פולישוק, יוטיוב וטוויטר נרתמים למאבק

על פניו נראות החדשות של היום מנותקות לגמרי ממיכל החמצן התקשורתי אליו מחובר הציבור החרדי. לחוסה מנואל, הנשיא המודח של הונדורס, אין קרוב משפחה באף קיבוץ בישראל. בדוק!
חיים רמון, העוזב היום את הכנסת, לא ישפיע על יחסי הכוחות המדודים (כמעט אמרנו שקולים) בתוך סיעת 'יהדות התורה'. ההחלטה שלו לפרוש, תתחיל לכל היותר, את תהליך ההתפוררות של 'קדימה'.

אבל זו טעות. ניתן למצוא קשר שכזה.

חיים רמון עומד להצטרף ל'אימפריה התקשורתית' של אלי עזור, שבה מאוגדים ה'ג'רוסלם פוסט', 'ישראל פוסט', כמה ערוצי תקשורת וגם ה'דפוס החדש' שבו מודפס, בין היתר, העיתון 'יתד נאמן'. זה בהחלט אמור לעניין אותנו. גם האפשרות שהקשר הפוליטי בינו ובין אריה דרעי,ידידו הטוב, יתחדש בקרוב צריכה להילקח בחשבון.

ובאשר להפיכה הצבאית בהונדורס: אמש, כשהגיעו הידיעות הראשונות והלא מדאיגות על חטיפתו של הנשיא מנואל, הובלטה בהן מעורבותו של רודן וונצואלה, שאיים לתקוף את הונדורס. כשפתחתי את הרדיו היה קריין החדשות באמצע הקראת שמו של נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס. לאזני הגיע רק שם משפחתו - "צ'אבס" - וכולי נדרכתי. שוב צועקים 'צ'אבס'?! - שאלתי את עצמי מיד, והלא יום ראשון היום?!

כשעליתי על טעותי לא הבנתי איך מעיזה התקשורת בישראל להעלות על דל שפתיה שליד המיקרופון וקצה אצבעותיה הנוגעות במקלדות, את שמו של האיש הזה כאשר הדבר עלול, חלילה, לעורר אסוציאציות למאבק על ה'שאבעס' בירושלים ולהעצים את המחלוקת?! אז או שהמרחק בין ירושלים לוונצואלה הופך את ה'צ'אבס' למותר או שהעובדה שלשם משפחתו של נשיא ונצואלה לא מצרפים את ה'גוט' לפני הצ'אבס' עושה את ההבדל.

ועכשיו קצת רצינות:

נכון, אין כל קשר בין שמו של נשיא ונצואלה צ'אבס למאבק על ה'שאבעס' בירושלים. אבל בטוח שניסיון לעשות הקשר שכזה, יהיה הגיוני לא פחות מלערב במאבק העקרוני על שמירת השבת בעיר הקודש ירושלים מושגי חול כמו 'פולישוק', 'טוויטר' או אפילו 'יוטיוב'. האם אוצר המלים של מי ששם עצמו לדובר הצבור החרדי דל כל-כך שהוא צריך להיעזר במושגים הלקוחים מתרבותם של אלה המנהלים ממש עכשיו מאבק תרבותי נגדנו?

המערכה על השבת היא אמנם "עת לעשות לה'", אבל יש דרכים לנהל אותה בלא להזדקק ל"הפרו תורתיך". הדבר אמור על שימוש באלימות כמו על צעקות בנוסח 'נאצים' לעבר השוטרים, וגם בשימוש ב...'פולישוק' כדי למצוא חן בעיני העיתונאים.

גם אני יודע מה זה 'פולישוק'. מעולם לא ראיתי את הסדרה הטלוויזיונית הצינית הזו, אבל אני מאלה הסבורים שאתה חייב לדעת עליה, כדי לשלוף אותה בכל רגע נתון, שתעמוד במצב של 'דע מה שתשיב'.

אבל כשמתראיין לעיתון 'מעריב' מישהו שהצגתו כמקורב לגדול ישראל אינה שקר, ואין זה משנה אם הוא נהג או "יועץ פוליטי", והדבר היחיד שהוא מוצא לנכון להגיד נגד ברקת זה שהוא 'פולישוק', זה אומר שכבר הפסדנו את ההתייחסות הרצינית למערכה.

אם חסר למאן דהו אוצר מלים איכותי שבאמצעותו ניתן לבטא את מה שמעולל לעם היהודי, מי שרומס את קדושת השבת, מטוב לו שילך אפילו על ה'סלנג' הטבריני או שיאמר בחביבות שברקת הוא בגימטריה 'שבת'.

אם הוא נאלץ להגיע ל'פולישוק', הוא חייב לנו תשובה לשאלה: "מה לכהן בבית הקברות"?

