שיעור ברוסית: כך מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים

לפני כשלושה שבועות יצא נשיא ארה"ב ברק אובמה למדשאות הבית הלבן, וכשלצדו הורי החייל השבוי בו ברגדאל, הודיע על עסקת חילופי שבויים שתביא לשובו הביתה. חמישה אנשי טאליבאן ישוחררו מכלא גואנטנמו - תמורת חייל אמריקאי אחד.

חמש שנים היה בו ברגדאל בשבי הטאליבאן, ועד שחרורו לא רבים ידעו על קיומו. לא נערכו צעדות המונים כדי לקדם את שחרורו ולא הוקמו אוהלים המוחים על מדיניות הממשל המתעלם משביו. הוריו של החייל, בוב וג'ני ברגדאל, סירבו להעניק ראיונות לתקשורת, ולצעדה שנערכה ביום השנה לחטיפתו ברחוב הראשי של העיירה היילי במדינת איידהו בהשתתפות 50 איש מתושבי המקום, הם כלל לא חשבו להגיע.

עסקת חילופי השבויים שהביאה לשחרורו של ברגדאל, הקימה קולות מחאה רבים בציבור ובקונגרס, ושר ההגנה צ'אק הייגל נקרא בכבודו ובעצמו לשימוע בוועדת הכוחות המזוינים. אחת מהטענות העיקריות שנשמעו כנגד העסקה היא הטענה על הפרת המסורת האמריקאית רבת השנים, ולפיה לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים.

דבריו של רמטכ"ל צבא ארה"ב על האתוס האמריקאי שאין משאירים חייל מאחור, נתקלו בדבריו של יו"ר ועדת השירותים המזוינים בבית הנבחרים הווארד מקאון הרפובליקני כי "לחילופי חמישה מנהיגים בכירים בטליבאן תמורת בו ברגדאל יהיו תוצאות לגבי שאר הכוחות שלנו ולאזרחים האמריקנים. ליריבינו הטרוריסטים יש עכשיו תמריץ חזק לקחת אמריקנים בשבי. התמריץ הזה יעמיד את כוחותינו באפגניסטן וברחבי העולם בסכנה גדולה אפילו יותר". הגדיל לעשות מייק רוג'רס, יו"ר ועדת המודיעין בבית הנבחרים, שהצהיר כי "הפעולה הזו מהווה שינוי משמעותי במדיניות האמריקנית".

הגישה הרוסית
אולם על אף אהבתם של אנשי מדיניות החוץ האמריקאים להצהיר כי אין הם מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים, לא בטוח שאכן כך הוא הדבר. העסקה הגדולה והמפורסמת ביותר בה הוחלף נשק תמורת שבויים היא פרשת איראנגייט. במסגרת העסקה מכרה ישראל כמויות נשק עצומות לאיראן ובמקומם קיבלה מארה"ב נשק חדש, כאשר בתמורה התחייב חיזבאללה לשחרר בני ערובה אמריקאים שנחטפו על ידו.

וזהו לא המקרה היחיד. לדברי ד"ר רונן ברגמן, בספרו 'מדינת ישראל תעשה הכל' היו עוד לא מעט פעמים בהם ניהלה ארה"ב משא ומתן עם חוטפי אזרחיה בכדי לשחררם. אחד מהם, לדבריו, היה במסגרת המאמץ להציל את נוסעי טיסה 847 של חברת התעופה TWA האמריקאית.

ביוני 1985 המריא מטוס הבואינג מאתונה כשעליו 153 נוסעים ואנשי צוות. מעט לאחר ההמראה השתלטו עליו אנשי חיזבאללה והכריחו את הטייס לנחות בביירות. לאחר דילוג בין תחנות שונות ושחרור של קבוצות מהחטופים, עצר המטוס בביירות כשעליו יותר מ-60 בני ערובה. את שחרורם התנו החוטפים בשחרור מאות אסירים שיעים הכלואים בישראל.

