפר שדן עם הגר"ע זצ"ל לגבי הוצאת שבת לשיטת ר"ת, ודיבר איתו אודות תשובתו של בעל העמק יהושע שפסק כדעת מרן להוציא כר"ת ודלא כתשובתו של הגר"ש מאשש זצ"ל. והנהן הגר"ע בראשו ואמר: "אוהב אני את דרך פסיקותיו המיוחדות של הרב מאמאן".
בכלל, הקשר עם הגר"ע זצ"ל החל עוד כשהיה הגר"י במרוקו, כאשר הגיע שמעו של הגר"ע וספריו המפוארים לשם. כשהגיע הגר"י לארץ, הראשון מגדולי התורה שביקר אצלו היה הגר"ע יוסף שהיה אז רבה הראשי של ת"א, ודיבר עימו רבות בעניני הלכה, ואף היה מתכתב עימו רבות כרב בנהריה וכדיין, התשובות הללו אף הודפסו בספריו עמק יהושע חלק שני. גם הגר"ע מזכירו בספריו פעמים רבות ומחשיב דעתו מאד. ואף כל ספר שהוציא הגר"ע, היה שולח אליו בצירוף הקדשה חמה ולבבית.
באותה תקופה תמך בו הגר"ע לכהן כחבר בית הדין הגדול, ואף רצה שיכהן כרבה הראשי של ירושלים והביע זאת בכתב המלצה הנחשף כאן לראשונה (אשר לא יצא בסופו של דבר לפועל מפני סיבות מסויימות). ומאז התעצמו קשרי הידידות וההערצה ביניהם. מעניין לציין כי באחת ההזדמנויות ביקש הגר"ע מהגר"י מאמאן להצטרף למועצת חכמי התורה, אך הגר"י סירב מחמת ענותנותו הרבה.
באחד הביקורים האחרונים של הגר"י אצל הגר"ע זצ"ל, אמר לו הגר"ע: "אני שמח שכבודו מגן עלי מפני המשיגים על פסקי אשר לא כמנהגי מרוקו". גם נשיא ה'מועצת' החדש, הגר"ש כהן, נפגש עם הגר"י מספר פעמים, ובכל עת שפוגשו הגר"י מתבטל לפניו בהתבטלות מוחלטת ומציין כי זכותו גדולה בהעמדת עולם התורה הספרדי על ידי פריחת הישיבות הספרדיות, שראשיהם הם תלמידיו של הגר"ש כהן אשר זכו לינוק ממנו תורה בהיכלה של ישיבת פורת יוסף.
בתקופה קשה זו, ובפרט לאחר העברת גזירת הגיוס, אמר הגר"י: "צריכים אנו בימים אלו להרבות הרבה בתפילות ומצוות ומעשים טובים ובלימוד התורה. אין לנו שיור אלא רק התורה הזאת, ומה שנשאר לנו זה רק לבטוח בהקב"ה ולא לדאוג מכלום. גמרנו, אם אנו משתדלים ועושים מה שצריך, למה לדאוג?".
כמו כן, בכל הזדמנות מורה הגר"י להתחזק בכוונה בתפילה שלא יהא בבחינת בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ובעיקר בעניית אמן יהא שמיה רבא בכוונה ובקול רם, שהיא סגולה גדולה לביטול גזירות. הנהגה זאת היא בבחינת 'נאה דורש נאה מקיים', מעידים תלמידיו והמתפללים במחיצתו, לראות תפילה מעומק הלב כמונה מרגליות ממש בהשתפכות הנפש, כמלאך ה' צבאות, והוא סמל ודוגמא איך תפילה צריכה להיראות, כעבד המשתפך לפני קונו. כך גם ידוע בדיקדוקו בברכות כברכת אשר יצר, וכן בכל ברכה וברכה שאומרה בכוונה גדולה וחיתוך התיבות במשך מספר דקות, מחזה אשר נוטע בלב כל רואיו ומוסיף חיזוק רב בעבודת ה'.
