מסכמים בחירות לנשיאות: מה הצביעו החרדים?

מכיר הטובה אריה דרעי
ערב יום הנשיאות הרגיש יו"ר ש"ס אריה דרעי על גג העולם. אהרון וולפסון, אחד מידידו הטובים, ערך למענו שמחת שבע ברכות באולם ישיבת 'נצח ישראל' ברחביה, וכל המי ומי של הצמרת הפוליטית בישראל התייצבו כמו חיילים. כל רגשות התיעוב ההדדיים שבין הנוכחים הוחבאו עמוק תחת מעטה החיוכים המזויפים, שבחלקם הפכו לאמיתיים בטוב לבם ביין הנושא את שמו של אבי הכלה (יקב פרטי באור הגנוז הכין סדרה של קברנה סוביניון תחת השם 'שטו דרעי').

היין נכנס להיכן שנכנס ושימח את מי ששימח, אבל הסודות לא יצאו. מול פניו של דרעי ישבו יצחק (בוז'י) הרצוג וציפי לבני, ומתחת לרדאר של כולם סגרו את הקצוות האחרונים של הדיל שלמחרת הרעיש את הכנסת. עשרים מתוך 31 הקולות שקיבל מאיר שטרית בסיבוב הראשון הושגו בשיחה ההיא. עשרה נוספים הביא מאיר כהן, גיסו של שטרית, מתוככי סיעת יש עתיד.

דרעי שמע על הדיל הזה יחד עם כל עם ישראל. ברגע שתוצאות הסיבוב הראשון נודעו. למפרע הוא הבין, כנראה, מדוע לאורח הכבוד שלו בשמחה, בנימין נתניהו, היה את כל הזמן שבעולם לשבת קרוב לשעתיים (נצח במונחי לו"ז של ראש ממשלה) שמח וטוב לב. נתניהו ידע על העסקה כבר בבוקר יום ראשון וגייס אליו את בכירי לשכתו, שהחלו בשיחות שקטות עם מחנה שונאי ריבלין בתוך הליכוד (נתוני ההצבעה בשני הסבבים מלמדים שלפחות מחצית סיעת הליכוד לא תמכו בו. איש-איש ונימוקיו).

נתניהו לא שיתף את מארחו במתרקם מסיבות של ביטחון שדה, אך העריך שאם שטרית יעלה לסיבוב שני יצטרפו אליו הש"סניקים משיקולים עדתיים ודגל התורה משיקולים אנטי ליצמניים ורביציים. עם דיל כזה באופק, מה הפלא שהראש והגברת הראשונה שלצדו (בנאום ההכתרה פנה ריבלין לאשתו נחמה בתואר 'הגברת הראשונה'. הייתה זו סכין מלוטשת שתקע בגב לבעלת דבבו, שרה נתניהו, שהחזיקה בתואר מאחר שהנשיא פרס התאלמן) לא מיהרו ללכת לשום מקום.

דווקא למארגנים עצמם, בוז'י וציפי, לא היו אשליות בנוגע להצטרפות החרדים. בניגוד לנתניהו שמתגורר בקונכייה מבוצרת וניזון ממידע של מלחכי פנכה וצלם הבית, הם חיים את המערכת הפוליטית ויודעים את מי אפשר לקנות ואת מי לא. את דליה איציק עוד אפשר לשווק לחרדים מול ריבלין, אבל שטרית? החרדים היו מוכנים להצביע בעד אחמד טיבי ולהסכים לחזון המדינה הלאומית ובלבד שבקולותיהם לא ייבחר המודל המוקדם של יאיר לפיד בכל הקשור ליחסי מדינה-חרדים. לפני פחות מעשור הם אף הטילו וטו על מינוי שלו כשר החינוך וידעו היטב למה. בוז'י וציפי חשבו לקושש את הקולות החסרים שלהם מישראל ביתנו, וזה לא מה שקרה.

לאבי הכלה היה ברור מאוד למי הוא מצביע. לפני הסבב הראשון הוא שוחח עם שני מקורביו והעריך באוזניהם ששבעה מתוך ח"כי ש"ס יצביעו לאיציק וארבעה לריבלין. הוא אף נקב בשמות הארבעה: יצחק וקנין, משולם נהרי, אלי ישי והוא עצמו. זהותם של שלושת הראשונים לא מפתיעה. נהרי קיבל הוראה חד משמעית מהגר"ש בעדני, ולא הסתיר זאת. וקנין היה סגן יו"ר הכנסת בתקופת ריבלין וטיפח איתו קשרי ידידות. ישי זה ישי (ראו בהמשך). אבל מה לדרעי ולריבלין מעבר לשיקול הילדותי של פגיעה אישית בראש הממשלה?

