בושת הכיפות השחורות • טורו הפוליטי של אבי בלום

גם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל אשר ייחל לגנב היהודי הראשון לא העלה בדעתו שעוד יבוא רוצח חרדי, רוצח בדם חם. צריך לקוות שהשמות והתמונות של בני משפחת הנוקמים, רוצחי הנער מוחמד אבו חדיר, יתפרסמו בהקדם האפשרי (ייתכן שזה כבר התרחש בעת קריאת השורות). כשהתותחים רועמים, המטיפים שותקים.

טובי המשגיחים עוד יידרשו להסביר כיצד לא נוכשו העשבים השוטים בשולי הערוגה, אבל לפניהם, היו אלו המשגיחים בישיבות לנוער נושר שנתבקשו לזהות ראשונים את תמונות החשודים. חוקרי מרחב ירושלים, הגיעו אליהם עם התמונות ממצלמות האבטחה, שנבדקו, אחת אחרי השנייה, בכל הרדיוס הגדול שממקום החטיפה ועד לאתר השריפה. כל מצלמת-דמה בחנות סמוכה, אותרה ונבדקה.

גם העובדה שמדובר בבני משפחה אחת ולא בהתארגנות יזומה, אינה מאפשרת להקל ראש. התיאורים הנוראיים של הרצח עצמו, אינם קלים לעיכול. "שלושים שנה אני מתריע נגד נגע הלאומנות שפשתה בשולי המחנה שלנו", אמר ח"כ אייכלר שהחוויר, כמו כולנו, מבושה, מזעם, וגם מפחד. רק זה מה שחסר לבחורי הישיבות המניפים אצבע בצמתים – שמעתה ואילך, כל מפגע ערבי, יראה בהם את בני דמותם של המרצחים השפלים.

הגינוי היה מיידי, גורף, מנשיא מועצת החכמים ועד לנשיא מועצת גדולי התורה. כולם השמיעו קול מחאה. ח"כ חרדי תושב הדרום, שאינו נחשב לסמן ימני במפלגתו, בלשון המעטה, נבר בשורשי המשפחה ומצא שאחד מראשיה, הוא בכלל מנהל סניף פעיל של מפלגת הבית היהודי.

אלא שהתמונות מדברות בעד עצמן. צבע הכיפה בולט ומשחיר את כולנו ולפיכך הגינוי החד משמעי היה מתבקש ואכן הגיע במלוא חריפותו, כמעט מקיר לקיר. למעט ח"כים חרדים לאומניים - הראשונים לגנות ולזהות כל אירוע בטחוני - שמשום מה נדם קולם. כל היודע דבר על מקום הימצאם מתבקש לא להתקשר למוקד 100 של המשטרה.

הגאון הרב יצחק יוסף, הראשון לציון שבתחום יחסי-הציבור משתרך בדרך כלל אחרון ומתקשה להתמודד עם אנרגיית התקשורת של עמיתו הגר"ד לאו, הצליח הפעם להקדים את הרב הראשי האשכנזי. לשכתו פרסמה הודעה ארוכה שבה סופרה עלילת הביקור שבוטל בסוכת האבלים של הנער משועפט. ההודעה הייתה ארוכה אבל נעדרה ממנה הסיבה האמיתית לביטול, שכלל לא הגיע מהמשפחה: בשב"כ חששו שהמידע על זהות הרוצחים, מקום מגוריהם ושיוכם, יעמיד את הראשל"צ במצב סכנה.

לבשו שכפ"צים, כי כולנו הולכים לחטוף מטח אבנים. נצא מזה, איכשהו, הואיל ובמקרה הזה כולם מבינים שבית היוצר החרדי סולד מרצח ונקמה. אז נסביר לכולם שהחינוך החרדי בז לתרבות הכוח, שמושגים של 'כוחי ועוצם ידי', הם אצלנו גנאי ולא שבח. אבל אחרי שהגל יעבור נזדקק כולנו לחשבון נפש פנימי, עמוק ונוקב לנוכח ההתמודדות עם הפצצה המתקתקת האמיתית של המגזר: הטיפול בנוער הנושר.

נהרות של דיו נשפכו על התופעה, עכשיו גם דם. דומה שהכל כבר נאמר על היחס הקלוקל והבלתי נכון של החברה החרדית לבני הנוער הללו, אך לתופעה אחת, כמעט ולא ניתנה הדעת. כל אימת שהתארגנה לה מחאת רחוב נגד ערבים בכיכר הדווידקה, התרגלנו לראות את הנוער שיצא מתוכנו ולא הסתגל למסגרת החרדית הנוקשה, משתלהב לו בראש האספסוף, מוצא נחמת שוטים במפלט הלאומנות שכל כך זרה למחנה החרדי. הרצח הנורא משנה את התמונה. הוא הופך את הלאומנות, לבעיה לאומית.

