עלילותיו המופלאות של ספר התורה של הברדיטשובער

ייחוס, ספר תורה עתיק, מופתים וחסיד מלא אהבת השם - אלו החומרים שמהם עשוי הסיפור הזה. אלו ועוד מאתיים חמישים שנה של מסורת, מעשיות חסידיות משובבות וסגולות מסוגלות, הפכו את השעות במחיצתו של גדי רוזנברג לקצרות משהיו בפועל.

רגע אחד אנחנו בברדיטשוב של ר' לוי יצחק, ברגע הבא אנחנו בתל אביב של שנות התשעים ואז בבית המדרש החדש של פרמישלאן בבני ברק, בחדרו של הרב החלבן ובמוצבי קו ברלב על גדות הסואץ במלחמת יום כיפור - הפרטים, השמות והמקומות נשפכים בזה אחר זה, והמעשיות נערמות.

לא שמתי את האצבע על מה הסיפור, אין אתוס מאחורי הכתבה הזאת. אני פשוט אשים את הדברים לפניכם, ודונו אתם האם אלו תלאותיו של ספר התורה של הברדיטשובע'ר, קורותיו של הרב מוואשקוביץ או צמתי חייו של גדי. כל אחת מהתשובות נכונות, ולכל אחד מהסיפורים הניחוח המצדיק רגע של הרפיה מהרציונל התקיף של היומיום, והתמכרות לעוד מעשייה חסידית ואמרה נאה, תנו רבותינו.

"אף אחד לא יודע מי כתב את ספר התורה הזה, כתב היד שבו הוא כתוב בכלל ספרדי, כתב עגול. זה היה מקובל באותה תקופה שספרים היו מגיעים מארץ ישראל, או שהיו כותבים אותם ספרדים תושבי המקום, רק שני דפים מתוך הספר, שכנראה נהרסו בזמנו, כתובים בכתב אשכנזי ומרובע, אך גם הם בני אותה תקופה של ר׳ לוי יצחק, ועתיקים ככל הספר"

"אי אפשר להגיד שכתבו זאת במיוחד לר׳ לוי יצחק, זה לאו דווקא נכון. גדולי הצדיקים החזיקו אצלם ספר תורה קטן, ובטח אחד החסידים הביא לר׳ לוי יצחק. זה היה נוח לנסיעה בדרכים, שבהן היטלטל מורי זקני מפעם לפעם לרבו המגיד שישב במעזריטש"

הקול הוא קולו של הרב הצדיק ר' חיים פנחס דרברמדיקר "הרב מוואשקוביץ". דור שביעי, בן אחר בן, לקדושת הלוי מברדיטשוב - לא נלאה אתכם בפרטי הייחוס, אך הוא גדוש בצדיקים ואנשי מעשה.

דרברמדיקר היה שם משפחתו של ר' לוי יצחק, האגדה מספרת על פקידי השלטון שפרצו לבית המדרש והכריחו אותו לבחור לעצמו שם, אוי הרחמן הרחמן קרא ר' לוי יצחק, וקיבל את השם - דרברמדיקר, רחמן, רחמני. כשנכד נינו ר' חיים פנחס עלה ארצה וטיפס במעלה התפקידים במשרד הדתות, הוא אימץ לעצמו את השם "רחמני", לפחות בתעודת הזהות, כתרגום סימולטני, אך בקרב החסידים הוותיקים, הוא היה ונשאר ר' פנחס'ל דרברמדיקר.

גדי הוא בנו של אחיינו של ר' חיים פנחס. סבתו, מרת חיה, היא אחותו, אך גדי זכה להיות קרוב לדודו, הוא טיפל בו בשנותיו האחרונות, סעד אותו בחוליו, וזכה להיות קרוב ליהודי החסידי הלבבי הזה, שהכבוד לו זכה מגדולי אדמור"י דורו, היה שני רק לגדולתו התורנית, שבאה עם מזג חביב ועם נטיה ברוכה לתעד את סיפורי גדולי הדורות של המשפחה.

