פרק בהיסטוריה: "ממלכת ליהודים, נקראים על שם אל-כזר"

סיפורים על אימפריה יהודית רבת עוצמה המשתרעת על מרחבים עצומים ושולטת בעמים שסביבה תמיד נשמעו טוב. בטח כשיש לסיפור במה להיאחז, מלבד סיפורי הילדים על זמנים שאינם. זה הוא אולי סיפורה של ממלכת כוזר הקדומה שהתקיימה לפני כאלף שנה והחזיקה מעמד כ-300 שנים וביום מן הימים התגיירו נכבדיה וחלק מתושביה. סיפורם של קבוצת שבטי נוודים ממוצא טורקי שנדדו לצפון-מזרח אירופה והתלכדו תחת מסגרת שלטונית אחת, הקימו להם מערכות ממשל מסודרות הכוללות כלכלה משגשגת - המנצלת את מיקומה הגיאוגרפי של הממלכה על ציר מרכזי למעבר סחורות מאירופה לאסיה ולהיפך, וצבא קבע מפואר שנחל לא מעט הצלחות במלחמותיו עם עמי האזור ואף סייע לשכניו הביזנטים במלחמותיהם עם הפרסים.

בשיא כוחה, בסוף המאה ה-9, כללה האימפריה הכוזרית רחבת הידיים חלקים של רוסיה הדרומית, אוקראינה המזרחית, הקווקז הצפוני, קזחסטן המערבית, אוזבקיסטן וחצי האי קרים. הים הכספי כונה אז "ים הכוזרים". בתחום שלטונם ישבו עמים ושבטים רבים בני דתות שונות, שהכירו בשלטון הכוזרים וחלקם העלו להם מס: סלבים, הונגרים, ערבים, בולגרים, פצ'נגים, הונגרים, אלנים, צ'רקסים, ביזנטים, ארמנים ורוסים.

הסיפור על התגיירותם של הכוזרים מוכר לרובנו מספר הכוזרי שחיבר רבי יהודה הלוי. הספר העוסק בעיקרי הדת, בנוי כדיאלוג בין המלך הכוזרי לחכמי הדתות השונות השוטחים בפניו את עיקרי דתם עד הכרתו של המלך הכוזרי באמיתותה של הדת היהודית וקבלת עולה. אל הספר מצורפת חליפת מכתבים בין רבי חסדאי אבן שפרוט למלך כוזר. במכתב מתאר אבן שפרוט את השמועות אודות הממלכה היהודית הלא מוכרת.

"אשר הודיעוני שלוחי הרסא"ן הסוחרים כי יש ממלכת ליהודים, נקראים על שם אלכזר. ולא האמנתי לדבריהם [...] ואשתומם על הדבר הזה עד אשר באו שלוחי קוסטנטינא... ואשאלם על הדבר הזה וישיבו אותי כי באמת הוא הדבר הזה". ומוסיף אבן שפרוט לבקש ממלך כוזר לספר לו על הממלכה ודרכיה, "ויצווה להודיע את עבדו כל הדברים האלה וכל ענייני ארצו ומאיזה שבט הוא ומה דרך המלכות [...] ואם האיים הקרובים אליו אם מהם מתייהדים, ואם ישפוט עמו לבדו או יקים להם שופטים, ואיך עלותו בית ה', ועם איזה אומה יערוך קרב ועל מי ילחום ואם המלחמה דוחה את השבת".

בתשובת יוסף המלך התוגרמי המצורפת מאריך הכותב לתאר את ייחוסם המשפחתי ואת גודל ארצם. הוא מספר על המלאך שנגלה לאחד ממלכי כוזר והביא לגיורם של תושבי הממלכה, ועוד הוא מוסיף "וירא אליו המלאך עוד ויאמר אליו הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוני ואתה בונה בית לשמי [...] והקדיש הממון ובנה ממנו אהל וארון ומנורה ושולחן ומזבחות וכלי הקדש, עד היום הזה הם שמורים בידי וקיימים".

גם הראב"ד בספרו 'ספר הקבלה' מציין את חילופי המכתבים הנ"ל וכותב כי "על נהר אתל שחיו שם גוים כוזרים שנתגיירו ויוסף מלכם שלח ספר לר' חסדאי הנשיא בר' יצחק בן שפרוט והודיעו שעל דעת רבנות משתדל הוא וכל עמו". אלא שתיאוריו של מלך כוזר את התגלויות המלאך הרבות ואת ציוויו לבנות בית מקדש בכוזר – שאכן נבנה לדבריו, הביאו לפקפוקים באשר לזהות כותב המכתב, עד שרבים הגיעו למסקנה כי התשובה למכתבו של אבן שפרוט לא נכתבה על ידי מלך כוזר.

