כש'זעם הא-ל' התפשט באירופה: חיסול מחבלי טבח מינכן

עאדל זועייטר היה פקיד אדיב בשגרירות לוב ברומא, תפקידו היה בעיקר לתרגם עבור המקומיים את השפה הערבית שלא הייתה מוכרת להם, השכר שקיבל מהשגרירות היה זעום ביותר - מאה לירות לוביות. כנראה שהוא היה מסתפק במועט... אבל הוא4 קיבל אישור להכנסה נוספת...

בתפקידו העיקרי הוא היה המנהל המבצעי של "ספטמבר השחור" באיטליה... הכל כמובן בחשאי ובצנעה, עד לליל 16 באוקטובר 1972, שעה שחזר מעבודתו והגיע עייף לביתו, כשלחץ על כפתור המעלית הוא לא הספיק להדליק את האור בחדר המדרגות, כשלפתע הופיעו שני דמויות מתוך החשכה כשהן מצוידות באקדחי ברטה 0.22 אינ' עם משתיק קול. הדמויות ירו בו 12 כדורים ונעלמו לתוך מכונית פיאט 125 שהמתינה להם בפינת הרחוב, בתוך שעה הם כבר היו מחוץ לגבולות איטליה.

למחרת הופיעו כותרות בעיתוני ביירות המבשרות על מותו של "אחד הלוחמים המעולים שלנו..."

נציג אש"ף בצרפת, ד"ר מחמוד המשארי, הוזמן לפגישה עם עיתונאי איטלקי האוהד את העניין הפלסטיני, לבקשתו נערכה הפגישה בבית קפה מרוחק מביתו, הוא לא ידע את הסיבה... במהלך הראיון חמקו לביתו ברח' אלזיה 175 בפריז מספר אנשים זרים, שהחדירו חומר נפץ רב עוצמה לתוך מכשיר הטלפון המיושן שלו.

למחרת, ב-8 לדצמבר 1972, עקבו האנשים מתחת לביתו בכדי לוודא שרעייתו ובתו כבר עזבו את הדירה, לאחר מכן צלצל שוב הטלפון כשידידו האיטלקי שואל: ד"ר המשארי? מחמוד המשארי הספיק רק לענות "כן" כשפיצוץ רב עוצמה הרעיד את הרחוב כולו...

הוא נפצע פצעים אנושים, ועל מיטתו בבית החולים בפריז אמר למקורביו: "רק המוסד הישראלי יודעים לעשות דברים כאלה..." לאחר כמה ימים הוא הצטרף לידידו זועייטר ברשימת המחוסלים...

חוסיין עבד אל-חיר, היה בתפקידו הרשמי נציג ארגון "ספטמבר השחור" בקפריסין, אך למעשה הוא ניהל והיה איש הקשר של הארגון לארצות הגוש המזרחי - ברית המועצות על כל גרורותיה.

ב-24 לינואר 1973 הוא חזר לחדרו שבמלון "אולימפיק" בניקוסיה, הוא התכונן למנוחת לילה וכיבה את האור בחדרו. ברגע שהתיישב על המיטה הרעיד הפיצוץ את החדר... ואת מנוחת הלילה החליפה שנת ישרים.

סעיד מוקאסי היה האיש שמונה להיות מחליפו של אל-חיר, בדרכו לקפריסין הוא עצר ללינת לילה באתונה, האנשים שהיו אחראים על חיסולו החליטו כנראה שאם תפקידו להחליף את חוסיין אל-חיר -אזי גם דרך חיסולו תהיה דומה...

וכך ב-7 לאפריל 1973, בשעת לילה מאוחרת, התפוצץ מטען דומה שהוטמן בתוך המזרון בחדרו שבמלון באתונה, בכך הצטרף מוקאסי להיות מחליפו של אל-חיר גם ברשימת החיסולים...