את סיפור ההתגלגלות של ספר התורה אי אפשר לספר בלי סיפורו של ר' חיים פנחס, קשה מאד להפריד בין השניים. ר' חיים פנחס, הוא זה שהציל את ספר התורה פעמיים, והצליח להעלות אותו ארצה, הוא גם זה שתיעד את הסיפור של ספר התורה במשך השנים. והעביר אותו הלאה.

"אבל צריך להבדיל" מדגיש גדי רוזנברג, "בין סיפורים ומעשיות חסידיות, לבין סיפוריו של דודי ז"ל". ומה ההבדל אתם שואלים? ובכן, פה יש ללכת בין הטיפות, על מעשיות כנף חסידיות כבר המליץ מי שהמליץ - ויש המייחסים זאת לסבא ר' לוי יצחק עצמו, כי מי שמאמין הוא פתי, ומי שלא מאמין הוא אפיקורס, טבען של מעשיות לצבור גוזמאות, לשנות את טבען ואת פרטיהן, ולהפוך לאגדות עממיות ופחות מעשים כהווייתן, כך הוא טבע הדברים.

אך סיפוריו של ר' חיים פנחס, לא נופלים בחיסרון הזה - אם יש מעלה שעליה סומכים ידם כל האדמו"רים המכירים בשבחו של ר' חיים פנחס, הלא היא הנאמנות והדייקנות שלו בהעתקת השמועה ומעשים, איש מפי איש, אחד לאחד.

ולא דבר של מה בכך הוא. "כשאנחנו מדברים על מעשיות, הנוגעות לגדולי המשפחה", אומר רוזנברג, בעצמו דור תשיעי לר' לוי יצחק, "או לגדולי החסידות בכלל, היה דודי ז"ל מקפיד ביתר הקפדה ודואג שלא יצא מפיו דבר שאינו מאומת, אם הגיע לו הדבר משמועה הוא היה מדגיש זאת, ואם הוא לא היה בטוח בשמועה - או שחשש שאין בה ממש, הוא היה אומר זאת. אחד הדברים אותם שינן שוב ושוב, היה זה - המעשיות שלנו הן לא המעשיות של העוילם, אצלנו זה באמת קרה". ובכן בן משפחה (רוזנברג קורא לו דודי, וזאת למרות שהוא דוד אביו), היא עדות חשובה - אך לא מספקת, ובר' חיים פנחס העידו גדולי ישראל, לא פחות.

בהסכמות לספר שיצא לאחר פטירתו, ובו מעשיות מהקלטות שלו, כותבים עליו האדמו"ר מויז'ניץ זצ"ל הישועות משה, שהיה קרובו וחביבו, האדמו"ר מבוהוש, הרה"ב ר' יואל טוביאס, האדמו"ר מפרמישלאן, מאנטניא, ועוד, כי ביודעם ומכירם אותו וכי ברי להם על הקפדתו לאמת.

את הדברים האלה מדגיש לי רוזנברג שוב לפני שהוא מתחיל לספר על הספר, בלי האמינות הזאת, הוא אומר, הסיפור הוא כעורבא פרח. לאמינות הזאת שורשים רבים, הגאון ר' יצחק ישעיה וייס כותב בכתב ידו את אמת המעשה, כנ"ל הגר"י מורגנשטרן, הרב חיים כהן החלבן, הגר"ד בצרי ועוד, מסמכים חתומים ורשמיים מספרים את הסיפור המופלא של התגלגלות הספר, מאז ימי זקנם הסבא, ועד היום הזה.

המוסד התגייס, וספר התורה על לארץ
עם פטירתו של ר' לוי יצחק, עלה בנו הבכור, ר' ישראל מפיקוב, לכהן תחת אביו בברדיטשוב. ספר התורה עבר בירושה אליו, וממנו לבנו ר' מתתיהו יחזקאל, ולבנו ר' פינחסע'ל.