התשובה נמצאת בדפי ההיסטוריה של מערכת היחסים ששררה בינם בימים הקשים שעברו על דרעי בעבר. ריבלין מעדיף בוודאי למחוק את הפרק הזה מהרזומה שלו, אבל לא יכול לשנות את העובדות: הוא שכב על הגדר למען דרעי שלוש פעמים לפחות. בפעם הראשונה העיד לטובתו במשפט הקרקעות בהר שמואל (דרעי נחשד שניצל את תפקידו כשר הפנים כדי לסייע לרוכשי הקרקעות במקום, והוא בתוכם, לקבל שטחים חלופיים במקום אלה שהמדינה התנגדה לבנות עליהם. הוא יצא זכאי למעט הערת שוליים של הפרת אמונים). בפעם השנייה ניסה להעביר בכנסת את החוק המרחיב את ניכוי שליש המאסר לחצי. בפעם השלישית, שלמען הסדר הטוב יש לציין שהתרחשה בין שני האירועים המוזכרים, ביצע עבורו קפיצת ראש לבריכה בלי מים וכמעט התרסק בעצמו.

הנה הסיפור בקצרה. בשנות התשעים פתח העיתונאי מוטי גילת בסדרת כתבות נגד דרעי, וכחודשיים לאחר מכן גילה שהותקנה מערכת האזנה על קווי הטלפון שבביתו. המשטרה פתחה בחקירה ובתוך זמן קצר עצרה את עוזרו הפרלמנטרי של ח"כ אריה גמליאל. העוזר שתק בחקירה, לאחר שטען שנדר נדר שלא לדבר (נדרים הם חלק מההווי הש"סי). הבחור הלך לכלא לשמונה חודשים ודומה היה שהפרשה הסתיימה.

אבל לא. מספר חודשים לאחר מכן העבירה יד אלמונית לח"כ ריבלין הקלטה ותמלול של שיחה שהתקיימה בין מפכ"ל המשטרה דאז יעקב טרנר וגילת. ריבלין טען שמצא את הקלטת בתיבת הדואר שלו וכשהאזין לה נחרד. הוא גילה סימנים לתיאום מהלכים ועמדות בין המפכ"ל והעיתונאי החוקר, ועל אתר הגיש הצעה לסדר וביקש את התערבות היועץ המשפטי לממשלה. היועץ האזין לקלטת והחליט שמעבר לשיחות בין עיתונאי למקור אין בה חשדות לפלילים. הנושא ירד מעל סדר היום. בכל מקרה, ריבלין ניסה לעזור, ואם היה בקלטת ממש - הוא גם היה מצליח.

דרעי לא שוכח אנשים שעמדו לימינו בעת צרה (תשאלו את איש המפד"ל לשעבר אריה האן, שהתמנה בזכותו למזכיר הכנסת בשנות התשעים למרות שאחד מעובדי סיעת ש"ס התמודד אז על התפקיד), ובוודאי ברמות כאלה. מותר אפוא לשער, בוודאות כמעט מוחלטת, שזו הסיבה שהוא הצביע עבורו בסיבוב הראשון חרף הנטייה לעורר מהומות בקואליציה ולפגוע בליכוד באמצעות הצבעה לאיציק; מה שעשו לבסוף מרבית הח"כים החרדיים.

התוצאות הכו בהלם את דרעי וחבריו, שהעריכו שהסיבוב השני יהיה בין איציק לריבלין. במקרה כזה, קשה לדעת האם הכרת הטוב של דרעי הייתה עומדת במבחן הפיתוי להסב תבוסה מוחצת לליכוד. מאחר ששטרית עלה לסיבוב השני נחסכה ממנו ומעמיתיו בש"ס התלבטות קשה. קבוצת תומכי איציק לא שעתה לבקשתה לתמוך בשטרית (לא ברור מה ראתה לשטות זו, חסרת הסיכוי להתקבל. לא פחות מטופשת, ואף יותר חצופה, הייתה הפנייה של איתן כבל לש"ס להצביע בעד שטרית), וכל מצביעי ריבלין בסיבוב הראשון עשו זאת פעם נוספת.

