50 שנה לאש"ף: טרור, חוסר דמוקרטיה והכחשת ישראל

שמו של אחמד אל שוקיירי לא אומר דבר עבור רובנו, מן הסתם, מדובר בעוד מוסלמי, אחד מתוך למעלה ממיליארד שחיים ברחבי העולם...

מה אומר לכם השם יאסר ערפאת? נו טוב, זה כולם יודעים... הוא ייסד את הארגון אש"ף (א'רגון ש'חרור פ'לסטין) ארגון-גג של ארגוני שחרור פלסטיניים שונים, ולאחר מכן עמד גם בראשות הרשות הפלסטינית - מאז כונן הסכם שלום עם ישראל ועד ליום מותו.

מסתבר שהפרט הראשון, לא מדויק... מי שהיה היו"ר הראשון של ארגון אש"ף, שבכ"ב בסיוון הקרוב (יום ו') יציין יובל שנים להקמתו, הוא אחמד שוקיירי.

שוקיירי, איש ציבור ממוצא פלסטיני, שהיה ידוע כתועמלן קיצוני של העניין הפלסטיני, שימש בשלל תפקידים, ובהם בין היתר כחבר הוועד הערבי העליון בין השנים 1946-1948, דיפלומט באו"ם שגם ייצג את ערביי ישראל בכמה פורומים והיה גם המנסח של האמנה הפלסטינית, המסמך המכונן של אש"ף.

כבר בשנות ה-50 העלה שוקיירי את הרעיון לארגן את הפליטים הפלסטינים לפעילות צבאית נגד ישראל‏, כאשר במשך תקופה מסוימת פעל בנושא במשותף עם המופתי, אולם אחר כך נפרדו דרכיהם. בראשית יוני 1964 הוקם הארגון אש"ף ביוזמת מדינות ערב, שהעמידו בראשו את אחמד שוקיירי. המטרה הרשמית הייתה לרכז את הפעילות הפוליטית של הציבור הפלסטיני, ולרכז את המאבק במדינת ישראל. בנוסף, קיוו וייחלו מנהיגי מדינות ערב להשיג יתר שליטה בציבור הפלסטיני, זאת כדי למנוע מהם לערער את יציבות המשטרים במדינות ערב.

דווקא ירדן לא אהדה את הארגון החדש ואף מנעה מוועידת ההקמה להתכנס בירושלים, בקרבת מסגד אל אקצא, כפי התכנית הראשונה. לפיכך, הארגון הוקם בקונגרס הפלסטיני הראשון שנערך במלון אינטרקונטיננטל (כיום מלון שבע הקשתות) שבהר הזיתים במזרח ירושלים - אז עדיין בשליטה ירדנית, במהלך מספר ימי דיונים שהחלו ב-28 במאי 1964, והסתיימו בהכרזה על הקמת הארגון, ב-2 ליוני.

בדברים שנשא שוקיירי בקונגרס הוא אמר: "הפלסטינים עברו 16 שנות סבל, והגיע הזמן שהם יסמכו על עצמם וישחררו את פלסטין מידי הישראלים". במהלך הכינוס התקבלה האמנה הפלסטינית, שמגדירה מיהו פלסטיני, טוענת לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על כל פלסטין וקובעת שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל. במרוצת השנים, עברה האמנה שינויים שהקצינו את העמדות הפלסטיניות.

הוועד הפועל של הארגון, התכנס לראשונה זמן קצר לאחר מכן, ב־9 באוגוסט.

כשלונו של שוקיירי
מטרתו של אש"ף הייתה ברורה: ארגונם הצבאי והמדיני של הפלסטינאים ישרת את מדיניות החוץ הערבית במאבק הערבי נגד ישראל. אך כיוון שהגיוס לצבא השחרור הפלסטיני (צש"ף) בקרב הפליטים הפלסטינים, היה כפוף אז לקבלת אישור מיוחד מהממשלות המקומיות, לא נוצר קשר אמתי ויעיל בין שוקיירי והמוני הפלסטינים.

מלחמת ששת-הימים וכיבוש הגדה-המערבית ורצועת-עזה בידי ישראל הביאו לכך שיותר ממיליון וחצי פלסטינים, ובכלל זה חצי מיליון ערביי ישראל באותה עת, היו כפופים למעשה לשלטון הישראלי, זה היה בעצם הסדק הראשון במנהיגותו של שוקיירי.

באוגוסט 1967 הגיע שוקיירי לוועידת חרטום, כדי לנסות למנוע מנאצר (נשיא מצרים) וחוסיין (מלך ירדן) להביא להחלטות שיטו את הפעילות הערבית למאבק מדיני להשבת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, תוך הצנעת העניין הפלסטיני שהפריע למאבק המדיני במדינות המערב.