ידיהם של הרוצחים חובשי הכיפה מגואלות בדם הנער הערבי ובדם שעוד יישפך כאן. במו ידיהם הם הביאו לכך שמדינת ישראל תהפוך בעולם מנרדפת לרודפת. במקום לשדר בסי.אן.אן. את התמונות מהלוויות החטופים הי"ד, נראה שוב ושוב בן דודו דובר האנגלית של הנרצח הערבי, מוכה וחבול על-ידי שוטרי היס"מ. במקום לסיים את הסבב הזה כשידו של צה"ל על העליונה, עם מכה אנושה שהונחתה על תשתית החמאס בגדה ונזק בינלאומי לארגון הטרור בעזה – קיבלנו אינתיפאדה ערבית מבית ומטר של רקטות על יישובי הדרום. אם ישנם עוד חובשי כיפות שכאלו בקרב המחנה, חובה לבער אותם ביד קשה, ליירט אותם באגרוף ובכיפת ברזל.

פרשת חוקה
עד לפני קדנציה מהלכיו הפוליטיים של ליברמן היו מנותחים באזמל פרשנים. האיש אובחן כמי שמזהה כל תנודה במזג האוויר ומאובזר בחושים שהופכים אותו לחזאי הפוליטי הטוב בישראל. בשורת המהלכים שעשה, החל מערב הבחירות האחרון, ליברמן ערער לעצמו את המוניטין. הוא מותיב לה והוא מפרק לה.

בקדנציה הנוכחית קרה לאיווט משהו טוב בזירה המשפטית ורע במגרש הפוליטי. משפטית, זו הקדנציה הראשונה שלא מרחפת מעל לראשו עננה. פוליטית, חשרת העבים שהתקדרה מעל לראשו בקדנציה הנוכחית מסתירה את אור השמש.

ערב יציאה למבצע צבאי לא מחוללים משברים פוליטיים, יאמר לכם כל פוליטיקאי מתחיל. כאשר חצי מאזרחי המדינה הופכים לפליטים בביתם, הדבר האחרון שמעניין אותם הוא פירוק השותפות הפוליטית בין הליכוד לביתנו. והנה, פתאום עכשיו, פתאום היום (שלשום-שלשום), קם איווט ומודיע על פרישת ביתנו מהליכוד. פצצה פוליטית שנבלעת ברעם המשגרים מעזה (אולי בכוונה).

בקצב ההתרחשויות במזרח התיכון, זה אף פעם לא הזמן הנכון, לשום דבר, אומר איווט, אבל הרגשתי שיותר אי אפשר להמשיך, שצריך לעשות לזה סוף. השיקולים שהוא משמיע, הם מדיניים, צבאיים ובעיקר מנהיגותיים. המחמאות שחולק שר החוץ לראש ממשלתו, צריכים להדיר שינה גם מעיניהם של תושבים שאינם מתגוררים (עדיין) בטווח הרקטות.

אבל לפני הכל, ולמרות האווירה הקשה – זה מתחיל ונגמר בפוליטיקה טהורה. מרגע שנודעו תוצאות האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו היה ברור שמהנפל הזה לא תגדל משפחה: "מהרגע הראשון זה לא עבד", אומר איווט. אחר כך באו סער, דנון והחברים בליכוד והבהירו לנתניהו במישרין ולאיווט בעקיפין – שלא יתנו לראש-הממשלה לגנוב מהלך של איחוד בין המפלגות שייעשה מאחורי גבם. סער והחברים למדו את הלקח והבינו כי מדובר במהלך שאולי יחזק את מעמדו של נתניהו כראש המפלגה הגדולה, אך יחליש את הליכוד שבאדיבות נתניהו, עמד להתפרק מרצון ממעט המנדטים שעוד צפויים לו ברשימה הבאה.

מאותו רגע שבו ננעלה חוקת הליכוד, החלה הספירה לאחור. ליברמן הפגין בכל הזדמנות את הבוז שהוא רוחש לאיחוד שנכפה על הצדדים. מי שנכח בישיבות סיעת הליכוד ביתינו חש באווירה השוררת בסיעת ש"ס, שם נכפית מדי שבוע על אריה דרעי ואלי ישי ישיבה מתוחה סביב שולחן אחד.

