יש להם קייס: סיפורה העגום של קהילת ביתא ישראל

1930, העיר הצפונית אקסום. חבש.

מקונָן יושב על רצפת 'סוכת הטמאים' המרוחקת מן הכפר ומהרהר על דסלין שהלך לעולמו ועל טיגסט שנשארה לבדה. במוחו חולפות תמונת פניה המתחננות של טיגסט הגלמודה המבקשת בלא קול שידאג לקבורתו של בעלה, ומראהו הטמיר של דסלין המהלך במסגיד ביום שבת ומפזר מכספו ביד רחבה לכל. קול פסיעותיהם של אבא צברא הנזיר ואבא מהרי הכהן קוטע את רצף מחשבותיו. הם בודאי באים להזכיר לו שהוא ביום השישי לטומאתו, ומחר ביום השביעי יהיה עליו לצום, לגלח את כל שערו ולקצוץ את ציפורניו. ההזאה בטח תעשה מהאפר שנשתייר מפרתו האדומה של אזנה שפוזר על מי המעיין הגדול, מהרהר מקונן בעגמומיות. פניהם של החכמים ניבטים מבעד לקנים. בקולו האבהי מסביר אבא צברא על הטבילות שייעשו בנהר הסמוך, ועל הקורבן שלא יוקרב על מזבח אווד שעל יד המסגיד. לטענותיו של מקונן על אפר הפרה האדומה של אזנה, מספר אבא מהרי על החידוש שעלה מדרשת הפסוקים ועל דעתם של הכוהנים המסכימים לדבריו.

התיאור שנדמה כלקוח מימיהם של בני ישראל במדבר, אכן שייך למדברות אפריקה המרוחקים אבל תואם בהחלט לשנת 1930. דיני טומאה וטהרה. כוהנים ונזירים. אפר פרה אדומה. קרבנות ודרשת הפסוקים מפיהם של החכמים שבדור.

קהילת 'ביתא ישראל' שמספר חבריה אינו ידוע והוא נע בין עשרות אלפים למאות אלפים, התקיימה ככל הנראה כאלפיים שנה. על פי השערות מחקריות, הקהילה היהודית שחיה בצפון מזרח אפריקה ותולדותיה שנויים במחלוקת, שמרה על קשר עם היהודים בארץ ישראל בתקופת הקמת בית שני. אולם עם התפשטות ההלניזם בארץ ישראל, פחתו הקשרים בין הקהילות עד שפסקו כליל. ניתוקה של הקהילה מכל ריכוז יהודי, הביא לכך שכל המצוות והתקנות שהונהגו מימי מרדכי היהודי בשושן ועד לימיהם של פוסקי האחרונים לא הגיעו לידיעתם. על פורים וחנוכה הם לא שמעו, ודבריהם של התנאים והאמוראים לא הגיעו לידיעתם.

כאשר העלה רבי על הכתב את המשניות משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', המשיכו בקהילת 'ביתא ישראל' להעביר את המסורת מדור לדור באמצעות חכמי העדה. את השאלות החדשות שמתעוררות חדשות לבקרים, הפנו אל הכהן או אל הנזיר שהכריע בהם לפי העולה מפסוקי ספר התורה המכונה 'האורית' ובהתאם לשיקול דעתו. המצוות והאיסורים נעשו בהתאם לפשט הפסוקים. כך התפתחה ההלכה ולפיה במהלך תפילת שחרית של שבת מניחים המתפללים כסף על בימת בית הכנסת. המקור להלכה זו לקוח מהפסוק 'ולא יראו פני ריקם... איש כמתנת ידו' שנדרש שאין לבוא לפני ה' בידיים ריקות. גם איסור היציאה מחוץ לתחום הנדרש מהפסוק 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' פורש כפשוטו, ובשבת לא היו עוזבים את תחומי הכפר. מאידך נשמרו דיני טומאה וטהרה כלשון הפסוקים, והנטמאים בטומאות השונות יצאו מחוץ לכפר וחזרו רק עם טהרתם.

גיור לחומרא וסמכות ה'קייסים'
בשנת 1979 החליטה ממשלת ישראל להעלות את יהודי אתיופיה לארץ. במספר מבצעים שהחלו בשנת 1979 והסתיימו ב-1991 הועלו כארבעים אלף איש. עם הגיעם ארצה נתקלו העולים ביחס חשדני ונוקשה כלפי יהדותם. הרבנות הראשית החליטה שהעולים יעברו 'גיור לחומרא' כולל טבילה והטפת דם וכמובן ינטשו את מסורת 'ביתא ישראל' ויאמצו את המסורת היהודית המקובלת.