מעשיה מפורסמת בין חמיו של ר' פינחסע'ל לבין ר' ישראל מרוז'ין, שגרמה לחמיו - ר' יהושע לייב מקראסנא, למות בדמי ימיו, הביאה את ר' פינחסע'ל להגר מברדיטשוב האוקראינית לניגרעשט הרומנית, שם עברה השושלת כולה, ועמה הספר, בנו ר' מתתיהו יחזקאל ירש אותו ממנו, וכאן מתחיל הפרק הראשון בגלגוליו של הספר.

בנו של ר' מתתיהו יחזקאל היה ר' שמשון אהרן, אב"ד בוהוש, הספר עבר אליו בירושה אך הוא השאיל אותו לגיסו, שנסע לעיר הגדולה יאסי, שם היה חסר להם ספר תורה. השנים חלפו ועל רומניה, ככל יבשת אירופה, התרגשה השואה, יהודי רומניה נשלחו לגטאות ולמחנות, אך נכדי ר' מתתיהו יחזקאל מניגרעשט כבר הספיקו להטמין את הספר ולהחביאו, לפני הנאצים לקחו אותם, נכדו הצעיר ר' חיים פנחס, שכיהן כאב"ד בעיירה הקטנה וואשקוביץ' היה אחראי על כך, הוא גם היה אחראי מיד לאחר השואה לשוב למקום המחבוא, לבדוק שהספר שלם, ולטמון אותו שוב - הפעם מפחד הקומוניסטים ששלטו תחת הרודן צ'אושסקו.

ר' חיים פנחס'ל הלזה, הלא הוא דוד אביו של גדי רוזנברג, שמחזיק כעת בספר. ר' חיים פנחס עלה לארץ, כשהספר מוטמן ומוחבא ברומניה, ומקום המחבוא ידוע רק לו עצמו.

"כששומעים שהספר השתלשל במשך שבע דורות", אומר רוזנברג, "חושבים שזה הרבה, אבל למעשה זהו די פשוט, הרי סב בדרך כלל מכיר את נינו, ואם כן זה נמסר למעשה פעמיים - מהסב הראשון לנינו, ומהנין לנכד, שהכירו כמובן, לא הרבה ידיים, אך בהחלט שנים רבות". לר' חיים פנחס היו עוד חפצים ירושה מסבו - ביניהן כפות מכסף שהיו בבית ר' לוי יצחק בברדיטשוב, גארטל מכסף שבו היה חוגר בחגים ובימים טובים, ומחזיק לגארטל של יום כיפור, גם הוא עשוי כסף, ועליו חרוט פסוק המחטא על עוונותיהם של ישראל. לר' לוי יצחק היה סידור מיוחד, עם כוונותיו עליו, את הסידור חילקו לשניים לאחר מותו - חצי, ובו תפילות ימי החול, ניתן לבן אחד, והחצי - ובו תפילות השבת ויו"ט, ניתן לבן השני, המחזור החצוי שעלה בירושת הבן הבכור היה גם הוא אצל ר' חיים פנחסל, אך גולת הכותרת היה כמובן ספר התורה, ומרגע שעלה ארצה, התמקם ומצא את מקומו, החל ר' חיים פנחס'ל דואג כיצד להעלות אותו מרומניה הסגורה והמסוגרת אל ארה"ק, ולהשיבו לידיו.

"דודי היה תלמיד חכם מופלג", מספר רוזנברג, "שהיה מכובד על כל גדולי ישראל. עוד ברומניה הוא כיהן כאב"ד, נשא שיעורים בישיבה ואף שימש כבוחן תלמידים צעירים כשעלה ארצה הוא כיהן תקופה קצרה ביפו ואז הקים את קהילת הרמב"ן בתל אביב, שם שימש כרב. הוא היה זקן חסידי בוהוש, וזכה להכתיר את האדמו"ר הקודם, הוא היה מקורב למשפחת אדמו"רי ויז'ניץ עוד מימי ה"דמשק אליעזר" ברומניה, והיה חביבו של האדמו"ר הקודם הישועות משה, גדולי ישראל רבים חיבבו אותו ונתנו בו את אמונם, אך הוא בחר לעסוק כפקיד מדינה, והתמנה להיות אחראי על הקמת בתי כנסת מטעם משרד הדתות".

