"אני ארמי, נוצרי ומרוני - ואוהב את המדינה היהודית" • מסע

"צפרא טבא" מקדם אותנו בפתח ביתו שאדי חלול, "צפרא נאה" אנחנו עונים, והוא ממשיך ושואל לשלומנו בארמית, ואיך עברה עלינו הדרך. הכל בארמית שורשית. אנחנו קצת מתקשים, נבוכים, הוא מחייך חיוך רחב ומסביר לנו מילה אחר מילה, לאט, כעת זה נשמע מוכר. "ברוך הבא לבניו של אברהם אחינו הגדול" הוא אומר כעת בעברית, ופונה לביתו להגיש לנו קפה ארמי מסורתי.

שאדי בן ה-37 נולד בגוש חלב שבגליל, כשאני שואל אותו על השם העברי לכפר הערבי לגמרי, הוא דווקא שמח להסביר: "גוש חלב הוא יישוב יהודי קדום, עוד מימי המרד הגדול, מכאן יצא יוחנן מגוש חלב שלחם נגד הרומאים ובני בריתם, בגליל ואחר כך בירושלים. במשך השנים, אחר שגלה העם היהודי מארצו, התיישבו פה בני לאומים אחרים, ביניהם אנחנו, הארמיים, ולהבדיל הערבים, אך לכולנו ברור שזהו יישוב עברי. אפילו השם שניתן לכפר 'ג'יש' הוא שיערוב של גוש, גוש חלב".

משפחתו הגיעה לכאן מהכפר הנוצרי-מרוני ששוכן לא הרחק, כפר ברעם. אותו החריבה המדינה "בטעות" בסוף מלחמת העצמאות. שאדי הוא יושב ראש העמותה הארמית בישראל, ומשימת חייו היא תחייתו של הלאום הארמי, שבניו רבים בישראל, ותחייתו של הסיפור הארמי חרף הניסיונות הערביים לדחוק אותו לתוך הנרטיב הערבי המוסלמי של האזור, הנלחם ביהודים.

כבר עם כניסתנו לסוכה הגלילית רחבת הידיים שבביתו בגוש חלב הוא מזמין אותנו לשבת בשפה הארמית, ולא מניח עד שאנחנו לא משננים ולומדים לשאול לשלומו בארמית, ולענות לו באותה השפה. "את ילדי" הוא אומר בגאווה, "אני מכריח לדבר אך ורק בארמית. אם הם פונים אלי בערבית נניח, אני פשוט אומר שאני לא מבין, עד שהם פונים בארמית", ילדו הקטן בן השנתיים, יעקב, יושב על ברכיו, אביו מבקש ממנו "מחא לי כאפיה", מחא לי כף, ויעקב מוחא על ידו, כשאני מבקש הוא נרתע מעט, ורק שאביו מסביר לו, בארמית אותנטית, שאני "גברא טובה" – אדם טוב, ידיד, הוא נעתר לבקשתי, בארמית, ומוחא לי כף.

• איך הצלחת ללמד אותם ארמית?

"מה זאת אומרת איך? זאת השפה שלנו, זאת השפה של ההורים שלי, של המשפחה של כבר אלפי שנים, ושל כל העדה שלנו, אנחנו ארמיים. וזה מה שהילדים לומדים בבית, ארמית".

שאדי הוא אזרח למופת: מאחוריו שירות צבאי מפואר, הוא עובד בחברת הייטק ומעורב בין חבריו היהודיים, מה שרק מגביר אצלו את הרצון להבדיל אותו ואת משפחתו מהתדמית הערבית שדבקה בהם מיד: "אני לא ערבי, אין לי שום קשר עם הערבים, אני רוצה להדגיש את זה, זה חשוב לי. הערבים הם האויבים שלי בדיוק כמו שהם אויביו של העם היהודי, ואין בינינו שום קשר".

