זעם הא-ל: 35 שנה לחיסול 'הנסיך' עלי חסאן סלאמה

ביירות, ה-21 בינואר 1979, רחוב וורדן בחלקה הדרומי של העיר, השעה 15:45: שיירה של 2 מכוניות חולפת ברחוב השקט, מכונית שברולט סטיישן חומה בראש ולאחריה ג'יפ לנדרובר בצבע חול, בפינת הרחובות וורדן ומאדאם קירי חנתה מכונית פולקסוואגן גולף שכורה, ברגע שהשיירה חלפה על פני הפולקסוואגן נשמע פיצוץ עז שהחריד את הרחוב, החלונות בבניינים הסמוכים נשברו מההדף וכדור אש ענק פילח את השמים, האש והרסיסים פגעו בשני המכוניות, לאחר שעה ארוכה הצליחו אנשי המשטרה הלבנונית לחלץ מבין השרידים המפויחים ארבעה גופות. היו אלו עלי חסאן סלאמה, או כפי שכונה על ידי חבריו להנהגת הפתח' "הנסיך האדום", נהגו ושניים משומרי ראשו, עוד ארבעה עוברי אורח ששהו בפינת הרחוב נהרגו אף הם.

באיחור של שבע שנים הסתיים לו מבצע "זעם הא-ל"...

בשבועות האחרונים, בעקבות אירוע החטיפה והרצח של שלושת הנערים, ואמירותיהם המתלהמות של בכירי המערכת המדינית והביטחונית על כך שכל האחראים יבואו על עונשם, נזכרו רבים בטבח המחריד שנערך במרכזו של אירוע ספורט עולמי בעיר מינכן שבמערב גרמניה, התגובה החריפה שבאה בעקבותיו מציתה עד היום את דמיונותיהם של קוראי ספרי הריגול והמלחמות למיניהם, ספרים וסרטים רבים יצאו לתאר את מגוון הפעולות שביצע המוסד ועימו יתר אנשי זרועות הביטחון כשמטרתם המוצהרת השמדת ראשי ופעילי ארגוני המרצחים.

כמו בימים אלו נשמעו הקריאות מבכירי המערכת דאז על כך שכל האשמים והמעורבים דמם בראשם ואף אחד לא יינקה, אך טבעי הוא שבאירועים מעין אלו רגשי הנקמה מפעפעים בלב כולם ובפרט שהנקמה אמורה לפגוע בגרועים שבאויבינו, ולכן הציבור הישראלי ברובו המוחלט גיבה את פעילות צה"ל והמוסד והביע את שמחתו על כל פעיל טרור ש"מצא" את מותו בנסיבות מסתוריות.

דווקא בשל כך עולה השאלה המתבקשת האם נכון הדבר שרגשות הנקם יובילו את מקבלי ההחלטות לפעולות מעין אלו, האם אכן האנשים האמונים על ביטחון אזרחי המדינה אמורים לפעול מהבטן ולא להפעיל שיקול דעת הגיוני וקר ולבחון את התוצאות העלולות לבוא ממעשיהם?

גם בימים אלו הדרישות לנקמה בארגוני המרצחים בעקבות הרצח והחטיפה, הגיעו מכל חלקי הציבור, עד שהיו כאלו שהחליטו לקחת את החוק לידיהם והפכו את עצמם לגרועים שבאומות, אבל כנראה נקמה שבאה על ידי גורמי הביטחון שונה היא בתכלית, אולם מאידך גיסא ישנם רבים הסבורים שעיקר פעילות המוסד בתגובה על אירועי מינכן לא היו בגדר נקמה על העבר אלא בעיקר מניעת פיגועים עתידיים בכדי למנוע מאותם מרצחים לשוב ולפגע, האמת כמו תמיד נמצאת היכן שהוא באמצע, בכתבה שלפניכם לא נקטנו עמדה כמובן.

