9 שנים לפיגועי לונדון, ובריטניה לא מצליחה לעכל

האינתיפאדה השנייה שהתחוללה ברחבי הארץ במלוא עוזה, מצאה את בוקר יום שלשי כ"ז בניסן בשנת תשס"ג, מתוח ועצבני. הטלפונים בשב"כ צילצלו ללא הפוגה בהתרעות חמות על פיגועים ומפגעים הנעים לכל אורך ורוחב הארץ, כוחות הביטחון היו פרוסים ומלחמת הטרור בין חמאס, שהיתה זו בשבילו טבילת האש, שרידי התנזים של עראפת ומדינת ישראל, התנהלה במלוא עוזה. הימים היו ימי מלחמה, ומי שלא היה מוכרח לצאת מהבית - לא עשה זאת.

בתל אביב, עיר הבירה הישראלית האלטרנטיבית שעל שפת הים, הורגשה אווירת המתח לא מעט. בעיר, שכבר החלה עוטה על עצמה סממנים של עיר תיירות אירופית, עם אלפי תיירים, בליל שפות ושורת מלונות פופלארים על קו החוף, ניסו בתל אביב לשדר עסקים כרגיל, לא בהצלחה יתירה, במייקס פלייס שעל יד השגרירות האמריקאית, מול חוף בוגרשוב, היה נראה שזהו עוד ערב רגיל, ולמרות ההתרעות החוזרות ונשנות, אף אחד לא חשב שהלילה השחור בלי הירח, יהפוך לשחור משחור.

גם אזרחי בריטניה, המעצמה האירופית בזעיר אנפין, אימפריה לשעבר - שעדיין אוחזת מעט בסממני היוקרה, שקטה ושאננה כדרכה - לא חשבו שהערב הזה במדינה הקטנה במזרח התיכון ישנה להם משהו. על סדר היום במדינה עמדו רפורמות כלכליות, יריבויות פוליטיות מול ראש הממשלה טוני בלייר וסוגיות עונתיות הקשורות בבית המלוכה, חסר הכוח אך רב ההשפעה.

שני הצעירים, שגדלו וחונכו במערכת החינוך הבריטית, שאריף וחאניף, לא הטרידו איש. למעשה, אף אחד כלל לא ידע עליהם. הם גדלו בבריטניה, היו בשר מבשרה ושמם אף עלה פעם או פעמיים במאגרי המידע של ארגוני הביטחון הבריטיים, אך העצלות האנושית, בצירוף הנינוחות הבריטית, קורט של שחצנות ואדישות לא מוסברת, הביאה לחוסר דאגה כללי, אף אחד לא חשב שהבוקר הבא, יהפוך את קרביה וכרעיה של בריטניה, ויעיר אותם למציאות חדשה ומפחידה, שצמחה ממש מתחת לאפם.

את המטענים קיבלו שאריף וחאניף בבוקר אותו היום בעזה. את הדרך לעזה וממנה הם עשו ברכבה של עיתונאית איטלקית, שלא ידעה כי השניים, שהביעו תמיכה בסבלי העם הפלסטיני, מתכוונים להפוך לשאהידים באותו הערב. לארץ הם הגיעו כמה שבועות קודם לכן, במטרה לסיים בה את חייהם. המכתבים שהשאירו לבני משפחתם, הסרטון שהקליטו בעזה ודבריהם בימים האחרונים לא הותירו ספק בלב החוקרים שלאחר המעשה - השניים הגיעו בכדי לסיים את חייהם בארץ, כשבכוונתם לקחת עימם כמה שיותר ישראלים.

היחיד שחשד, היה שומר המייקס פלייס, שהבחין במשהו חשוד ואמר להם כי לא יוכלו להיכנס למקום. השניים ניסו להתווכח איתו, ואז הבינו כי הוויכוח אבוד, הם החליטו להתפוצץ בכניסה למקום. חאניף, המחבל הבוגר מבין השניים, משך את המתג ופוצץ את עצמו. בפיצוץ נהרגו שלושה בני אדם ולמעלה מ-50 נפצעו. שאריף, המחבל הנוסף, נשא על גופו חגורת נפץ, אך זו לא התפוצצה. מחבל זה, שייתכן כי נפגע מהפיצוץ, השליך את החגורה ונמלט מהמקום.

הוא הגיע למלון דייוויד אינטרקונטיננטל, ונאבק עם המאבטח בכניסה אליו בניסיון לחטוף את תעודת הזהות שלו, אך הדבר לא עלה בידיו. גופתו פלטה אל חוף העיר כעבור כמה שבועות, עד היום לא ברור כיצד מצא את מותו. גדודי חללי אל אקצה וחמאס נטלו אחריות משותפת לפיגוע.

