הכל תלוי במזל • ס[י]פ[ו]רי תורה ייחודיים וגלגוליהם

חג מתן תורתנו, מצית שוב את הסקרנות להאזין ולהתחקות אחר סיפוריהם המופלאים של ספרי תורה שעברו מסכת גלגולים מאז שנעקרו ממקום מושבם הקבוע, לפני שנות דור, ועד שבאו אל המנוחה והנחלה בדור האחרון.

'בחדרי חרדים' מגיש לפניכם קובץ נבחר של אנקדוטות, שמוכיחות שוב ושוב כי הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל.

התקופה: המאה ה-19. המקום: מחוז בלארוס-רוסיה הלבנה. רבים מבני כת הסובוטניקים התגוררו באזור זה. היו אלו איכרים אשר התגיירו לפני למעלה מ-200 שנה ברוסיה ואוקראינה.

שורש המונח 'סובוטניק' נובע מהמילה 'שבת', והם נקראו כך בשל הקפדתם היתירה על שמירת השבת, למרות היותם נכרים. רבים מתוכם נטשו את דתם התגיירו ומצאו את דרכם מתחת לכנפי השכינה. בתחילת המאה ה-19, גירש אותם הצאר אלכסנדר הראשון מבתיהם ופיזר אותם במקומות שונים בתוך המדינה, כעונש על התגיירותם.

גיבור סיפורינו הוא כומר פרבוסלבי מקומי, חבר כת הסובוטניקים, שהתקרב אט אט ליהדות, עד שהחליט להתגייר. הוא נרדף בעטיו של המעשה ההרואי על ידי שכניו ומכריו, ונאלץ לגדל את ילדיו ולקיים אורח חיים יהודי בהיחבא.

בשלב מסוים, הוא רכש ספר-תורה והפקידו בידי בתו. 'כאשר תגיעי אל המנוחה והנחלה, עלייך לבנות בית כנסת ולהכניס לתוכו את ספר-התורה' פקד גר הצדק על בתו בצוואה שהניח לה. טרדותיה הרבות, לא אפשרו לה לקיים את דברי המנוח והספר עבר בירושה לבתה-הנכדה.

סאת הצרות באודסה מקום מגוריה של הנכדה שהייתה גם אלמנה הגדישה, וההחלטה גמלה בליבה, לעלות לארץ ישראל עם ילדיה. העדר סרטיפיקטים שנדרשו למי שאבה לעלות ארצה, לא היוו לדעתה עילה להימנעות מנסיעה. הוא נטלה את ספר-התורה עמה והפליגה באחת הספינות שהעפילו לארץ.

בהגיעה אל נמל יפו, עלתה על ספינת דייגים שלקחה אותה אל המזח. אך שוטרי השלטון המנדטורי סרבו לאשר לה לרדת אל החוף, בשל האישורים שחסרה. הפצרותיה נפלו על אוזניים ערלות, והיא איימה על השוטרים כי תקפוץ אל מותה, לתוך נחשולי המים הסוערים כשספר-התורה בזרועותיה, אם לא יניחוה להיכנס לארץ.

סערת העולה החדשה וספר התורה שבחיקה, הגיעה לאוזני תושביה היהודים של העיר, שמיהרו להגיע למקום ולנסות לשדל את הפקידים האטומים. אך הלחץ לא הועיל והללו עמדו בסירובם העיקש.

באותם ימים, הסתיימה בניית בית הכנסת הגדול בתל אביב ברחוב 'דרך הים', ששמו הוסב לאחר מכן לרחוב אלנבי.

"שובי לאודסה מחוז מגורייך הנדרשים", הציעו התושבים, "והנפיקי את האישורים. את ספר התורה ניקח ממך ונפקיד אותו למשמרת בבית כנסת הגדול שהוקם זה עתה, עד לשובך".