לאחר 16 שנה מאז שעלה לארץ, החליטה מדינת ישראל לפתוח במבצע להעלאת ספרי תורה מארצות הגולה לישראל. למבצע היו כמה צלעות: האחת, הפחות מדוברת ומתוקשרת, היתה של המוסד הישראלי, שהוציא לפועל את ההיבטים האסטרטגיים, וטיפל ברגישות הנושא - רומניה עדיין נשלטה בידי הקומוניסטים, שלא היו ידידיה הטובים ביותר של ישראל, צלע נוספת היה הרב רוזן, רבה של רומניה, והצלע השלישית היה משרד הדתות, והממונה על כך מטעמו - ניחשתם נכון - ר' חיים פנחס'ל. במבצע הזה, שחלק מפרטיו חסויים עד היום, עלו 4000 ספרי תורה לארץ, וביניהן, ביבוא אישי ומסור של בעל האבדה, ספר התורה של הברדיטושבער, שמצא אותו והעלה אותו בעצמו לארץ ישראל.

מה רבה היתה שמחתו של ר' חיים פנחס'ל שמצא את האבדה. אך לא איש כר' חיים פנחס'ל ייטול את הספר - ששייך לו - לעצמו, ללא דין וסדר. הנוהל שנקבע היה כי כל מי שטוען לבעלות על אותם ספרי התורה, יגיש רשימת ראיות, אם הראיות יתקבלו, הוא מקבל את הספר, וספרי התורה שנותרו יחולקו לבתי כנסת לפי הצורך, כאשר בתי כנסת מרומניה נמצאים, מטבע הדברים, בעדיפות עליונה, ואחר כך כל מי שצריך.

ר' חיים פנחס'ל, שבוודאי היה יכול ליטול את הספר לעצמו, בחר שלא לעשות כן, והגיש בקשה רשמית למשרד הדתות, ובו הוא פירט את קורות הספר, ואת הקשר המיוחד שלו, הוא קיבל אישור רשמי לקחת את הספר, ורק אז איפשר לעצמו להשיב את אבדת המשפחה בחזרה לחיקו, כשהוא מאושר על כך.

האנקדוטה הזאת - פקיד במשרד ממשלתי שמקפיד על הנהלים בדקדוק, ודואג לאישור רשום ומתוייק, היתה כל כך לא אופיינית לאותם השנים של מדינת ישראל. אז כל הרוצה יעשה, וכל אחד נוטל לעצמו נתח מכל הבא ליד, יושרה כזאת מעידה על האיש, ואכן ר' חיים פנחס'ל ניחן בה.

אני מביט ברשימות ספרי התורה המתויקות בקפידה, באישור הפורמלי המנוסח מקצועית, ומריח את ההקפדה של ר' פנחס'ל, אפשר אולי קצת להבין את הקרדיט שלו הוא זכה אצל הגדולים, איך אפשר שלא להאמין לכל מילה היוצאת מפי חסיד ירא שכזה.

זאת היתה ההצלה הראשונה של הספר, אך ההיעלמות הבאה שלו - לא איחרה להגיע.

ר' חיים פנחס'ל חזק סמוק וסתור, אבל ספר התורה היה בידו
את הספר אכסן ר' חיים פנחס'ל במשרדו האישי במשרד הדתות, הוא לא חשב דבר יארע לו, המשרד היה שמור וארון הקודש היה נעול, למה שיתרחש מקרה? בשנת תשל"ג, באמצע יום כיפור, פרצה מלחמה. הארץ כולה הפכה כמרקחה, וגיוס חטוף החל, לקו המוצבים שעל שפת תעלת סואץ, קו שוכנה בר-לב, על שם הרמטכ"ל שהגה אותו, נדרשו ספרי תורה. מישהו הגיע למשרד הדתות והפקידים שהיו שם רוקנו את כל ארונות הקודש, הקצין הצהלי החתים את הספרים בחותמת הצבא, ושלח אותם לחזית, יום אחר כך הגיע ר' חיים פנחס'ל למשרד וחשכו עיניו - הארון נפתח וספר התורה נלקח. להכין? אף אחד לא ממש יודע, דרומה, אומרים לו, לאותה חזית דרומית בוערת שהולכת ונעלמת, ועמה קו המוצבים על שפת הסואץ.