פעילותו של שוקיירי הסתכמה בהצלחה חלקית, אך לאחר שלא הצליח למנוע את ההחלטה על מעבר למאבק מדיני, וא עזב את הועידה כמחאה.

שוקיירי כיהן כיושב ראש אש"ף עד להדחתו בדצמבר 1967 בלחץ ירדן, בטענה שהצהרותיו הקיצוניות לפני מלחמת ששת הימים, הביאו להטיית דעת הקהל העולמית לטובת ישראל. ממשיכו היה פעיל בשם יחיא חמודה, שכיהן בתפקיד למשך תקופה קצרה.

ארגון הפת"ח, בראשו עמד יאסר ערפאת, הוקם למעשה ב־10 באוקטובר 1959 בכווית, קרי כחמש שנים לפני ייסוד ארגון אש"ף.

ערפאת, סטודנט להנדסה באוניברסיטת קאהיר ממוצא פלסטיני, הטיף כל העת למאבק מזויין, פנה להמונים במחנות הפליטים וקרא להם לקחת את גורלם לידיהם.

ב-21 במרץ 1968, יצא צה"ל לתקיפה נרחבת במבצע שכונה 'מבצע תופת', על הכפר הירדני כראמה שבדרום בקעת הירדן, כנגד מפקדת הפת"ח בכפר והעומד בראשה, יאסר ערפאת.

לאחר הפעולה הצבאית בכראמה – הגביר ערפאת את כוחו בפת"ח. בשלהי דצמבר 1967 הצליח לגרום להתפטרותו של שוקיירי ובפברואר 1969, במושב החמישי של "המועצה הלאומית הפלסטינית" (הגוף הפרלמנטרי של אש"ף) נבחר ערפאת עצמו ליושב-ראש אש"ף.

בלי דמוקרטיה, עם טרור
בינתיים, מעמדו המרכזי של פת"ח החל להתערער קמעה. לאחר שהתאכזבו מתבוסתם של צבאות ערב ב-1967, הוקמו קבוצות אסלאמיות קיצוניות, שכל אחת מהן פעלה בנפרד ובצעה פעולות טרור נגד ישראל, בניסיון להוסיף ולקיים את הלהט המהפכני, כשירדן מהווה את בסיסן העיקרי.

בירדן, הם הקימו למעשה מדינה בתוך מדינה, תוך סיכון הממלכה ההאשמית. הפת"ח פתח במלחמת התשה לאורך בקעת הירדן שגרמה להפלת חללים רבים לישראל, ואף הובילה לתגובה ישראלית נמרצת. שאר הקבוצות, עסקו בתמיכת פת"ח בפעולות טרור מובהקות כגון חטיפות, לכידת בני-ערובה והנחת מטענים במטרות אזרחיות.

תנועת הפת"ח התמזגה שנים רבות לאחר מכן לתוך אש"ף והייתה לאחת התנועות שפעלו תחת המטריה של הארגון, לצד אגפים נוספים שפעלו תחתיו במשך השנים כמו 'גדודי חללי אל אקצה', 'התנזים', כוח 17 ועוד.

למרות שלא נערכו מעולם בחירות דמוקרטיות לארגון, וגופים פלסטיניים שונים התנגדו לו ולמדיניותו, ראו בו רוב הפלסטינאים גוף המייצג אותם, ותמכו בהכרתו על ידי מדינות העולם, כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני, לפחות עד להתחזקותה של תנועת החמאס שאיימה ועדיין מאיימת על ההגמוניה של אש"ף.

מטרתו העיקרית של אש"ף הייתה, בעת הקמתו, לשחרר את פלסטין מהכיבוש הישראלי - במשך שנים רבות תוך אי-הכרה מוחלטת בזכויות יהודיות כלשהן בארץ ישראל. אך הארגון עסק גם במשך השנים ברווחה וחינוך בקרב הפלסטינאים, כדי להוכיח כי הוא גם גוף הומניטרי. למרות שהכלים להשגת ישות פלסטינית, התמקדו בעיקר ב'מאבק מזויין', שבעיני ישראל התקבל תמיד כתמיכה פלסטינית עקרונית בטרור נגדה, הרי שמשנת 1975 התמקד אש"ף גם בפעילות דיפלומטית אינטנסיבית בעולם, והקים נציגויות במספר הולך וגדל של מדינות.

בדרך להשגת המטרות, בוצעו פעולות טרור רבות, בהן פיגועי ירי, חטיפות אוטובוסים ומטוסים וגם חטיפות אזרחים וחיילים. גם כאשר שינתה התנועה את פניה, הכריזה כביכול על נטישת הטרור והפיכתה לארגון שלום, עד לכריתת ברית עם ממשלת העבודה בראשות יצחק רבין, לא זנח הארגון את שאיפותיו.