שאדי הוא נוצרי-מרוני על פי דתו, וכמוהו יש כמה אלפים בישראל. הלאום שלו, להבדיל מדתו, הוא ארמי. ולמרות חזותו ומבטאו, שגורמים גם למנוסה ביותר להתבלבל, הוא מתעקש להבדיל את עצמו מהערבים. דבר שלא עולה לו בקלות, בעיקר בגלל בורות וחוסר ידע.

• מה זה בעצם ארמיים?

"הארמיים הם שבטים קדומים שחיו בכל אזור המזרח התיכון אלפי שנים, מקורם בארם נהריים, ששוכנת סביבות עיראק ואיראן, אך הם ישבו בכל האזור כולו, ועד היום שמותיהם של השבטים הארמיים פזורים על פני ארצות הסביבה. כך פדן ארם, פדן דמשק, פדן-טובא ועוד ועוד".

הארמיים היו עובדי אלילים, ואברהם אבינו היה הראשון ביניהם שהאמין באל אחד. הוא הצטווה לעזוב את בית אביו הארמי, בארם נהריים, ולנדוד ארצה. אך הקשר הארמי לא הפסיק: כששלח אברהם את אליעזר עבדו לחפש אישה לבנו יצחק, הוא הזהיר אותו לא לקחת אישה מבנות הארץ: "כי אם אל בית אבי תלך", אברהם העדיף לשוב אחר הארמיים, שעל אף שעובדי עבודה זרה הם, היו שמורים ויראים. גם יעקב אבינו נשא נשים ארמיות, והאימהות הקדושות של שנים עשר שבטי ישראל, היו ארמיות במוצאן. הקשר העמוק עם ארם לא הפסיק, ועל אף האזהרה "ארמי אובד אבי", שכוונה ללבן, וההסכם שעל פיו לא יחצה יעקב את הגל ולא יחצה לבן אליו, "יגר סהדותא", אנחנו קוראים בכל התנ"ך על ארמיים שהתגיירו והצטרפו לעם ישראל, ועל בריתות שנכרתו בין מלכי ארם למלכי ישראל.

שאדי מדבר על הקשר הזה, כפי שהוא, כארמי, חי אותו: "מבחינתנו במשך כל הדורות היהודים הם האחים הגדולים, הם החכמים, המוצלחים. למרות שבהתחלה בארם לא קיבלו את אמונתו של אברהם והמשיכו לעבוד אלילים, עם הזמן יותר ויותר התקרבו בני ארם לאל אחד, ובסוף – לפני קרוב לאלף שלוש מאות שנה, הפכו לנוצרים". שאדי מספר שהוא קרא בעיתון על סופר ואיש-רוח ישראלי, יורם קניוק, שנלחם בבתי משפט כדי שבתעודת זהות יחשיבו אותו לחסר–דת ולא ליהודי: "איזה טיפש יכול לבקש כזה דבר, זאת זכות להיות יהודי. מסורת כל כך מפוארת, עם כל כך טוב, שמיטיב לעצמו ולאחרים. אנחנו המרוניים תמיד ראינו ביהודים אחים, ותמיד ההערכה אליהם היתה עצומה".

נוצרי או מרוני? רמז: גם וגם
אך הברית החזקה ביותר שנכרתה בין בני ארם לבני ישראל, היתה ללא ספק אימוץ של השפה הארמית. עם ישראל אימץ את השפה הארמית כשפת היומיום וטבע אותה לעד בתוך המורשת היהודית כשספרי יסוד של העם היהודי נכתבו בשפה הארמית, למן ספר עזרא ודניאל בתנ"ך, בארמית קדומה, ספר הזוהר ותרגום אונקלוס ויהונתן בן עוזיאל, והתלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. הארמית הפכה להיות חלק מליבת העם היהודי, וברית של נצח נכרתה עם השפה הזאת.

אני שואל אם שאדי אם הוא מכיר את הארמית של הגמרא.

