מדברים יהדות, חושבים בחירות • טור פוליטי

רוח קלילה של אידישקייט נשבה השבוע בשמי המדמנה הפוליטית. יאיר לפיד חובש כיפה לבנה על ראשו ומבטיח לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך. גדעון סער, עליו נפוצות שמועות על התחזקות קלה, חותם על צו המונע מעיריית תל אביב לפתוח מרכולים בשבת, וציפי לבני, המרטירית הגדולה של חופש הפרט, נמנעת בהצבעה על חוק תחבורה ציבורית בשבת. את הרשימה, נכון לשבוע זה, נועל אביגדור ליברמן, המייצג האותנטי של אוכלי הבשר הלבן מחבר העמים, מצביע בכבודו ובעצמו נגד החוק ומוריד אותו מעל סדר היום של ועדת השרים לענייני חקיקה. כלום הדאגה העמוקה שהפכה לכאב נורא על גורלם של שלושת החטופים היא שעשתה זו?

אין ספק שעמיתינו הנכבד הרב מנחם ברוד היה עונה על כך בחיוב ומוצא את הניצוץ היהודי שאינו כבה לעולם. לגבי יאיר לפיד הוא כבר עשה זאת במאמר שפרסם בשבוע שעבר כאשר הנ"ל הצהיר שהוא אומר תהילים לשלום הנחטפים (נו נו, לפיד הוא חבר קבינט וידע את מה שכולנו ידענו ולא יכולנו לפרסם. הקלטת - כמו עדויות נוספות שטרם הגיע זמנן להיחשף - אישרו בוודאות מוחלטת שהשלושה נרצחו במקום. תהילים הוא אמר? נו, באמת). כנ"ל גם לגבי שלושת המוזכרים האחרים שכבר גילו בעבר כמה וכמה ניצוצות כאלה. במיוחד אצל מר ליברמן שבימים שלפני פסק הדין במשפטו שיחר את פניו של אחד מאדמו"רי זמנינו ובכה שם כמו יהודי. לא כמו רוסי. במוסקבה לא מאמינים בדמעות. אצל הרבי כן.

אבל עם כל הכבוד לניצוץ היהודי, ובמיוחד לאלה שמחפשים אותו גם במדמנה העכורה, המכנה המשותף והאלמנטרי יותר לכל החבורה הלא קדושה הזאת נמצא במקום אחר. לפני שבועיים התקיים מעבר לים אירוע משפחתי משמח של גביר גדול שידיו רב לו גם בתחום הפילנתרופי. פוליטיקאים ישראלים מהדרג הראשון לא היו שם מסיבות שונות. מי שכן טרח להגיע היה המצנט והפטרון הפיננסי של אחד הבולטים בצמרת הישראלית, אחד שיכול מחר להחליט שהגיע הזמן לבחירות חדשות ולקבוע אותן. בטוב ליבו ביין - והוא יודע לשתות. גם להמר - סיפר הפטרון לכמה מאוכלי שולחנו שהבחור שלו בישראל משוכנע שהבחירות יתקיימו בסביבות החודשים ינואר- פברואר של השנה האזרחית הבאה. ואם הפטרון אומר - הפטרון יודע.

וראה זה פלא. לפני שבועיים צוטטה במדור זה הדלפה - מכוונת כנראה - מתוך שיחה סגורה של נפתלי בנט ומקורביו. בשיחה העריך בנט כי הבחירות יתקיימו בעוד כשמונה חודשים. דפדוף מהיר בלוח השנה וספירה לשמונה יגלו, כי גם אם שני נביאים לא מתנבאים בסגנון אחד הרי שלדבר אחד הם בהחלט מכוונים. שמונת החודשים של בנט מסתיימים באמצע חודש פברואר הבא, ואז ייערכו הבחירות לפי הערכתו.

