כ"א כסלו התשפ"ה
22.12.2024

ואם כולם יחשבו עלי רע?

רובנו חיים עם פחד שהחברה תדחה אותנו, תוקיע אותנו או תבקר אותנו • מה זה עושה לנו ואיך חיים עם זה?

ואם כולם יחשבו עלי רע?
shutterstock

רובנו מסתובבים בעולם עם פחד: פחד שהחברה תדחה אותנו, פחד מדעה שלילית של אחרים עלינו. אנחנו פוחדים שהחברה תשפוט אותנו, שהסביבה תוקיע אותנו, תבקר אותנו או תדחה אותנו.

בני אדם הם יצורים עדריים החיים בעדר. בטבע, יצורים עדריים לא מסוגלים לשרוד ללא העדר ולכן הצורך להיות חלק מהעדר הוא מוטבע אצלם באופן קיומי, הישרדותי.

כשאנחנו נולדים, אין לנו את היכולת לשרוד בעולם ללא העדר, ללא הסביבה שלנו. לכן, הרצון להיות חלק מהעדר, חלק מהחברה הוא הישרדותי אצלנו. אנחנו נעשה הכל על מנת למצוא חן בעיני כולם. אנחנו נעשה הכל בשביל ליישר קו עם החברה ובשביל שהחברה לא תדחה אותנו.

הבעיה מתחילה כאשר כמבוגרים אנחנו ממשיכים בהתנהלות שמוכתבת מפחדים הישרדותיים קדומים אלו. פחדים אלו כבר אינם רלוונטיים בגיל המבוגר. אנחנו חיים בפחד מתמיד לא להיות שונים. אנחנו חיים בפחד מתמיד לא להיות חריגים. אנחנו עושים הכל בשביל להימנע מביקורת, משיפוטיות או מדעות שליליות עלינו.

אנחנו מחפשים את אישור החברה על המראה שלנו, על הלבוש שלנו, על המחשבות שלנו ועל ההתנהגות שלנו. כאשר אנחנו קולטים שיש משהו שדרכו אנחנו מקבלים אישור חברתי נרחב יותר, אנחנו מעצימים אותו. ולאט לאט אנחנו משתעבדים לדעת החברה.

הניסיון שלנו למצוא חן בעיני החברה, להיות כמו כולם, למצוא את המקום שלנו בחברה ולנחש את דעת הסביבה עלינו שואב מאיתנו המון אנרגיה. דבר שגורם לנו להיות במתח פנימי תמידי. אנחנו לא מסוגלים לאפשר לעצמנו לנוח, להרפות, להיות מי שאנחנו באמת ללא מסכות והסתרות. המתח הפנימי הזה, הדריכות בהגנה על התדמית החברתית שלנו, ממלאים אותנו בעצבנות פנימית, בתסכול ובתחושות של כישלון וחוסר שייכות.

כיוון שזה כמעט בלתי אפשרי להישאר טעונים בתחושות קשות מבלי לפורקם. בתת מודע, אנחנו מחפשים את המקום שבו אם נפרוק את המתח האגור בנו ואת השליליות שלנו, המחיר מבחינתנו יהיה הנמוך ביותר. כיוון שהתדמית החברתית חשובה לנו במיוחד, בדרך כלל אנחנו נפרוק את העצבים שלנו ואת התסכולים שלנו על הקרובים לנו ביותר. על המשפחה הקרובה שלנו. על הילדים, על בן/בת הזוג, על ההורים או על כל מי שהכי קרוב אלינו כיוון ששם המחיר שאנחנו נאלצים לשלם על כך הוא נמוך יותר בשבילנו.

וכאן, אנחנו יוצרים לעצמנו בעיה נוספת. הבית שלנו, אמור להיות המקום שבו אנחנו יכולים להיות הכי טבעיים, הכי משוחררים, להיות מי שאנחנו ללא הגנות וללא מסכות. מקום בו אנחנו יכולים להסיר את התדמית שאנחנו עוטים בחוץ ומקום שבו אנחנו נטענים בחום ובאהבה. כאשר אנחנו הופכים את הבית שלנו למקום לפריקת התסכולים חברתיים שלנו – אנחנו לא יכולים להרגיש אהובים בבית ולא יכולים להרגיש מוערכים בבית. ואז, אין לנו מקום שבו אנחנו באמת יכולים לנוח ולהיטען.

כאשר אנחנו מרגישים רע בבית שלנו, בודדים ולא שייכים - אנחנו בורחים חזרה לחברה. בורחים לעשייה חסרת תכלית ולכל מה שיכול להקהות לנו את הבדידות הפנימית שלנו ואת התחושה הפנימית שלא מקבלים אותנו כמו שאנחנו. אנחנו בורחים לאוכל, שתיה, סיגריות, עבודה, כבוד, כסף, חברה ולכל דבר אפשרי.

וכך אנחנו מזינים את הלופ הזה, אנחנו חיים בצורה שאינה בריאה רגשית, בתחושה פנימית שלדעת החברה יש עליונות עלינו, אנחנו בודדים בתוך הבית שלנו והתהליך ממשיך עם עוד ועוד מתח ורגשות מודחקים שאנחנו לא פורקים. לאט לאט, הגוף שלנו מפתח בעיות פסיכוסומאטיות, אח"כ ממשיך למחלות קשות יותר. ואנחנו לא מסוגלים לעצור.

אנחנו לא מעיזים לעצור ולהתבונן על החיים שלנו, לא מעיזים להסכים לראות שבעצם אין לנו כלום.

אנחנו לא מעיזים להסכים לראות איך החסר שלנו באהבה ובקבלה עצמית מנהל את החיים שלנו. ואנחנו פשוט ממשיכים לסבול בשקט. כי זה מה שאנחנו מכירים. כי לזה אנחנו רגילים.

אני מזמינה אתכם להתחיל לשים סימני שאלה על האופן שבו אתם מנהלים את החיים שלכם. תתחילו לבדוק את ההתנהלות החברתית שלכם. כמה אינטימיות, קרבה ואהבה יש בחיים שלכם? לאיזה מקומות אתם בורחים בשביל להקהות את הכאב ואת הבדידות שלכם? ושאלו את עצמכם בכנות, האם על החיים האלה חלמתם?

עוד בנושא:
לתכנים נוספים בתחום ההתפתחות האישית היכנסו עכשיו ל- www.chany.co.il
נשים קאוצ'ינג אימון אישי העצמה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}