אולם גם אילולא מכתבו של אבן שפרוט, ישנן תעודות רבות שחלקן נתגלו בגניזה הקהירית בראשית המאה העשרים המספרות על נוכחות יהודית בממלכה הכוזרית, וכן אזכורים רבים בקרב היסטוריונים ביזנטיניים ומוסלמים שגרו בקרבת מקום. גם נוסעים יהודים כאלדד הדני, בנימין מטודלה ופתחיה מרגנסבורג, הזכירו בספרי מסעותיהם את היהודים בכוזר. אפילו הויכוח הדתי שסביבו נבנה ספר הכוזרי, מוזכר במקורות אחרים עם שינויים 'קלים'. באחד מהמקורות המוסלמים נכתב כי הנציג המוסלמי הורעל למוות במהלך הויכוח, דבר שסלל את הדרך ל'ניצחון' היהודי. ומנגד באחד מהמקורות הנוצרים נטען כי דווקא הנציג הנוצרי ניצח, ומשום כך קיבל עליו השליט הרוסי ולדימיר את הנצרות.

סיפור הגיור
נקודה מפתיעה היא העובדה שבמשך שנים הייתה רוסיה אחד המקומות בהם שגשג המחקר אודות ממלכת כוזר יותר מבכל מקום אחר. חוקרים רוסיים ואנשי אקדמיה רוסיים ראו בסיפורה של ממלכת כוזר את סיפורם של העמים הסלאבים שרוסיה נמנית עליהם, ואת ההיסטוריה הכוזרית כסיפורה של האדמה עליה הם גרים. עד שעלה סטלין לשלטון והפך את חקר הכוזרים לדבר המנוגד לרוח הלאומיות הרוסית המתחדשת. בתקופתו הוצגו כל החוקרים הרוסים שעסקו בהיסטוריה הכוזרית, כבורגנים שלא ירדו לעומקו של האופי הסלאבי העממי. ביומון המרכזי 'פרבדה' הותקף באופן אישי אחד החוקרים שטען כי הכוזרים לקחו חלק בלידתה של רוסיה. גם האתר הארכיאולוגי העצום שנחשף במקום בו עמד אחד המבצרים בממלכה, נחפר רק אחר מותו של סטלין שאסר בחייו על קיומם של החפירות.

הסיבות לגיורם כרגיל שנויים במחלוקת. אם אנו מסתמכים על חילופי המכתבים בין אבן שפרוט למלך כוזר ועל התעודות המספרות על הויכוח בין שלושת הדתות שהתנהל בחצרו של מלך כוזר, אזי נתפס הגיור כתוצאה מהוכחת אמיתותה של הדת היהודית. מנגד טוענים החוקרים פה אחד כי הגיור אינו תוצאה של רצון להסתופף תחת כנפי השכינה, אלא תוצאה של מניעים פוליטיים שונים.

לדבריהם, היה זה לאחר הניסיון הכושל של המוסלמים לכבוש את כוזר, אז הבין המלך שעבודת האלילים שהייתה נפוצה בממלכה לא תחזיק מול כח המשיכה של הנצרות והאיסלאם. אולם כדי לשמור על עצמאותה של כוזר, לא אימץ המלך את דת האיסלאם שהייתה מכופפת אותו לח'ליפות ומאידך גם התרחק מהנצרות שאימוצה היה מביא אותו לידיהם של הביזנטינים, וכך נותרה לה היהדות כמוצא אחרון.

גם על היקף הגיור ניטשת המחלוקת, כאשר חלק מהחוקרים טוענים כי כל שכבות העם התגיירו והפכו ליהודים. את דבריהם הם מבססים על מסמכים המתעדים חילופי דברים העוסקים ביהודי כוזר ללא אזכור על מעמד כלשהוא. מנגד סבורים חוקרים רבים כי עיקרו של הגיור הצטמצם בין אנשי המלכות ועבדיהם, בעוד שהעם הכוזרי המשיך לעבוד את אליליו. גם לדעה זו אפשר למצוא סימוכין במכתב התשובה ששלח המלך הכוזרי לאבן שפרוט ובו הוא מדבר על גיורו של המלך ועבדיו בלבד.