יש לאזכר שההדלפה יצאה בזמן שאירוע החטיפה היה בראשיתו והשיחה התנהלה עוד לפני הבלגן המדיני והביטחוני שהיא יצרה. השיקולים היו אזרחיים לחלוטין ועל הרקע שלהם החל בנט לארגן מחדש את חוקת המפלגה כדי להגשים את חזון מפלגת השלטון אודותיה הוא מדבר ממש בגלוי.
תמרור הדרכים של בנט והשותף הנכבד האחר של הקואליציה (שהרי אין לו לפטרון אלא מה שהוא שומע מבן חסותו) לא מצביע במקרה על אותה סביבת זמן משוערת. ינואר הוא ראש השנה לתקציב המדינה שעל הכנתו עמלים כעת במשרד האוצר בירושלים. בהתאם לנוהל המקובל, הממשלה אמורה לאשר את מסגרת התקציב בסביבות אוגוסט והוא יורד לכנסת להליך חקיקה לא קל מיד עם פתיחת מושב החורף בראשית אוקטובר.

וזה הולך להיות תקציב רווי דמים פוליטיים. בשבוע שעבר אמרה נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג שלא יהיה מנוס מהעלאות מיסים של ששה מיליארד שקלים לפחות כדי לעמוד ביעד הגירעון הקבוע בחוק. לפיד מיהר להגיב בהודעה בסגנון של ריד מיי ליפס: לא תהיה העלאת מיסים. נקודה. לפיד אוהב את הטון הדרמטי הזה, אותו הוא מלווה בתנועה מודגשת של הכתפיים השריריות.

אז מהיכן יבוא הכסף החסר? "נמצא מקורות", אומר לפיד לכל מי ששואל אותו. היעד הוא כמובן קיצוצים. בביטחון, ברווחה, בתקציבי ההעברות לרשויות המקומיות. על הקיצוצים הנוספים לחרדים לפיד לא מדבר, משתי סיבות: אין הרבה ממה לקצץ. מקסימום 300-400 מיליון שהם כסף קטן לעומת קיצוצי הענק הנדרשים. שנית, הוא לא צריך לדבר. הוא מבצע. הוראה לחשב הכללי וזהו.

מה שלפיד יודע, יחד עם כל חבריו לממשלה, זה שגם שישה מיליארד לא יספיקו לכיסוי הגירעון ההולך ותופח בתקציב המדינה. באוקטובר ייכנס לתוקף חוק המע"מ שיגרע כשניים וחצי מיליארד שקלים כבר בתקציב השנה הקרובה. המצב הביטחוני ההולך ומחריף מחייב תוספות ושולל קיצוצים. בתקציבים החברתיים שרי הליכוד והנציגים בכנסת לא יתנו לגעת. במיוחד שלפיד שופך כסף על החינוך והבריאות שם מכהנים שניים מבכירי שריו ופוגע בכל היתר (מאיר כהן מהרווחה לא נחשב, לפיד רואה בו מס שפתיים בלבד למזרחיים). אז ממה נותר לקצץ? כמעט כלום.

ובכלל: הניסיון מלמד שממשלות יכולות להעביר קיצוצים כבדים שפוגעים בציבור רק בשנה הראשונה והשנייה לכהונתן. מהרגע בו מנשבות רוחות בחירות באופק - היד פתוחה והגירעונות גדלים. התקציב שמתבשל כעת הוא אמנם רק השני של הממשלה אבל חוסר ההומוגניות של הממשלה והרוחות הרעות שכבר נושבות בין מרכיביה הופכים אותו בעצם לתקציב של ערב בחירות. מדובר אפוא בתופעת גלגל סיבובית. הקושי התקציבי גורם לתחושה של לקראת בחירות, התחושה לא מאפשרת לסיעות הקואליציה להתפשר והקושי בהעברת התקציב גובר וחוזר חלילה. ההימור של בנט והמידע של הפטרון מצטלבים אפוא באותה נקודת זמן של תחילת שנת התקציב הבאה.