הטעות התקשורתית של דרעי, שנוצלה היטב על ידי ישי, הייתה בכך שלא מיהר להכריז על תמיכה רשמית בריבלין מיד לאחר הסיבוב הראשון. הסיבה האמיתית הייתה החשש שלמרות המעבר של כל הקולות החרדיים לריבלין עלול שטרית לנצח ואין טעם להסתכסך מראש עם מי שעומד להיות נשיא. התקבלה החלטה לשמור על עמימות ולהודיע על חופש הצבעה, וזאת יצרה את התחושה שמאחורי הקלעים יש הוראה להצביע לשטרית בגלל הקשר העדתי. לפחות ריבלין חשב כך, ואת החשבון עם דרעי סגר בנאום ההכתרה, כשפרגן לשני אישים חרדיים: יעקב ליצמן וישי. פרגון להם ועקיצה למי שלא הודיע על תמיכה בו למרות שהצביע לו והבטיח את בחירתו. בעקיצות אין כמו ריבלין. תשאלו את בנימין ושרה.

הנעלם מאיר פרוש
כמה דקות לאחר שעבר את ביקורת הדרכונים בדרכו אל מחוץ לארץ הקודש ומאבקי הנשיאות המכוערים שלה קיבל ח"כ מאיר פרוש שיחת טלפון מכבוד המועמד ריבלין. מקורותיו הטובים של האחרון דיווחו לו שהעילה לטיסה היא חתונה של נכד אדמו"ר חשוב, אך הרקע הוא הרצון לא להיות בכנסת ולהכריע בין מועמדים שאף אחד מהם הוא לא משוש נפשה של היהדות החרדית. אני שמח שאתה יוצא מהארץ, כך ריבלין, כי אם היית נשאר כאן אני מעריך שלא היית עומד בלחצים אלא מצביע נגדי. טוב שאתה נוסע, הוא הפטיר. הפעם לא בציניות, אלא ברצינות גמורה.

בסביבתו של פרוש טוענים שהנסיעה אל מעבר לים הייתה כורח המציאות. החתן דנן חמד בחורים הוא, נכדו של האדמו"ר מויז'ניץ מונסי ובנו של רב הקהילה הנ"ל בבית שמש. בסיבוב השני של הבחירות בבית שמש התייצבה ויז'ניץ מונסי, חצר שחסידיה לא צועדים אף פעם אל הקלפי, לצדם של המצביעים, ובמיוחד לצד פרוש, שנלחם על גורלו הפוליטי. הצבעתם של הויז'ניצאים לבית מונסי הייתה אחד הקלפים היותר משמעותיים בניצחון החרדי בכלל ושל שלומי אמונים בפרט. כלום ייתכן לוותר על חתונה כזאת, בייחוד כשהיא מאפשרת לחמוק מהסבך בישראל?

רק גורם אחד, שלא ניתן לחיזוי מראש, עלול היה לשבש את התכנית. למשפחה המורחבת הצטרף השבוע נכד נוסף, ולו היה נולד בשבוע שעבר היה מבטל את המסע לחו"ל. ברית לנכד קודמת לכול, והסבא היה נאלץ להישאר בארץ ישראל ולהתייסר מאחורי הפרגוד בכנסת. אבל מה שיפה אצל הפרושים זה שכולם מגויסים למען כולם. העולל (בן להר"ר יעקב פרוש, ממנהלי 'המבשר') התחשב במצב, והברית תתקיים בשבוע הבא. על המועד והמקום תצא הודעה נפרדת.

חוסר הרצון להצביע הוא פועל יוצא של מערכת היחסים המורכבת שבין פרוש וריבלין לאורך השנים. שתי משפחות ירושלמיות ותיקות שבמרוצת הדורות אף באו בקשרי נישואין. רובי עצמו עבד מול הרב מנחם פרוש ז"ל בעיריית ירושלים קודם שעבר לזירה הארצית, והשניים ידעו להסתדר יפה מאוד.