בכניסתנו אל סלון הבית להתברך ולחזות מקרוב אחר דמותו של זקן הרבנים הספרדים בדורנו, ניצבה אל מול עינינו דמות מופת, שקוע בתלמודו על כורסא קטנה בחשק נעורים, כנער צעיר בשיא כוחו, ובידו אוחז הוא גמרא גדולה, אשר שנים רבות של עמל ניכרות מבין דפיה הדהויים, ומתנונעע הוא בהתלהבות - ללא שנתמך גבו על המשענת כלל על אף גילו המופלג, והוד קדומים נסוך על פניו.
בצעירותו גדל הגר"י מאמאן בישיבה המרכזית במרוקו אצל הגאון רבי דוד עטאר זצ"ל, בעיר צאפרו, עיר מולדתו, הסמוכה לעיר הגדולה 'פאס' הנודעת. הנהגתו בקודש של ראש הישיבה הגאון רבי דוד עטאר זצ"ל הייתה לקבץ את התלמידים אל ביתו בשעות הערב המוקדמות, בשעה זו היו עומדים לתפילת ערבית ומיד לאחר מכן היו שוכבים לשינה בביתו עד השעה שתיים לאחר חצות הלילה, ומשעה שתיים בלילה היה לומד גמרא יחד עם תלמידיו עד תפילת שחרית עם אור הבוקר, וזאת מבלי לפגוע בסדרי הלימוד של יום המחרת. דרך הלימוד הייתה בעיון רב, תוך כדי ליבון הסוגיא על כל צדדיה ושיטותיה, וכך גדלו וצמחו בני הישיבה בתורה, במקום זה עלה ונתעלה זקן רבני מרוקו במשך שלוש שנים.
בהקשר זה מספר משמשו ר' אברהם רחמים, כי פעם בשעת קורת רוח שח הגר"י על הקשר ההדוק שהיה לו עם רבו, בה התבטאה ההערכה העצומה שהעריך הרב את תלמידו הצעיר. "פעמים שרצו לעמוד על גדלותו בתורה חרף גילו הצעיר, היה מבקש רבו ממנו לעמוד בפני גדולי החכמים שם, לישא וליתן בפלפולא דאורייתא, כשאז עוד היה קודם גיל הבר מצווה".
לאחר שלוש שנים, בהיותו כבן שלוש עשרה, סיים הגר"י את לימודיו אצל הגאון רבי דוד עטר, בשאיפה להמשיך ולהתעלות בעסק לימוד התורה, אולם עקב קשיי הדוחק בפרנסה באותה תקופה עזבו חלק מחבריו לספסל הלימודים ופנו אל המלאכה ויגיע כפיים, כדי להביא טרף לביתם, אך הרב שחשקה נפשו בתורה עד למאד, ישב ובכה בביתו. הבחין בכך אביו הגאון רבי רפאל מאמאן זצ"ל, המכונה 'המלאך רפאל' זיע"א, ושאלו לפשר בכיו, השיב הנער כי "רצוני הוא רק לעסוק בתורה ולא שום דבר אחר".
ראה אביו את רצונו העז ושאיפותיו הגדולות, ולקחו ללמוד אצלו בישיבתו הגדולה על אף גילו הצעיר, שם התעלה הרב בתורה, שקד על תלמודו וסיים את הש"ס כולו וארבעת חלקי השו"ע ונושאי כליהם בעיון. וכך, כבר בהיותו כבן שבע עשרה, הוסמך להוראה על ידי רבותיו, ושימש כמוהל ושוחט בעירו. שח לנו משמשו, כי בכל הזדמנות שעולה זכרונו של אביו 'המלאך רפאל' זצ"ל, מזכירו הרב במורא וסילודין, ואומר: "הרי אני בנו ותלמידו, שרוב תורתי קניתי ממנו", ומרגלא בפומיה "מו"ר אבי היה מלאך אלוקים בתורה, חסידות וענווה - כאחד הראשונים". אור המערב
בן שמונה עשרה היה הרב כאשר נבחן אצל גדולי רבני מרוקו והוסמך לדיינות על ידי הגאון רבי יהושע ברדוגו זצ"ל והגאון רבי שאול אבן דנאן זצ"ל, אשר התפעלו והתרגשו מהניצוץ העילוי שבו, ואמרו עליו "עתיד אתה להיות אור גדול, אור המערב". שם נשא ונתן בהלכה עם דייני העיר. כעבור מספר שנים, בגיל עשרים ושמונה, התמנה לדיין בעיר 'אספי' ושימש כדיין הצעיר ביותר בתולדות מרוקו. לאחר תקופה עבר לשמש כדיין בעיר הבירה 'רבאט', ובהמשך הזמן עלה לכהונה הרמה לשמש כראב"ד ורב ראשי במרקאש העיר הגדולה.