השבועה של עראפת
בראשית שנות השבעים, לאחר שההרתעה שהשיגה מדינת ישראל בעקבות מלחמת "ששת הימים" התפוררה לאיטה, ארגוני המחבלים פתחו במלחמת התשה ארוכה כנגד אזרחי המדינה, לרשימת המטרות של ארגוני המחבלים נוספו כוונות פיגועים על נציגויות ישראליות ויהודיות בחו"ל, שדות התעופה ברחבי העולם הפכו ליעד מועדף אצל פעילי הטרור שניסו בכל כוחם להשתלט על מטוסים ולסחור בבני הערובה,

השיא היה ביולי 1968, כשפעיליו של הד"ר ג'ורג' חבש, מזכ"ל החזית העממית, חטפו מטוס אל-על שהיה בדרכו מרומא ללוד והנחיתו אותו באלג'יר, לאחר כשישה שבועות של מו"מ מתיש ומורט עצבים ולאחר ההבנה בצמרת המדינית בארץ שאין סיכוי להביא לשחרור החטופים במבצע צבאי, נאלצה מדינת ישראל להיכנע ולהסכים לדרישות המחבלים, ותמורת שחרור כל נוסעי המטוס ואנשי צוותו שוחררו מחבלים רבים מבתי הכלא בארץ.

תגובות מדינת ישראל לאירועי הטרור המתגבר הייתה שקולה ומדודה, יחידות צה"ל היו יוצאות למבצעים צבאיים מעבר לגבול הצפוני והמזרחי של ישראל בעומק השטח של ירדן ולבנון, התפיסה של הנהגת המדינה הייתה אז שארגוני המרצחים נמצאים באחריות המדינות המארחות אותם, למרות שנוכחותם של המרצחים על אדמותיהן היו למורת רוח השלטונות המרכזיים במדינות אלו ובעיקר בירדן, ועל כן יש לפגוע במדינות השכנות כמענה לפיגועי הטרור היוצאים משטחם.

התפיסה הזו הייתה מוטעית לחלוטין, מדינת ישראל לא לקחה בחשבון את האיבה של הארגונים הפלסטיניים לשלטונות במדינות ערב, ולהיפך, מטרתם של המרצחים הייתה לגרום לישראל להגיב בפעולות תגמול ולגרור בעצם את ישראל ומדינות ערב לסבב מלחמה נוסף.

בנוסף, בעקבות ההשתלטות הזוחלת של המחבלים על שטחים נרחבים בממלכה האשמית מעבר לירדן, יצא המלך חוסיין בספטמבר 1970 למלחמה חסרת פשרות כנגד ארגוני המחבלים ובמשך מספר שבועות טבחו חיילי הלגיון הירדני במחבלים ללא רחמים, באירועים אלו שקיבלו לימים את הכינוי "ספטמבר השחור" נהרגו בין אלפיים לשבעת אלפים מרצחים ואלפים רבים נוספים נמלטו לגדה המערבית היישר לתוך אזיקיהם של חיילי צה"ל שהמתינו להם מעבר לגבול, גם אז הבינו המחבלים שעדיף להם חיי תענוגות בכלא הישראלי מאשר להישחט באכזריות על ידי החיילים הירדנים.

בעקבות אירועים אלו נשבע מנהיג הפתח' יאסר ערפאת לנקום במלך חוסיין והקים לשם כך ארגון מחתרתי נוסף תחת הכינוי "ספטמבר השחור" בשביל לבצע את פעולות הנקם. ערפאת, שבאותם שנים הצליח להשתלט על ארגון הגג של הפלסטיניים אש"ף וניסה להשיג לעצמו תדמית של מדינאי ולא של פעיל טרור, לא נטל באופן רשמי חסות על הארגון החדש, אך מתחת לפני השטח ראשי הארגון ופעיליו הבולטים היו אנשיו של ערפאת ובכירים נוספים בארגון הפתח'.

בתחילה אכן שמר הארגון החדש על מטרותיו וכל פעולותיו בוצעו כנגד מטרות ירדניות ברחבי העולם, כמו חבלה מכוונת במשרדי חברת התעופה הירדנית ברומא, חטיפת מטוס ירדני ללוב, חבלות בשגרירויות ירדן בפריז וברן, והשיא היה רציחתו של ראש הממשלה הירדני לשעבר בחדרו שבמלון "שרתון" בקהיר, פעולה שעוררה זעם רב בדעת הקהל העולמית כנגד האירגון.

כשהפעולות מתבצעות כנגד מטרות ירדניות לכאורה אין למדינת ישראל עניין בארגון ובאנשיו, אך מהר מאוד חצו פעילי הטרור את הגבולות שהציבו להם והתחילו לפגוע במטרות מערביות כשהמטרה הגדולה ביותר מבחינתם הייתה פגיעה במטרות ישראליות מעבר לים.

כך נולדו אירועי מינכן...