'בעל דעה' אחר, שכתב את הגיגיו ב-YNET , נזקק למושגים ה'מתקדמים' כמו 'יוטיוב' ו'טוויטר', כדי להעביר את המסר של המאבק על קדושת השבת. כאילו תלה הקב"ה את השבת בעולמו עד ששני מושגים חשובים אלו יתגלו. 'יוטוב' מזכיר אולי את 'יום טוב'. מילא. אבל מה זה 'טוויטר'? הותקלנו!

הלכנו למלא את החלל שנתגלה באינטליגנציה שלנו ולא תאמינו מה מצאנו - מדובר בממשק אינטרנט קהילתי, שנועד להעביר מסרים קצרים בלבד. אחד מעשרת הדברים שממציאו רואה בהם את חשיבותו, הוא - "להתוודות באמצעותו בקצרה על חטאים שנעשו באותו היום". ממש כך!

על דרך זו גם מובן מדוע מצא 'בעל הדעה' לנכון, להזכיר אותו במאמרו על חילולי השבת בירושלים?

זרקו להם 'עצם'

לעיתונים 'המודיע' ו'ישראל היום' יש היום הישג עיתונאי בלתי מבוטל. אלא שאותו הישג גם עלול לפגוע במאמצים להפסקת הזוועות המתוארות בו. זהו אחד מהמקרים הקלאסיים שבהם ניצבת התקשורת בפני הדילמה האם להעדיף את ה'סקופ' הבלעדי, או את טובת העניין המתואר בו?

העיתונות החרדית מעולם לא התלבטה בשאלה זו עד שבאה התחרות הגדולה, טרפה את הקלפים והשוותה אותנו עם כל התקשורת האחרת.

הידיעה המזוויעה המתפרסמת הבוקר בעמודי השער של 'המודיע' ו'ישראל היום', עם הפניה לעמוד פנימי, מספרת על סטודנטים לרפואה ברומניה הרוכשים עצמות שהוצאו מקבר אחים יהודי לצרכי מחקר.

הידיעה אמנם מופיעה ב'המודיע' תחת ההסתייגות "התגלה חשד כבד", אבל אם יש לה אפילו רק בסיס צר, מדובר באחת הזוועות הנוראיות שידעה אירופה מאז השואה.

מקור הידיעה הוא 'מרכז רבני אירופה'. בידיעה המתפרסמת ב'המודיע' נאמר שדובר הארגון מסר אותה למרדכי כספי, שם לא מוכר ברשימה הארוכה של שמות העט המופיעים תדיר עיתון.

ב'ישראל היום' נוטל הכתב יהודה שלזינגר את כל הקרדיט לעצמו. נאמר בה כי לפני כחודש התקבלה במחלקת בתי העלמין של 'מרכז רבני אירופה' הודעה בדואר אלקטרוני ( ב'המודיע' הורדה המילה ה'גסה' אלקטרוני), ובה עדות שנכתבה על-ידי יהודי אמריקני שעבר להתגורר לפני חצי שנה בעיר יאסי שברומניה. אותו יהודי מספר כי שמע מסטודנטים לרפואה הלומדים באוניברסיטה שבעיר, שהם רוכשים עצמות וגולגלות לשם מחקר מקבר אחים של יהודים מתקופת השואה שנמצא בעיירה פודו-אילואיי הסמוכה ליאסי. לדבריהם, עלותה של כל עצם היא 40 דולר שאותם הם משלמים לעובדי בית העלמין, המוציאים אותה ואף...מנקים לפני שמוסרים לקונה.

ב'מרכז רבני אירופה' ניסו להגיע אל מקור המידע, אך לא הצליחו. ראשי הארגון פנו לסטודנטים יהודים באוניברסיטה ואלה יכלו רק לאשר כי בניגוד לאוניברסיטאות אחרות בעולם, בהן נעזרים בעיקר בדמויי עצמות, בפקולטה לרפואה של יאסי מתנוססות בגלוי מודעות רבות המציעות לסטודנטים עצמות אמיתיות תמורת תשלום. הסטודנטים לא ידעו לומר מה מקורן שלעצמות אלה.

על פי הידיעה בשני העיתונים - לפני שבועיים יצאו שני סטודנטים יהודיים בשליחות 'מרכז רבני אירופה' לעיירה פודו-אילואיי וביקשו משומרת קבר האחים לרכוש עצמות. האישה לא דחתה את ההצעה והפנתה אותם לבעלה. "היה נראה בברור שהיא חוששת ומסתירה משהו" – סיפר אחר כך אחד הסטודנטים.