חאניף בן ה-22 ושאריף בן ה-27 היו אזרחים בריטים, מוסלמים ממוצא פקיסטני. השניים שהו בדמשק לפני בואם לישראל, לצורך לימודים. בשלב כלשהו, שעדיין אינו נהיר לחוקרים, פנו אליהם אנשי חמאס או פעילים המקורבים לארגון והציעו להם לסייע לפעולות טרור. נראה שהגיוס הראשוני נעשה בדמשק, אולם לא מן הנמנע שהרעיון להפוך ל"שהידים" ניטע בהם עוד בעת פעילותם בחבורה האיסלאמית הקיצונית שאליה השתייכו בבריטניה.

חאניף ושריף נכנסו לישראל מירדן, דרך גשר אלנבי, כשבוע לפני הפיגוע. בגשר תיחקרו אותם אנשי אבטחה. אחרי בואם שוטטו בישראל ובשטחים בלא הפרעה, וככל הידוע, גם לא תחת מעקב ממשי של גורמי הביטחון. הם נסעו לרצועת עזה, יצאו ממנה לתל אביב כשבוע לפני הפיגוע, ביקרו בירושלים, בשכם וברמאללה וחזרו שוב לרצועה, שם היו בקשר עם אנשי הזרוע הצבאית של חמאס. במקביל הרכיבו לעצמם "סיפור כיסוי", באמצעות התחברות לפעילי שמאל זרים השוהים בשטחים וביקורים בעשרות מוסדות פלשתיניים חברתיים.

הסיפור של הפיגוע במייקס פלייס היה יוצא דופן מסיבה אחת, ולכן הוא הפך לכאב ראש לא קטן בשביל ארגוני הביטחון במדינות העולם כולו, ושם בעיה חדשה ומעיקה על סדר היום העולמי של המאבק בטרור: השניים, חאניף ושאריף, היו בעלי אזרחות אירופית. לא סתם אירופית, בריטית.

השניים דברו אנגלית שוטפת ותקופה מסוימת אף היו סטודנטים באוניברסיטה, זה היה טרור חדש שהעולם לא הכיר. כבר לא בוגרי מחנות פליטים, ערבים עטויי כאפיה או צעירים איסלאמיים קשוחי מבט ממדינות אפריקה והלבנט. היו אלה מחבלים בדמות חדשה: אינטלגנטיים, רהוטים, בעלי דרכון ואזרחות למופת, שכלפי חוץ נראו נורמטיביים.

רק בתוככי נפשם המסוכסכת התערבו יחד אמונות איסלאמיות קיצוניות ורצחניות, תאווה לדם ולשפיכות דמים, רצון להשליט את החליפות האיסלאמית על העולם שבשמה הם מוכנים לגרוע מכל, ואף למות בשביל כך. בריטניה, והעולם המערבי כולו, עקב בהשתאות.

הטרור האיסלאמי זה כבר הכאב ראש של האירופים
הטרור האיסלאמי זה כבר מזמן לא בעיה ישראלית. למעשה, חוקרים והיסטוריונים מצביעים שהאיסלאם הקיצוני הוא בעיקר בעיה של האיסלאם המתון - ההולך ומאבד השפעה וכוח, אבל זה כמובן לא אמור לעניין יהודים. מה שבהחלט מעניין הוא מחקרו החדש של שאול צדקא, פרשן וחוקר המתגורר בלונדון, הטעון בתוקף - בריטניה הפכה לחממה של טרור איסלאמי שמכוון בראש ובראשונה כלפי עצמה.

הטענה הזאת מגובית במקרים חוזרים ונשנים בספרו החדש "ג'יהאד על הטיילת", שם הוא חוקר את שורש הקשר בין הממלכה הבריטית הגדולה לפעילים המוסלמים, את הטרור המופנה כלפי חוץ ואת התופעה המתחזקת והולכת: טרור איסלאמי ממוצא בריטי המופנה היישר אל האנגלים עצמם, אלה שבסובלנות ובאורך הרוח שהם מפגינים, גידלו וטיפחו אותו בערוגה האישית שלהם, וכעת תופסים את הראש בידיים. מאוחר מידי.

צדקא הוא חוקר מוערך, מרצה באוניברסיטה ונחשב לפרשן מבוקש בלונדון לגבי תופעת האיסלאם הקיצוני, במשך השנים הוא ידע להצביע שוב ושוב על הכשלונות הבריטיים להתמודד עם האסלאם, וחוסר האונים שמתבטא בסובלנות בלתי מוגבלת לטרוריסטים שכוונתם היא לא פחות מאשר למוטט הממשל שנותן להם חסות.

צדקא אוהב לספר על האימאמים שאוימו ברצח על ידי ממשלות מצרים, טורקיה, איראן ועיראק, קיבלו מחסה מדיני בבריטניה - שכלל תקציב מחיה ואפילו ייעוץ משפטי חינם, ומשם פתחו בסיסים דתיים במסגדים, וחינכו את הנוער לטרור ולרצח, הנוער האיסלאמי המתון של בריטניה.