פרופ', שחקן ומבצע 'אביב נעורים'
ארגוני הטרור הכינו נקמה כואבת: הם שלחו לפריז את הפרופ' באסל אל-קובייסי, מרצה למשפטים מכובד באוניברסיטה האמריקנית בביירות, לקובייסי היה עבר מרשים בניסיונות חיסול של בכירים מערביים שרובם לא צלחו, אך בשנים האחרונות הוא שינה את תדמיתו והסתיר את כוונותיו האמיתיות, בחודש מרץ 1973 הוא הגיע לפריז לפקד על חטיפת מטוס ישראלי, הוא השתכן במלון קטן סמוך לכיכר המדלן.

בליל ה-6 לאפריל בדרכו מרכבו למלון, חסמו שני צעירים את דרכו... הוא קלט מהר מאוד מה כוונותיהם והספיק לצעוק להם "לא, אל תעשו את זה..." זה לא עזר הרבה כמובן, תשעה כדורים פילחו את ליבו והוא נפל מתבוסס בדמו על ריצפת הלובי במלון הקטן... גם הפעם הופיעו כותרות בעיתוני לבנון המספרות לציבור קוראיהם מי היה קובייסי ומה היו מעלליו.

מוחמד בודייה היה סגנו של ג'ורג' חבש, יו"ר החזית העממית, בצוק העיתים של ארגוני המחבלים לאחר רשימת החיסולים הארוכה הוא נשלח לצרפת לפקד משם על פעילות הארגון, בודייה הנחשב לאינטלקטואל ידוע היה גם שחקן מוכשר, ובמהרה מונה למנהל תיאטרון פריזאי ידוע, חייו על הבמה היו בעיקר כיסוי לחייו האמיתיים...

הבעיה הייתה בעיקר שכישוריו כשחקן עזרו לו להתחמק שוב ושוב מאנשי המוסד, תמונותיו הופצו בין הסוכנים שחיפשו אותו ברחבי פריז, הוא גם נקט אמצעי זהירות בלתי רגילים - מה שהקשה ביותר על מלאכת החיפוש.

ביוני 73 זיהה אותו סוף סוף אחד הסוכנים בתחנת הרכבת שמתחת לגשר הניצחון, הוא הזעיק את חבריו שנצמדו אליו ולא נתנו לו להתחמק, בערב הוא הגיע למכוניתו שחנתה בקרבת מקום, גם אחריה הם המשיכו לעקוב, למחרת בבוקר ב-29 ליוני 1973 כשניגש בודייה למכוניתו ברחוב רי דה-פוסה סן-ברנאר, הוא בדק אותה ביסודיות מכל עבר כדרכו. אך את הפצצה שהוטמנה מתחת לכיסא הנהג הוא לא גילה... ברגע שהתיישב על כיסאו, הפעיל מאן דהו מרחוק את השלט והמכונית הפכה בין רגע למדורת אש.

בלילה שבין ה-9 ל-10 באפריל 1973 פשטו כוחות סיירת מטכ"ל, צנחנים והקומנדו הימי על מטרות רבות ברובעים המערביים בביירות, במבצע משולב הזכור בשם "אביב נעורים" שעליו פיקדו שני הרמטכ"לים לעתיד אהוד ברק ואמנון ליפקין שחק, נהרגו עשרות מחבלים מארגון הפתח', חלק ממטרות המבצע היה גם סגירת חשבון קטן של אנשי המוסד...

בבית דירות גדול התגוררו שלושה מהמיועדים לחיסול, בקומה השנייה התגורר כמאל עדואן, קצין המבצעים הראשי של הפתח', בקומה השלישית התגורר כמאל נאצר דובר הפתח', ובקומה השישית אבו יוסוף נאמנו של ערפאת והמפקד העליון של "ספטמבר השחור", כל אחד מהלוחמים קיבל תמונה של כל אחד מהם...

הכוחות פרצו בעת ובעונה אחת לשלושת הדירות, ולאחר שזיהו את המבוקשים חיסלו אותם ביריות, בדירתו של מוחמד יוסוף נג'אר [אבו יוסוף] עוד ניסתה רעייתו לגונן עליו בגופה מה שהוסיף גם אותה לרשימת ההרוגים.