ההשלכות על האמנה הפלסטינית
סיפור גיורם של הכוזרים לא הצטמצם לתחום עיסוקם של היסטוריונים בלבד, ולא מעט קבוצות העמיסו עליו משמעויות שונות. אחת מהן היא התנועה הלאומית הקראית במזרח אירופה המכונה 'קראיילאר'. מאמצים גדולים השקיעה התנועה ביצירת לאום קראי נפרד שאינו שייך לעם היהודי ואינו חלק ממנו, זאת במטרה להינצל מהרדיפות שנרדפו היהודים במזרח אירופה בפרט ובאירופה בכלל. את עצמם ייחסו הקראיילארים לכוזרים שלטענתם אימצו את הדת הקראית, ולא את זו היהודית.

במסגרת מאבקה של התנועה לבידול מהקהילה היהודית, הצליחו מנהיגיה לשכנע את השלטון הרוסי כי אין להם חלק בתלייתו של ישו על ידי היהודים ובכך להביא להסרת ההגבלות שהוטלו על יהודי רוסיה בתקופת שלטון הצארים. גם בתקופת השואה פנו ראשי התנועה לנאצים וביקשו מהם שלא לראות בהם כיהודים, דבר שמנע את השמדתם בלא מעט מקומות. אחד ממעצביה של טענת ייחוס הקראים לכוזרים הוא אברהם פירקוביץ' שהיה אחד מראשי התנועה באמצע המאה ה-19. פירקוביץ' ניצל את תפקידו כאספן ספרות עתיקה, ותחת איצטלה זו פרסם ספרים ומאמרים בהם 'הוכיח' כי הכוזרים קיבלו על עצמם את דת הקראות וכי חברי תנועתו הם צאצאיהם, מקורות שהתבררו מאוחר יותר כזיופים וכשקרים.

הויכוח המשמעותי יותר שנולד בעקבות סיפור גיורם של הכוזרים, הוא הויכוח סביב מוצאם של יהודי מזרח אירופה – יהודי פולין, ליטא, רוסיה ועוד. הרקע לויכוח הוא התעלומה הקטנה סביב הגעתם של היהודים למזרח אירופה בהמוניהם, כאשר אין תיעודים רבים להגירת יהודים ממרכז אירופה למזרחה. הראשון שכרך את שני הסיפורים יחד היה ההיסטוריון אברהם פולק בספרו כזריה שהתפרסם לראשונה ב-1941.

בספר שמוקדש לתולדותיהם של הכוזרים עוסק פולק גם בגורלם של הכוזרים לאחר שנחרבה ממלכת כוזר ובמוצאם של יהודי מזרח אירופה, ומגיע למסקנה כי יהדות מזרח אירופה הורכבה ברובה מיהודים יוצאי כוזר שאבותיהם התגיירו, שאליהם נוספו יהודים ממרכז ומערב אירופה שהיגרו למזרח בשל הרדיפות שהיו מנת חלקם אחר עלילות הדם בתקופת 'הדבר השחור'. את דבריו מבסס פולק על מספר טענות. אחת מהן היא סמיכות הזמנים בין ההגירה מדרום-מזרח אירופה – מקום חורבנה של ממלכת כוזר, לגידול המהיר של יהודי מזרח אירופה. גם המערכת הכלכלית שנהגה בקרב יהודי מזרח אירופה לקוחה לדבריו מהמבנה הכלכלי שנהג בכוזר ובשלטונות שבאו אחריה שם.

הטיעון המרכזי המערער על דבריו של פולק הוא שפת היידיש בה דיברו יהודי מזרח אירופה, שפה שלכל הדעות ניכרות בה השפעות גרמניות מובהקות. לדברים אלה משיב פולק כי שפת היידיש הושפעה מהגרמנית לאחר שיהודי כוזר שהיגרו לצפון-מזרח אירופה עמדו בקשרי מסחר עם מושבות גרמניות וממילא הוכרחו לדעת את השפה.

גם דבריו של פולק על מוצאם של יהודי מזרח אירופה נלקחו לכיוונים שונים ואפילו מנוגדים. מצד אחד היה זה הסופר היהודי ארתור קסטלר שאימץ את התיאוריה של פולק במטרה לשמוט את הקרקע מתחת לאנטישמיות. לדבריו "רוב גדול מהיהודים ששרדו בעולם הם ממוצא מזרח אירופי – וכך אולי בעיקר ממוצא כוזרי. אם כך, משמעות דבר זה היא שאבותיהם לא הגיעו מהירדן כי אם מהוולגה [...] אשר נחשב בזמנו כעריסת הגזע הארי [...]. אם יתברר שאכן כך הוא, כי אז המונח 'אנטישמיות' יהפוך ריק מתוכן, כשהוא מבוסס על אי הבנה משותפת לרוצחים ולקרבנותיהם".