מי אוהב את השבת
יום ראשון השבוע נשא בכנפיו שתי בשורות טובות בנושא השבת ולא דווקא מהצד החרדי. בעוד שבמחוזותינו התקשורתיים מתעמתים הביטאונים המפלגתיים זה מול זה בפרשת רשת המרכולים בבני ברק (המודיע תוקף, יתד מקבל מודעות) וחילולי השבת של קואליציית ברקת בירושלים (יתד תוקף, המודיע מקבל מודעות) כשאף אחד לא מכוון באמת לשם שמיים - נערכה בירושלים הישיבה השבועית הקבועה של ועדת השרים לענייני חקיקה. על סדר היום: הצעת החוק של ניצן הורביץ ממרצ להסמכת רשויות מקומיות לפתיחת קווי תחבורה ציבורית בשבת.

בישיבה לא נכח נציג ישראל ביתנו, וממש לא במקרה. אי לכך יחסי הכוחות היו שקולים. שלושת שרי יש עתיד מול לימור לבנת, אורי אורבך ואורי אריאל. לשון המאזניים הייתה שרת המשפטים ציפי ליבני המכהנת גם כיו"ר הוועדה. הרקורד של לבני לא בישר טובות למתנגדי החוק. הגב' הובילה לאחרונה מספר חוקים אנטי דתיים חריפים בנושא המעמד האישי מהסוג הגרוע ביותר. לבני שמדשדשת בסקרים סביב אחוז החסימה תופסת פוזיציה קיצונית בתחום המדיני והדתי בניסיון הישרדות פוליטי נואש.

אבל לבני הפתיעה ונמנעה. ההימנעות הורידה את ההצעה מעל סדר היום ולמעשה קברה אותה עד תום מושב החורף הבא. אם הכנסת הנוכחית תשרוד עד אז. לבני נימקה את ההימנעות בכך שההצעה גורפת מדי וצריך להוביל את השינוי בצורה מדורגת. שטויות והבלים. ההצעה של הורביץ דיברה על דירוג איטי המותאם לרצונה של כל רשות מקומית. הסיבה האמיתית היא פרוזאית לחלוטין. הצעת החוק היא של מרצ, ולו התקבלה היא הייתה הופכת לסיסמת הדגל שלה בבחירות. ליבני מתחרה עם מר"צ בערך על אותו מאגר קולות והיא לא יכולה להרשות לעצמה שמספר חודשים לפני הבחירות יקבלו גלאון וחבריה פרס ששווה שני מנדטים שאחד מהם לפחות יבוא מתוך המאגר שלה.

למזלה הטוב של לבני (השבת משלמת גם למי שאינו מכוון לה) נחסכה ממנה האש והגופרית התקשורתית הצפויה בעקבות אירוע חשוב ומהותי יותר בנושא השבת שנרשם בו ביום. מדובר בהחלטת שר הפנים גדעון סער לאסור על עיריית תל אביב ליישם את ההחלטה לפתיחה גורפת של מרכולים באזורים מרכזיים בעיר. סער הגביל את ההחלטה למספר מתחמים מוגבלים בלבד, וזעקת העירייה המעונה בקעה לשמיים.

ההחלטה של סער באה במודע ובמושכל. לא הייתה זו החלקה נוסח הראיון של שר החינוך שי פירון ששכח בשבוע שעבר שהוא שר מטעם יש עתיד ודיבר כמו אדם דתי נגד נישואי תועבה. לפעמים זה קורה לפוליטיקאי המנוסה ביותר. סער לא התראיין, אלא חתם על צו ונכנס לשדה המוקשים בעיניים פקוחות. בשעות הערב של יום ראשון הוא עלה למהדורות החדשות של הערוצים האלקטרוניים וענה ברהיטות לשאלה המתבקשת האם המהלך קשור לתוכניות שלו להסתער על ראשות הליכוד ומאוחר יותר על ראשות הממשלה באמצעות חידוש הקשר עם החרדים.