האישה צייתה לבקשה ולאחר זמן קצר שבה ארצה, הפעם הייתה העלייה לגאלית לחלוטין. היא מיהרה לבית הכנסת הגדול, לאתר את ספר התורה סביבו נע ציר חייה, ומשנודע לה כי הוא שוכן כבוד בארון הקודש, לא היה קץ לאושרה. היא שכרה דירה צנועה בסמיכות לבית הכנסת והחלה לפקוד אותו בכל יום. היא כבדה את המרצפות, ועשתה כל מלאכה שהוטל עליה על ידי הגבאים. מה לא עושים עבור המקום ששומר על משוש חייה..
.
כאן הכירה את הגבאי הר"ר צבי איצקוביץ ז"ל, שאף הוא היה אלמן וממשפחת גרים, והם נשאו. כעת, הגיעה העת לכבד את צוואתו של הסבא. היא בקשה מבעלה כי ברצונה לבנות בית כנסת משלה, בו תכניס את הפיקדון - ספר התורה. התנאים בתל אביב לא אפשרו בניית מעון למגורים ובית כנסת במקביל, ולאחר בירורים, הוצע להם בית חד קומתי ברחוב רבי עקיבא בבני ברק העונה על דרישותיהם.

היה בו חדר אחד גדול ומרווח, וצריפון צמוד. 'אנו נתגורר בצריף ואת בית הכנסת נקבע בחדר הגדול' קבעה גברת איצקוביץ ללא היסוס. הם עברו להתגורר במקום, וספר התורה הוכנס ברוב פאר והדר, משולב בחגיגת חנוכת הבית.

בעיה אחת העיבה על שלוותם. החיילים הבריטים עשו את דרכם לאחד מבסיסיהם שהיה ב'תל השומר' שנקרא אז 'תל ליטוונסקי', דרך רחוב רבי עקיבא, ואף בשבתות לא נמנעו מלעבור בו, זולת בשעת התפילה, שאז העניקו את הכבוד המתבקש ליהודים המתפללים, ואסרו את המעבר עד לתום התפילה.

ר' צבי, פנה ל'חזון איש' זצ"ל ותינה בפניו את דאגתו מהנסיעה בשבת. "ומה בכך", שאל החזו"א , "הרי בעת התפילה הכביש סגור כמו ברחוב אלנבי בת"א?" אך ר' צבי התעקש כי הדבר לא יאה ואינו לכבודה של העיר ובית הכנסת.

"שמע לעצתי", פסק החזו"א, "פרסם ברחבי העיר כי יתקיימו בבית הכנסת מנינים במשך כל היום, וכך ידירו הבריטים את גלגלי מכוניותיהם מהמקום"...

בעקבות הצעת החזון איש, החל הציבור נוהה בהמוניו לבית הכנסת, שברבות הזמן הפך למיתולוגי. בעקבות כך, נמנעו הבריטים מלעבור במקום במהלך השבת, והחליטו על סלילתו של כביש עוקף, הלא הוא כביש גהה...

עם פטירתו של ר' צבי ז"ל, עברה הצדקנית מרת איצקוביץ להתגורר בחדרון בישיבת פוניבז', במתחם הקרוי 'שערי אשר', והייתה אחראית על משק ביתו של הרב מפוניבז' זצ"ל במשך שנים רבות. היא זכתה לזקנות מופלגת, ובערוב ימיה התאקלמה בבית האבות ויז'ניץ, עד לפטירתה בשיבה טובה. ספר התורה המיוחד שהביא לבניית איצקוביץ' - שוכן עד היום בארון הקודש שבמקום.

האדמו"ר נשלח לסיביר בגלל הספר של הבעש"ט
ברשותו של האדמו"ר ממחנובקא, מצוי ספר תורה נדיר שנכתב בידי הרה"ק רבי צבי זצ"ל סופרו של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ואף שכן בבית מדרשו במעז'יבוז'.

ספר תורה זה, עבר אליו בירושה מדודו האדמו"ר ממחנובקא זצ"ל, אליו היא עברה בירושה מאב לבן. זקנו הרה"ק רבי איצק'ל מסקווירא זצ"ל, היה חתנו של יהודי מקומי נכבד רבי הערשל מסקווירא ז"ל, וזה היה חתנו של אחד מנכדי רבי צבי סופר, שקיבלם בירושה.