"בוודאי. הארמית של הגמרא היא הארמית שאנחנו דוברים יום יום, בצבא הייתי מצטרף לחברים הדתיים ששירתו איתי בשיעור דף היומי וכל מילה שהיתה לא נהירה להם מיד הייתי מסביר להם את משמעותה ואת מקורה, ואפילו יותר מזה – את הקשר שלה לעברית, ואיך השורש שלה מתאים גם לשפה העברית".

"יום אחד" הוא מספר, "ישבתי עם חבר חרדי שלי ליד בני ברק, ואיכשהו השיחה התגלגלה לסיפור של הארמית ולעובדה שזוהי שפת האם שלנו שאנחנו דוברים אותה וחיים אותה, החבר שלי לא האמין בהתחלה, ואז התחלתי לדבר איתו בארמית, וזה עבד. הוא היה בהלם ואמר לי תקשיב יש לי בשבילך מתנה, הוא רץ הביתה והביא לי את התלמוד הירושלמי, מאז במדף הספרים אצלי בבית יש את התלמוד הירושלמי כולו". שאדי לוקח אותי לארון בביתו, שם מונחים ספרי התלמוד הירושלמי לצד ספרים עתיקים בני מאות שנים, בארמית.

הוא פותח את אחד הספרים ומקריא לי תפילה: "תשבחתיה לאלהא במרומיה, ועל ארעא שלמא, וסברא טבא לבני נשא". נשמע ממש מוכר. אני מקריא לו את נוסח הקדיש היהודי והוא מתרגש: "זה ממש אותו הדבר, אותה השפה, תראה איזה קשר איתן בין העמים". הכתב שממנו הוא מקריא הוא כתב ארמי קדום שמקורו בסוריה, לדבריו – גם הכתב המרובע שלנו, הוא כתב ארמי קדום, "ארמי מרובע", הכתב העברי שונה לגמרי, הוא מוציא שקל מכיסו, "מה כתוב כאן?" הוא שואל אותי, אין לי מושג איך קוראים את כתב היתדות העברי, הוא קורא לבנו הקטן וזה קורא על נקלה "יהד", שאדי צוחק: "תראה מה זה, אתה יהודי ולא יודע לקרוא את הכתב העברי הקדום, והבן שלי בן השש מכיר אותו על בוריו".

בקיץ הזה הם פתחו קייטנת ארמית לילדי הקהילה, שם הם מלמדים את השפה, את הקריאה ואת הדקדוק, בתקווה להנחיל אותה הלאה דרך הילדים והנוער. המבוגרים מצדם גם הם נענים בהתלהבות, וחוזרים בגאון ללאום המקורי שלהם, שנדחק הצידה בשישים השנה האחרונות.

• אני רוצה להבין, אתה נוצרי, אתה מרוני או שאתה ארמי?

"אני אסביר. דבר ראשון ולפני הכל, אני ארמי. זה העם שלי, השפה והאזור שאני חי בו ומשפחתי חיה בו אלפי שנים, המזרח התיכון כולו. מרונים זהו הכינוי לארמים שחיו בכפרי הלבנון, לדוגמת ראס אל מארון – ראש המרון, שעל רכס לא רחוק מכאן, בתוככי דרום-לבנון וכן כפרים נוספים באזור.

"הדת הנוצרית היא הדת שאבותינו קיבלו אותה לפני אלף שנים, אך היא שונה מאד מהנצרות הלטינית של אירופה. ושנים רבות התנגדו אבותינו לכל השפעה של הוותיקן על ההתנהלות הדתית של הקהילה הנוצרית שלנו. אך לדת אין שום משמעות לגבי הלאום שאנחנו חלק ממנו, כי בסופו של דבר אנחנו איננו ערבים ולא שייכים לעם הערבי הגדול שחי באזור, אנחנו לפניהם, מהזמן שחיו כאן יהודים, אנחנו חיינו לצדם, אנחנו הארמיים".

הידידים הכי הטובים של העם היהודי
ובכן, הנוצרים המרוניים – "הארמיים" , הם אכן הידידים הטובים של היהודים באזור, כבר למעלה ממאה שנה.