בסיומו של מבצע המעקב לא הצליחו הסטודנטים לרכוש עצמות, אך סיפקו הקלטה של שומרת בית הקברות שיכולה להישמע כאישור עקיף לעדות המזעזעת. הטיפול בנושא הועבר לרב נפתלי דייטש שליח חב"ד ברומניה.

באוניברסיטת יאסי לומדים גם לא מעט סטודנטים ישראלים. הגילוי הוא חמור ביותר ומצמרר גם בלי זה. האם העובדה שהידיעה מתפרסמת רק ב'המודיע' וב'ישראל היום' ולא בכל עיתוני העולם אינה מגמדת את מידת אמינותה ומשמיטה את הקרקע מטיפול יסודי בתופעה הנפשעת של סחר בעצמות נספי השואה?

האם פזיזותו של מישהו ב'מרכז רבני אירופה' לפרסם את הדברים רק בשני עיתונים, עוד בטרם הבשילה החקירה בנושא, אינה מצביעה על כך שהוא העדיף את יחסי הציבור הפנימיים והמצומצמים, אפילו במחיר המשך המסחר בעצמות יהודים שנספו בשואה?

'המודיע' ו'ישראל היום' מילאו את תפקידם. הם השיג ידיעה בלעדית והפיקו ממנה את המקסימום לקוראיהם. אין זה מחובתם לדאוג לעיתונים האחרים בארץ ובעולם. התמיהה, אם מתעוררת, היא רק ביחס ל'מרכז רבני אירופה'. והמסקנה יכולה להיות רק אחת משלוש:

1. מדובר בגוף שאינו מבין עד כמה אינטרסים הקטנים יכולים להזיק לעניין הגדול המתואר בידיעה.

2. מי שאחראי לפרסום יודע שמדובר רק בשמועות שאינן מחזיקות מים אשר נועדו לשמש רק את יחסי הציבור של הארגון.

3. מישהו מעובדי מחלקת הדוברות ויחסי הצבור של 'מרכז רבני אירופה' קשור לעיתון 'המודיע' ו'גאוות היחידה' שלו הביאה אותו לטעות בשיקול הדעת.

תשאלו אותנו? – אנחנו הולכים על מיקס של האופציה השניה והשלישית. ואדרבא, תקנו אותנו אם אנחנו טועים.

כל המינים ב'כנסת המינים'

כתבות מהסוג ה'שמאלצי' הזה מתפרסמות בעיתונים בדרך כלל, בימי התשובה. הן נועדו להעביר מסר חיובי של פיוס ואחדות בין שניים שהינם לכאורה יריבים ומנוכרים זה לזה - כאלה המעדיפים בימים כתיקונם לחלוק את המכנה המשותף שלהם הרחק מעיני המצלמות.

רק לפעמים, מתגלה יוזמה עיתונאית שכזו - להפגיש בין הניצים לכאורה - כ'מנת יתר' של רצון טוב, והיא מגיעה אפילו עד כדי מעילה בתפקיד שנושא אחד מן הצדדים או שניהם. מקרה שכזה אירע בשבוע האחרון ועוד מעט גם תדעו למי.

מה הביא את יניב מגל מ'גלובס' ללכת על הכתבה הזו כבר בתחילת תמוז ולא להמתין עד תשרי?! - יתכן שהיתה זו הסיבה השכיחה של יובש הניכר בימים אלה של קיץ, בכל הקשור ברעיונות מעניינים לכתיבה. יתכן גם שהוא פעל בהשראת 'ימי הדין' שכל-כך הרבו לדבר ולכתוב עליהם בשבוע האחרון; אולי רצה להוכיח שבעוד ששופטים יכולים לכפות מפגש גורלי בין שני קטבים, כמו הירשזון וביניזרי רק בכלא, עיתונאים יכולים לעשות זאת גם בכנסת. זהו כנראה ההבדל בין מי שבכוחו לתת לך לכל היותר חשיפה ב'פסק דין', לבין מי שיכול להבטיח לך אותה, ואפילו עם תמונה יפה, בעיתון נפוץ.

בדברי ההסבר לכתבה המתפרסת על גבי ארבעה עמודים ב'גלובס', כותב יניב מגל: "חברים יש רק ב'אגד' ולכנסת נבחרים החברים כדי ליצג ולקדם את ענייניו של הציבור שבחר בהם ולא כדי להתנחמד איש לרעהו לספסל. ואכן, בחלק ניכר מהמקרים, לנציגי הציבור אינטרסים מנוגדים לאלה של החברים שבצדו האחר של המתרס. כשמעמיקים מעט יותר מתחת לקלישאות של שמאל וימין פוליטיים או כלכליים, מגלים שהמכנה המשותף בין חברי הכנסת גדול מזה שהיה אפשר להעלות על הדעת, וכך גם החברויות".