עם הבן הממשיך, הר"ר מאיר יבדל"א, זה היה קצת שונה. בתקופת המרוץ לראשות העיר מול ניר ברקת לפני כשש שנים עבד ריבלין קשה למען האחרון. הוא אף פנה לראש הממשלה (בתקופה שהם דיברו) ושכנע אותו לא לצאת בתמיכה בפרוש על אף היותם חברים בקואליציה הפרלמנטרית. נתניהו ישב על הגדר ואותת למצביעי הליכוד שמן הראוי לתת את קולותיהם לברקת. בשיחות שהתקיימו מאוחר יותר בין ריבלין ופרוש הסביר הראשון שהדבר נעשה בתגובה לפגיעה שספג ממנו לפני מספר שנים. אומרים שאין דומה לזיכרון של ריבלין בכל הקשור לעלבונות. לתשומת לב הקורא נתניהו.

במרוצת שלוש השנים האחרונות חזרו השניים לדבר ואף מעבר לזה. ריבלין השתתף בכל שמחות המשפחה, כולל באירועי שבע ברכות שבזירה הפוליטית החרדית כבר הפכו לחשובים יותר מהחתונה. במצב הנתון, הצבעה לריבלין והתעלמות ממשקעי העבר היו ברירת המחדל הראשונה. במיוחד מול אלו שהתייצבו נגדו.

מנגד, היו גם שיקולים אחרים, שאינם כרוכים באישיותו של המועמד אלא בנסיבות חיצוניות ופנימיות. רשמית, ריבלין היה נציג מפלגת השלטון שרומסת את החרדים. בנוסף לכך, ראש המטה שלו היה גדעון סער, האיש שרמס את פרוש בתקופת כהונתם במשרד החינוך. מצד שלישי, ליצמן מיהר לתמוך בריבלין. לפי הכללים ביהדות התורה, זה חייב את האחרים להתנגד. מצד רביעי, נמצאו בארכיון הרבה מאוד מסמכים, מתקופת קטוביץ עד ימינו, הקובעים שאל לה ליהדות החרדית להשתתף בבחירת מועמדים חילוניים למשרות ייצוגיות שאין להן זיקה מעשית לצרכינו.

כרגיל, בשעת צרה שוב סיפקה ויז'ניץ מונסי את המוצא.

היוצא מהבור אלי ישי
כל העלבונות וההשפלות שעבר יו"ר ש"ס לשעבר מאז הפך ללשעבר התפוגגו בארבע מילים בנאומו של כבוד הנשיא הנבחר. ריבלין הודה לשורת אנשים שפעלו למענו במערכת הבחירות, ובתוכם שני חרדים ברי מזל: ליצמן ואלי ישי. המילים הקדושות יצאו מפיו, ופניהם של השניים נהרו. במיוחד של ישי, שהחיים הקודרים באופוזיציה הפנים תנועתית הם בשבילו מסכת מתמשכת של ייסורים הממרקים את עוונותיו של האדם ומבטיחים לו חיי עולם הבא כתגמול לעולם הזה שאיבד מטעמו.

להגיד שישי הימר על ריבלין יהיה לא נכון בעליל. לא הייתה לו אינדיקציה לכך שהנ"ל הולך לנצח, בוודאי לא ברגעים המפחידים בין הסיבוב הראשון לשני, כשריבלין עצמו העריך בחרדה שהוא הולך להפסיד. ישי הלך עם ריבלין כי את הבחירה שלו הוא כבר עשה לפני שבע שנים. אז הוא נכשל, היום הוא הצליח.

במערכה הקודמת ההפסד לא היה במגרש הפרלמנטרי אלא בזה הביתי. התקופה: המאבק בין פרס וריבלין על נשיאות המדינה. ישי, שהכיר את ריבלין מיום שנכנס לכנסת, לא חשב פעמיים לפני שהעניק את תמיכתו לאיש הימין מול השמאלן, כפי שהוגדר אז, פרס. מעבר לנטייה הטבעית לכל מה שימינה מהמרכז טיפח ישי את התפיסה שש"ס חייבת להיות תמיד חלק מהמחנה הזה אם חפצת חיים היא. שיקול נוסף היה הרצון למחוק את מורשת קודמו, שנשא על כתפו את תווית הסכמו אוסלו והקשרים עם מפלגת העבודה.

אבל לפתע הוא מצא מולו את הכוכב החדש בש"ס, שלימים אף היה טריגר מרכזי בהדחתו מראשות התנועה. אריאל אטיאס נפגש עם פרס במלון 'דן' בתל אביב והבטיח לו שלא משנה מה אומר יו"ר התנועה, הוא ישכב עבורו על הגדר בבית שברחוב הקבלן עד שתתקבל החלטה לתמוך רק בו. בטרמינולוגיה של יהדות התורה נהוג להשתמש במקרים כאלה בביטוי 'להיכנס אל הקודש פנימה'. בטרמינולוגיה של ש"ס זה מכונה 'לדבר עם הרב'. לא פעם ולא פעמיים, אלא שלוש וארבע. עד שההחלטה מתקבלת.