לאחר שבועיים בשבי נלקחו החטופים לסוריה ומשם הוטסו במטוס של חיל האוויר האמריקאי לגרמניה. חודש ימים לאחר שחרור בני הערובה, שחררה ישראל עשרות מהאסירים השיעים כשלטענתה אין קשר בין שחרורם ובין שחרור החטופים. אולם לדברי ד"ר ברגמן קשר היה גם היה, ושחרורם של בני הערובה התאפשר בזכות התחייבותה של ישראל לשחרור אותם עשרות אסירים.

ארצות הברית אינה היחידה בזירה הבינלאומית שמתמודדת עם חטיפת אנשיה על ידי ארגוני טרור. במסגרת מאבקה של רוסיה בעצמאות צ'צ'ניה, נעשו לא מעט פיגועים על ידי מחבלים צ'צ'נים בתוככי רוסיה. שניים מן המפורסמים שבהם היו ההשתלטות על בית הספר בבסלאן ולקיחת מאות מילדי בית הספר כבני ערובה, וההשתלטות על תיאטרון דובורובקה במוסקבה ותפיסת מאות מהנוכחים במקום בתור בני ערובה.

דרישותיהם של החוטפים בשני האירועים הייתה לסיים את מלחמת צ'צ'ניה השנייה ולהסיג ממנה את הכוחות הרוסים, אך הן לא נפתחו אפילו למשא ומתן. לאחר ימים בודדים של מצור, פתחו כוחות הביטחון הרוסים במבצעים צבאיים להשתלטות על החוטפים ולשחרור בני הערובה [כאשר להשתלטות על התיאטרון קדמה הזרמת גז מרדים במערכת האוורור של התיאטרון - שהביאה למותם של רבים מבני הערובה], זאת אף שבמסגרת פעולות החילוץ נהרגו מאות מבני הערובה.

מדיניותה הנוקשה של רוסיה מול מקרה של חטיפת אנשיה ושבייתם, איננה אך ורק כאשר החטיפה נעשית בתוך המדינה עצמה, אלא גם הרחק מחוצה לה. בשנת 1985 נחטפו שלושה דיפלומטים רוסים ששימשו כאנשי ק.ג.ב. בלבנון על ידי אנשי חיזבאללה. לאחר מסכת לחצים ואיומים שלא הביאו לשחרור הדיפלומטים, החליטו הרוסים לנהוג במדיניות שונה.

לדברי ד"ר ברגמן חטפו אנשי GRU, אגף המודיעין של הצבא האדום, שניים מקרובי משפחותיהם של החוטפים. יומיים לאחר החטיפה הושלכה גופתו של אחד מהם בפתח בית המשפחה כשגרונו משוסף ואיבריו מבותרים, ולגופתו צורפה הודעה כי אם לא ישוחררו הדיפלומטים - תקבל הגופה השנייה טיפול דומה. שלושת הדיפלומטים שוחררו באופן מיידי, ובכך בא הקץ ם על ניסיונות לחטוף פקידים רוסיים נוספים.

הגישה הישראלית
בפרשת הדרכים המציעה כניעה לטרור וניהול משא ומתן מחד, או נוקשות מול הטרור ואיבוד חיי אדם מאידך, עומדות על פי רוב מדינות בהן קיים סכסוך מקומי בין מיעוטים הדורשים עצמאות בדומה לישראל ורוסיה, או לחילופין במדינות המחזיקות נוכחות צבאית באזורי סכסוך כמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת.

מומחים לענייני טרור מחלקים את פיגועי המקח לשני סוגים. האחד הוא תפיסת בני ערובה תוך כדי התבצרות במקום, והשני הוא חטיפת בני הערובה והעברתם למקום אחר. שני המקרים נבדלים ביניהם בשל הידיעה על מיקומם של החוטפים והנחטפים. לדברי ד"ר בועז גנור מהמכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, במקרים בהם החוטפים מתבצרים עם בני הערובה קיימת האופציה הצבאית, ועל אף שלפעמים סיכוייה נמוכים - מעדיפות מדינות רבות לנסותה, גם אם מחירה גבוה.