הם דרשו מהצעירים לעזוב את האוניברסיטאות ולהקצין, שלחו אותם לחינוך במחנות בפקיסטן ובעיראק, שם אומנו על ידי אל קעידא, ואז החזירו אותם כדי להפוך לטרוריסטים נגד העולם המערבי, ובריטניה עצמה - זאת שמימנה פעמים רבות את כל המערכת הזו.

צדקא: "אמנם אני מתרכז בספרי רק בהתפתחות האיסלאם הקיצוני בבריטניה אך זו יכולה לשמש מודל לתרבות הג'יהאד השוררת בחלקים אחרים של אירופה. להערכתי באיים הבריטים התופעה יותר רווחת בשל מדיניות הממשלה לאורך השנים ואולי גם בשל המנטליות האנגלית שעיקריה הפניית הראש הצידה וחיים תוך כדי הכחשה. עד היום, תשע שנים לאחר פיגועי לונדון שקטלו 52 נוסעים בתחבורה הציבורית, האוכלוסייה הבריטית לא הפנימה דיה את הסכנה".

למרות זאת צדקא מסייג, הבריטים עצמם לא הבינו אבל ארגוני הביון בממלכה החלו להפנים מי האויב: "יחד עם זאת השרותים החשאיים התאימו את עצמם לאיום הקיים, ייעלו את עבודתם ושילשו את כוח האדם שלהם. מאז סוכלו כעשרים מזימות פיגוע שהיו עלולות לעלות בחייהם של אלפני בני אדם. אולם זה עלול להיחשב כמאוחר מידי שכן זרעי הפורענות כבר נטמנו ונגע הג'יהאד הפך להיות ליותר נפוץ".
האיסלאם הקיצוני הבריטי, פורח ומצליח. כשאני שואל את צדקא האם גם אנחנו, הישראלים, צריכים לחשוש מהתחזקות האיסלאם בגבולנו, הוא דווקא לא חושש - "לא הייתי משווה את התופעה הזאת למה שמתרחש בקרב ערביי ישראל", הוא אומר. בישראל הערבים נוטים לחילון, והמאבק הוא טריטוריאלי בעיקרו, ונוגע לשאלות של עם מול עם, ולאו דווקא דת מול דת.

אחיינו של הגר"י צדקא בשירות האקדמיה
שאול צדקא, אגב - הוא אחיינו של ראש ישיבת פורת יוסף הגאון רבי יהודא צדקה, שהיה רבו וחברו של הגאון רבי עובדיה יוסף, ונחשב לאחד מגדולי מנחילי תורת יהדות ספרד בדורות האחרונים.

ראש ישיבת פורת יוסף גאולה כיום, הגאון הרב משה צדקה, הוא בן דודו של שאול. ויש לצדקא גם אנקדוטה לספר על כך: "אחת מהרוגות הפיגועים בלונדון, מרים היימן, נרצחה באוטובוס יחד עם ענת רוזנברג, שעזבה את ישראל בשל גל הפיגועים של אז. השתיים לא הכירו זו את זו, אולם אני התיידדתי עם אמה של מרים, מייוויס מצליח, שנולדה למשפחה בגדדית בכלכלתא שבהודו. היא סיפרה לי שנערות הילדות הטובות ביותר שלה אז באו ממשפחת צדקא (או סדקה). לגמרי במקרה היה זה גביר עיראקי מאותה עיר שמימן את הקמתה של ישיבת "פורת יוסף" הישנה בעיר העתיקה בירושלים בתקופת המנדט הבריטי.

"באותה תקופה דרך בישיבה כוכבו של דודי הרב יהודה צדקא, אחיו של אבי יוסף צדקא. הוא נחשב היה לעילוי וכעבור זמן, בישיבה שנבנתה במערב העיר, הוא עמד בראשה. קודם לכן הוא הגיע ללונדון בשנות החמישים ושהה בה תקופה ארוכה לצורך גיוס תרומות.

"למעשה שני האחים התגוררו באותו בנין בשכונת בית ישראל בירושלים בה אני עצמי נולדתי. הרב משה צדקה, ראש הישיבה הנוכחי, הוא בן דודי. בנסיעה שערכתי לאחרונה בבורמה, ביקרתי בבית הקברות הבגדדי של רנגון וגיליתי בה קברים של שני קרובי משפחה. זה היה גילוי מרגש ואולי אכתוב על כך ספר אחר".

לתחום המחקר הזה הגיע לאחר הפיגועים ברכבת התחתית של לונדון, שהיו כאמור העונש האמיתי - כאשר מקרה חאניף ושאריף שהתפוצצו במייקס פלייס, לא עוררו מספיק את הקהל הבריטי.