מאחר שלישי ואטיאס הייתה נגישות דומה למרן הגר"ע זצ"ל, הקרב היה קשה באמת. ישי הציע את ריבלין והפליג במידותיו, אטיאס הצביע על כל החסרונות שבהיצמדות לכל מועמד של הימין והזכיר למרן את התוצאה המרה של התמיכה במשה קצב מול פרס בסיבוב הקודם. ברחוב הקבלן הייתה תחושה שעצם העובדה ששכחו לפרס עשרות שנים של הגנה על הסדר בני הישיבות דורש כפרה.

אטיאס דיבר אז גם על אצילות הנפש של פרס, שחרף המפלה שספג ישירות מידיה של ש"ס (והימים ימי 17 המנדטים שהכריעו כל הצבעה חשובה בכנסת) המשיך לפקוד את הבית בימי חג ומועד, לחבוש את הכיפה לראשו ולהאזין לדברי תורה. איך אפשר, שאל אטיאס, לפגוע פעם נוספת במי שחייבים לו כל כך הרבה בשביל עוד נציג של הימין שעושה בשבילנו כל כך מעט. מרן הכריע לטובת אטיאס ושלח לבית הנשיא אדם שהביא כבוד למדינה שעמד בראשה יותר מכל אלה שקדמו לו. לימים בלם אטיאס יוזמות ימניות אחרות של ישי, כמו האיומים לפרוש מהממשלה אם אהוד אולמרט ידבר עם אבו מאזן על ירושלים, אבל זה כבר סיפור שעוד ייכתב בספר דברי הימים של ש"ס ללא כל קשר לפרשת הנשיאות.

הקשר היחיד לאותם ימים השתחזר בכך ששני האישים הדגולים הנ"ל עמדו שוב משני עברי המתרס. ישי תמך בריבלין לאורך כל הדרך, בעוד אטיאס ביקש לפגוע בליכוד ובקואליציה באמצעות תמיכה במועמד אחר (הוא בחר באיציק בסיבוב הראשון). בתקופתו של מרן היה הוויכוח בין השניים מסתיים כמו בפעם שעברה. או לכאן, או לשם. אבל מרן איננו, וההנהגה הקולקטיבית החדשה של ש"ס מעדיפה לא לעסוק בנושאים כגון דא. כך נולד המושג חופש הצבעה בבחירות לנשיאות וחיפה על המציאות העצובה: מעבר לפרגוד אין מורא בשר ודם על אף אחד מח"כי התנועה הקדושה.

לראשונה בתולדותיה התפצלה ש"ס בהצבעה כה חשובה. בסיבוב הראשון תמכו שבעה ח"כים באיציק וארבעה ח"כים בריבלין. מה הייתה תרומתו של ישי לתמיכה המרובעת? אולי בהשגת קולו של וקנין. נהרי ציית לגר"ש בעדני, ועל דרעי בואו לא נדבר. אפילו על נאמנו המושבע מרגי לא הייתה לו השפעה, וזה עבד בפנים גלויות בעד איציק. עוד נאמן נוסף, ח"כ ניסים זאב, רמז למקורביו שהוא לא תמך בריבלין בסיבוב הראשון.

אז אולי הוא השפיע על ההחלטה לתת את הקולות לריבלין בסיבוב השני? אם לשפוט על פי ההצהרה שלו מיד לאחר תוצאות ההצבעה הסופיות, כנראה שכן. הנה הציטוט: המלצתי לחבריי לתמוך בריבלין באופן גורף בסיבוב השני. אבל המציאות כנראה שונה מעט. הדיון בסיעה בסיבוב השני נפתח בשעה 13:20 ונמשך כ-25 דקות. הדלת הייתה סגורה, אבל היה מי שעמד בחדר המזכירות הסמוך והיה מי שדאג שהדלת הפנימית בין שני החדרים תשאיר חריץ פתוח. מי שעמד שם (באמת לא יפה) והטה אוזן שמע כיצד כל חברי הסיעה ללא יוצא מן הכלל אומרים, בשפה זו או אחרת, שאי אפשר לבחור בשונא החרדים שטרית, בייחוד כשידוע שמרבית ח"כי יש עתיד תומכים בו. ישי נכנס לדיון שתי דקות לפני שננעל. ייתכן שאמר כמה משפטים וייתכן שלא (הוא מדבר בלחש), אבל זה כבר היה לאחר מעשה ולאחר שכבר הוצע למרגי להתיר את הנדר שנדר נגד ההצבעה לריבלין.