הרבי ממחנובקא זצ"ל שמר על ספר התורה הלזה כבבת עינו, גם בעת שהותו ברוסיה ערש מולדתו. כאשר הקומוניסטים החליטו להחרים את ספרי התורה והקודש מבתי הכנסת, הם הגיעו במסגרת החיפושים גם לביתו. הוא הבחין בסכנה המתקרבת וקפץ מבעד לחלון כשספר התורה בחיקו, הטמינו במקום סתר ונמלט. זמן קצר לאחר מכן, נעצר על ידי הרשויות ונענש בחומרה. את עונשו היה עליו לרצות בגלות ממושכת בסיביר.

באחד מתחנות נדודיו, כרך הרבי את ספר התורה סביב גופו לבל ייתפס. כאשר הגיע הרבי ארצה, הצליח בדרכים עלומות להעלותו עמו. מאז, נוהגים לקרוא בכל שבת מברכים או שבת חשובה אחרת. גם בשבתות של ארבע פרשיות מוציאים את ספר התורה, אלא שקוראים בו את פרשת השבוע ולא את הקריאה המזדמנת... וכמובן, בחג השבועות שבו חל יום ההילולא של הבעל שם טוב זי"ע.

הגה"ח רבי משה וובר, נוהג זה עשרות בשנים להגיה את ספר התורה בטרם הקריאה, וכך מוגה הספר בכל שנה מחדש. אחד התופעות המעניינות בו הינה העובדה כי שלא כמקובל בספרי תורה אחרים, הרווח בין פסוק אחד למשנהו, הוא שתי אותיות ולא אות אחת. כך ניכרים ראשיתם ואחריתם של הפסוקים. שיטה זו מקורה בדברי שיטה שמובאת ברמ"א בשו"ע יו"ד, שכיום כידוע לא נוהגים כמותה. גם צורת חלק האותיות, נעשתה כנראה על פי קבלה ולא כמסורת הכתיבה הנהוגה.

את בית מדרשו של האדמו"ר ממחנובקא נוהג לפקוד גם האדמו"ר מסקווירא בהגיעו ארצה, באחד מימי שני וחמישי, כדי לעלות לתורה בספר תורה חשוב זה.

הוא התבטא פעם בחיוך, כאשר נוכח בגל הקרואים הגדול, להם נמכרו העליות באחת השבתות, כי זקנו הרה"ק מסקווירא אמר, כי 'ראוי לצעוד אלפי מילין על מנת לזכות ולעלות לתורה בספר זה', "ואילו כיום, הדבר כרוך גם בכסף ולא רק במרחק"...

בין בגדים מגואלים בדם
בבית המדרש של חסידי לעלוב ברחוב צפניה בירושלים, ניצב לו ספר תורה זעיר ממדים, שאף בצדו סיפור מעניין ומרגש.

שנת תרצ"ה, הרה"ק רבי אברהם אלימלך זצ"ל מקרלין קורא ליעקב יוסף גוטליב, צעיר בן העיירה, ופוקד עליו לנטוש את אדמת מולדתו. "אם חפץ חיים אתה", פוסק הרבי, "עליך לעזוב את רוסיה ולנסוע מיד ליפן".

כבר בשנת תרצ"ג, צפה הרבי כידוע בענני השכול המתקדרים ובאים על שמי היהדות, בשל עלייתה לשלטון של התנועה הנאצית ימ"ש. הוא ניסה לשדד מערכות והרעיש בתפילתו שמים וארץ לביטול הגזירה, עד שהבין כי כלתה הרעה ואת החותם אין להשיב.

יעקב יוסף נסע ליפן, נשא בה אישה, אף היא פליטה שהגיעה מאירופה, ופתח מפעל מצליח. בעיצומה של השואה, הוא קיבל בסבר פנים יפות את הפליטים הרבים, שהגיעו לאדמת יפן וטרח לסייע להם כמיטב יכולתו.

לאחר שוך ימי המלחמה, נסע לפריז שבצרפת לרגל מסחרו. באקראי נודע לו, כי הגיעה לעיר רכבת עמוסה בתשמישי קדושה שהיו לשלל מאירופה הכבושה. הוא מיהר למקום ופשפש בין החפצים, ונחרד לגלות בין הערמות נמנמת (פיג'מה) מגואלת בדם.

ר' יעקב יוסף הבחין, כי היא מסתירה ספר תורה קטן שנכרך בה. הוא הוציאו כשדמעות מבצבצות בין ריסי עיניו, נשק לו בחום, ונטלו עמו ליפן.