בכל התהליך הזה, הרגיש ליברמן שהוא הופך מנכס לנטל לא רק על כתפי הליכודניקים החוששים לכל מקום פנוי ברשימה, אלא גם על כתפי ראש-הממשלה. איווט חש שהוא מאבד את ההשפעה שהייתה לו, שהישיבה צמוד-צמוד לראש הממשלה הופכת אותו למובן מאליו. אם בתחילת הדרך, וטו של שר החוץ הביא לכך שנתניהו לא התקפל בפני הטורקים, הרי שבסופה, גם לחרם שהטיל על שליח האיחוד האירופי שאץ-רץ לסדר משכורות לחמאס, לא הייתה השפעה. ככה זה אצל ביבי: ככל שאתה מתקרב, כך הנך מאבד את השפעתך. למעט הרעייה שרה, אין חריגים לנוסחה.

השאלה הגדולה היא למה עכשיו ולא לפני או בעוד שבועיים שלושה. בלשכת ביבי אומרים שחבל על כל החישובים. הסיפור האמיתי הוא שאיווט נפגע. תחילה מהתנהלותו של ביבי כלפיו בפרשת הנשיאות – כשרץ להודיע על תמיכה מן השפה ולחוץ בריבלין מבלי לעדכן את איווט.

אז נכון שגם אחרי שביבי הביע תמיכה בקולו, אין אחד שמהמר על כך שהוא גם נתן לרובי את קולו. השבוע התארח הנשיא הנבחר בחדר סיעת יהדות התורה: "אני יודע שכל השישה שהיו בארץ תמכו בי", הוא אמר. "אתה צריך לומר תודה גם לפרוש", אמר לו חבר-הכנסת מקלב, "הוא לא היה בארץ ולכן הוא בטוח לא הצביע ליריב שלך". אם היה מדובר בביבי, אפילו שהות בחו"ל לא הייתה מונעת מהאיש להתנגד עד כלות, לשנוא נפשו שנבחר לנשיא.

ובכל זאת, ליברמן נפגע כי אחרי כל מה שדיבר וסיכם עם ראש-הממשלה, הוא שמע את האמירה של נתניהו בערוצי התקשורת, ולא ישירות מנתניהו. גם זו שיטה ידועה אצל ראש-הממשלה: במקום להתמודד ולדבר, הוא רץ לפרסם. דפוס הפעולה שאובחן לראשונה באותה ריצה ידועה למהדורת 'מוקד' אי שם בשנות התשעים, רלוונטי גם אחרי שני עשורים. אופי כידוע, לא משנים ברבות השנים.

השבוע זה הפך מטפטוף של פגיעה פה פגיעה שם, לעלבון שאיווט לא היה יכול לשאת, לעיני כל שרי ממשלת ישראל. ביבי דיבר על שרים הרצים לתקשורת והתנשא על איווט שלא הופיע לשני דיוני הקבינט כאילו היה משתמט. אז מה הפלא שאיווט אמר עד כאן, מנתחים בלשכת ראש הממשלה.

הכבוד הוא מוטיב מרכזי אצל שר החוץ הכל כך ייצוגי של המדינה, אבל בכך לבד אין כדי להסביר את המהלך שנעשה בעיצומה של סערה ביטחונית. דומה שלפני הכל מדובר באותה תחזית לטווח ארוך שהתרגלנו לקבל מהאורי בץ של הפוליטיקה הישראלית. ימים יגידו האם המפות הסינופטיות של האיש, קולעות שוב למטרה, אבל איווט מריח בחירות בשנה הקרובה.

הראשון שהשמיע קול באמצעות מקורבים היה נפתלי בנט. יו"ר הבית היהודי הוא אולי בעל האינטרס היחיד להקדים את מערכת הבחירות הבאה. הסקרים מחמיאים לו, קצת פחות ממה שרעייתו מחמיאה לו בדף המסרים הווירטואלי ("איזו עוד רפורמה מדהימה של בעלי - בעל היכולת, החכמה, היוזמה והאומץ - אתה מתכוון לנכס לעצמך מחר???", היא כתבה השבוע לגיס האובד, שר האוצר). איווט לפיכך, חייב לחשב מסלול מחדש, לפרוש ולא ברגע האחרון.