כך במשך השנים הרביץ תורה והלכה בכל חלקי התורה, ואל דרשותיו נהרו המונים לשמוע נועם פיו, אשר עורר את לב העם לאביהם שבשמים. עד אשר עלה לחונן את עפרה של ארץ הקודש - על אף שהיה מועמד לשמש כרבה הראשי של כל ממלכת מרוקו. מה שהשפיע על החלטת הגר"י לעזוב את מרוקו היה בעיקר כבודה של אימו, הרבנית הצדקנית ע"ה, שעלתה לארץ הקודש לבדה ולא חשה בטוב, הגר"י שראה כך אמר "אימי נמצאת לבדה ואני אשאר פה"?! לכן גמר בליבו לעלות לארץ הקודש ועזב כל מה שהיה לו במרוקו.
כאן מציין לנו משמשו ר' מנשה רחמים, כי זוהי אחת הסיבות בה תולה הרב את אריכות ימיו בצלילות הדעת. ואכן, אימו ע"ה, אשר בשבילה עלה ארצה, הייתה מתגוררת אצלו והיה מכבדה עד למאד ודואג לה לכל מחסורה.
עוד בהיות הרב משמש כרב ומו"צ בעיר אספי במרוקו הוא בא בחליפת מכתבים עם הראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל. באחד ממכתביו כתב לו הראש"ל "אם כת"ר יעלה ארצה, אשתדל בעבורו בכל מאמצי למשרה תורנית כיאה למעמדו". אך בשנת תשכ"ח, בהיותו בגיל חמישים, כשעלה הגר"י עם בני משפחתו ארצה, כבר היה זה לאחר שנתבקש הגרב"צ עוזיאל זצ"ל לישיבה של מעלה וכך לא זכו להפגש.
עם זאת, כשהגיע לישראל, נפגש הגר"י עם הרב הראשי לישראל הג"ר יצחק ניסים וביקש ממנו לשמש כאב בית דין לענייני גיטין בעיר חיפה, הגר"י כששמע את ההצעה בירר: "כמה גיטין עושים פה?" וכשהשיבו לו "כל יום כשבעה גיטין", אמר: "ח"ו, בנפשנו נביא לחמנו?!" וסיפר כי במרוקו, היה דיין עשרים ושתים שנה ואף גט אחד לא יצא מתחת ידו, משום שכשבאו אליו בעבור גט לא היה עוזב את בית הדין עד שזכה להשכין שלום ביניהם, ולכן סירב להצעת הרב ניסים, ולא הסכים להתמנות כדיין שם.
עקב כך באותה תקופה לא שימש הרב במשרה תורנית וקבע מושבו בעיה"ק ירושלים תובב"א, שם איוה למושב לו את היכלה של ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה, ולמד באותה תקופה עם גדולי חכמי פורת יוסף, ראשי הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל והגאון רבי יוסף עדס זצ"ל, אשר היה עימם בקשרי ידידות גדולים והוקירוהו וכיבדוהו מאד.