העולים הזועמים הפגינו מול היכל שלמה – מקום מושבה של הרבנות הראשית, ופתחו בשביתת רעב יחד עם חכמי הדת - הקייסים. לאחר פגישות עם הרב הראשי דאז, הרב אברהם שפירא, החליטה הרבנות הראשית להסתפק בטבילה ולוותר על הטפת דם, כנהוג בגיור לחומרה במקרים בהם קיים ספק קטן בדבר מוצאו של העולה. אולם על אף ההקלה הזאת הטעם הרע נשאר והמרירות לא נעלמה. רבים מהעולים חשו שלמרות ששמרו בקנאות על אמונתם נוכח רדיפות ואיומי שמד מוחשיים לאורך מאות רבות של שנים, מתייחסים אליהם כאל יהודים סוג ב' - אם בכלל.

אולם בכך המאבק לא תם. שנתיים מאוחר יותר התאגדו צעירים רבים חברי קהילת 'ביתא ישראל' בדרישה שהמדינה תכיר בסמכותם של הכוהנים האתיופים – הקייסים, תאפשר להם לרשום לנישואין ותצרף אותם למועצות הדתיות. הרבנות הראשית שהתנגדה להכרה בהם, טענה שהכרה בסמכותם של הקייסים המייצגים מסורת הלכתית שאינה מקובלת במסורת היהודית, דומה להכרה בקראים שאינם מאמינים בתורה שבעל פה והוצאו מכלל ישראל. לאחר משא ומתן בין הצדדים הוקמה ועדה ממשלתית שהמליצה להכיר בקייסים ולשלבם במועצות הדתיות בתנאי שיעברו קורסי רבנות. בסופו של דבר הכירה הרבנות הראשית ברשימה סגורה של 60 קייסים בלבד, שנפתחה רק ב-2010 ואפשרה את המשכיותו של מוסד הכהונה האתיופי.

הספר שחולל סערה
היחיד שלקח על עצמו את המשימה להתמודד עם שימור מסורת 'ביתא ישראל' מחד ואימוץ המסורת היהודית מאידך, הוא הרב שרון שלום, רב קהילת 'קדושי ישראל' בקרית גת. בספרו 'מסיני לאתיופיה' מתאר הרב שלום את הקושי הרב שהביאה איתה העלייה לארץ ומגדירו כחורבן בית המקדש של קהילת 'ביתא ישראל'.

"המשבר שהתרחש בקרב הקהילה עם העלייה לארץ גרם להרס עולמה הדתי, ומבחינה זו דמתה העלייה לחורבן בית המקדש. עם העלייה ארצה התרחשה התמוטטות טוטאלית של המערכת הדתית, השלטונית והמשפחתית שבתוכה חיה הקהילה האתיופית. עם העלייה לארץ הופר האיזון המסורתי שבין גברים ונשים בקהילה, שובשה מערכת היחסים בין הקהילה למנהיגות הרוחנית, והתערערה שמירת המצוות".

בחיבורו מנסה הרב שלום להתמודד עם הפער שבין המסורות תוך כדי ניסיון לחבר בין המסורות. בין היתר מתיר הרב שלום את המנהג להניח כספים על בימת בית הכנסת בתפילת שחרית בשבת, וכן לטלטל מטריה בשבת שנפתחה מערב שבת. ספרו של הרב שלום עורר את כעסם של רבנים רבים בטענה שהחיבור מגדף ומחרף את קודשי ישראל, ומתיר איסורים הלכתיים כמו איסור נגיעה ולחיצת יד לאישה, ביטול דיני מוקצה בשבת, ביטול חלק מהלכות נידה, כלי זמר ביום הכיפורים וטלטול כסף בשבת.

בעקבות פרסום הספר נאסר עליו לערוך חופות וחתונות, על אף שהוא מחזיק בתעודת הסמכה מטעם הרבנות הראשית המאשרת לו לערוך חופה וקידושין. על ניסיונו של הרב שלום לדמות בין המסורת האתיופית למסורת התימנית כתב אחד המתנגדים "אני לא אומר שצריך להתנתק מהמסורת האתיופית חלילה, אבל אי אפשר לקחת את המסורת הזאת ולהשוות אותה למסורות אחרות. המסורת התימנית, שהיא שונה מהמסורת הספרדית או האשכנזית, יש לה מעמד הלכתי כי היא מתבססת על אותם יסודות של התלמוד, המשניות והפוסקים. אנחנו לא התבססנו עליהם. יש לנו מסורת משלנו, אבל אי אפשר להביא פסיקת הלכה לבני העדה ממה שלא היה. אנחנו לא דומים למסורות אחרות, ולכן הוא מנסה לשלב במקום שאין בסיס לשילוב".