בהתחלה זה היה הפטריארך המרוני הראשי, שמשכנו בבירת לבנון – ביירות, בשנת 1937, בעוד העולם מחכה לזוועותיו של היטלר, ובארץ שוררת חוסר וודאות לגבי עתידו של היישוב המתחדש, הוא ביקר בבית הכנסת המרכזי של היהודים שגרו עדיין בלבנון. בנוכחות ראש הקהילה מר פרחי, הפטריארך נשא נאום שנחקק בתולדות הברית היהודית-מרונית, וכך אמר: "היהודים הם אחינו, אין שמחים מאתנו, המרונים, לראות את העם היהודי שב לארצו, ואת היהודים מקימים את ביתם בארץ אבותיהם, ובפרט את התנועה הציונית. אנחנו תקווה כי חפצם יצליח להקים מדינה לצד מדינה נוצרית-מרונית בלבנון באדמת אבותם".

הנאום היה משמעותי מאד באותה התקופה. היה זה בשיאם של המאורעות העקובים מדם בין היהודים לשכניהם הערבים, הכרזות מלחמה ושנאה נשמעו מפי מנהיגי העם הערבי, בעולם ובישראל, והנה באה אישיות משמעותית מאד באזור, מנהיג העל של המרוניים, שישבו בארץ אלפי שנים, מכיר בזכותם של היהודים לשוב ארצה, מביע תקווה להקמת מדינה לעם היהודי, ותומך בתנועה הציונית.

הנהגת היישוב הפנימה שיש ליהודים בעל ברית – עד מהרה נשלחו שליחים מצדו של בן גוריון ונחתם הסכם בין העדה המרונית להנהגה הציונית לפיו הם חותרים יחד להקמת שתי מדינות – אחת ליהודים בארץ ישראל, שתרכז את כל יהודי העולם, ואחת למרונים שתרכז את כל המיעוטים הנוצריים החיים במזרח התיכון.

שאדי גדל על הסיפורים הללו, הוא נזכר בגעגוע: "לא היה טבעי יותר מברית פוליטית בין היהודים למרוניים, הרי מאות שנים שהיהודים והנוצרים המרוניים נרדפו יחד בארצות ערב, וחלקו מעמד של 'בני חסות' – תושבים שאינם מוסלמים בתוך הארצות המוסלמיות, שנים של שיתוף פעולה היו חייבים להצמיח את הברית הזאת. כמה תקווה היתה בכך".

לבנון של אז היתה מורכבת משמונים אחוז נוצרים מרוניים, ורק עשרים אחוז של מוסלמים. החלום היה נראה בר הגשמה. בן גוריון הפעיל לחצים כבירים והשקיע כספים ושתדלנות בהקמת המדינה המרונית. שאדי מראה לא מעט מסמכים המעידים על כך.

הברית החזקה בין העמים שמרה על כוחה, מלחמת העולם השנייה תמה ולארץ הגיעו אלפי פליטים, הבריטים סגרו את שערי הארץ והיישוב נערך למבצעי העפלה. גם למטרה הזאת התגייסו המרונים והם קלטו אניות של מעפילים דרך הים ללבנון, ומשם לתוככי הארץ דרך הכפרים המרוניים. גם הכפר שממנו באה משפחתו של שאדי, ברעם, השתתף במאמצי העפלה הללו. עד ממש קום המדינה. העולים הובאו בהיחבא ארצה על ידי המרוניים ונשלחו לחיפה ולכפר גלעדי, שוב ושוב. גם במלחמת העצמאות עמדו הכפרים המרוניים לצד ישראל, הם התגייסו לשמירה על הגבול מפני חדירה סורית, וסיפקו לצבא הטרי של המדינה החדשה מחסה ומקום.