לאחר כשנה עלה ונתמנה לשמש כמרא דאתרא בעיר נהריה. לקראת פרידתו ערכו לכבודו חכמי פורת יוסף סעודה, ובמכתב הודאה וברכה כתבו "לכבוד מעלת ותהילת ידידנו הרב הגאון כליל המעלות אציל הנפש והמידות איש חי רב פעלים והמעש כמוה"ר רבי יהושע ממן שליט"א... נתבשרנו בשמועה טובה כי מעלת כת"ר נבחר לשמש כרב ראשי לעיר נהריה... והננו מתכבדים בזה לברכו בשם כל רבנן ותלמידהון בישבתינו הקדושה אשר זכינו וכת"ר הסתופף אתנו בחצרות קודש מאז הגיעו לארה"ק... נישא תפילה לשוכן במרומים, יאריך ה' ימיו על ממלכתו ויוסיף לו כח ובריאות להגשים שאיפותיו הנעלות", כשעל החתום מרנן ראשי הישיבה זצ"ל.
במשך למעלה מעשר שנים, משנת תשכ"ט עד תש"מ, שימש הגר"י מאמאן כרבה של נהריה והיה עומד בפרץ לתקן ולחזק חומות הדת והקדושה בעיר. מידי ערב שבת נוהג היה הרב לערוך סיור ברחבי העיר לבדוק את כשרות העירוב שיהיה על פי כללי ההלכה, דאגתו של הרב בענין זה הייתה גדולה עד כדי כך שכאשר עזב את רבנות העיר, ביקש מהאדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שהחליפו בתפקיד הרב הראשי, להמשיך ולעקוב אחר כשרות העירוב בעיר.
על אף ששימש הרב כמרא דאתרא בנהריה, תמיד בכל הזדמנות העדיף את עולם הדיינות. ואכן בשנת תש"מ, בהשתדלותו הרבה של הגר"ע יוסף זצ"ל, ששימש באותה תקופה כרב הראשי לישראל, עלה לכהן כדיין בעיר האבות באר שבע ת"ו, שם היה יושב על מדין, משיב תשובות לשואליו ומרביץ תורה, תוך שהוא מייסד ומקים שיעורי תורה לרבים ומפריח את השממה בעיר הדרומית.
את סוף תקופת כהונתו בעולם הדיינות, סיים הרב בבית הדין הגדול בעיה"ק ירושלים, והייתה דעתו בפסיקה מקובלת על עמיתיו הדיינים הגדולים, וכשהשלים את משרתו ועמד לצאת לפנסיה, נתבקש על ידי הגר"ע יוסף זצ"ל להמשיך לכהן בבית הדין הגדול, אך הגר"י סירב בענוותנותו הרבה ואמר "צריך לתת גם לאחרים".וילן שם יהושע בעמק
את אומנות כתיבת פסיקת ההלכה רכש זקן הדיינים במשך כל שנות חייו, עוד בצעירותו, עת היה יושב ומעלה על הכתב את שיעורי רבותיו וחידושיו הרבים אשר ברבות הימים יצאו בסדרת ספריו "עמק יהושע" המפורסמים בעולם ההלכה והדיינות. אשר הם אוצר בלום של פסקי הלכה שבהם ניכר עמלו הרב מתוך קשיי דוחק הפרנסה, עוד מתקופת היותו צעיר הרבנים במרוקו.
בהקשר זה מציין לנו משמשו המסור את שסיפר לו הרב, כי בצעירותו לאחר חתונתו פרצה מלחמת עולם השנייה, והממשלה במרוקו הכריזה על האפלה ולא אפשרה את התאורה בבתים, והיה הרב יושב ולומד וכותב חידושיו לאור הנר, לימים נזקק לניתוח בעיניו מפני כך. בשל חששו מהניתוח, שם את פעמיו לעירו של האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, אשר היה עימו בקשרי ידידות גדולים, והבטיחו האדמו"ר וברכו שיעשה את הניתוח ויצליח בו ואכן הניתוח עבר בהצלחה.
בעת פסיקתו ההלכתית של הגר"י עומדת מול עיניו דרכו ושיטתו ההלכתית של ה'בית יוסף' בספריו בית יוסף, שולחן ערוך ונושאי כליהם, דעתו הייתה כך גם לפני עלייתו ארצה, עוד בהיותו במרוקו, מנהגיו היו תמיד לאורו של השו"ע, והוא קבע נחרצות "כי הספרדים צריכים לנהוג אך ורק כדעת הבית יוסף גם במרוקו ולא רק בארץ ישראל".