כך במשך מספר חודשים חוסלו בזה אחר זה בכירי ארגון "ספטמבר השחור", ולמעשה הארגון במתכונתו חדל להתקיים.

כולם חוץ מאחד... המוח העיקרי והאיש הבכיר ביותר – עלי חסן סלאמה, דווקא באותו ערב של "אביב נעורים", במרחק בניינים ספורים מהבניין שבו השתכנו יתר חבריו היה שקוע סלאמה בשינה עמוקה ורגועה, לא, סוכני המוסד לא הגיעו אליו והוא הצליח שוב להתחמק, עד ל-1979.

פרשת לילהאמר
מכיוון שפעילות אנשי המוסד הייתה בעיקר מחוץ לחוק, נקטה הממשלה משנה זהירות וההוראות לאנשי המוסד היו ברורות מאוד, גם רשימת המחוסלים נבחרה בקפידה רבה, ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הקימה וועדה בראשותה שהיו חברים בה השרים משה דיין, יגאל אלון וישראל גלילי, לפניהם הביאו זמיר ויריב את שמות המיועדים לחיסול, והוועדה שכונתה לימים "וועדת איקס" פעלה כמעין בית דין ונתנה את האישור לצאת לדרך.

והיו גם כישלונות...

לאנשי המוסד גונבה השמועה שסלאמה הצליח לחצות את הגבולות והגיע עד קצה יבשת אירופה לעיירת נופש בנורווגיה בשם לילהאמר, חוליה של סוכנים הגיעה לשם מהר בעקבותיו, הם פשטו על העיירה הקטנה והצליחו לזהותו מהר מהצפוי, הם עקבו אחריו ימים ארוכים, וב-21 ליולי 1973 בשעת ערב מאוחרת - שעה שיצא ממקום בילוי יחד עם רעייתו הצעירה, הם המתינו בתחנת האוטובוס ולפתע הגיחה למולם מכונית לבנה שנעצרה בחריקת בלמים, מתוכה יצאו שני בחורים צעירים שניקבו את גופו של סלאמה בארבעה עשר כדורים.

הנסיך האדום חוסל...

מהר מאוד התברר שהייתה כאן טעות טראגית, הצעיר שחוסל ניחן בדימיון מפתיע ביותר לסלאמה אך לא היה הוא, זה היה צעיר בשם אחמד בושיקי שהיגר ממרוקו לנורווגיה בחיפוש אחר פרנסה, יד הגורל הובילה לחיסולו לשווא, ולימים הודתה הממשלה בגימגום באחריותה לחיסול ושילמה למשפחתו פיצוי בסך 400,000$.

הטעות לא הסתיימה כאן, שכנים ערניים הצליחו לזהות את הרכב שאיתו נמלטו המחסלים, הזעיקו את המשטרה שהצליחה לעצור שני סוכנים שברחו לאוסלו והיו בדרך לשדה התעופה, הסוכנים נשברו בחקירתם והסגירו עוד שמות של חבריהם למבצע. למזלם של אנשי המוסד, הרשויות ומערכת המשפט באוסלו לא החמירו עימם יתר על המידה והם הסתפקו בעונשי מאסר קלים.

לאחר הטעות הטראגית באוסלו, נאלצה ממשלת ישראל להורות על הפסקת מבצע "זעם הא-ל", וכך מצא את עצמו "הנסיך האדום" ניצל שוב מנקמתם של ארגוני הביון הישראלים.

רק לאחר שש שנים, כשבראשות המוסד כבר כיהן יצחק חופי, נסגר המעגל סופית וסלאמה חוסל בביירות - כפי שתיארנו בהרחבה בחלקה הראשון של הכתבה.

