השבוע של החרדים: הכתרת ריבלין ונאום דרעי • פוליטי

ניצחון בסיבוב
הראשון שחתם והצהיר על תמיכה ברובי ריבלין היה ח"כ יענק'ל ליצמן. מה לא אמרו על האיש. טענו ששיקוליו פסולים ונובעים מקרבתו לדן לנדאו, מקורבו הגדול של ריבלין אשר שימש כמנכ"ל הכנסת בתקופה שריבלין כיהן כיו"ר. אמרו על ליצמן, שהוא מלא אינטרסים אישיים וחף משיקולים כלל-תנועתיים, אבל בסופו של יום הח"כ הגוראי יכול לחייך חיוך גדול. בישורת האחרונה, כל חברי-הכנסת החרדים, התייצבו - אומנם אחרונים וברגשות מעורבים, אך מכריעים - ותמכו בריבלין בדרך לניצחון.

את הליך הבחירות לנשיאות ניתן לראות כפניה של הפוליטיקה הישראלית אך גם החרדית. מלכתחילה, לא נעשה ניסיון, ולו מן השפה ולחוץ, לחבור לגוש-חרדי ולתמוך במועמד מוסכם על כולם. בסיבוב הראשון, כל אחד מהחברים הצביע על פי צו מצפונו הנקי מחוסר שימוש.

אבל בין הסיבוב הראשון לשני התרחשה הדרמה האמיתית. התקשורת כבר הכתירה את מאיר שטרית, בין השאר, על סמך הדלפות סרק שיצאו מחדר סיעת ש"ס בדבר הנחיה שקטה של דרעי לתמוך במועמד המזרחי. האינטרס של המדליפים היה ליצור ערפל סביב תמיכת ש"ס, בהנחה שגדולים הסיכויים כי בסופו של דבר שטרית ייבחר.

אלא שבתוככי חדר ישיבות הסיעה ההיפך קרה: רשמית אומנם ניתן חופש הצבעה אך בפועל, כל אחד מהחברים נתבקש לשלשל לקלפי את הפתק ראובן ריבלין. לאחד מהחברים, ח"כ יעקב מרגי שמו, אף נעשתה התרת נדרים כדי שיוכל להתייצב ולהצביע כעמדתה הבלתי רשמית של הסיעה.

הנימוקים של השסניקים, כמו של החברים ביהדות התורה היו ברורים. האיש בעל הקול הצלול מירושלים אומנם לא נחשב בעיני כולם לבחירה הראשונה, אך מול מאיר שטרית – הוא הרבה יותר מברירת מחדל.

בכל שנותיו בפוליטיקה, מאיר שטרית זוהה כסמן ליברלי, ולא היסס להביע את עמדותיו – כולל כאשר הופיע במסגרות חרדיות מובהקות. לזכותו של שטרית ייאמר שזו הייתה מאז ומתמיד עמדתו העקבית. את קולו הוא השמיע גם כשלא היה לו מה להרוויח, כמו בטקס הפיכתה של אלעד לעיר, לפני כשש שנים. שטרית הגיע כשר פנים, ובפרצופם של מארחיו, קרא להם להתגייס לצבא ולצאת לעבודה. ההצבעה לשטרית, לא היוותה לפיכך אופציה אמיתית עבור אף לא אחד מהנציגים החרדים.

מלכתחילה היה ברור כי אין מועמד מבין המתמודדים, שמסוגל לספק לש"ס את הסחורה שפרס סיפק בכל שנותיו כנשיא. אטיאס נוהג לתאר כיצד הביאה ש"ס לבחירתו של הנשיא פרס, וברגע האמת, כשהחרדים הועלו על המוקד, פרס נמנע מלשפוך מים למדורה ולהנמיך את גלי השנאה.