באחת הפעמים שביקר הגאון רבי ראובן אלבז במעונו של הגר"י, הוא סיפר שדן עם הגר"ע זצ"ל לגבי הוצאת שבת לשיטת ר"ת, ודיבר איתו אודות תשובתו של בעל העמק יהושע שפסק כדעת מרן להוציא כר"ת ודלא כתשובתו של הגר"ש מאשש זצ"ל. והנהן הגר"ע בראשו ואמר: "אוהב אני את דרך פסיקותיו המיוחדות של הרב מאמאן".
בכלל, הקשר עם הגר"ע זצ"ל החל עוד כשהיה הגר"י במרוקו, כאשר הגיע שמעו של הגר"ע וספריו המפוארים לשם. כשהגיע הגר"י לארץ, הראשון מגדולי התורה שביקר אצלו היה הגר"ע יוסף שהיה אז רבה הראשי של ת"א, ודיבר עימו רבות בעניני הלכה, ואף היה מתכתב עימו רבות כרב בנהריה וכדיין, התשובות הללו אף הודפסו בספריו עמק יהושע חלק שני. גם הגר"ע מזכירו בספריו פעמים רבות ומחשיב דעתו מאד. ואף כל ספר שהוציא הגר"ע, היה שולח אליו בצירוף הקדשה חמה ולבבית.
באותה תקופה תמך בו הגר"ע לכהן כחבר בית הדין הגדול, ואף רצה שיכהן כרבה הראשי של ירושלים והביע זאת בכתב המלצה הנחשף כאן לראשונה (אשר לא יצא בסופו של דבר לפועל מפני סיבות מסויימות). ומאז התעצמו קשרי הידידות וההערצה ביניהם. מעניין לציין כי באחת ההזדמנויות ביקש הגר"ע מהגר"י מאמאן להצטרף למועצת חכמי התורה, אך הגר"י סירב מחמת ענותנותו הרבה.
באחד הביקורים האחרונים של הגר"י אצל הגר"ע זצ"ל, אמר לו הגר"ע: "אני שמח שכבודו מגן עלי מפני המשיגים על פסקי אשר לא כמנהגי מרוקו". גם נשיא ה'מועצת' החדש, הגר"ש כהן, נפגש עם הגר"י מספר פעמים, ובכל עת שפוגשו הגר"י מתבטל לפניו בהתבטלות מוחלטת ומציין כי זכותו גדולה בהעמדת עולם התורה הספרדי על ידי פריחת הישיבות הספרדיות, שראשיהם הם תלמידיו של הגר"ש כהן אשר זכו לינוק ממנו תורה בהיכלה של ישיבת פורת יוסף.
בתקופה קשה זו, ובפרט לאחר העברת גזירת הגיוס, אמר הגר"י: "צריכים אנו בימים אלו להרבות הרבה בתפילות ומצוות ומעשים טובים ובלימוד התורה. אין לנו שיור אלא רק התורה הזאת, ומה שנשאר לנו זה רק לבטוח בהקב"ה ולא לדאוג מכלום. גמרנו, אם אנו משתדלים ועושים מה שצריך, למה לדאוג?".
כמו כן, בכל הזדמנות מורה הגר"י להתחזק בכוונה בתפילה שלא יהא בבחינת בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ובעיקר בעניית אמן יהא שמיה רבא בכוונה ובקול רם, שהיא סגולה גדולה לביטול גזירות. הנהגה זאת היא בבחינת 'נאה דורש נאה מקיים', מעידים תלמידיו והמתפללים במחיצתו, לראות תפילה מעומק הלב כמונה מרגליות ממש בהשתפכות הנפש, כמלאך ה' צבאות, והוא סמל ודוגמא איך תפילה צריכה להיראות, כעבד המשתפך לפני קונו. כך גם ידוע בדיקדוקו בברכות כברכת אשר יצר, וכן בכל ברכה וברכה שאומרה בכוונה גדולה וחיתוך התיבות במשך מספר דקות, מחזה אשר נוטע בלב כל רואיו ומוסיף חיזוק רב בעבודת ה'.