לדבריו, ראש הממשלה יצחק רבין קבע את המדיניות שבפיגועי התבצרות יש לנסות את האופציה הצבאית, ורק אם אינה אפשרית יש לגשת למשא ומתן ואף לשלם מחיר גבוה. מדיניות זו הובילה את ארגוני הטרור לעבור מפיגועי התבצרות לפיגועי חטיפה, לאחר שנוכחו לראות כי בפיגועי ההתבצרות החטופים משוחררים באמצעות מבצעים צבאיים.

גם ממשלת ישראל הצהירה בעבר על מדיניותה שאין לשחרר מחבלים תמורת אזרחים וחיילים חטופים, וכך גם נהגה בפרשת 'עסק הביש', כשלא מיהרה לשחרר את ה'חיילים' שנתפסו ונכלאו במצרים. מאז 1969 החלה מדיניות זו להשתנות, וממשלת ישראל החליפה מספר פעמים מחבלים תמורת אזרחים וחיילים. אולם השינוי הגדול קרה לראשונה בעסקת ג'יבריל, בה שוחררו מעל אלף אסירים תמורת שלושה חיילים. מאז נשאה ונתנה ממשלת ישראל עם ארגוני הטרור פעמים רבות במטרה לשחרר את חייליה ואזרחיה משביים, גם אם המחיר היה עצום.

מנגד, ברוב מדינות העולם המערבי המדיניות הרשמית היא שאין לשחרר מחבלים תמורת שחרור בני ערובה, ואפילו תשלום כופר אינו רצוי. בשנת 1995 קראו מדינות ה-G8 למדינות העולם שלא להיענות לדרישותיהם של טרוריסטים לבצע ויתורים מהותיים בתמורה לשחרורם של בני ערובה, וחזרו על עמדה זו ב-1998.

מדוע בכל אופן נוהגת ישראל לשחרר את שבוייה וחטופיה כמעט בכל מחיר? ההבדל המהותי הוא היותו של השירות הצבאי שירות חובה בארץ, בשונה מרוב צבאות העולם המורכבים מאנשים שבחרו בקריירה צבאית, וממילא תחושתם של קברניטי המדינה ואזרחיה כי הם אלו ששלחו את החייל לקרב, ועליהם מוטל להשיבו לביתו. אולם אי אפשר להתעלם מהשפעת דעת הקהל על מדיניות הממשלה בכל הנוגע לשחרור החטופים, והקהל הישראלי מאמין ותומך בעסקאות לשחרור השבויים - מה שנובע כל הנראה מהאתוס היהודי של קדושת החיים וחשיבותם.

נדמה שאין מדיניות בינלאומית עקבית וחד משמעית בכל הנוגע להתמודדות מול חטיפות אזרחים וחיילים, וההחלטה תלויה בנסיבות המשתנות. כך בהשתלטות על השגרירות האמריקאית בטהרן ב-1979 במסגרתה נלקחו בשבי 50 עובדים, אז סירבה ארה"ב להיענות לדרישת האיראנים להסגיר את השאה מוחמד רזה שנמלט לארה"ב בהפיכה - תמורת שחרור בני הערובה. הנשיא ג'ימי קרטר אף הורה על פעולה צבאית לשחרור החטופים, שנכשלה לבסוף כאשר חלק מהמסוקים לא הגיעו ליעדם ומסוק אחר התנגש במטוס תובלה והביא למותם של שמונה חיילים.

בסופו של דבר שוחררו בני הערובה באמצעות משא ומתן בתקופתו של רונלד רייגן, תמורת הפשרת נכסים איראניים בארה"ב. גם צרפת סירבה להיענות לדרישות ארגוני הטרור שחטפו שניים מאזרחיה בניז'ר בינואר 2011, והעדיפה לנסות לשחררם באמצעות מבצע צבאי. כוחות צרפתיים נשלחו לניז'ר ובסיוע כוחות הביטחון המקומיים פתחו במבצע לחילוץ החטופים, שאחר חילופי האש נמצאו גופותיהם. מנגד, שוחררו בשנה שעברה ארבעה אזרחים צרפתים שנחטפו גם הם בניז'ר בספטמבר 2010 - לאחר שממשלת צרפת שילמה כופר על מנת לשחררם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!