המרוניים, להבדיל מהערבים שנלחמו בצה"ל, התעתדו להיות אזרחיה הגאים של המדינה היהודית.
רצף טעויות מקרי, לדברי מדינת ישראל וראשי העדה, הוביל לכמה בעיות. ראשית היתה טעותו של הפקיד. פקיד משרד הפנים שנשלח לרשום את רישומי משרד הפנים הראשונים של מדינת ישראל, והוא, כנראה, לא היה מומחה גדול ללאומים במזרח התיכון. כשבאו המרוניים להירשם כארמים, הוא טען בבורותו שאין לאום כזה, ארמי, והסכים לרשום אותם רק תחת הלאום המומצא "אשורי", או לחילופין, בטעות גסה עוד יותר, כערביים.

שאדי מסביר עד כמה הטעות הזאת הרת אסון: "מנהיגי הציבור הערבי שמחו על הטעות הזאת, מבחינתם כעת כולנו ערבים, ערבים שמאוחדים במלחמה נגד הסיפור היהודי. ואנחנו ממש לא שם, למעשה בעקיפין ישראל עשתה שירות עבור אויביה, ועזרה לשערב – להפוך לערבים, חלק גדול מתושבי האזור, שאף פעם לא היו ערבים".

המושג "ערבי-נוצרי" הוא לדעת שאדי מושג שגוי – אין "ערבי נוצרי", אנשים שאומרים לך אני ערבי נוצרי הם בעצם מקבלים את הטעות שנעשתה על ידי מדינת ישראל בעידוד המנהיגים הערבים, המוסלמים, להפוך את כולנו לערבים. וככה לצרף אותנו לסיפור הערבי הגדול.

במלחמת לבנון הוקם צד"ל, צבא דרום לבנון, שהורכב ממרונים שלחמו שכם אל שכם עם ישראל נגד חיזבאללה וסוריה. צה"ל גם פעל בשיתוף פעולה עם הפלנגות – גדודים חמושים בהנהגתו של מנהיג המרוניים הנערץ, באשיר ג'ומייל. שלבסוף נרצח על ידי המוסלמים. שאדי זוכר את השבוע בו הוא נרצח, הם התגוררו אז בחיפה, מפאת עבודתו של אביו כשוטר שם, הוא היה נער צעיר שאביו לקח אותו לאזכרה, הרחוב הערבי צהל, והם היו שוקעים באבל עמוק, לא הפסיקו לבכות. "אז הבנתי כמה אני לא ערבי" אומר שאדי, "וידעתי שאני אלחם על זכותי להיות ארמי ולא ערבי בארץ ישראל".

למה לכל הרוחות אני צריך ללמוד את ההיסטוריה של הערבים?
המלחמה במזרח התיכון היא מלחמה של נרטיבים – "סיפורי על". למול הסיפור היהודי על ארץ ישראל של עם ישראל, יש את הנרטיב הערבי, שמדבר על יישוב ערבי בארץ של אלפי שנים, וארץ הקדושה לאסלאם. הסיפור הזה משכפל את עצמו במאה שנה האחרונות בכל העולם, ורבים מאמינים לו, לא מעט מפני שהם רואים את תושבי הארץ, דוגמת הנוצרים המרוניים, הארמיים, כחלק מהערבים. שאדי: "זאת טעות מרה, איך נוכל ללכת ולהגיד לעולם שאנחנו יודעים שהמקום הזה שייך לעם היהודי, והוא זה שישב פה הרבה לפני הפליטים הערביים, אם המדינה רואה בנו בכלל ערבים בעצמנו".

אנחנו מסתובבים בכפר ומכל עבר ניבטות אלינו כרזות הבחירות של המפלגות הערביות, אחמד טיבי הוא הכוכב הגדול. אני שואל את שאדי אם החכי"ם הערבים קשובים לבעייתם, עכשיו הוא ממש מתעצבן: "אלה האויבים שלנו, אתה לא מבין את זה? מבחינתם הסבל שלנו זה סבל ערבי, והם מנצלים את הסיפור שלנו לצרכיהם, בצורה גסה. מעולם הם לא נקפו אצבע לטובתנו".