כישלון גרמני מהדהד
ב-5 לספטמבר 1972 זמן קצר לאחר השעה 16:00 חדרו שמונה מחבלים למתחם המשלחת הישראלית שבכפר האולימפי במינכן, בכניסתם לחדר הם נתקלו ביוסף גוטפרוינד ומשה ווינברג ותוך כדי השתלטות עליהם ירו בהם מטווח קצר, גוטפרוינד עוד הספיק לצעוק לחבריו: "מחבלים, תברחו..." ואכן מספר חברי המשלחת הצליחו לקפוץ מהחלונות ולהימלט על נפשם, יתר החברים שלא הצליחו הפכו לבני ערובה בידי ארגון הטרור שבהודעה לעיתונות שהקריאו אנשיו דרשו לשחרר את כל המחבלים הכלואים בכלא הישראלי.

ראש הממשלה דאז גולדה מאיר מינתה את ראש המוסד צבי זמיר לטפל במשבר, זמיר טס מיד לגרמניה וניסה לבדוק מול השלטונות הגרמניים את האפשרות שסיירת מטכ"ל תבצע מבצע חילוץ בשטח, הגאווה הגרמנית וחוקי בירוקרטיה שונים של ממשלת בוואריה שמינכן הייתה בשטחה, לא אפשרה לשום כוח חילוץ לפעול בשטח, האחריות כולה נותרה על המשטרה המקומית שלא היה לה שמץ של מושג איך לטפל באירועים מסוג אלו.

בתרגיל הטעיה טיפשי ומיותר הובאו החטופים לשדה התעופה הצבאי הסמוך תוך הבטחת המשטרה שיותר לטרוריסטים לטוס עם החטופים, מטוס ריק שהובא למקום היה אמור לקחת את החוטפים עם השלל שבידיהם, אלא שמהר מאוד התברר למחבלים שאפילו צוות אין במטוס, התפתח קרב יריות מול המשטרה שבסופו של דבר נהרגו תשעת החטופים, חמשה מתוך שמונת המחבלים ושוטר גרמני אחד, במגדל הפיקוח בשדה התעופה השקיף חסר אונים ראש המוסד צבי זמיר על כל המתרחש, לא היה בידו לעשות דבר בשל הוראות ממשלת גרמניה, המשטרה הבטיחה לו שתוכניתם מצוינת ובני הערובה יישארו בחיים - מה שהתברר כבדיחה עלובה.

מיואש ומתוסכל חזר צבי זמיר לישראל ודיווח לגולדה מאיר על כשלון שליחותו.

זמן קצר קודם לכן מינתה מאיר את ראש אמ"ן לשעבר האלוף במילואים אהרון יריב ליועצה המיוחד לענייני טרור, כעת לאחר הטבח הנורא כינסה ראש הממשלה בלשכתה את שני האלופים בדימוס זמיר ויריב לדון בדרכי הפעולה ובתגובה לטבח.

עבור ממשלת ישראל היה אירוע זה יותר מסמלי, שכן חצי יובל לאחר סיום השואה שוב נהרגים יהודים על אדמת גרמניה כשאין לשום גורם ישראלי היכולת להצילם, גולדה שהייתה קשוחה ואמיצה נשברה למראה תמונות הרצח דמעות ניקוו בעיניה, היא גם הבינה שפעולות התגמול שבה נהגו עד אז אין בהם די כדי להכניע את ארגוני המרצחים וחייבת לבוא תגובה מוחצת ומהדהדת, כעת היא הטילה על זמיר ויריב להכין לה תוכנית פעולה מהירה.

שני האלופים לשעבר גיבשו יחד תוכנית, הם עלו מהר על עקבותיהם של ראשי ארגון "ספטמבר השחור" יחד הם גיבשו את המסקנה ואיתה הם הגיעו לראש הממשלה: "הארגון הזה נשבע לרצוח יהודים ככל האפשר ולפגוע בחפים מפשע, הדרך היחידה היא לחסל את כל אנשי הארגון ולמלוק את ראש הנחש..."

הגב' מאיר היססה רבות לפני שנתנה את אישורה, היא הבינה אילו סיכונים עלולים להיווצר בעקבות מבצע זה, אך זיכרון האירועים האחרונים היכה בה ולא נתן לה אפשרות אחרת, בדיבורה השקט אך הנחרץ היא ענתה: "שילחו את הבחורים..."

מבצע "זעם הא-ל" יצא לדרך...

על תוצאות המבצע, השלכותיו וגם כשלונותיו בשבוע הבא אי"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!