לאחר תקופת מה, החליט כי הגיעה השעה לעלות ארצה.

משהגיע לתל אביב, פגש בר' יוסף פרנקל ז"ל והתעניין אצלו האם הוא מכיר את ה'ארץ-ישראל'דיגע רבי', כך היה כינויו של הרה"ק הרמ"מ מלעלוב זצ"ל בפי רבו רבי אברהם אלימלך, שבצלו ובמחיצתו הסתופף רבות. ר' יוסף מיהר לקחתו למעונו של הרבי מלעלוב, ששמח לראות את מכרו משכבר הימים. כשנועץ ר' יעקב יוסף ברבי, היכן למסור את ספר התורה שהביא עמו מיפן, הביע הרבי את דעתו כי עליו להכניסו לבית מדרשו ברח' צפניה בירושלים. זה אכן מיהר למלאות את רצון קודשו של הרבי, וספר התורה, הגיע לאחר תלאות וטלטולי דרך אל המנוחה והנחלה.

הספר התימני מתקופת עזרא
ספר תורה עתיק ומיוחד במינו, שאף בית הכנסת קרוי על שמו, הינו חידוש.

כזה הוא בית הכנסת אל-בום בראש העין שספר התורה אל-בום שוכן בקרבו. מדובר בספר תורה ספרדי, שנכתב על ידי סופר חשוב וקדוש בתימן, המתוארך לתקופת עזרא הסופר.

נסיבותיו ופרטיו אינם ברורים דיים, אך הרה"ג רבי עזריה בסיס רבה הישיש של ראש העין, בעצמו יליד תימן מספר לנו את שידוע לו: "מסורת בידינו, כי הסופר היה טובל בטרם כתב כל שם משמות הקודש, ושמו של הספר נקרא אל-בם (ב' בחול"ם) בשל אחד משמות הקודש שנקרא שם מ"ב, עליו היה מכוון הסופר בצירופי אותיות ושמות בעת כתיבתו, ו'אל' הוא כידוע בערבית כמו ה' הידיעה, כך שמעתי מפי הרב סעדיה נחום זצ"ל השד"ר של תימן, שנקלע רבות לעירנו".

לדברי הרב, לא נכתב הספר על קלף, כי עם על גוויל. אחרים טוענים כי מדובר בכלל בעור צבי.

גרסה נוספת, הנשמעת מפי משפחת קראווני, המחזיקה כיום את הספר ברשותה, כי לסופר הייתה בת נערה אילמת שהתקשתה להוציא הגה מפיה. הוא היה יושב בעליית הגג של הבית, ובה כותב את הספרים. בכל עת שבא מאן דהוא לבקר בביתו ולשאול למקום הימצאו, הייתה הנערה פולטת: 'אל-בום' קרי 'למעלה' בעגה המקומית.

לספר זה נקשרו סיפורים רבים, וההילה שאפפה אותו הטילה חרדת קודש על באי בית הכנסת.

"מי ששוחח שיחת חולין באותו בית כנסת שהיה במחוז 'ריינה' בתימן בו שכן הספר", ממשיך הרב בסיס לספר, "או שלא נהג כשורה, חלה מיד. אחד מהמתפללים ביקש להקל מכובד האחריות הרובץ לראש הציבור, ובאיוולתו סבר להוריד מקדושתו של הספר באמצעות החלפת היריעה הראשונה שבו, באחרת. יהודי זה נלקח בחטף ולא הספיק לסיים את החודש".

עם עליית יהודי תימן במבצע 'מרבד הקסמים', עלה הספר עמם ארצה. הרב בסיס זוכר, כי כאשר היה ילד היו אנשים רבים מגיעים למחנה ג' בראש העין, ונושאים תפילות ליד ספר התורה. "אנשים ראו ישועות וספר התורה חולל פלאים", מעיד הרב.

ביום בהיר, נעלם הספר ליעד בלתי ידוע, ורק לאחר מאמצים הצליחו לאתרו ולהשיבו. למרות זאת נטושה כיום מחלוקת בין משפחות קראווני וצווברה לא רק על הבעלות, אלא אף על מקוריות הספר. ישנם הטוענים כי לא מדובר בספר האותנטי.