היה גם מי ששאל אותו האם זה קשור לידיעות שנפוצו לאחרונה על התחזקות יהודית קלה שפוקדת אותו לאחרונה יחד עם רעייתו. סער ענה מה שענה. והוא יודע לענות: סטטוס קוו. החלטה לא מידתית של עיריית ת"א הפוגעת דווקא בעסקים הקטנים, חוסר סמכות חוקית להחליט בנושא זה וכיוצ"ב. אליבא דסער אין להחלטה כל הקשר עכשווי ופוליטי, לא לחייו האישים ולא לקשרים עם החרדים.

במקרה זה לפחות סער אמר את האמת וכל האמת. סער לא זקוק כרגע לחרדים, ומי שלא ייבחר לראשות הממשלה הבאה יזדקק או לא יזדקק להם בהתאם לחלוקת המנדטים שתהיה בכנסת החדשה. דרעי, ליצמן וגפני ילכו עם כל מועמד שיבטיח את הזכויות הלגיטימיות של העם החרד ותהיה זהותו אשר תהיה. גם אם יקראו לו בנימין נתניהו הנורא. הקשרים המוקדמים של סער עם החרדים לא יעלו ולא יורידו בנושא זה גם אצל מתפקדי הליכוד שעשויים להיקרא לקלפיות בחודשים הקרובים. אולי כבר בחודש נובמבר.

היעד שנשקף מבעד לכוונת הירי של סער הוא נפתלי בנט וחזון מפלגת השלטון שלו. בעוד שנתניהו ממשיך במדיניות הניתוק המוחלטת שלו מענייני הפנים ומשייט מאירוע מדיני לאירוע ביטחוני, סער קורא את מפת השטח של הליכוד ורואה בדיוק את מה שבנט רואה. קהל מסורתי ודתי לייט שהעניק לליכוד עשרה מנדטים לפחות. זה לא הצפונבונים של תל אביב וגם לא העשירון העליון של רמת השרון. אלה עובדי הייצור במפעלים של עפולה עילית וקריית שמונה. אלה עובדי המשק והתברואה של נתיבות ואופקים ועובדי המשחטה של תנובה בבית שאן. זה הקהל שעושה קידוש בליל שבת ואחר כך יושב, רח"ל, מול המרקע. כמובן שרובם המוחלט יוצאי עדות המזרח. הקשר של הליכוד איתם נוצר עוד בימי מנחם בגין והחזיק מעמד גם מול האלטרנטיבה הש"סית הפונה לציבור דתי יותר אם כי לא חרדי.

חזון הבית היהודי החדש של בנט פונה בדיוק אליהם. אחרי שסחף את הבורגנות הדתית מצד אחד ואת המתנחלים מצד שני קיבל בנט בבחירות האחרונות שלושה מנדטים לפחות של בוחרי ליכוד מסורתיים. ולא מדובר בניחושים. זה מופיע בכל פילוח קלפיות באיזורים פרו ליכודיים מובהקים. בנט שואף להמשיך את המגמה הזאת בפעולה תלת כיוונית.

מצד אחד הוא מוריד את מינון הדתיות של הבית היהודי על ידי שריון מקומות לאישים שייבחרו על ידו בסגנון של איילת שקד (ראו בטורנו בשבוע שעבר), מצד שני הוא עדיין שומר על הסטטוס קוו -בפרשנות מרוככת אמנם, אך עדיין שומר. מהצד השלישי הוא מאגף את הליכוד מימין ומוביל קו מדיני וביטחוני תקיף מול ההססנות והיד החלשה של נתניהו.