כושר הרתיעה
כמו הרקטות המשוגרות מעזה, המטח הראשון גורם לכולם להחליק במדרון שאין ממנו חזרה. ברגע שחיות המדבר הפוליטי מריחות בחירות באוויר, חוקי הג'ונגל משתנים. כל ישות פוליטית עושה נפשות לעצמה. טורפת, דורסת ואוכלת מכל הבא ליד. וזה בדיוק מה שראינו השבוע: כל ח"כ לנפשו, כל ראש מפלגה לגורלו. אפילו לפיד, זה מהברית החדשה עם איווט, תוקף את השרים המתלהמים ומכוון גם לחבר החדש.

הפרישה של איווט מהליכוד אינה יכולה להיות מבחינתו אקט אחרון, אלא צעד ראשון. הוא יבדל עצמו ביטחונית מול ביבי וכלכלית מול לפיד. בניגוד לכל השמועות על קריסה כלכלית, הרי שיו"ר הוועדה לביקורת המדינה ח"כ אמנון כהן, בוכרי משלנו שיודע איך עושים עסקים ומחשבים מאזנים, מספר על מיליארדים שקבורים בתקציב המדינה ועומדים להיות מחולקים בתקציב הקרוב, בהנחה שיהא זה תקציב בחירות. איווט עשוי לקרוא תיגר גם בחזית הזאת. נחוש להתבדל, להתבלט ולהחזיר לעצמו את הקסם שאבד במהלך השהות הממושכת בחדר סיעת הליכוד.

מה שנראה כאן בשנה הקרובה זו הסתערות חייתית על הליכוד, מצד כל חיות השדה הפוליטיות. בנט כבר נוגס ועולה בסקרים. כחלון ינסה לחטוף עוד כמה מנדטים שנותר, וגם איווט – שם לו כיעד להחליף את המנדטים הרוסים שמתערים בחברה הישראלית בכמה שיותר מנדטים ימניים. האיש שהתמרכז רק לפני חודשיים-שלושה, חותך ימינה ומנסה לעקוף את בנט בירידות לים-המוות של הבחירות הבאות.

אחד מח"כי יהדות התורה עשה השבוע חשבון שבקונסטלציה שנוצרה ביבי יכול להרכיב ממשלת 61 עם החרדים וגוש המרכז - ולשבש את תוכניות שותפיו הנוכחיים: 20 של הליכוד (כולל שאמה-הכהן, לעת עתה), פלוס 11 של ש"ס ו-7 של יהדות התורה, 15 של העבודה, 2 של קדימה ו-6 של התנועה. החשבון יפה עבור מי שלא למד ליב"ה אך הסיכוי שזה יקרה, שווה ערך לסיכוי שההנהגה הרוחנית של החמאס תצטרף ליוזמת הצום המשותף – י"ז בתמוז והרמדאן, בשבוע הבא.

הדבר האחרון שנתניהו צריך על הראש זה ללכת לשנת בחירות כשהשמים מלאים רקטות, הארץ מחוררת בנפילות והצמתים בצפון ובאזור ירושלים בוערים מהפגנות. את ברק זה הפיל מהשלטון אחרי פחות משנה ומחצה. אולמרט שיצא למערכה צבאית בלבנון ממנה לא שב, החזיק מעמד שלוש שנים. בכלא הוא יישב קדנציה כפולה מהתקופה שכיהן כראש ממשלה.

איווט הסביר השבוע שהצעד בו נקט הוא מעבר לקטע האישי. חמאס, הוא אומר, שומע את הקולות של נתניהו, הוא שומע את הנוסחה 'שקט ייענה בשקט' ומבין שביבי חושש ללכת עד הסוף. זו הסיבה לכך שאנו רואים את חמאס מקצין עמדות, משגר רקטות בלי חשבון ומציב שורת דרישות מטורפות. המצרים סוגרים לו את הברזים, מפוצצים לו מנהרות, ומישראל הוא דורש לסייע בתשלום המשכורות.

בדיוני הקבינט עצמם איווט נמנע מלהשמיע דברים מוקצנים בסגנון הבנטי. בחלק מהדיונים בהם השתתף הוא בעיקר שתק – שתיקה רועמת. את מה שהיה לו לומר לנתניהו הוא אמר לפני הדיון: "גם אם אתה רוצה שקט, אל תשדר את זה, כי החמאס מזהה זאת כחולשה, כחשש של ממשלת ישראל מתקיפה ברצועה".

