הקיצוץ בתקציב משרד הביטחון • טור אישי

יש ריטואלים שאינם משתנים. מידי שנה מגיע הרגע בו יוצאת מערכת הביטחון למערכה הקבועה על תקציב הביטחון, והיא מורכבת תמיד משלושה שלבים בלתי נמנעים: בשלב הראשון, בתגובה לבקשת האוצר ממערכת הביטחון לקצץ בחגורות השומן שלה, דוגמת הפנסיות הגבוהות של משרתי הקבע, מודיעה המערכת שאין באפשרותה לקצץ עוד. בשלב הבא מאיימת המערכת שאם תוכרח לקצץ יבוצע הקיצוץ בבשר הביטחוני החי, יבוטלו תרגילים ותיפגע הכשירות, ובשלב האחרון ממומש האיום, הצבא מבטל תרגילים ואימונים ברעש תקשורתי גדול, ויוזמת הקיצוץ בתקציב הביטחון, מסתיימת בתוספת תקציב.

ואת הריטואל הכוזב הזה מקבל הציבורי הישראלי בצייתנות עיוורת, שלא לומר באדישות מפוהקת, בלי להבין שכל המתרחש לפניו, אינו אלא בדיחה מקאברית, על חשבונו כמובן.

למה כל הריטואל הזה הוא בדיחה צינית על חשבון הציבור? מכיוון שכל כולו אינו אלא הסחת דעתו של הציבור מהעובדה הפשוטה שתקציב הביטחון הלאומי אינו נפגע לעולם, אלא רק הולך וגדל בסדרי גודל של מיליארדי שקלים. ומאיפה הכסף להגדיל את התקציב במקום להקטין אותו? כמובן מהקופה המידלדלת של תקציבי הביטחון האישי.

הגבולות בטוחים, אבל מה קורה בתוך הגבולות? בתוך הגבולות נאלצת המשטרה לספוג קיצוצים חוזרים ונשנים ולכן אינה נוכחת במוקדי הבילוי שבהם פורצת אלימות קשה בין המבלים. בתוך הגבולות מופקרים חולים למותם, כיוון שתרופתם מצילת החיים הוצאה מסל התרופות. בתוך הגבולות נמנע מניצולי השואה האחרונים שעוד חיים בינינו כבודם האנושי בשנותיהם האחרונות. תקציבי הרווחה, החינוך, הבריאות ועוד, מקוצצים כדי לממן את אי הקיצוץ בתקציב הביטחון, ובכך מקריבים את הביטחון האישי והקהילתי, על מזבחו של הביטחון הלאומי. אבל תקציב ההגנה על חיי האזרחים ועל שלומם בכבישים, ממחיש את האבסורד ואת הולכת השולל בצורה טובה מכולם:
אם היו מוחזרים למאבק בתאונות הדרכים את התקציב שקוצץ ממנו, ניתן היה להוציא לפועל במלואה את התוכנית הלאומית לבטיחות בדרכים, להפחית מידי שנה את מספר ההרוגים באופן ניכר ולהצטרף למועדון חמש המדינות שדרכיהן הן הבטוחות בעולם.

תחת זאת, לא מצליחה משטרת התנועה להחזיר לשירות 75 ניידות שהתיישנו ונגרעו ממצבת הרכב, וכ 4,000 מתנדבים שאמורים היו להפעיל את אותן הניידות יושבים בבית במקום להימצא בדרכים. תחת זאת נותרים מוקדי סיכון וצמתים אדומים רעועי תשתית בטיחותית, הגובים את חייהם של עשרות ישראלים מידי שנה, ללא התיקונים והשדרוגים החיוניים להם, תחת זאת נמנעת מהמדינה היכולת לסבסד מערכות בטיחות מצילות חיים בכלי הרכב המיובאים לישראל, תחת זאת הותקנו פחות מ 60 מצלמות אכיפה בכבישים מרובי תאונות, מתוך 300 שאמורות היו לפעול, ועוד ועוד דוגמאות.

גורם המוות הראשון בישראל בקרב אזרחים צעירים מתחת לגיל ארבעים אינו המתיחות בגבולות אלא המצב הגרוע של הבטיחות בדרכים, הגובה מידי שנה את חייהם של מאות ישראלים שמותם אינו גזירת גורל אלא מחדל הניתן למניעה. הוא אינו עולה רק בדם אלא גם בדמים: מחקר שערך בנק ישראל, אמד את הנזק הישיר והעקיף הנגרם למשק בכ 14 מיליארד שקלים בשנה. אבל תקציב המאבק במציאות המדממת בכבישים, העומד על 280 מיליון ₪ במקום 550 מיליון הקבועים בחוק, סופג קיצוץ אחר קיצוץ, כי בניגוד למערכת הביטחון, לפצועי ולמתי תאונות הדרכים, אין מי שיטען למענם.

*הכותב מכהן כמנכ"ל עמותת אור ירוק

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!