מול האתגר המשולש הזה, לסער, ליכודניק בנפשו ובמהותו, יש מענה רק בתחום המסורתי. ההחלטה לאסור על עיריית תל אביב לפתוח מרכולים בשבת הכניסה אותו למלחמת גוג ומגוג עם רון חולדאי ויאיר לפיד וכל הממבו ג'מבו של התקשורת החילונית. לפני שש שנים, כשסער התמנה לשר החינוך והחל לחלום על ראשות הממשלה, הוא ניסה ללכת בדרך המקובלת של כל המיצר לחרדים נעשה ראש. במקרה שלו זה לא הלך. הוא עצמו עמד על הטעות באמצע הקדנציה ועשה פרסה באמצע נתיב בלי לעשות חשבון לאף אחד.

סער רואה רק את מה שהוא צריך לראות וחותר אל היעד כמו טיל מונחה לייזר. בקדנציה הנוכחית הוא נזהר מלהצטייר כמגן חרדים ותעיד על כך ההחלטה הראשונה שקיבל עם כניסתו לתפקיד שר הפנים בפרשת שעון הקיץ. אבל את הציבור המסורתי של הליכוד הוא ממש לא מתכונן לזנוח. לא בקרבות הפריימריס שייפתחו בחודש נובמבר, וגם לא בקלפיות שלפי כל הסימנים ההולכים ומצטברים עשויות להיפתח בעתיד הלא רחוק.

סמינר לי מר
למרות היחס הנוקשה של סער לחינוך החרדי במחצית הראשונה של כהונתו במשרד החינוך בקדנציה שעברה, יש אנשים במחננו שנזכרים בו כעת בגעגועים. ולא רק בסער אלא גם בכמה משרי החינוך שקדמו לו, כולל יולי תמיר הנוראה. כל שרי החינוך של העשור ומחצה האחרון הצרו במידה זו או אחרת את צעדי החינוך החרדי וראו בדאגה את ההתרחבות שלו מול הירידה היחסית בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי. תקציבים קוצצו. פתיחת בתי ספר חדשים כמעט לא אופשרה וגזירת הליב"ה שהוכתבה למעשה על ידי בג"ץ יושמה על ידם ככתבה וכלשונה.

קיצוצים באו וחזרו אבל תמיד היו קווים אדומים אותם לא חצו. כשבג"ץ כפה לימודי חול בכל מערכות החינוך היסודיות והעל תיכוניות, נחקק חוק מוסדות תרבותיים ייחודיים בתקופת ממשלת אולמרט. בחוק זה גם פירון לא מנסה לגעת. הקו האדום השני היה לימודי ההוראה בסמינרים בכיתות על תיכוניות.

שר חינוך הלך ושר חינוך בא ובפי כולם השאלה: מי צריך להכשיר אלפיים מורות בשנה בזמן שהמערכת זקוקה לכמה מאות בלבד. עוד בזמן חיותו של הרב אברהם רביץ ז"ל כסגן שר החינוך תחת שרביטה של השרה לימור ליבנת הוא נאלץ להתמודד מול הפקידות הבכירה ושרת החינוך שהצביעו על האבסורד של הכשרת אלפי מורות שלרובן המוחלט אין עבודה בתחום. רביץ נהג להשיב כי ההוראה זו בעצם ההשכלה העל תיכונית של הציבור החרדי שאינו הולך למכללות ולאוניברסיטאות.

רביץ הסביר כי המטרה היא בעצם לימודי יהדות בשנים הקריטיות לחינוכה של בת ישראל, והדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות לימודי ההוראה. מי יגול עפר מעיניו.

כמובן שזו הייתה רק חצי האמת. בהוראה לומדים יהדות אך אפשר ללמוד יהדות גם בלי שיעורי דידקטיקה ופדגוגיה. החצי השני של האמת הוא תקציבי. המדינה לא מוכנה לממן לימודים לאחר שנות התיכון ובטח שלא יהדות אלא במסגרת מוגדרת של תעודה. במקרה זה הוראה. לימודי ההוראה היו בעצם הכיסוי התקציבי ללימודי היהדות. סוד זה היה גלוי וידוע לכל פקיד בכיר במשרד החינוך אבל כל זמן שידם של החרדים הייתה מעורבת במהלכי השלטון איש לא חשב על שינוי סדרי עולם בתחום רגיש זה. מקסימום קיצצו בהדרגה איטית את מספר התעודות שרשאי כל מוסד להנפיק.