אז נכון שאפשר להתלונן עד מחר, ובמידה רבה של צדק, על שתיקתו של פרס בשנה האחרונה, אבל במשך כל שנות כהונתו, ולמעשה, הרבה לפני שנבחר – הוא הפך למלבין דמותו של מרן הגר"ע יוסף בקרב ציבורים רחבים בחברה הישראלית. החברות המוחצנת של נשיא מדינת ישראל - נושא הדגל המדיני, עם נשיא מועצת החכמים, שקיבלה ביטוי פומבי בעלייתו 'להקביל פני מרן' מדי מועד וחג, הכשירה לבבות כפי שאף קמפיין בחירות לא היה מסוגל לעשות.

ריבלין יודע שבמידה רבה, הוא חב את בחירתו בסיבוב השני לחרדים. מה תהא התמורה? למען האמת, איש לא מצפה ממנו שיבצע לש"ס 'הלבנה' מעין זו שפרס עשה למרן. די בכך שלא ילבין את פנינו ברבים, שלא ייסחף בזרם וישמיע קולות הדומים לאלו שהשמיע בעבר בטקסי הדלקות המשואות. לו יהי וכך יעשה, כולנו נאחל לו: יחי, יחי, יחי.

נכנס יין
כשימינו אוחזת בבקבוק יין עם תווית 'שאטו דרעי' ושמאלו בבקבוק ירדן קברנה, בציר 2000, הסתובב דרעי בין השולחנות ומזג ללא הפסקה לכוסות האורחים, שרי הממשלה. לערב אחד, הוא הצטרף לממשלת ישראל בתפקיד רשמי, על תקן 'שר המשקים'.

בעוד דרעי מסתובב בין האורחים המבוסמים, נשמע קולו של ראש-הממשלה, גם ביבי-גם ביבי היה מתודלק בכמה כוסות יין כשנעמד והחל לשבח את אריה, החבר הטוב משכבר הימים ופרגן גם ליתר חברי הסיעה ("מעולם לא פגשתי שסניק לא חכם", אמר ביבי ואפו התארך בעוד כמה סנטימטרים). כשנתניהו החל, בהומור מקאברי, להתלוצץ על זהות המועמד או המועמדת של דרעי לנשיאות, השיב לו דרעי בתגובה: "תגיד קודם מי המועמד או המועמדת שלך".

שעה וחמישים דקות, זמן של נצח ישראל במונחי לו"ז של ראש-ממשלה, ישבו נתניהו ורעייתו בשמחת השבע-ברכות לבתו של דרעי. באולם רחב דיו להכיל את המוזמנים ומוגבל דיו כדי להשרות אווירה משפחתית, ישבו זה לצד זה היריבים הכי טובים: ביבי ושרה לצד איווט ליברמן, גדעון סער, ישראל כץ, יובל שטייניץ, סילבן שלום, נפתלי בנט ועופר שלח - שבסיום הערב פצח בריקוד חסידי סוער עם המארח דרעי.

הייתה שם גם 'מסדרת הקידושין' הידועה, ציפי לבני, שנכחה באירוע מתחילה ועד סוף. לבני אומנם הושבה בשולחן לצד ראש-הממשלה והגברת הראשונה, אך נצפתה מסתודדת ארוכות בירכתי האולם עם יו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג – למחרת היום התברר על מה.

כדרכה, סירבה לבני להיסחף באווירה. כשלכוסה נמזג שוב ושוב הנוזל האדמדם היא הגיבה בהומור אופייני של יין פטישים: "שיהיה שאטו דרעי או שאטו ביבי, אני לא מבינה ביין ולא מנסה לשחק אותה".

בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, שנה פלוס לאחר הקמת הממשלה, לכל אחד מהמשתתפים חשבון פתוח עם רעהו. לאיווט יש חשבון לסגור עם נתניהו על רקע צחנת הנשיאות שהבאישה את שניהם. ללבני אוברדרפט מדיני. על שקי המרירות שנושאים על כתפיהם סער, בנט, סילבן וכל השאר מיותר לדבר.
ומה עם דרעי, תשאלו. הוא הרי, לכאורה, היריב הגדול ביותר של כל בני החבורה - האיש שעומד בראש מפלגה שמצביעיה מוכים עד זוב דם על-ידי ממשלת ישראל. אותה ממשלה שחבריה הגיעו לחגוג בשמחתו כאילו כלום לא קרה.