הגירסא העדכנית: לא היה ולא נברא
את אותו טיעון ממש לקחו אחרים לצד השני במטרה לשלול את זכותם של היהודים בארץ ישראל בטענה כי הם אינם מיוחסים לאברהם, יצחק ויעקב שלהם הובטחה ארץ ישראל. טענה זו נפוצה בקרב היסטוריונים פלסטיניים כדוגמת ד"ר עבדאללה פרנג'י חבר המועצה הלאומית הפלסטינית ושגריר אש"ף בגרמניה שכתב בספרו כי "ב-740 לספירה, מלך כוזר ונסיכיו ונתיניו גוירו ליהדות. יהודים אסייתיים, שמיים במקורם התערבבו עם גזעים אחרים לאורך הדורות. זה בלתי הגיוני שיהודים מאתיופיה, פולין, רוסיה, סין, ספרד או תימן מתארים את עצמם, ללא שום הצדקה כחברים בגזע אחד", ובקרב יהודים קיצוניים כדוגמת ד"ר שלמה זנד שהרחיב עליה בספרו הפרובוקטיבי 'מתי ואיך הומצא העם היהודי', והיא אפילו הביאה לקביעה המופיע ב'אמנה הלאומית הפלסטינית' כי "הטענות בדבר זיקה היסטורית או דתית של היהודים לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם עובדות ההיסטוריה".

טענות אלה הובילו לשורה של מחקרים גנטיים שהתיימרו לבדוק באופן מדעי את המוצא האחיד של היהודים בתפוצות השונות. תוצאות המחקרים השונים סתרו זה את זה כאשר מחקר אחד העלה כי בקרב יהודים אשכנזים ישנה מוטציה שמקורה מטורקיה והאזור, דבר שהביא להשערה כי היהודים האשכנזים מוצאם שונה משאר היהודים ומקורם מהכוזרים שהתגיירו. ומחקר אחר העלה כי בקרב היהודים מהתפוצות השונות ישנה אחידות גנטית – ההיפך מתוצאות המחקר שלפניו.

אבל אולי הכל אגדה וסיפור גיורם של הכוזרים משל היה. מחקר חדש שהתפרסם לפני מספר שבועות על ידי ד"ר שאול שטמפפר מהאוניברסיטה העברית קובע כי סיפור גיורם של הכוזרים חסר בסיס. לדבריו "מעולם לא הייתה המרה של מלך הכוזרים או של האליטה הכוזרית", ולכן "גיור הכוזרים הוא אגדה ללא בסיס עובדתי". לדבריו, "שום דבר בתזה הכוזרית לא מסתדר עם הידע שיש לנו. אין שום ראיה חזקה לכך שהם התגיירו. השתיקה של כל כך הרבה מקורות לגבי היהדות של הכוזרים מאוד מחשידה. הביזנטים, הגאונים, חכמי מצרים - אין אף מלה על הכוזרים היהודים".

עיקר דבריו של שטמפפר הם כי הבסיס לסיפור גיורם של הכוזרים לוקה בחסר ואינו מבוסס דיו, ואמינות המקורות מפוקפקת. גם ההיסטוריון משה גיל טען במאמר שפרסם לפני מספר שנים כי כל המקורות המספרים על גיורם של הכוזרים לקוחים ממקורות ערביים שאמינותם מפוקפקת, ולדבריו גם יהודי ספרד המוסלמית הושפעו מאותם מקורות. על העובדה שויכוח על סיפור היסטורי הפך לויכוח פוליטי רב משמעות, אמר שטמפפר בראיון לעיתון 'הארץ' כי למחקר לא היו מניעים פוליטיים, אף שהוא מודע למורכבות הנושא.

"זו שאלה היסטורית מעניינת באמת, אבל יש לה השלכות פוליטיות. כהיסטוריון אני מודאג משימוש לרעה בהיסטוריה בדיונים פוליטיים. מי שבכל זאת רוצה להשתמש בהיסטוריה חייב לפחות להציג את העובדות נכון. במקרה הזה העובדות הן שהיהודים הם לא צאצאים של הכוזרים, ובבעיות העכשוויות בין הישראלים והפלסטינים יש לטפל על בסיס המציאות הנוכחית, ולא על בסיס עבר דמיוני".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!