זה, כמובן, לא אומר שישי לא צריך לחגוג. ולא בגלל שריבלין חושב שהוא גייס קולות עבורו בתוך התנועה (והוא לא חושב), אלא בגלל שהפגין עקביות לאורך כל הדרך עם המועמד המועדף עליו. אם ריבלין היה מפסיד, ישי היה רושם תבוסה נוספת. משצעד לצדו של המנצח הוא זכאי ביושר לדברי הברכה שקיבל ממנו בנאום ההכתרה ולכמה ימים של הארה תקשורתית מחמיאה.

הסוכרייה החמוצה משה גפני
משהו לא טוב עובר על ח"כ משה גפני בשנה האחרונה. גם כשהוא מבצע מהלכים נכונים וצודקים הוא מתקשה לשווק אותם. כך בוועדת שקד, שבה ישב בקביעות ואף סייע בכמה סעיפים שמוטב עדיין לא לדברר אותם לעומק מחשש לעינא בישא. האיש לא ידע להסביר איך מצד אחד הוא תוקף את הוועדה ומצד שני נוטל בה חלק פעיל ביותר. בימים עברו זה לא היה קורה לו.

בפרשת הבחירות לנשיאות הוא הצליח להסתבך גם לאחר שהכול הסתיים. במקום לצאת לציבור ולומר את מה שבאמת קרה ומה היו השיקולים שלו הוא המשיך להסתתר תחת המנטרה הבאה: ביהדות התורה אף פעם לא אומרים למי יצביעו, וגם לא למי הצביעו. החלק הראשון די מדויק. השני ממש לא. בכל סיבוב בחירות לנשיאות הייתה עמדתה של יהדות התורה ידועה היטב אחריו. לטוב ולרע.

וכשהלשון כבולה בסייג המחמיר הזה כאילו היה תורה למשה מסיני שנמסרה מפה לפה עד ייסוד דגל התורה באמת קשה לנמק את פשר התמיכה באיציק בסיבוב הראשון ואת המעבר לריבלין בסיבוב השני. גפני אמר שהשיקול המרכזי בראשון היה הרצון להביך את הקואליציה ולפגוע בכוחו הפוליטי של ראש הממשלה. הוא אף סיפר שבדק את הרקורד של איציק ומצא שאין בו כתם של ממש ביחס לחרדים. אבל את המילים המפורשות "הצבענו עבורה" לא הצליח להוציא מהפה. לא בגלל היותה אישה (החרדים היו מוכנים להצביע ללבני לאחר התפטרות אולמרט אם רק הייתה מוסיפה עוד כמה גרושים לקצבאות הילדים. הטיפשה סירבה, ועד היום אכולה מבפנים על הטעות הקשה), אלא בגלל מסורת חסרת היגיון. היי, ר' מוישה. כמה מסורות כבר שברת בחייך. עוד אחת, בבקשה.

קריאת המפה של גפני הייתה נכונה מלכתחילה. הוא צפה שריבלין יעלה לסיבוב ראשון, אך לא במספר שיבטיח לו מראש את הזכייה בסיבוב השני (לדוגמה: אם היה מקבל 55 קולות בסיבוב הראשון כל המועמדים האחרים היו יורדים), ובדק למי יש את הסיכוי הטוב ביותר לעלות נגדו בסיבוב השני. תחילה היה זה בנימין (פואד) בן אליעזר. משזה פרש, הסתמנה איציק כחזקה. את שטרית לא ספרו בגלל יחסיו הרעים עם המפלגות החרדיות. גפני רצה לזעזע את הקואליציה בסיבוב הראשון ואז, בהתאם לתוצאות, להחליט כיצד להצביע.