סימן השאלה שריחף מעל מסיבת המרעים הדי רעים, היה למעשה סימן קריאה. זה אכן לא ביג-דיל להצליח לכנס את כל בני החבורה כשאתה על הסוס הקואליציוני, אבל לגרום לכולם, ללא יוצא מן הכלל, להתייצב לערב ארוך בעודך ישוב על ספסלי האופוזיציה הנוקשים – זו חתיכת אמירה.

זה אומר משהו על דרעי, סוס הקרבות הוותיק שעדיין מוערך על-ידי החברים ככזה שמסוגל בכל רגע לשוב למרוץ. זה אומר הרבה על החברים לקואליציה, שחשים, קצת יותר משנה אחרי הבחירות, שהכיסא בממשלה עלול להפוך בכל רגע לכיסא מפלט. זה אומר בעיקר על בנימין נתניהו: בלילה שלפני הבחירות לנשיאות לא היה לאיש העסוק במדינה מה לעשות, חוץ מלהעביר שעתיים בקרב השותפים הטבעיים לשעבר, בחברתם הוא עדיין מרגיש יותר בנוח מאשר בין שותפיו הלא טבעיים בהווה.

ביבי אומנם הגיע כדי לאותת לשותפיו הבלתי נסבלים בהווה שיש לו אלטרנטיבות, אבל ההשתהות במשך קרוב לשעתיים והנינוחות ששרתה עליו, העידו שהאיש פשוט מתגעגע לרוגע שאפף אותו כשהשסניקים, ולא לפיד, בנט ולבני, ישבו לימינו בשולחן הממשלה. לרגעים נראה היה שביבי שכח מכל מה שקרה כאן בשנה האחרונה.

שאפו דרעי
דרעי היה ער מלכתחילה לכך שבעצם קיום האירוע יש טעם לפגם. הוא הבין שהגעתם של נתניהו ושות', תעורר לא מעט ביקורת פנים חרדית, כאשר יישאל, ובצדק, הכיצד נפרש שטיח אדום לרגלי מי שעומד בראש ממשלה שפוגעת כה קשות בעולם התורה.

בדילמה שבין שמירה על יחסים טובים מחויבי המציאות עם ראשי המערכת הפוליטית בישראל לבין הבעת מחאה נגד הפגיעה בלומדי התורה, החליט דרעי שניתן, בערב הזה, לרקוד על כל החתונות: גם להזמין וגם להצליף, גם לקרב לבבות וגם לשאת דברים נוקבי לב על כל הרע אשר גמלתנו הממשלה בשנה האחרונה.

בבוקרו של יום השבע-ברכות שקל דרעי לקבל את העצה שניתנה לו ולהזמין את ראש-ישיבת עטרת ישראל הגרב"מ אזרחי, ולא כדי שיברך בראותו את נתניהו 'שחלק מכבודו לבשר ודם'... אלא שאז החליט דרעי, כי תהא אשר תהא האווירה, ויגיב כפי שיגיב ראש הממשלה, הוא את שלו יעשה ויקום בעצמו - לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שליח - כדי להביע מחאה על פגיעת ממשלת ישראל בלומדי התורה.

אחרי שעה וחצי של אובדן חושים, קם המארח אריה דרעי, מתודלק בבקבוק יין (בקבוק מכל סוג) ונשא נאום שהשתיק את הנוכחים וגרם להם להיצמד לכיסאות. הוא התבונן לנתניהו בלבן של העיניים - שהפך במהלך הערב לאדמדם - ותיאר כיצד שמחתו לא הייתה שלמה בליל כלולות בתו, עקב הפגיעה הקשה של מדינת ישראל בלומדי התורה: "גם ברגע הזה, ברגע הכי מאושר שלי כאבא, כאב לי, היה לי כאב לב נורא בגלל הרדיפה הנוראה נגד לומדי התורה".