דווקא חבר הכנסת הימני הניצי, יריב לוין, החליט לקחת על עצמו את הטיפול בבעיה הארמית. הוא ישב עם נציגי העדה, קיבל מהם את הפרטים והבטיח לעזור בדבר שהוא "חשיבות עליונה" למדינת ישראל. הוא קבע להם פגישות עם ראש הממשלה, אצלו ביקרו לפני שבועיים, ופנה בשמם לשרי הפנים השונים. "נכון לעכשיו עוד לא התקבלה תשובה מגדעון סער, שר הפנים הנוכחי" אומר שאדי, "אך העניינים מתחילים לזוז".

בהקשר של החכי"ם הערביים מספר שאדי שחבר הכנסת לוין שח לו, שמעולם לא אמר לו חבר כנסת ערבי שלום, אך מהרגע שלקח על עצמו את הטיפול בסוגיה הזאת, הם קופצים עליו ומנסים לברר מה מתקדם עם זה. לדבריו, הם חוששים מאד מהצלחת המאבק, ואפילו הוא שאדי, כעת, חושש מתגובתם של גורמים אסלאמיסטים שרואים את פעילותם בעין רעה.

• אתה פוחד?

"עברתי בלבנון דברים מפחידים יותר" הוא צוחק.

• אז מה בעצם הדרישות שלכם?

"לא הרבה. ראשית אנחנו פנינו למדינה בבקשה שיכירו בלאום הארמי, בשפה הארמית הרשמית ובעם הארמי. אנחנו לא מבקשים, כמו הערבים, חלק בשטחי הארץ או חלק לאומי במדינה, טוב לנו במדינה יהודית ואנחנו אוהבים אותה ומתפללים לשלומה. כל שאנחנו רוצים הוא קיום הלאום שלנו במנותק מהלאום הערבי שכופה את עצמו עלינו".

בעתיד מתכנן שאדי להקים כפר ארמי, אולי אפילו על חורבות הכפר הארמי ברעם, שבו יהיה מרכז תרבותי ארמי פורח, סדנאות לימוד לשפה הארמית ולהיסטוריה של העם הארמי.

"למה אני בבית הספר צריך ללמוד את ההיסטוריה של הערבים?" הוא שואל בכעס. "זאת לא ההיסטוריה שלי, אין לי שום קשר אליה, אבל המדינה מכריחה אותי ללמוד את ההיסטוריה שלהם". לדבריו ההכרה בלאום הארמי תנתק אותם סוף סוף מהלאום הערבי ותאפשר להם פריחה בפני עצמם, "אין לנו הרבה זמן" הוא אומר, "בלבנון לפני שבעים שנה היו שמונים אחוז מרונים והיום הם מיעוט בסכנה. ככה גם בגוש חלב – שהמשפחה שלי באה לפה היו אולי עשר אחוז מוסלמים, היום הם הרוב".

לעם היהודי אין הרבה בעלי ברית. בכל ההיסטוריה, על התקופות השונות, הממלכות השונות שבהן חיו יהודים והגלויות הרבות, ניתן למנות על יד גרומה אחת את ידידיו של העם היהודי, בעוד שונאים – יש לרוב. צריה היו לראש.

ידידות וברית מיעוטים כמו שנכרתה עם בני העם הארמי היא נדירה, ושורשיה ההיסטוריים משמעותיים מידי מכדי לתת להם לאבד בידי המקרה והטעות.

כדי להגיע לגוש חלב, אנחנו עולים ומטפסים עד לגבול לבנון, שלוש שעות נסיעה, בלי לחשב את הפקקים, ומאתיים קילומטרים נדרשו לנו כדי להגיע, אך השכר משתלם: הנוף המדהים שעוטף אותנו, נוף בראשית ההדור של הרי הלבנון, המתמזגים עם הגליל, צפת ומירון, משרים אווירה שקשה לתאר במילים. "המקום הכי יפה בארץ" אומר לנו שאדי חלול, "הכי יפה בארץ שלכם".

הכתבה התפרסמה בעבר במגזין "בקהילה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!