לימודים אקדמיים: עמך ישראל צריכים פרנסה!

ישנו סיפור עתיק על בעל עגלה שבעיה כלכלית קשה עמדה לפתחו: עלות האוכל של סוס העבודה שברשותו רק עולה, תפוקת הסוס לא משתנה, והכסף בסוף היום הולך ופוחת. לאחר מחשבה עמוקה מצא האיש פיתרון, כוחו של הרגל יגבר על הכל. כל יום הפחית מעט מהאוכל שנתן לסוס עבודתו, והנה הסוס ממשיך לסחוב כבתחילה. וכך הפחית והפחית, מעט מעט ובזהירות מדודה, עד אשר מצא את פגרו של סוסו האהוב בבוקר יום מר שרוע באורווה, ולא נותר לו אלא למלמל בפליאה "זה היה קרוב... לו רק היה מתרגל עוד קצת..."

בעולם מודרני פרנסה היא תוצאה של ידע. נקודה. כל בר בי רב יודע זאת. ככל שהעולם נהיה מורכב יותר, כך להתפרנס מהדברים הפשוטים דורש ידע מורכב יותר. אינו דומה חשמלאי דהשתא לחשמלאי לפני עשור, ואינו דומה מוסכניק בזמן הזה למקבילו בימים ההם.

נתוני בנק ישראל מראים באופן ברור ויציב שקיים קשר הדוק בין רמת השכלה לבין תעסוקה והכנסה. נתונים בשנים האחרונות הראהו חד משמעית שככל ששנות הלימודים המקצועיים-אקדמיים רבות יותר כך הביטחון שתהיה לאדם פרנסה בכבוד גבוהים משמעותית. הפער הוא בין כשני שליש מחסרי ההשכלה (פחות מ-8 שנות לימוד) שאינם מועסקים עד ל-13% בלבד שאינם מועסקים מבעלי התואר האקדמי, כך גם פער של שכר כפול בין מסיים שתים עשרה שנות לימוד לבעל תואר.

הפולמוס האחרון ראוי לו שיוציא מתוכו קול קורא "אדונינו המלך עמך ישראל צריכים לפרנסה. אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו". ושאלה זו כבר מהדהדת בארמונות המלכים לא מעתה, ובהסכמה שבשתיקה, ולעיתים אף בתמיכה רפה, הורונו "לכו ופשטו ידיכם בגדוד".

ביציאה לגדוד ישנה סכנה. במלחמה ישנם פצועים והרוגים. המלחמה דורשת משאבים ושואבת כח רב מהציבור. אך לאחריה, במידה ומנוהלת נכון, ישנה תקופה של שקט ופריחה. המטרה הושגה. יש פרנסה לישראל. האומה כולה, בשורה התחתונה, הרוויחה.

אך כמו תמיד, יהיו אלו שיכוונו את מצלמותיהם אל ההרוגים, אל האלמנה שבעלה לא חזר משדה הקרב, אל הפצוע שחייו כבר לא יחזרו להיות טובים כבתחילה, יהיו אלו שיצביעו על מחירה המוסרי, על המשאבים שבזבזה, כל אלו יקומו ויזעקו איך העזתם לצאת לפשוט בגדוד, האם לא ראיתם את הנזק? האם לא ידעתם על הנפגעים?

והקול חוזר אליהם כהד – "עמך ישראל צריכים לפרנסה". בזכות הפשיטה בגדוד לעמך ישראל יש חיים.

וללא הפשיטה בגדוד, לו ימשוך המלך בכתפיו בתגובה לשאלתם של נתיניו, וידרוש מהם שוב ושוב להתפרנס זה מזה, יחזרו נתיניו אל השוקת השבורה, היבשה, חסרת החיים.

ניתן להרגיל ציבור לפחות ופחות ידע, לאט לאט, להפחית עוד ועוד, לחסוך במחירי הידע, בהנחה שיתרגל, קצת יסבול, אבל שווה את המאמץ. אך כדאי לבדוק מדי פעם אם אנו לא על ספו של הגילוי המר באורווה, גילוי שיהיה כבר מאוחר מדי.

הכותב הוא מנהל חינוכי-אקדמי בקמפוס עין חמד

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!