העיר ירושלים היא סוגיה נפיצה אצל ביבי, שזכה בכהונה הראשונה על רקע הקמפיין הבלתי נשכח 'פרס יחלק את ירושלים'. אז דרעי נעמד ואחז את ירושלים בחומותיה. הוא דיבר על ירושלים, אותה מעלים כל חתן וכלה על ראש שמחתם בלילה החשוב בחייהם: "זו לא ירושלים המדינית ולא ירושלים הריבונית. זו ירושלים הרוחנית".

דרעי דיבר על הפגיעה הקשה ב'ירושלים הרוחנית': הרדיפה המתמשכת ממנה סובלים לומדי התורה - בני ירושלים של מעלה. הוא הזכיר לביבי, איך ידע כל השנים, עד לשנה האחרונה, לאחד בין חלקי העם ולא לאפשר את הפגיעה בלומדי התורה. כשסיים, ניגנה התזמורת את 'ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור' – אור התורה.

צריך להצטייד בכמה גרמים של אומץ לב כדי לעמוד ולשאת נאום שכזה בפרצופו של ראש-ממשלה, בשעה שהוא ורעייתו יושבים כאורחי הכבוד בשמחה משפחתית סגורה. הכרנו רק אדם אחד שעשה זאת ללא מורא, והיה זה כמובן מרן הגר"ע יוסף, ששב ודיבר בכל אירוע, בפני כל אחד ממנהיגי המדינה, על חשיבות התמיכה בעולם התורה.

דרעי זיהה אצל ביבי רצון עז ובלתי ניתן להסתרה להגיע למסיבת השבע-ברכות, מכל הטעמים האמורים לעיל. מלכתחילה, ביקשה לשכת ראש הממשלה לוודא את הגעתו של נתניהו לשמחת החתונה עצמה. דרעי סירב והסביר שאין בכוונתו להכביד על המשתתפים ולהעביר אותם שבעה מדורי בידוקים.

הסיבה האמיתית היתה ההחלטה שהתקבלה במשפחה שלא להזמין אישי ציבור חובשי כיפת שמיים וכיפה סרוגה לחתונה עצמה. ואכן, למעט חיים רמון ועוד כמה חברים קרובים במיוחד, הייתה זו חתונה על טהרת הקהילה.

נתניהו לא התכוון לוותר. מלשכתו הגיעה בקשה להשתתף בשמחת השבע-ברכות שלמחרת החתונה, כפי שנהג בימים הטובים בשבתה של ש"ס בממשלתו. התכנון המקורי היה, לערוך את האירוע, שאורגן ומומן על-ידי החבר הטוב (של דרעי), נדיב בן נדיב, ר' אהרון וולפסון, על גג ישיבת אש התורה. אבל דרעי הבין די מהר כי לרגל הנסיבות הביטחונית יש "לרדת מהגג" והורה על העברת האירוע לאולם אירועים קטן בבית כנסת ברחוב רמב"ן.

אלא שאז, החלה יחידת האבטחה של רה"מ לטרטר ללא הפסקה. הם הגיעו כדי לבדוק את סידורי האבטחה וביקשו, לדוגמה, שלומדי ה'כולל ערב' במתחם הסמוך ישבתו בעת קיום האירוע מלימודם ויעזבו את בית המדרש. דרעי סירב - גם בשביל עצם האמירה שאין משביתים לימוד תורה. ביום שישי הודיעה יחידת האבטחה על ביטול ההגעה המתוכננת. אלא שהודעת הביטול, לא החזיקה מעמד יותר משעה קלה. ביבי שמע והרים את קולו: "אני מגיע ויהי מה", הוא אמר והתייצב כמתוכנן.

בבוקרו של יום שני, התלבט דרעי בינו לבין עצמו האם יימצא בו האומץ לעמוד ולשאת דברי תוכחה בעיצומו של האירוע המשפחתי. אבל דרעי הכניס יין והוציא סוד. ברגע השיא של האירוע הוא קם ועשה זאת כפי שרק הוא יודע, בקול ברור וצלול כיין ישן נושן. לא 'שאטו דרעי' צריך היה לרשום על תוויות הבקבוקים שהוצבו על השולחנות באירוע, אלא 'שאפו דרעי'.