חילופי השלטון בקדנציה הנוכחית היו צריכים להדליק אור אדום בהנהלות הסמינרים. לכל מי שעיניו בראשו היה ברור שהיום בו לא יתוקצבו לימודי הוראה מעבר לצרכי המערכת החרדית קרב ובא. אבל כמנהג בת היענה המקובל במחוזותינו לא עשו דבר לנסות ליצור מערכת אלטרנטיבית שהשלטון הזר והעוין יוכל לחיות איתה. משהו בסגנון של לימודי מקצוע רלוונטיים לשוק העבודה גם בלי תעודות הוראה (כיום גם במסלולי ראיית חשבון ומחשבים התלמידות נקרעות גם בלימודי הוראה. ראה ערך הנשירה למכללות שאין רוח חכמים נוחה מהן) עם קצת יהדות, אפילו על חשבון ההורים, שגם כך משלמים על תעודות חסרות ערך תעסוקתי.

נקודת המוצא של מדיניות הבת יענה הזאת הייתה שמן השמיים ירחמו. אולי יתחלף השלטון ויחד איתו הגזירות. אגב: מדיניות זו ננקטה גם בעבר כאשר גזירות כבר יצאו לפועל. לדוגמא, ההחלטה משנת 2005 שלא להכיר בלימודי קלינאות תקשורת במסגרת סמינר לא אקדמי. ביצוע ההחלטה הושהה למספר שנים עם תאריך סיום מוגדר לחלוטין. בפועל המשיכו בסמינרים ללמד את המקצוע כאילו לא קרה כלום. ביום בו נכנסה הגזירה לתוקף התברר כי מאות בנות למדו שלוש שנים על ריק, שלא לדבר על שכר הלימוד שנגבה מההורים על כלום.

אבל השלטון לא התחלף ומה שהיה ידוע מראש שיקרה אכן קרה. לפני חודשים ספורים הודיע משרד החינוך על קיצוץ דרסטי בתקציב הסמינרים, מה שיתבטא בקיצוץ במספר התלמידות שניתן להכשיר להוראה. מבחינת התלמידות זה לא אסון גדול. ממילא היה מדובר בתעודות חסרות ערך. אבל מה יעשו עם כל המערך האדיר של מורות להוראה, מדריכות פדגוגיות, מרכזות שכבה וכל האופרציה של לימודי ההוראה. ומדובר במאות רבות של משרות.

הגזירה נחתה כאחת וכל הניסיונות לדחות אותה נדונו לכישלון. שום דבר לא ישכנע שר של יש עתיד להמשיך את הפיקציה התקציבית של לימודי הוראה מיותרים. הדרך היחידה הפתוחה בפני ראשי הסמינרים היא באמצעות חשיבה מחוץ לקופסה והמוסכמות המקובלות. אם משרד החינוך לא מממן הוראה אז אין לימודי הוראה. נקודה. התחליף אודותיו ניתן לדבר הוא השתתפות של המדינה בהכשרה מקצועית של התלמידות בתחומים בהם יש עבודה (ולא שחסרים תחומים כאלה).

אגב לימודי המקצוע ניתן יהיה להכניס גם לימודי יהדות במינון אולי נמוך יותר מהנהוג היום, אך עדיין הרבה יותר מאשר בתסריט השחור בו נוטשות אלפי תלמידות את מסגרות הסמינרים ומחפשות את לחמן העתידי במקומות אחרים. כל אפשרות אחרת תניב זעקות גיוואלד בתקשורת המפלגתית אך לא תישא בכנפיה שום בשורה למנהלים, למורות ולאלפי התלמידות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!