משאירים מקום לדמיון
גם היום, שנים לאחר אותם אירועים, ישנם רבים במערכת שמתעקשים לטעון שמטרותיו של המבצע לא היו נקמה גרידא אלא בעיקר מניעת פיגועים נוספים, לאחר שצפה בסרט "מינכן" שהופק בכדי לתאר את אותם חיסולים שהיו בשנים אלו ברחבי העולם, החליט צבי זמיר, ראש המוסד בשנים המדוברות, לשבור שתיקה, ובראיון נרחב לד"ר יוסי מלמן אשר פורסם בעיתון "הארץ" בשנת 2006 הפריך זמיר את רוב המיתוסים שהשתרשו בציבור בהקשר לאותם מאורעות.

"אין ולא היה מושג אצלנו של חיסול", טוען זמיר בתוקף, "כל הפעולות שנעשו באותן שש שנים שעמדתי בראשות המוסד היו של סיכול, הגענו להכרה שאין ברירה. מדינות אירפה עם כל הרצון הטוב שלהן לא יעמדו בפני הלחצים של ארגוני הטרור, ולכן אנחנו חייבים להתחיל בסיכול".

מבלי להיכנס לעצם הוויכוח, כנראה שגם שנים רבות אחרי הרגישו אנשי המוסד שיש להם עדיין מה להסתיר...

אחת הנקודות המעניינות בראיון היא התעקשותו של זמיר לא לאשר ולא להכחיש את קיומה של אותה "וועדת איקס" מפורסמת, במענה לשאלתו של מלמן האם הייתה או לא הייתה וועדת איקס עונה זמיר: "אני לא אתייחס לעניין. אומר רק שהיה דיון רציני של כל הגורמים שהיו צריכים להחליט, הממשלה לא הסתלקה מאחריותה, כל הסוגיה של במי לפגוע נשקלה בצורה קפדנית תוך הערכת התוצאה הצפויה. מה שהנחה אותנו היה לפגוע בתשתיות טרור ובמי שיכול לפגוע בעתיד בישראלים".

אז אולי ראשי המוסד רוצים שנחשוב עליהם שהם מורמים מעם... והרגש של נקמה לא קיים כלל אצלם, וכמו שמתעקש זמיר לטעון לאורך כל הראיון ש"לא הייתה הוראה של גולדה לנקום... ולא כל מי שחוסל באותה תקופה היה קשור בהכרח לתכנון הרצח של הספורטאים הישראלים במינכן..."

מנגד טוענים מבקריו של זמיר שהעובדה שהוא היה עד ראיה אישי לזוועה במינכן, תרמה רבות לשיקול דעתו בגיבוש התגובה...

נקודה נוספת למחשבה, היא טענתם של חלק מגורמי המודיעין שבסך הכל הגזימו אנשי המוסד ברדיפה שלהם אחרי המחבלים עד כדי כך שהפכו את זה למעין אובססיה. לטענתם, עצם הרדיפה של אנשי המוסד אחריהם היא זו שבעצם העצימה את ארגוני הטרור למפלצת שאנו רואים ובעצם הגולם קם על יוצרו.

דוד קמחי, שכיהן בהמשך כמשנה לראש המוסד, טען כל הזמן בתוקף ש"המוסד היה צריך להמעיט בחיסולים שכן הם יצרו לנו תדמית שלילית ויצרו את הרושם שאנו עסוקים כל היום אך ורק ברצח, אם היינו משקיעים את אותם משאבים על איסוף מודיעין בחילות מצרים וסוריה באותן שנים מצבנו במלחמת יום הכיפורים היה טוב בהרבה..."

את האמת כנראה שלא נדע לעולם, ובפרט שרבים מן המעורבים כבר אינם בין החיים, מה שברור שככל שהנעלם רב על הגלוי בפרשיות אלו, אזי נשאר מקום רב לחובבי הדמיון, כותבי הספרים ויוצרי הסרטים למיניהם, וכמובן שלנו פשוטי העם המלקטים בצמא כל פירור של מידע ומפליגים בדמיוננו אל מחוזות אפלים ומעניינים...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!