פיגועי לונדון - הקש ששבר את גב הגמל
בל' בסיוון התשס"ה, לפני 9 שנים בדיוק, התרחשה סדרת פיגועי טרור ברכבת התחתית של לונדון ובאוטובוס. הפיגועים אירעו בזמן שבריטניה אירחה את ועידת המדינות המתועשות. האירוע גרם לפינוי המיידי של תחנות רכבת רבות ולהפסקת פעילות מלאה של הרכבת התחתית. כבישים בסביבת התחנות נסגרו, וגרמו לפקקי ענק בעיר. בארבעת הפיגועים נהרגו 52 נוסעים וארבעת המחבלים המתאבדים שביצעו את הפיגועים.

התקפה זו הייתה הקטלנית ביותר על לונדון מאז מלחמת העולם השנייה, והאירוע הקטלני ביותר בהיסטוריה של הרכבת התחתית של לונדון. בין ההרוגים הייתה אזרחית ישראלית‏.

ארבעת המפגעים היו בריטים בעצמם, העומד בראש החוליה היה אף מורה במערכת החינוך במקצועו, אדם טוב ואהוב, בריטניה כולה, שלא למדה מספיק את הלקח בפעם הקודמת, שקעה באבל עמוק. הבריטים הגיבו בהלם. לאחר שהתברר כי הטרוריסטים המתאבדים היו אזרחים בריטים ולא גורמים שחדרו למדינה ההלם רק גבר.

בניגוד לציפיות של אל-קאעידה לגרום לשבר והתקפלות, השלטון הגיב הפעם בתקיפות רבה, והחל לבנות רשימה של גורמי אסלאם קיצוניים שעודדו טרור ואף הביעו הערכה לפיגועים במטרה לגרשם מבריטניה למדינות ערביות.

אבל האם זה עזר לבריטניה? צדקא משוכנע שזה מעט מדי ומאוחר מדי.

האם החברה הבריטית אשמה? האם נכון לומר שהמצב הכלכלי הקשה של המהגרים דחף אותם לזרועות הטרור? צדקא שולל את הטענות הללו מכל וכל: "הרבה מהקיצונים האנגלו-מוסלמים מגיעים ממשפחות נורמליות ומתונות, בנים להורים שהיגרו לבריטניה מפקיסטן, בנגלה-דש וגם ממדינות ערביות. רבים מהם אף זכו לחינוך אקדמאי. כלומר, הטענה כי הם נקלעים לקיצוניות בגלל חיי עוני ומחסור אינה נכונה. אחד המחבלים שפעל בתל אביב ב-2003 זכה אף לחינוך פרטי והיה אפילו סטודנט באוניברסיטה בה עשיתי את הדוקטורט.

"היה לו אורח חיים חילוני לחלוטין עד שהוא החל להיפגש עם מטיפי שטנה למיניהם, היה תלמיד קבוע בשיעוריהם ואף התחתן והביא בתוך זמן קצר שלושה ילדים. הוא החל לחוש זרות בתוך החברה הבריטית, הפך לדתי מאד והשתכנע כי חובתו בחיים היא להרוג כופרים. הוא ניסה להרוג אמריקאים בעיראק ומשהדבר לא עלה בידו הוא גויס על ידי החמאס והפך למתאבד. סטודנטית מוסלמית מצטיינת ניסתה לרצוח חבר פרלמנט בריטי בגלל שתמך במלחמה בעיראק. היא הושפעה מדרשות האינטרנט של מטיף תימני-אמריקאי שנהרג לפני שלוש שנים".

בריטניה, כך לפי צדקא, שקועה עמוק בתוך משבר. מערכת המשפט הבריטית ואף מערכת המשטרה - ולאו דווקא ארגוני הביון - שקועה בתוך מגבלות ומסורות של זכויות אדם, זכויות הפרט וזכויות מיעוטים. מערכת כה מסובכת שמקשה עליה להתמודד בטרור המגיע לפתחה.

בספר צדקא מוכיח שוב ושוב כי כל אלה שעמדו מאחורי גל הפיגועים היו ידועים לכוחות הביטחון האמריקאים והישראלים והם יידעו את עמיתיהם האנגלים שוב ושוב, הוא מונה לא פחות מתשע הזדמנויות שונות שבהן יכלו הבריטים להניח ידם על המפגעים טרם הפיגועים בלונדון, ושלא נוצלו. הסיבות שבות על עצמן: סובלנות מצד הבריטים, חוסר הבנה כמה הטרור האיסלאמי מסוכן, וחוסר יכולת לקשר בין האיסלאם הנחמד והחביב בקמפוסים ובשולי הערים, לבין מגמות הרצח ששוטפות את העולם המערבי כולו.

הראיון פורסם במגזין "בקהילה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!