להוציא את ההתנגדות לציונות מתוך בית המדרש

את פרופסור ראבקין פגשתי בבוקר "הפגנת השישים ריבוא" החרדית. פסענו על הדק הנישא מעל החוף, נמתח ממלון למלון, ראבקין איש קנדה סירב להתפעל מהנוף הישראלי, כמו שעושים יהודים חמים שבאים לבקר בארץ הקודש.

אולי זה מה שבלט לעין, חוסר הרומנטיקה. בכלל, תיירים, ועוד תיירים חוזרים בתשובה, לא מפסיקים להתפעל. ראבקין לא החל אפילו. יראת הכבוד שלו היתה שמורה למאות האלפים שיגיעו להפגין אחר הצהריים בירושלים, כשהוא מברר אצלי דרכי הגעה להפגנה, והאם הוא צריך להתלבש כחרדי.

"ההתנגדות החרדית לציונות, היא מעשה גבורה יהודי אמיץ", הוא אומר לי על ההפגנה, וכשאני מספר לו שההפגנה נסובה על עניין הגיוס, ושבין המפגינים יש לא מעט ציונים טובים, הוא מדייק אותי: "בסיס ההשקפה החרדית הוא אנטי ציוני, העובדה שהמון חרדים חשים הסכמה עם הציונות ואף מזדהים איתה, פוגעת בעולם החרדי". דבריו נשמעים לי לקוחים מתוך מניפסט חרדי רדיקלי, המרוח על אחד מכתלי שכונת מאה שערים, ראבקין לא מתבלבל: "יהודי הוא לא ציוני, נקודה. זאת תנועה שלפני כל העוולות שגרמה, פגעה בראש ובראשונה בעם היהודי ובדת היהודית".

ככה הוא פרופסור ראבקין, ישיר, לא מגומגם, משוכנע עמוקות, אך גם מגובה בנתונים. את הנתונים שקיבץ במשך שנים אסף למחקר, שנעשה לספר שהפך לרב מכר. הוא פרסם אותו באנגלית אך זה תורגם חיש לשפות רבות - ביניהן פרסית, והפך למסמך שחציו היסטורי-מחקרי וחציו אידיאולוגי, ושתרומתו העיקרית (בעיני) היא הוצאת ההתנגדות החרדית לציונות מתוך כתלי בית המדרש ומתוך שפת בית המדרש וההלכה, החוצה, לדיון הציבורי הלא-חרדי.

למה זה חשוב, ומה זה בכלל ציונות ב-2014
• למה זה חשוב?

"ההתנגדות החרדית לציונות חושפת את השקר של התנועה הזאת ושל מדינת ישראל, השקר האחרון שאפילו אויבי הציונות נוטים לקבל - שהיא המייצגת של העם היהודי, ושרוב רובו עומד מאחוריה. וזאת טעות, להיפך, רוב רובם של היהודים, בוודאי אלה שהם יהודים כהלכה, ראו אותה כתנועה חוץ יהודית, ונחלמו נגד הזכות שלה לייצג את העם היהודי. פירוק השקר הזה משמעותו פירוק הלגיטימציה של הציונות".

והציונות חשובה עדיין? ראבקין מכוון את האש לתנועה הציונית, ראשיה ואנשיה. אבל כבר עשרות שנים שהציונות היא לא הסיפור. מדינת ישראל היא הסיפור. האם ההתנגדות לציונות כתנועה המייצגת את העם היהודי היא התנגדות למדינת ישראל? יהיו שיגידו שכן - וזאת משום שמבחינה סמלית מדינת ישראל היא בבאותה של הציונות שקדמה לה, ויהיו כאלה שיגידו שלא - מדינת ישראל היא וועד הבית של המתגוררים בתחומה: חרדים, ערבים, ועוד ועוד, לאו דווקא אנשים שהיו חלק מהתנועה הציונית.

לפי ראבקין, מדינת ישראל עצמה מוכיחה שהיא הציונות: "הוויכוח התורני האם מדינת ישראל וצה"ל היא הציונות או לא, התנהל במשך שנים, לפי דעתי המדינה עצמה הוכיחה את התשובה - בכך שהיא מנשלת את הלא-יהודים, פוגעת בקהילה החרדית מתוך תפיסות תרבותיות חילוניות-ציוניות, ועוד - היא מראה כי היא לא משרתת את המתגוררים בתחומה, אלא היא כלי אידיאולוגי למימוש התפיסות הציוניות, שהן גם טכניות - בית לאומי לעם היהודי וכדומה, וגם חינוכיות - ליצור 'יהודי חדש', כזה מן גיבור מזרח תיכוני מנשל ובור".

מערכת החינוך הישראלית, שמתפקדת כמכינה קדם-צבאית הנמתחת לאורך 12 שנות לימוד, היא אחת ההוכחות עליהן מדבר ראבקין.