חיים שכאלה
בשעה שמלחמת האחים בין נפתלי בנט ליאיר לפיד, הפכה לקרב מיקרופונים מדיני בכיכר העיר, נשם את נשימותיו האחרונות, העסקן המיתולוגי הרב חיים ברילנט, שהשיב את נשמתו לבוראה בלילה שבין ראשון לשני.

בביתו הצנוע ברחוב רוזנהיים בבני ברק, משם יצאה מיטתו, החזיק ר' חיים ארכיון שלא יסולא בפז. כל צעטאלע נויילן ונשמר באלבום, כל מסמך נעטף ושומר בנפטלין. יצא לי לשהות בחברתו לא מעט שעות. המסמכים שהחזיק בביתו, אשר שפכו אור על פרשות עלומות, הוצגו כאן לא אחת לעיני הקוראים - כשההיסטוריה חזרה על עצמה, כפי שהיא נוהגת לעשות לעיתים.

איש יקר ומיוחד היה הרב ברילנט. עם הקמת דגל התורה, ניכרה גדלותו במלוא עוצמתה. למרות שהוצב במקום השלישי הבלתי ריאלי, ועל אף שעסקן צעיר מאופקים הוצב לפניו במקום השני, הוא נאם בכל מקום על חובת הציות. מה שנאם ברבים, שח גם באוזני בני המשפחה והמקורבים.

דגל התורה הוקמה, ולר' חיים שהיה איש של מילים ואישיות שמקדשת אידיאלים וערכים, הייתה בקשה אחת קטנה ממרן הגראמ"מ שך זצ"ל: להטיל עליו את ניסוח הפרק המדיני של התנועה הצעירה.
כשסיים לעמול על הניסוח, נכנס לחדרו של מרן הרב שך כשלצידו שני חברי ועדת הרבנים של דגל התורה, הגרש"ז גרוסמן - כיום רבה של אלעד, והגר"צ פרידמן - כיום? תלוי על איזה מחנה הנכם נמנים.

הרב שך סידר את משקפיו על קצה חוטמו, קירב את הדפים בשתי ידיו וקרא מילה במילה. הוא הגיה, מחק, תיקן ושינה עד שהגיע לתוצאה הרצויה. הניסוח הסופי שהוצג אז כמצע, לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, הוא האנטי-תזה לדברי הרהב שנשמעו השבוע מפיהם של הבנטים, האריאלים ושאר מחרחרי המלחמה.

"על ישראל לחתור להשגת הסדרי שלום עם מדינות האזור תוך הבטחת הביטחון. שיקול ראשון במעלה במשא ומתן על שלום, צריך להיות מניעת מלחמה ושפיכות דמים; מדיניות החוץ צריכה להיעשות מתוך חרדה עמוקה לשלומו של כל יהודי בכל מקום שהוא".

אלא שהפרק המדיני, מסתבר, לא נגע רק ליחסי חוץ ובטחון מדינתי. נכללו בו גם פרקי אמונה ובטחון, שגם מהם, לצערנו, הצליחה דגל התורה להיגמל ברבות השנים: "שיטתנו לקרב כל אדם מישראל ולא להרחיק אף יהודי יהיה מי שיהיה. כל מי שרוצה להתקרב ולקבל את עיקרי היהדות, ידינו פרושות לקבלו", נכתב במצע.

אך הפואנטה, רבותיי, היא שמעידה על ההבדל הגדול בין השאיפות למציאות שהתנפצה, בין הרצון לאחד לובשי חולצות כחולות ולבנות לבין המציאות שבה התנועה הליטאית מתמחה במריבות צווארון לבן. שימו לב לפסקה הבאה שאף צוטטה בתמצית מצע המפלגה: "דגל התורה תפעל להקמת כולל ערב בכל הארץ ללימוד בעלי בתים בחברותא עם אברכים, על מנת לחזק את הקשר של הבעלי בתים עם עולם התורה והישיבות".

הרב חיים ברילנט נטמן השבוע בהר המנוחות. המצע שעליו עמל, נקבר בחלקת דגל התורה שבבית הקברות הפוליטי - כבר לפני שנים רבות.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!