אף אחד לא ממש יודע לאן הוא הלך ומה הוא עשה, העובדה היא, שעד שעות הערב ר' חיים פנחס'ל חזר, סמוק לחיים וסתור פאות, וספר התורה בידו. האם הוא הגיע עד לחזית? "אין לי מושג, כמה שניסיתי לברר", מודה רוזנברג, "אבל מה שחשוב שהוא השיג את הספר". ר' חיים פנחסל חזר והעביר כעת את ספר התורה לביתו שלו, כדי שלא יארע לו מקרה שוב והוא יאבד.

בחיי ר' חיים פנחס'ל, היתה זאת ההצלה השניה של ספר התורה.

בערוב ימיו עבר ר' חיים פנחס'ל לבית האבות שבקרית ויז'ניץ בבני ברק. יחד עם אשתו מרת פסיא לבית הוכמן, הוא הגיע לבני ברק, ולתוכה של קהילת ויז'ניץ, בה הוא היה אהוב ומכובד, ר' חיים פנחס'ל, נמרץ כדרכו, הפך חיש להיות הדמות התורנית בקרב בית האבות, כשהוא משפיע משמחתו, מתורותיו וממעשיותיו על כל יושבי המקום, ואף נערי החסידות שהיו באים להתבשם מאורו - אך לא רק, גם אדמו"רים וזקני החסידים, היו באים לבקרו מפעם לפעם.

בערב פסח תשנ"ו, הוא סידר את דירתו בבית האבות בנחת וברוגע, בערב הוא ערך את הסדר לכל יושבי בית האבות, ולאחר שסיים, לבש את טליתו, את הקפטן המיוחד, והחל פוסע לעבר בית הכנסת, במדרגות בית המדרש הסתבכו רגליו והוא נפל והשיב את נשמתו ליוצרה, כשהוא בן 91 שנים.

"מיד עם צאת החג כבר היינו אצלו", מספר בן-אחיינו ומי שהיה קרוב אליו ושימש אותו במשך חמש עשרה השנה האחרונות לחייו, גדי רוזנברג, "באותו החג נסעתי להורי בחיפה, עם צאת החג קיבלנו את הבשורה המרה והגענו למקום". מה שנגלה לנגד עיניהם המם אותם - החדר האישי של ר' חיים פנחס'ל, נבזז כולו. השמועה על פטירתו עשתה לה כנפיים, וכיוון שכולם ידעו כי ברשותו חפצי ירושה מזקנו ר' לוי יצחק מברדיטשוב, הם עטו על חדרו.

"כבר שנים קודם לכן הוא העביר את כלי הכסף, הכפות והגארטל, לידי אבי, כך גם את התפילין המיוחדות של בנו של ר' לוי יצחק, ר' ישראל מפיקוב, מה שנותר אצלו היה רצועת בד שהיתה חלק מהכיפה של ר' לוי יצחק, שאותה היתה אשתי תופרת לו לדש הקפטן, ומידי חג מעבירה לו מהקפטן הרגיל לקפטן החג, וכן חצי הסידור".

רוזנברג: "כשהגעתי לחדר הקפטנים כולם היו מפוזרים על הרצפה, הפורצים ניסו למצוא את חתיכת הבד, אך ללא הצלחה - היא היתה על הקפטן שהוא היה חבוש בו, ושהיה נמצא עמו בבית החולים. אך את הסידור, הם גנבו, הוא לא היה בנמצא".

