עמך עמי ואלוהייך אלוהי • חוק הגיור וסיפורה של רות

חוק הגיור עלה כבר במושב החורף והגיע כמעט לקריאה שניה ושלישית במליאה. ברגע האחרון, התערב ראש הממשלה והודיע על דחייתו למושב הקיץ (הקרדיט על התערבותו של ראש הממשלה, אם התעניינתם, נתון במחלוקת בין מקורביהם של הרבנים הראשיים שפנו לנתניהו במכתב נרגש בבקשה למנוע מהחוק לעלות, ובין אנשי הבית היהודי הטוענים כי איומיהם לפרוש מהקואליציה הם אלו שגרמו לראש הממשלה לפעול. מה שיפה אצל ביבי היא העובדה שבמקרים כאלו הוא פשוט נוקט בגישת "ולא פליגי, הא לדידן והא לדידהו". ודואג לגבות אחר כך תעריף מלא משני הצדדים).

במין נוהל קבוע אצל ביבי, לאחר שהגיע מושב הקיץ, הוא החליט למנות מפשר בין הבית היהודי ליוזם החוק ח"כ אלעזר שטרן, בניסיון להגיע לנוסחה שתתאים לשני הצדדים. ואכן - לפני מספר שבועות התפרסם, כי הרב דרוקמן ששימש בעבר כראש מערך הגיור הממשלתי, הוא זה שינסה להגיע לפשרה בין הצדדים. במהלך השבועות האחרונים הגיע הרב דרוקמן מספר פעמים לכנסת ונפגש עם המעורבים בדבר, בניסיון להגיע לנוסח שיהיה מוסכם עליהם. מה שברור לכולם - גם אם עכשיו הנושא אינו עומד על ראש סדר היום, מתחת לפני השטח עוסקים בו ח"כ שטרן וסגן שר הדתות בן דהן במרץ רב, בעוד הרבנים הראשיים פוקחים עליו את עיניהם מרחוק, כדי למנוע פירצה חמורה.

הטענה העיקרית בה מנופף יוזם החוק, ח"כ אלעזר שטרן, היא העובדה שהחוק אותו הוא מקדם ימנע התבוללות רבתי שעלולה להתרחש בארץ ובחו"ל לאור השיעור הגבוה של נישואי תערובת הקיימים באוכלוסיה היהודית החילונית. בבסיס הטענה עומד ההגיון כי אילו תהליך הגיור היה מקל יותר, אזי גם כאלה שהיום לא מוכנים להתגייר בשל התהליך המתמשך היו שוקלים זאת.

מלבד האמירה החמורה שבעצם הטענה, 'בחדרי חרדים' מביא את סיפורה המרתק והמפעים של רות, אם לשניים - גיורת מקיבוץ שדה בוקר, שמתגוררת כיום בראשון לציון ומנהלת יחד עם בעלה אורח חיים חרדי לחלוטין. הסיפור נותן פרספקטיבה של גיורת המגיעה בדיוק מהמקום אליו מכוון שטרן. אביה יהודי ואמה איננה יהודיה ואת בעלה היהודי מבטן ומלידה היא הכירה במסדרונות אוניברסיטת תל אביב. אך בניגוד לטענות בהן מנופף שטרן, היא בחרה דווקא להתגייר ולהתקרב לשמירת המצוות וכיום היא מהווה חלק מקהילת חב"ד בראשון לציון.

סיפורה של רות
"הורי עלו מרוסיה בראשית שנות התשעים", פותחת רות. ניכר עליה שהיא נרגשת מהרעיון לשתף את הציבור בסיפורה. אך חשוב לה להעביר את המסר. "אבי יהודי אך אימי איננה יהודיה, ושניהם עלו יחד בגל העליה הגדול של ראשית שנות ה-90. שני הורי אקדמאיים. אבי מהנדס מכונות ואימי מטארולוגית. בשל כך הגענו תוך תקופה קצרה לדרום - לקיבוץ שדה בוקר - שם התגוררנו במין קמפוס של אוניברסיטת באר שבע יחד עם משפחות רבות שדמו לנו.

"אורח החיים של כל המשפחות בישוב היה חילוני לחלוטין, ובבית הספר בו למדתי לא היו ילדים דתיים כלל. כך שמבחינתי כילדה הנושא של הזהות בכלל לא היה בשיח. ידעתי אמנם שאימי אינה יהודיה, אך זה כלל לא היווה נושא עבור אף אחד וגם עבורי הוא לא תפס משמעות. אולי להיפך, הדתיים מבחינתנו היו אלו שצריכים להרגיש שונים. אנחנו לא התעסקנו בזה בכלל".