הרב בסיס מזים את השמועה הזו, ומאשש את מקוריותו על סמך עדים כשרים שצפו בספר התורה לאחר שהושב אל מקומו, והעידו בפניו על אמיתותו ואמינותו.

"הופיעו אצלי הסופר יחיא בן יוסף קראווני ז"ל, שהכיר את כתב הספר עוד מעת היותו בן עשר, יחד עם הסופר רבי שאול חג'בי בנו של הרב חג'בי זצ"ל רבה הקודם של העיר, שתיקן את הספר פעמים ספורות, בשל הדיו שדהה, ובטביעות עינם החדה זיהו מיד כי זהו הספר המבוקש והנדיר. זה היה עבורי די על מנת לאשר כי מדובר בספר שנעלם".

הרב בסיס, קובל על כי הנהירה שהייתה נהוגה בעבר לבית הכנסת 'אלבום' פסקה. "בעבר", הוא טוען, "העמידו שמש מיוחד שעמד כל היום ליד ההיכל ועשה מי שברך להמוני המבקרים".

כך הציל ספר התורה את החייל ממוות
האירוע התחיל ככינוס רפואי שגרתי. מנהלי המרכז הרפואי 'לניאדו', בקריית- צאנז שבנתניה, היו שבעי רצון. לסימפוזיון שארגנו לרגל פתיחת המחלקה האורתופדית החדשה בשנת תשנ"ח, הגיעו מיטב הרופאים האורתופדיים בארץ. הכינוס עסק, כמצופה, בהתפתחויות הרפואיות האחרונות ובהחלפת מידע וניסיון בין הרופאים.

מפנה מפתיע למדי אירע, כאשר הוזמן לנאום אורח-הכבוד, הפרופ' ארווין מורשר ז"ל, נשיא ארגון האורתופדים בשווייץ. הפרופ' מורשר, שאיננו יהודי, הגיע על-פי הזמנת תלמידו בפקולטה לרפואה ועמיתו, האורתופד הד"ר קלוד פיקאר, אף הוא תושב שווייץ, שהוזמן לארץ כדי לעמוד בראש המחלקה החדשה בלניאדו. הד"ר פיקאר הוא יהודי שומר תורה ומצוות.

הפרופ' מורשר החל לספר לנוכחים: "זה היה ערב מלחמת ששת הימים. במסגרת עבודתי הגעתי לזמן-מה למרכז הרפואי תל-השומר. כשפרצה המלחמה, הייתה נטייתי הראשונה לשוב מיד לשווייץ, אבל במחשבה שנייה החלטתי שלא יהיה זה הוגן לקום ולנטוש דווקא בשעת חירום, ונשארתי".

"יום אחד, הובהל למחלקה האורתופדית חייל שנפגע בכל חלקי גופו מרסיסי פגז. מראה החייל הפצוע קשה נגע לליבי, והחלטתי לטפל בו בעצמי. כשניגשתי לבדוק אותו, נדהמתי מכמות הרסיסים שחדרו לגופו. מעולם לא ראיתי גוף אדם ובו נקבים רבים כל-כך. הבחנתי מיד כי באזור בית-החזה של החייל היו הרבה מאוד חדירות של רסיסים, והתפעלתי מהנס, ששום רסיס לא חדר לליבו. הטיפול בחייל היה ממושך וקשה, ואף נאלצתי לנתחו כמה פעמים.

"כשהסתיים הטיפול בחייל והוא עמד להשתחרר לביתו, הוא ביקש לפגוש אותי כדי להביע את רגשי תודתו. 'אתה יודע מהו ספר-תורה?', שאל. 'כן', השבתי לו, 'גם אני מאמין בתנ"ך'. הוא הוציא מתיקו ספר-תורה קטנטן, מודפס על נייר, ואמר: 'ספר-תורה זה הצילני ממוות'.