שלושה ימים קודם פטירתו ביקש ר' חיים פנחס'ל מגדי שיקבור אותו עם שני שליש מחתיכת הבד, שתהיה כרוכה סביב צווארו, ואת השליש הנותר ייטול לעצמו, גדי קיים את הצוואה. כשהוא, למוד בניסיון הימים הקודמים, לא מסר את החתיכה לאיש עד חתימת הגולל עצמה. הוא שח בכאב לרה"צ ר' יואל טוביאס על הסידור שנגנב, ועל הנכס שניטל מהמשפחה.

הם סיימו את ענייני הקבורה, ופנו לשוב לחיפה - לא היה מי שישב שבעה, לר' חיים פנחס'ל לא היה פרי בטן. הם לא הספיקו להגיע לבית, והטלפון מצלצל, על הקו ר' יואל טוביאס, "הסידור בידי", הוא אמר בשמחה, "התקשרו אלי והודיעו לי שהוא נמצא במקום פלוני, תבואו לקחת אותו". הסידור שב לידי המשפחה, וגדי, הנכד החילוני של הסבא ר' לוי יצחק, החל לחבוש מאותו היום, כיפה שחורה.

קיסם מהספר של הברדיטשובער - אלף דולר
לברדיטשובע'ר עצמו היה מנהג, שהספרים הקדושים מספרים אותו שוב ושוב, ליטול חתיכות עץ קטנטנות מספר התורה ולחלקן כסגולה לישועות, "הקיסמים" הללו - כך מספרים זקני החסידים, היו פועלים את פעולתם, ובספר התורה ניכרים עד היום סימני הקיסמים שניטלו מעצי החיים, וחולקו לכל דורש.

יודעי ח"ן וכאלה שמכירים את תולדות החסידות לפני ולפנים, לא נזקקים לסיפורי הניסים - שמע הסגולה הזאת מוכר וידוע מזה שנים. לאחר כמה פעמים שמבקשי ברכה הוזקקו לקיסמים מספר התורה, ובגלל קדושת החומר והיותו מוגבל בכמות, התאגדו כמה ממקובלי ארץ הקודש וחתמו על מכתב נדיר, שמאמת את ייחוסו של ספר התורה, ואת הסגולה הטמונה בקיסם זה.

המקובלים החתומים על המכתב הם הרב חיים כהן, "החלבן", הרב דוד בצרי מירושלים, הגרי"מ מורגנשטרן ורבו הרב ניסן דוד קיוואק, כולם תלמידי חכמים היושבים ראשונה במלכות, שהתקבצו יחד למען הסגולה הזאת, וניסחו מכתב ארוך ולא שגרתי, לזכות המחזיק בידו את הקיסם. המכתב מיועד למי שמעוניין לקנות מקיסמי ספר התורה - אלף דולר, זהו המחיר אותו מציעים עבור חתיכה אחת.

המחיר הנקוב - שיש שעשויים לשלם יותר ממנו, בעיקר אספנים, לא משמש למוסדות או לתרומות סטנדרטיות, והוא מיועד לצרכים מיוחדים, ולכן גם ההילה שהתרומה עוטה סביבה - חוץ מהסגולות הרבות התלויות בקיסם עצמו, כפל כפליים מובטח לתורם על ידי הרבנים עצמם, שברכתם - כידוע, לא שבה ריקם.

את סיפורו של ספר התורה נעתר גדי לספר לנו גם כדי להפיץ את דבר המכירה המיוחדת הזאת. הוא מראה לי את המהדורה שמקבל כל קונה - מכתב ארוך, עליו חתומים הרבנים המקובלים, ובתחתיתו חתיכת קיסם דק מעצי החיים של ספר התורה.

• אתה לא חושש שהמלאי ייגמר?

"לא נראה לי", הוא אומר בבבת צחוק, "לא הרבה ירצו לרכוש במחיר כזה, וגם בסופו של דבר, מדובר בחתיכה קטנה". אולי גדי לא מבקיא בדרכן של סגולות, אך מי שמכיר את נבכיהן יודע כי כדאי לעוסקים בדבר למצוא עוד מלאי של ספרי תורה, ממנו יגזרו קיסמים לסגולה החדשה.

הכתבה במלואה התפרסמה במגזין "בקהילה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!