התנהלות ההנהגה החרדית תומכת בתפיסתו; אם לאחר מלחמות 48' ו-67' ההנהגה החרדית התפלגה בשאלת היחס למדינה, עם השנים היא חזרה להתגבש סביב התפיסה המתנגדת חריפות לסמליה של מדינת ישראל, ושמוכנה לשיתוף פעולה כלכלי בלבד. תרמה לכך הדומיננטיות של המנהיג החרדי-ליטאי הגרא"מ שך, ראש ישיבת פוניבז' ונשיא מועצת גדולי התורה של "דגל התורה", שהחזיק בדעות חריפות נגד מדינת ישראל והמלחמות שניהלה עם שכנותיה.

ראבקין, יהודה אשכנזי-מרוקאי
יעקב ראבקין (69) נולד עם סיומה של מלחמת העולם השניה בלנינגרד בברית המועצות. את השכלתו רכש באוניברסיטת לנינגרד ובאקדמיה למדעים במוסקבה. בגיל 23 היגר מברית המועצות והתגורר מספר חודשים בירושלים. הוא הועסק כיועץ בקליטת מדענים במשרד ראש הממשלה.

ראבקין גדל ללא כל ידע וזיקה ליהדות. זמן קצר לאחר הגירתו החל להתקרב לדת ורכש השכלה במוסדות תורניים ובמפגשים פרטיים עם רבנים במונטריאול, בולטימור, צרפת וירושלים. בישראל ביקר תכופות בישיבת "דבר ירושלים", מכון "פרדס", מכון שלום הרטמן, "בית מורשה", והשתתף בשיעורים שבועיים עם רבי יוסף קפלן. הוא התקרב יותר ויותר לקהילה הספרדית במונטריאול וכתב מספר מאמרים אודות הגישה הספרדית לעולם המודרני.

"כשחזרתי בתשובה", הוא מספר אנקדוטה, "הכרתי כבר את לשון הקודש, וזאת משום שלמדתי באוניברסיטה אותה ובאותה תקופה כבר לימדתי אותה. כשהגעתי לבית כנסת בפעם הראשונה, וזה היה שטיבל של חסידי בעלז, לא הבנתי מילה מהתפילה. שאלתי את הרב שקירב אותי איזה שפה זאת? לשון הקודש אני מכיר, וזה שונה מאד".

ראבקין, כמו החרדים, מקפיד לקרוא לשפה "לשון הקודש", ולא עברית, מבחינתו אין עברית. יש לשון הקודש ותו לא - ההקפדה הזאת אמנם לא מסתמכת על המקורות (שם השם "עברי" היה סממן היכר ליהודי הרבה טרם הציונות), אך היא נועדה להבדיל את "לשון הקודש" מ"העברית של בן יהודה".

ראבקין: "הרב צחק לשאלתי ואמר לי שאם אני רוצה להבין את התפילה, כדאי שאסור לבית הנסת ליוצאי מרוקו שנמצא אף הוא במונטריאול, הגעתי לשם והנה הפלא ופלא, אני מכיר את התפילה על בוריה. שמחתי".

ראבקין החליט להפוך למרוקאי - מבחינה הלכתית זה משמעותי, הנהגים השונים בין האשכנזים ליהודי צפון אפריקה מקשים על מי שמעוניין להמיר את עדתו - תחילה הוא קבע את משכנו בבית הכנסת לעולי מרוקו ואף הצטרף לקהילה, ובהמשך אימץ לגמרי את מנהגי העדה. ראבקין מספר כי כשרצה היתר הלכתי להמיר את מנהגיו, הציב לו הרב הפוסק ברירה - "הרב אמר לי שמכיוון שאני חוזר בתשובה ושזה לפחות שני דורות שהמסורת לא נשמרה כלל, אני רשאי להחליט שאני נוהג כמנהג הספרדים, אבל אז זאת החלטה תקפה ולא אוכל לשנות אותה כל חיי, ואכן כך החלטתי, ומאז אני מרוקאי".

כבר לפני ארבעים שנה כבר לימד פרופסור ראבקין היסטוריה סובייטית, היסטוריה יהודית והיסטוריה של המדע באוניברסיטת מונטריאול. אז, בין שאר הקורסים שלימד, פיתח והעביר סדרת הרצאות אודות ההתייחסות היהודית והאסלאמית כלפי מדע וטכנולוגיה. הוא לימד כמרצה-אורח במספר אוניברסיטאות, כולל ייל, ג'ון הופקינס, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת לואי-פסטר ומכון סמית'וניאן.

הוא חזר בתשובה דרך המוסדות הציוניים-דתיים, ולמשך תקופה חבר אפילו לרב עדין שטיינזלץ (רב חסיד חב"ד ופרשן תלמוד, שמזוהה עם הציונות הדתית) ויחד הקימו ישיבה ברוסיה. לתחום הוא הגיע לאחר שהתקשה שוב ושוב אם האמת הציונית-דתית כל כך עזה, כיצד נעדר ממנה רוב רובו של הממסד הרבני. ולא רק נעדר פאסיבית, אלא אף מנהל נגדה מלחמת חורמה מראשית תקומתה. הוא ניגש לחומר, והשתכנע. "התזה החרדית", הוא אומר, "רואה בציונות תנועה שביקשה לשלוט בעם היהודי, ולאו דווקא למגר את האנטישמיות או להציע לו חלופה לסבלות חיי הגולה, ולכן היא כשלה בשתי המשימות האחרונות".