כדי לתת תוקף ל'תזה' הזו שגילה ב'סליק' שמתחת לערימת הקלישאות הנשמעות בכנסת, מפגיש כתב 'גלובס' ארבעה 'זוגות' של חברי כנסת ומצליח להוכיח שחזון אחרית הימים של "וגר זאב עם כבש" הולך ומתגשם בגן החיות הפוליטי עוד לפני שהוא מגיע לגן החיות התנ"כי.

ראשונים להיכנס ל'מעבדה נסיונית' היו סגן שר התמ"ת אורית נוקד מהעבודה וח"כ אריה אלדד מהאיחוד הלאומי. "הקיבוצניקית והמתנחל". 'השדכן' לידידות המוזרה שביניהם היה לא אחר מאשר יונתן פולארד. שניהם נסעו יחד במשלחת הכנסת לבקר אותו. השניים משתדלים מאוד שלא לקלקל את המטרה שלשמה נפגשו ועושים כל מאמץ להישמע חביבים, גם אם אינם מסכימים לכלום.

והתמונה הרי שווה אלף מילים.

צמד החמד הבא שהתנדב לניסוי הוא ח"כ אילן גילאון ממר"צ וח"כ זבולון אורלב מהבית היהודי. אילן גילאון: "מה שמחבר אותנו זה שאין נגדנו תיק ולא נפגשנו אף פעם במשטרה".
אורלב: "הגישה החברתית כמעט זהה - הוא מהשומר הצעיר ואני מבני עקיבא".

גילאון רוצה להישמע סחבקי: "אני מחכה שיחזירו את השטחים ושנהיה באותה מפלגה". ועוד הגיג: "אני אוכל כל מה שיש לו ארבע רגליים חוץ משולחן". בשביל כתבה בעיתון ותמונה משותפת טובה מוכן אורלב מצדו לבלוע גם את האמירות הצולעות והמרגיזות של ידידו הטוב.

אחרי שני 'זוגות היונים' הראשונים, גם יושב ראש הכנסת רובי רבלין מהליכוד וחיים אורון ממר"צ כבר נשמעים מייגעים. ריבלין: "בכל ט"ו בשבט אנחנו שותלים עצים יחד, בכל יום השואה בוכים יחד". אורון שומר בכל זאת על מרחק ומבקש "בואו לא נעשה את זה דביק".

כמו בכל סיפור טוב ההפתעה הלא צפויה ממתינה לסוף. במקרה הזה לא מדובר בסוף לא טוב.
"כששנקין פוגשת את מאה שערים" - זו הכותרת שנתן העורך למפגש הידידותי בין ח"כ שלי יחימוביץ ל...סגן שר הבריאות יעקב ליצמן.

את הכתבה על המפגש הזה מעטרת תמונת ענק של השנים, הנראית כאילו נלקחה מצילומי אלבום חדר ייחוד. רק ששאריות המנה הראשונה לא נראות בה, גם לא שטר כתובה ובמקומם מוצב בגאון דגל המדינה.

כתב 'גלובס' מרגיש אפילו הוא בחומר הנפץ הטמון במפגש הזה, ומבין שב'המודיע' זה לא היה מתפרסם גם אם יחימוביץ היתה נמחקת ב'פוטו-שופ' מהתמונה: "ליצמן ויחימוביץ כמובן יזהרו בלשונם וימנעו מלהגדיר את עצמם 'ידידים או 'חברים' מחשש שיתקבל רושם מוטעה בקרב ציבור הבוחרים של ליצמן, רחמנא ליצלן. השניים מתייחסים אל עצמם כאל 'מכרים ותיקים'" - הוא מבאר לקוראיו. אחרי הודעת האזהרה הזו אין כבר חשש ל'רושם מוטעה' והכל מותר.

ליצמן: "למדתי שהיא מאוד איכפתית, חברתית ולגמרי לא אנטיפטית..."

יחימוביץ: "ב-95% מהדברים אנחנו רואים עין בעין"...

לנו המפגש המוגזם והבלתי שגרתי הזה הזכיר את אותה בדיחה על אותו חסיד שנראה עומד ברחוב ומרבה שיחה עם אישה.

היתכן? - שאלוהו חבריו.

- הסירו דאגה מלבכם - השיב להם - לא מדובר באשתי...

ובכל זאת אנחנו לא ממהרים לשפוט. הרי גם אנחנו יודעים שבימים טרופים שכאלו, כאשר משקללים את כל התמונה, ניתן להגיע למסקנה שאחרי הכל מדובר ברע במיעוטו. הרי עם קצת עבודת שטח יכל העתונאי לארגן לליצמן מפגש מפתיע, ועם זאת ידידותי לא פחות... עם ניר ברקת, למשל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!