כך למשל, ראאד כרמי, אחד מבכירי גדודי חללי אל-אקצה, שחוסל ב-14 בינואר 2002, הצהיר חצי שנה לפני חיסולו: "אנו מאמנים את הנוער לבצע פעולות בתוך ישראל. אנו מאמנים בני 17-18 לתקוף מתנחלים, לחטוף חיילים בתוך שטח ישראל".

הרוצחת מתארחת באולפן
לדוגמה, חטיפתו ורציחתו של חייל המילואים הישראלי דוד מנוס ז"ל, בוצעו בידי פעילת פת"ח. היה זה בתאריך 7.11.1984 כאשר נעלמו עקבותיו של מנוס. רק כעבור כשנה וחצי, ביום 13.3.1986, נתגלתה גופתו במערה ליד דיר בלוט. שירותי הביטחון חשפו אז חוליית מחבלים, שהודתה כי חטפה את דוד והמיתה אותו בחניקה.

מחקירת המקרה התברר, כי מנוס עלה על טרמפ בכביש שבין נמל התעופה בן­ גוריון לפתח תקוה. במכונית השכורה נהגה הפלסטינית למיה מערוף, אז בת 19, ולידה ישב בעלה תופיק עבדאללה. מאחור ישבו עוד שני חברי חוליית טרור, אחת מהם הייתה הצעירה זהרה סעיד חסן, בת 29.

באיומי סכין קשרו שני הגברים את ידיו ורגליו של מנוס, הובילו אותו למערה ושם חנקו אותו למוות. מערוף, אז בת 19, נולדה בברזיל למהגרים פלשתינים מן הכפר דיר­בלוט. שנה וחצי לפני הרצח היא חזרה עם הוריה לכפר, כדי להינשא לתופיק עבדאללה. מאחר שהייתה מצוידת בדרכון ברזילאי, היא זו ששכרה את המכונית עבור החוליה מחברת השכרה בנתניה.

החוליה נחשפה, ולאחר כשנתיים, נידונו מערוף, בעלה והחבר הנוסף שהיה בחולייה למאסר עולם. זהרה חסן נשלחה לרצות ­12 שנה בכלא. מערוף הורשעה גם בהנחת מטען נפץ בתחנה המרכזית בתל אביב, שלא התפוצץ.

בית המשפט קבע, כי תרומתה לרצח מנוס ז"ל הייתה מכרעת, מאחר שהייתה היחידה שהחזיקה רישיון נהיגה. בפברואר 1997 שוחררה מערוף מן הכלא, לאחר שעונשה קוצר. היא גורשה לברזיל והתקבלה שם בחגיגות.

שנים לאחר מכן, התארחה מערוף בתכנית באחד מערוצי התקשורת בצרפת. הייתה זו תכנית הצדעה מיוחדת לאסירים הפלשתינים בבתי הכלא בישראל. לתוכנית הוזמנו שלושה אסירים לשעבר, שהוטסו מהשטחים ומעזה אל האולפן בפריס.

מיליוני צופים ישבו מול הטלוויזיה וחזו באחת מנשות הפת"ח המפורסמות ביותר, מתקשה להשיב לשאלת טריוויה לאומית בסיסית כל­ כך.

"באיזו שנה", שאל אותה מנחה התכנית, "הכריזה המועצה הלאומית הפלשתינית על מדינה פלשתינית עצמאית, שבירתה אל­קודס?"

מערוף מלמלה במבוכה והסבירה בנימה מתנצלת, כי "ההיסטוריה שלנו מורכבת ממיליון פרטים קטנים", כניסיון לטשטש את בורותה. אחרי דקה וחצי של מחשבה מאומצת, החליטה להמר על 1988. "תשובה נכונה!", הכריז בשמחה המנחה ג'ורג' קרדאחי...

בין שאלה אחת לאחרת, תיארו האסירים את עוולות הכיבוש הישראלי, התמודדו עם שאלות בעלות גוון פוליטי וסיפרו על תנאי החיים בכלא של 'הציונים'.

"השאלה קשה", השיב המתמודד ראדי ג'רעי לבקשתו של קרדאחי, לספר קצת על חיי האסיר. "זה מתח של 24 שעות. המערכה בין האסירים לשלטונות הכלא איננה נגמרת. הם סובלים מהאוכל, סובלים בזמן הטיולים בחצר וסובלים בשעת ביקורי המשפחות".

על הסבל של משפחת מנוס, ועוד עשרות אזרחים אחרים שנחטפו ונרצחו, לא היה מטבע הדברים, סיבה להרחיב את הדיון בתכנית...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!