"כשסיימתי את בית הספר היסודי עברתי ללמוד בתיכון למדעים ואמנויות בירושלים, שדגל בפלורליזם ולמדו בו ערבים ויהודים יחד. אז לא ייחסתי לכך כל משמעות, אך כיום, כאשר אני מביטה לאחור, אני מבינה כמה זה היה מצחיק מה שראיתי שם. התלמידים היהודים היו עסוקים בהזדהות עם מנהגיהם של חבריהם הערביים, והיו אף שצמו את צום הרמדאן בכדי להזדהות ולהשתתף עמם. אך יום כיפור? הס מלהזכיר. הם לא היו מוכנים לשמוע על כך. יתכן והיו שם גם תלמיד או שניים מעט דתיים, אך מעטים מאוד, בודדים בכל שכבה, וגם הם לא בלטו כיון שהנושא של היהדות לא היה כלל במודעות, בדיוק כמו בשדה בוקר - הם היו אלו שהרגישו שלא בנוח".
.
"כשהגעתי לגיל גיוס פטרו אותי בצבא בעילה של עודף בכח אדם. במקום זאת הלכתי ישירות לאוניברסיטת תל אביב, בה התחלתי את לימודי התואר שלי. במהלך הלימודים הכרתי את מי שהוא היום בעלי, שבניגוד מוחלט אלי מגיע ממשפחה תימנית 'אסלית' עם רגש חם וקירבה ליהדות. כפי שכבר אמרתי, גם באותו שלב הנושא של היהדות כלל לא תפס אצלי מקום ולא חשתי שום סתירה או הפרעה באשר למוצאה של אימי.

"לאחר תקופה קצרה של לימודים והיכרות נפרדנו והוא החליט לטוס לאוסטרליה. באותו שלב לא ידעתי כי הוא חפץ לטוס בכדי למצוא מקום שקט להתקרב בו ליהדות יותר משיתאפשר לו כאן בארץ. אני החלטתי לטוס לארה"ב ולמכור בעגלות בקניונים בכדי לחסוך מעט כסף להמשך דרכי".

בניו זילנד מצאנו את חב"ד
מי שמכיר את העבודה בעגלות בקניונים בארה"ביודע שזו הדרך האמיתית להכיר את ארה"ב. כך זוכים לראות מקרוב את הוויתו של האדם האמריקאי שהולך לקניון ומחפש רעיונות חדשים כיצד לבזבז את כספו. רות ממשיכה בתיאור מסעה: "לאחר תקופה קצרה שעבדתי בעגלות, לא יכלתי כבר לסבול את המגושמות האמריקאית, שרק מחפשת להשביע את רעבונה ותאוותיה הבלתי נגמרות. דווקא מהנקודה הכי גשמית ורועשת - מדוכן המכירות בתוך אחד הקניונים הרועשים בארה"ב - הצלחתי להבין שנשמתי מחפשת לעצמה משמעות. ואז החלטתי לחזור לחבר מהעבר שעכשיו כבר המשיך את המסע לניו זילנד.

"עוד לפני שהגעתי הוא שיתף אותי מרחוק בכך שהוא התחזק מעט והחל להקפיד על שמירת שבת, אך למה שראו עיני בשדה התעופה של ניו זילנד לא הייתי מוכנה כלל. החבר מישראל עמד וחיכה לי מגודל זקן. חטפתי שוק. התברר שהוא התקרב לבית חב"ד המקומי והחל בהליך רציני של התקרבות לדת בכל המישורים. החלטתי לתת לו את ההזדמנות, ואף כשהגיעה שבת הסכמתי לשמור על הדברים הבסיסיים בכדי לכבדו. אך כשהגיעה השבת ושמרנו עליה יחד עם כל האורחים בבית חב"ד הבנתי שזהו הדבר אותו חיפשתי".

• מה בעצם כבש את ליבך וגרם לך לרצות להתקרב ליהדות?

"ההבנה כי התורה והמצוות נותנים משמעות לכל פרט בחיי האדם וממלאים אותם בחיות ושמחה גרמה לי להבין שזוהי התכלית האמיתית. במיוחד על רקע כל הסביבה הלא יהודית בה היינו שם בחו"ל, קדושת השבת בלטה מאוד כאשר אנו צעדנו ברגל לבית הכנסת עטופים בידידים ובמשפחת השלוחים המקומיים, כאשר הכל סביבנו חולין לחלוטין, ובבית על הפלטה ממתינה עבורנו סעודה חמה בכדי שנוכל לשבות כפי שהתורה מצווה עלינו. הבנתי שבניגוד למה שהורגלתי כל חיי ברדיפה אחר החיצוניות, ביהדות לכל פרט ופרט יש ערך אמיתי בעל משמעות עמוקה שמקרין שמחה עם תוכן על כל הסובב. הוקסמתי והחלטתי שאני רוצה להמשיך ולהתקרב ליהדות".