הכרעתו של הגר"ע יוסף
הויכוח בשאלת יהדותם של בני קהילת 'ביתא ישראל' לא החל עם עלייתם ארצה. כבר עם קום המדינה דנה 'הסוכנות היהודית' על העלאת יהודי אתיופיה ושלחה נציגים מטעמה לפוגשם. עמדתם של הרבנים הראשיים דאז, הרב הרצוג, הרב עוזיאל והרב ניסים, הייתה כי יהודי אתיופיה אינם יהודים, והעליות ההמוניות שהביאו עדות רבות ויצרו הבדלי תרבות עצומים במדינה הקטנה שאך קמה, הביאו להחלטה שלא להעלותם לארץ. במקביל, הקימה הסוכנות בתי ספר במקום ושלחה מורים שילמדו את חברי הקהילה יהדות ועברית.

בשנות השבעים גבר הלחץ על הממשלה להעלאת יהודי אתיופיה, וזו מינתה את ד"ר יוסף ליטבק לבדוק את מעמדם של יהודי אתיופיה ואת הצדקת העלאתם. בדו"ח שנקרא על שמו, כתב ד"ר ליטבק "הפלשים (כינוי גנאי שמשמעותו גולים. מ.פ) קיבלו בעבר הרחוק, בתקופה שלא ניתן לקבוע בדיוק, את הדת היהודית. יחד עם זאת המשיכו להחזיק באי-אלה ממנהגיהם האליליים וסיגלו להם גם ממנהגי הנוצריים לאחר שהנצרות הובאה לאתיופיה. ההלכה אינה ידועה להם וכן כל היצירה היהודית העתיקה מאז הבית השני ועד ימינו. אי-לכך התרחקו גם מבחינה דתית מן היהדות.

"ההכרה בפלשים כיהודים מותנית על ידי הרבנות הראשית בישראל בגיורם 'מספק' שהוא נוהל גיור מקוצר בהתחשב בכך שהם נימולים". מסקנותיו של הדו"ח שהמליץ שלא להעלות את יהודי אתיופיה עוררו סערה ציבורית, וחברים מהקהילה שהתגוררו בארץ פנו לרב עובדיה יוסף בבקשה שיחווה את דעתו בסוגיה. לאחר עין בסוגיה ובהסתמך על דעתם של פוסקים אחרים כתב הרב עובדיה יוסף: "הפלאשים הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה... ולחנכם ברוח תורתנו ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה ושבו בנים לגבולם... שהיא מצוות הצלת נפשות אחינו, לבלתי ידח ממנו נידח, וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא". פסיקתו של הרב עובדיה יוסף הביאה לשינוי ביחסה של הממשלה והסוכנות היהודית לגבי יהודי אתיופיה, אולם העלאתם בפועל לא התממשה בשל חילופי השלטון באתיופיה עד עלייתו של בגין לשלטון ב-1977, אז הוא הורה להעלות את יהודי אתיופיה ופתח ערוץ חשאי שהביא לבסוף לעלייתם.

עם השנים נדמה שהמאמצים לשימור מסורת 'ביתא ישראל' הפכו לנחלתם של מוזיאונים ואתרי אינטרנט שונים ששמו להם למטרה להנציח את מסורתם הנכחדת. חלק גדול מהקהילה האתיופית לדאבוננו אינו שומר מצוות, והחלק ששומר מצוות אימץ את המסורת היהודית המקובלת על מסורת אבותיו.

בכנס הקייסים השנתי שנערך בפברואר האחרון התארח סגן שר הדתות אלי בן דהן ואמר: "רבים מבני הדור הצעיר שגדל וחונך על ערכי הקהילה היהודית 'ביתא ישראל', נטש את המסורת והמנהגים שהביאו עמם הוריהם מאתיופיה. בשל כך דמותו של הקייס בקהילה חשוב כל כך לשם שימור מסורת אבות ומנהגי הקהילה לבל ישכחו". ואכן ישנם מקומות שונים בהם אפשר למצוא ביטויים למסורת האתיופית כדוגמת הקהילה האתיופית בקרית גת, וכן בימי זיכרון וחגים כחג הסיגד שנחגגים בפומבי, אולם אלה מצטמצמים ומתמעטים והאירועים הפומביים הפכו למעין תזכורת לדבר שאבד, ואין בהם כדי לשמר את רעיונותיה ורוחה של מסורת 'ביתא ישראל'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!