אפשר לחשוד במניעים של איווט אבל אי אפשר שלא להאזין לקול ההיגיון. הוא חלוק על נתניהו יותר טקטית מאשר מהותית. הוא סבור שביבי, בדיוני הסחבת בקבינט ובמסרים שהוא מעביר, לא מייצר כושר הרתעה, אלא כושר רתיעה. כאשר נתניהו עקץ את איווט בישיבת הממשלה והטיח בו שאינו משתתף בדיוני הקבינט, זו הייתה פגיעה ישירה. באחת מהישיבות איווט שהה בחו"ל בשליחות מדינית, בשנייה, הוא נפגש בישראל עם אישיות זרה. היו לו תירוצים טובים להיעדרות, אבל גם בלשכת ראש-הממשלה שמעו את הקולות, את הלעג של איווט לדיונים העקרים, שנסחבים ללא תכלית וגורמים לחמאס לחוש שבצד השני יש ממשלה שחוששת מפעולה, שמעדיפה שקט על הכרעה.

בעת כתיבת השורות נראה שפנינו לעימות, בעוצמה גבוהה בהרבה מזו שנתניהו רצה בתחילה. המזרח התיכון אינו תוכנית 'כבקשתך', אבל שר החוץ של מדינת ישראל בטוח שאם נתניהו היה משדר כלפי חוץ קצת יותר אסרטיביות ואגרסיביות, ייתכן שגיוס המילואים העומד בפתח היה נמנע מלכתחילה. לשקט, לדידו של איווט, החמאס הוא זה שצריך להתחנן. כאשר ראש-הממשלה הישראלי מדבר ראשון על שקט תוך כדי התקפה, אין פגיעה גדולה מזו בכושר ההרתעה.

דע מאין באת – אבי בלום / ניו יורק
דע מאין באת היא תשובת חובה לכל מטייל ישראלי בחו״ל. התשובה, משתנה בהתאם לזהות השואל והנשאל. הירושלמים ממהרים להצהיר על מקום מושבם בבירת הנצח, מרכז העולם. הבני-ברקים מצהירים אמונים לעירם אם השואל הוא יהודי חרדי. כל השאר מאלתרים כדי להימנע מחקירה צולבת: אני מתגורר באזור תל אביב יאמר תושב המרכז, ואני באזור ירושלים, ישיב תושב אזור חיוג 02.

אני גר בעיר קטנה, שגם בתחומי ישראל ממעטים להכירה אבל בשהותי בניו יורק בשבועיים האחרונים כמעט ולא פגשתי יהודי שלא עשה איתה היכרות לאחרונה. עד ליום שני שעבר התעניין כל יהודי אמריקאי במצב החטוף מהעיר, בסיכויים שיחזור בשלום, בתחושת המשפחה והקהילה. לא רק את האחים מבית החזירו הקדושים זה לזרועותיו של זה. תחושה של שותפות גורל, של אחים לצרה פיעמה בנפשו ההומיה של כל יהודי, בציון כמו בגולה.

בסעודת ליל שבת במרכז חב״ד במנהטן לא דיברו, כצפוי, רק על שבת היארצייט העשרים לרבי אלא ספרו את הימים שעברו מאז נחטפו הנערים הצעירים בישראל. כשהרב והרבנית מצגר (הרב יהושע מצגר. לא המצגר שאתם מכירים מסיפורי השהות בחו״ל בהקשרים קצת פחות מחמיאים) דיברו על שותפות הגורל היהודית, האורחים מצרפת, מקנדה, מרוסיה - הזדהו עם אותה שאיפה ותפילה של ושבו בנים לגבולם.

מיום שני והלאה הפכה התקווה חוצת היבשות לעצב חוצה גבולות. על מסכי הסי. אן. אן. והפוקס ניוז הוקרנו התמונות מעירי הקטנה. יושב לו יהודי הבורח לחופשת ניתוק קטנה בחו״ל כדי למצוא את ראש עיריית אלעד ישראל פרוש גועה בבכי על המרקע בחדר במלון. התקשורת האמריקאית היא מדיה נטולת סנטימנטים והמזרח התיכון מספק כותרות של טרגדיות מספריות במכפלות של מאות אבל היהודים האמריקאים מתחברים לכל פירור של מידע מישראל. התקשורת המקומית מזהה ומפנה את הבמה לחדשות מישראל הקטנה.

ברביעי בלילה, ב׳ספרא שול׳ במנהטן, מתאספת אצולת הממון האמריקאית ואצולת הממומנים הישראלית. הנוכחים מעלים את הנעשה בירושלים על ראש שמחתם המהולה בעצב. גם התפוח הגדול לא נופל רחוק מעץ השורשים היהודי. בעת צרה ומצוקה יהדות העולם היא משפחה אחת גדולה, אבל רגע אחרי, כשחוזרת השגרה, יד איש באחיו גם בתוככי אותה שכונה.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!