"אדרבה, חייבים להחמיר"
"בשלב זה, נקלענו למצב עדין מאוד, כאשר מי שהביא אותי לכך שאתקרב ליהדות היה החבר, אך משהתקרבתי ליהדות הבנתי כי אם אני אכן רוצה להקפיד על שמירת תורה ומצוות אזי בכדי שנוכל להישאר יחד ולהתחתן עלי להתגייר, וכי כרגע אינני יכולה להישאר יחד איתו כל עוד לא התגיירתי ונישאתי. התלבטתי מאוד כיצד אוכל לומר לו זאת. לאחר התלבטות קצרה הציעה לי רעייתו של השליח במקום לכתוב מכתב לרבי מחב"ד. הייתי בטוחה שמדובר באדם חי אך הופתעתי כאשר לאחר שסיימתי לפרט את שאלתי היא ניגשה לארון הספרים ושלפה ספר, ממנו הקריאה את התשובה. למרבה הפלא, הרבי ענה במדויק על השאלה וכתב כי אין כל סיבה לחשוש. ואכן - כך היה - שוחחנו והוא קיבל זאת בהבנה מוחלטת.

"התלבטתי האם להתגייר בניו זילנד או בארץ, והחלטתי לחזור לארץ ולהתגייר כאן. הגעתי לארץ ובאמצעות גוגל מצאתי את מינהלת הגיור בבאר שבע. הגעתי לשם ופתחתי בהליך הגיור".

"לצערי", אומרת רות, "ישנן טענות כאילו מערך הגיור הקיים כיום מחמיר. חשוב לי לומר שלהיפך. יחד עימי היו עוד שתים או שלוש שבאמת הגיעו מתוך רצון להתגייר ולשמור מצוות. לגבי השאר - אני מקווה ובטוחה כי התהליך השפיע עליהן לחיוב ואף הן החלו לשמור מצוות כפי שנדרש למרות שמלכתחילה הן לא הגיעו עם התלהבות ורצון עז להיכנס להליך בכל הרצינות. אך ללא ספק, גם עבורי, התהליך הזה נדרש והוא בסיסי ביותר, למדנו את עיקרי היהדות, פילוסופיה יהודית, ההיסטוריה של עם ישראל וההלכות הבסיסיות הנדרשות, ועד היום אני מרגישה שלא למדתי דיי וחסר לי ידע רב ומקיף. אז כיצד ניתן לומר שצריך לקצר ולהקל בהליך הזה של הגיור? אני חושבת, שדווקא להיפך. חייבים להחמיר ולתת לתהליך הזה משנה רצינות".

• כמי שמגיעה דווקא מרקע של נישואי תערובת, כיצד את מגיבה לטענה שצריך להקל בהליך הגיור כדי לבלום את ההתבוללות? האם את מכירה זוג במצב דומה לשלך שמערכת הגיור הנוכחית מונעת ממנו מלהתגייר?

"להיות יהודי זה לא תעודה על הקיר", אומרת רות בפאתוס. "אין מה לקצר פה, ולא ניתן להקל. המערכת הזו היא מערכת שעובדת 3500 שנה ואין מישהו שיכול לומר אחרת. גם אם ישנן טענות כאלו ואחרות זה לא משנה את העובדות הבסיסיות הללו. יהודי זה נשמה ורוח חיים. כיצד ניתן לומר שצריך להקל בהליך הגיור בכדי להציל את העם מהתבוללות? יש גם ביקורת נוספת על מערך הגיור וחשוב לי מאוד דווקא לומר את ההיפך. כל מי שנתקלתי בו במהלך התהליך שלי התנהג ברגישות ובכבוד הראוי. לרגע לא הרגשתי כאילו המנגנון הקיים אינו מתייחס למתגיירים בכבוד".

בינואר 2014 עבר אגף הגיור ממשרד ראש הממשלה למשרד לשירותי דת.

מולי יסלזון, ראש אגף הגיור, מברך את רות ומשפחתה: "הסיפור המרגש של רות ומשפחתה מוכיח שוב כמה התהליך מורכב ורגיש ומצריך דיינים, תלמידי חכמים המכירים ומאורים באורח חייהם של העולים אשר פועלים מכוחו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף. רות עברה תהליך של חיבור, חזרה לעם היהודי, תהליך של גיור ואת מעמד בית הדין המרגש עד לקיום אורח חיים של שמירת תורה ומצוות. זה אומר עוד משפחה יהודית כדת וכדין בישראל. אני מברך אותה ואת משפחתה ואומר למי שחושש מהתהליך, זהו תהליך אפשרי ונגיש".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!