"הוא סיפר, כי את הספר קיבל מהוריו בילדותו, ומאז נשאו עמו לכל מקום. גם כשיצא לקרב לקח את ספר-התורה והחזיקו בכיס חולצתו השמאלי, 'הכי קרוב ללב'. לאחר שנפצע הבין כי ספר-התורה הקטן הגן למעשה על ליבו מפגיעת הרסיסים. ידיו רעדו ועיניו דמעו כשהגיש לי את ספר-התורה. 'אני מעניק לך את ספר-התורה לאות תודה על טיפולך המסור בי', אמר. גם אני התרגשתי מאוד. נטלתי את ספר-התורה ונפרדתי ממנו בחיבוק חם. מאז לא היה לי שום קשר עם החייל, וכשחזרתי לשווייץ לקחתי את ספר-התורה הקטן עמי".

הפרופ' מורשר עשה אתנחתא קלה והמשיך: "שלושים שנה היה ספר-תורה זה בביתי, ואני התייחסתי אליו בחרדת-קודש. דומני, כי הגיע הזמן שספר-התורה, שהוא הדבר הקדוש ביותר לעם היהודי, יוחזר לידי יהודים".

ואז לנגד עיניהם הנרגשות של הנוכחים, הוציא הפרופ' מורשר מכיס חליפתו את ספר-התורה הקטן והגישו לרעהו היהודי, הד"ר פיקאר. כשהציג את הספר לפני הנוכחים, נדהמו להיווכח בחור שפער רסיס פגז במעיל הקטיפה של ספר-התורה וביריעת הנייר החיצונית. כעת מלווה ספר-התורה המיוחד את הד"ר פיקאר והוא שוכן כבוד בלשכתו שבמחלקה האורתופדית ב'לניאדו'. אכן, התורה מגינה ומצילה.

סיפורו של ה'מוכסף'
לפני שנים אחדות, נערכה באחד מבתי-הכנסת במונטריאול שבקנדה שמחת בר-מצווה של נער, בן משפחת פייפר. לאחר התפילה והעלייה לתורה סיפר סב החתן, הד"ר יוליוס פייפר לכל באי בית-הכנסת את סיפורו המרתק ויוצא הדופן של ספר-התורה שבו קרא החתן את המפטיר, ספר-תורה שבבעלות המשפחה.

הד"ר יוליוס נולד בעיר דיסלדורף שבגרמניה. בשנת תרע"ו, בימים שבין כסה לעשור, נקרא אביו, ר' שלמה פייפר, לשרת בצבא הגרמני. בטרם צאתו, נדר לפני רעייתו וילדיו כי אם יסיים את שירותו בשלום וישוב ממנו בריא ושלם, יקדיש לבית-הכנסת את ספר-התורה המשובח והמפואר ביותר שיוכל להשיג.

בחודש מרחשוון תרע"ח שב ר' שלמה בשלום לביתו. כעבור ימים אחדים פנה אל ידידו, הרב עמנואל קרליבך שהתגורר בעיר קלן, וביקשו לעזור לו לקיים את נדרו. ואמנם, כעבור שנה, בראשית שנת תרע"ט, הגיע לביתם הספר המיוחל. הוא היה נאה ומפואר באופן יוצא מן הכלל. יריעות קלף משובחות, כתב מהודר ו'עצי חיים' עשויים כסף טהור. עובדה זאת זיכתה אותו כעבור זמן בכינוי 'ספר- התורה המוכסף', וכך נקרא ספר-התורה בפי כול.

הספר הוכנס ברוב שמחה, פאר והדר אל בית-הכנסת 'עדת ישראל' בדיסלדורף. בגלל פארו והדרו הוצא ספר-התורה רק בחגים ובשבתות. בימי החול, קראו באחד מארבעת ספרי-התורה האחרים שבארון-הקודש. כעבור שנה, כשהגיע יוליוס למצוות, קרא את כל הפרשה מראשיתה ועד סופה, ב'מוכסף' כמובן.

השנים חלפו. שמי אירופה התקדרו בענני המלחמה הנוראה. בד בבד החלו זרעי האנטישמיות להניב גידולי שנאה ופורענות. יוליוס, שבמשך השנים השלים לימודי משפטים ואף הצליח להגיע אל כיסא שופט בית-המשפט בדיסלדורף, נאלץ להתפטר מתפקידו. בקראו נכון את המפה, החליט לנטוש את ארץ מולדתו. בשנת תרצ"ז, חצה יוליוס את הגבול ועבר להולנד.