את הראיון עם ראבקין, ערכתי למגזין החרדי "בקהילה", וראבקין הרגיש בנוח לדרוך על מוקשים, שלא היו "עוברים" את הישראליות החילונית בלי קריאת מחאה.

כך שוחחנו על חלופת ההאשמות מזה עשורים בין הפובלציסטיקה החרדית והאידיאולוגים של הציונות סביב השאלה - מי אשם בשואה?;

"דווקא כשהימין היה מחוץ לממסד, הם עזרו לחרדים להוכיח שוב ושוב שהתנועה שלכאורה הוקמה, בין השאר, כדי להגן על העם היהודי, עמדה מנגד באחת משעותיו הקשות". ראבקין דיבר על משפט קסטנר אמנם, אבל לא רק, "רק שהימין הבין שהוא גם חלק מהעוגה, הכיוון הזה נזנח. מבחינת החרדים זה משמעותי, במיוחד שעד היום המדינה וחוקרים מטעם הציונות, מאשימים את ההנהגה הרבנית בכך שהותירה את היהודים לגורלם באירופה. זהו וויכוח קשה, והעמדה הציונית, שניצלה את מאורעות מלחה"ע השנייה לצרכיה, חוטאת לזכר המיליונים הללו".

בספר עצמו מוקדש לכך לא מעט, ולנושא האח, אחד הפילים בחדר שאף אחד לא מדבר עליהם: כמה מדינת ישראל משפיעה על מצב האנטישמיות בעולם?

"מה שהציונות עשתה בשואה", מאשים ראבקין, "מדינת ישראל מבצעת כמדיניות. יהודים לא ישראלים לא מעניינים את המדינה. זה החל מהמבצעים בשנות ה-50 לחופי תוניס ואלג'יר, שכוונו נגד אנשי אש"ף - בכל אותם המקומות מתגוררים יהודים, מישהו במדינת ישראל תהה מה יעלה בגורלם לאחר מבצעים כאלה? כיצד זה ישפיע על יחסיהם עם שכניהם, האוכלוסיה המקומית? וממשיך בחיסולים בארצות אירופה שנמשכו עד סוף המאה הקודמת, ועוד. מבחינת מדינת ישראל כל מה שהוא האינטרס הצר שלה - הוא האינטרס של העם היהודי, שנפגע שוב ושוב".

ראבקין הוא אקטיביסט בדרכו, הוא מאמין וסובר שכדי להלחם בעוולות של המשטר הישראלי, עוולות שהחלו עם כל סמכות וכוח שקיבלה התנועה הציונית, יש לפרק את בסיס התמיכה שלה - שהוא הזיהוי שלה עם "העם היהודי". ככה, לפי ראבקין, צריכים להלחם גם בנישול ובכיבוש.

הוא מברר על המוצא שלי, ושומע שאני צפון-אפריקאי, ושמשפחת אבי היגרה לארץ בשנות החמישים, הוא בטוח שאני יודע על מה אני מדבר, "הרי אתם מהנפגעים הראשונים, לא צריך לספר לכם". מה שרואים ממונטריאול, אני אומר לו בעדינות, לא תמיד בוהק בתל אביב - "שטויות, צריך להתעלות מעל האגרסיביות של התעמולה הישראלית, שבמשך שנים היממה אפילו את אירופה, להסתכל למציאות בעיניים. המזרחים, החרדים, הערבים בראש ובראשונה - כולם פיונים על משחק הכל או כלום חילוני-ציוני, מסוכן ולא משתלם".

אך ההתנגדות לציונות היא לא רק אידיאולוגית פנים-תורנית, זה ממש לא היה ונותר משחק בהגדות הלכתיות. הוא אף לא דיון יהודי מעצם טבעו, להפך. ראבקין מצר על כך שהלא-יהודים, מזהים את הציונות כתנועת העם היהודי, זה האסון מבחינתו. הסיבה שלקח לספר המחקרי שלו 12 שנה עד שיתורגם לעברית, היא בין השאר כי הוא מניפסט שנועד מחוץ לגטו, ופחות נועד להוסיף נדבך לוויכוח בן למעלה ממאה השנים בין ההוגים היהודים לעצמם.

"הספר מיועד פנימה והחוצה, ליהודים אני רוצה להכיר את התפיסה היהודית הקלאסית, הלא ציונית. לציונים אני רוצה להציע גט פרידה מהיהדות, לכו לשלום ותניחו לנו - ומהלא יהודים אני מבקש דיון חדש, כזה שלא מזהה את מדינת ישראל עם העם שאני חלק ממנו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!