האסטרטגיה שלו הייתה נכונה מכיוון נוסף. ראש הממשלה נלחם נגד ריבלין מתוך שיקולים אמוציונליים חסרי כל אינטלקט פוליטי (את הסיבות לכך יש למצוא, כנראה, במה שעובר עליו בבית. נעבאך). בפועל, אם ריבלין היה מפסיד הייתה פורצת מלחמת עולם בתוך הליכוד הזועם. מחנה גדעון סער וחיים כץ מול מחנה בנימין נתניהו ויריב לוין. ייתכן שההתפוררות הפנימית הייתה מקרבת את קיצה של הממשלה הזאת. ברירת המחדל למועמד שאולי היה מנצח את הליכוד ואפשר היה לתמוך בו בלי להעניק כוח נוסף לשונאינו הייתה איציק.

אלא שאיציק לא עלתה לסיבוב השני על חודם של שני קולות, שעברו ממנה לשטרית בעקבות פרסום פרשת שלוש הדירות שבבעלותה (הפרשה כיכבה ככותרת ראשית בכלי התקשורת של נוני מוזס במשך ארבע שעות רצופות. השיקולים היו ברורים: ניצחון של ריבלין ירגיז את נתניהו). אלמלא המעבר הזה, שלא נצפה מראש, הסיבוב השני היה נראה אחרת לגמרי. החרדים לא היו מתייצבים אד בלוק לטובת ריבלין, ומה שהיה קורה בימים אלו בליכוד המובס היה פרומו למלחמת גוג ומגוג.

ברגע ששטרית עלה לסיבוב השני, כל השיקולים האחרים נעלמו. עם כל הרצון הטוב לעורר מהומות בליכוד אין היתר להצביע למי שמצהיר על תמיכה בגיורים שאינם אורתודוקסיים ומשמש כראש החץ של החקיקה הפרועה בכנסת. בחירוק שיניים, אך בהכרה מלאה של המצב, הצביע גפני לריבלין והיה שותף בניצחונו לא פחות מאלה שהצהירו על כך קודם. התחושה המעורבת ניכרה היטב בפניו בתום ההצבעה. מי שירצה להרגיש אותה מוזמן להניח סוכרייה חמוצה מתחת ללשון.

הנודר החושש יעקב מרגי
איש ירא שמים הוא ח"כ יעקב מרגי. במקום שבו אנשים מסמיקים כשהם נאלצים לומר אמת מרגי מרגיש לא בנוח כשהוא צריך לשנות ממנה מפני השלום או טובת המפלגה. בדרך כלל, הוא מצליח לא לבוא גם לידי מצב כזה. אם יש צורך הוא שותק, וזהו.

אי לכך, ניתן בהחלט להאמין לו כשהוא אומר שנדר נדר שלא להצביע לריבלין. את הסיבות לכך הוא מעדיף לא לפרט, אבל אין חובה להצטייד ברוח הקודש כדי להשלים את הפזל לבד. מרגי חשש שיופעלו עליו לחצים כבדים, בעיקר מצד פטרונו הקודם ומנהיגו הרוחני של אותו פטרון, להצביע לריבלין. כאמור לעיל, בש"ס יש מסורת של נדרים כדי לחמוק מלחצים, וכך הוא עשה.

ולמה לא ריבלין? בגלל כל הסיבות של גפני ואחרים, פלוס הערכה אישית שלו שהלה לא יכיר טובה לחרדים על בחירתו, וינהג בממלכתיות פומפוזית כפי שנהג עד עתה. מרגי ראה את החיזורים של ריבלין אחר הערבים (חוק עזמי בשארה בקדנציה הקודמת) ואחר יש עתיד וצפה ששני המגזרים לא יספרו אותו בבחירות. המשמעות: הלחצים על החרדים יגברו ברמה שהוא יתקשה לעמוד בה בלי מפלט הנדר הכובל. הברירה שנותרה הייתה להצביע עבור איציק, והוא אף התגייס רשמית עבורה. על ההצלחה תעיד העובדה שלקח איתו עוד שישה מחברי הסיעה.

לאור תוצאות הסיבוב הראשון ממש לא היה קשה להתיר את הנדר. כמו שנאמר: פותחים בחרטה. אם היית יודע ששטרית יעלה לסיבוב שני ותיאלץ לבלום אותו על ידי הצבעה לריבלין, כלום היית נודר? לא ולא, עונה הנודר, ובית הדין אומר כנגדו: מותר לך, מותר לך. אין כאן לא נדר ולא שבועה, אלא מחילה מלאה. קום והצבע עבור מי שאין לך ברירה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!