בבית הוריו שבדיסלדורף, היה חבוי אוצר יקר של מטבעות זהב. יוליוס לא יכול היה לנבא את פשעי המלחמה הנאציים שצפן העתיד, אבל בהחלט חשש לגורל האוצר. הוא שלח לבית הוריו שליח הולנדי נאמן ובידו פתק קטן שבו נכתב: "תנו לאיש הזה את היקר מכול". כעבור כמה ימים שב השליח ובידיו ספר-התורה 'המוכסף'. מסתבר שמושגי הוריו היו שונים מעט משלו...

ביום ה' פרשת וירא, ט"ו במרחשוון תרצ"ח, אירע 'ליל הבדולח', ובית-הכנסת 'עדת ישראל' ועמו ארבעת ספרי-התורה שנותרו בו, הושחתו כליל. בגלל טעות בהבנת הנקרא, או בסגנון הולם יותר - בזכות 'ההשגחה העליונה', ניצל 'המוכסף'.

עברו כמה חודשים והורי יוליוס וכך גם הורי אשתו, הצטרפו אליהם והגיעו להולנד. אלא שגם שם לא ארכה שלוותם. בכ' באייר ת"ש הגיעו הגרמנים להולנד, כמה ימים לאחר מכן, הצליח יוליוס להימלט לאנגליה, ואילו הוריו והורי אשתו נשלחו עם יתר המשלוחים אל הבלתי נודע. עם אשתו ובנו הקט, פרדי, אבד הקשר לגמרי. לאחר המלחמה הצליח יוליוס לאתר את רעייתו ובנו בן החמש שנשארו בחיים. מפיהם נודע לו, כי למעשה גם הם נשלחו למחנות הגרמנים. תחילה לווסטבורג ולאחר מכן לברגן-בלזן למרות הכול, בחסדי השם, הם שרד.

עוד סיפרה לו רעייתו: "כשחלפה עם בנה דרך שער מחנה וסטרבורג, ראתה לפתע את ר' שלמה פייפר, הלוא הוא חמיה. זו הייתה הפעם האחרונה שהתראו. כשזיהה אותה, קרב אליה בחשאי ולחש לה "הספר נמצא אצל נגר גוי בצפון אמסטרדם". יותר מזה לא הספיק לפרט, שכן קלגס נאצי סילקו בגסות מן המקום.

כחלוף כמה שבועות של רגיעה, שבה רעייתו של יוליוס לאמסטרדם. לפניה עמדה משימה קדושה, איתור ספר-התורה 'המוכסף'. ימים ושבועות נדדה בחוצות העיר מנגרייה לנגרייה. לא היה כמעט נגר בצפון אמסטרדם שלא פגשה. אולם חיפושיה לא העלו דבר.

היא כבר הייתה קרובה לייאוש. 'אם גם ביום הזה לא אמצא את מבוקשי, אשוב לבעלי ולילדי', אמרה לעצמה באותו יום. היא התדפקה על דלת הנגרייה, האחרונה אולי. נגר ממוצע קומה, ששיבה זרקה בשערו, קידם את פניה. כשגמרה להסביר לו את מטרת בואה, הוא נראה מהורהר קמעה. 'אינני יודע אם לזה את מתכוונת, אך לפני זמן רב הפקיד אצלי יהודי אחד ספר תנ"ך גדול', אמר. ליבה החסיר פעימה. הוא הלך לרגע ומיד שב כשבידיו חבילה גדולה, עטופה.

היא לא הייתה צריכה להסיר את המעטפת כדי לדעת שאכן זהו ספר-התורה! את דרכה לביתה עשתה כאשר 'המוכסף' בידיה. אחר-כך, כשהיגרה משפחת פייפר לקנדה, נטלה את ספר-התורה היקר עמה.
בהגיעם למצוות, קראו כל שלושת ילדיי את הפרשה בספר-תורה זה.

"ועתה הנה זכיתי שגם נכדי, הלוא הוא בנו של פרדי בכורי, קרא בו", אמר ד"ר פייפר. "מזל-טוב לנכדי החתן, מזל-טוב לספר-התורה - 'המוכסף'", סיים את דבריו בהתרגשות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!