ההצלחה במירון: מי בכלל צריך ח"כים חרדים?

יש חיים גם בלי הח"כים
כשיש יו"רית ועדה טמפרמנטית ועצבנית כמו ח"כ מירי רגב, וכשבחדר הישיבות של ועדת הפנים שבראשותה יושבים ארבעה חברי כנסת זועמים - אין לך תפאורת רקע מוצלחת מזו למלחמת עולם קטנה בנושא דת ומדינה. משהו בסדר גודל של ביטול ההנחות בארנונה למשפחות שלא מיצו את כושר ההשתכרות, או חיוב מועצות מקומיות בגביית תשלום עבור שירותים שהן נותנות למוסדות חינוך שאינם ממלכתיים. אחרת, מה יניע את מיטב כוחותינו הלוחמים בחזית שלא להסתפק בנציג היחיד שלהם בוועדה ולבוא בכוחות מתוגברים. אבל הנושא שעל סדר היום היה שונה לחלוטין. נושא כל כך מפוהק, שלמעט ארבעת הח"כים החרדיים, פלוס ח"כ אחד מהתנועה ויו"ר הוועדה, אף אחד לא טרח להגיע לדיון. כולה הצעת חוק טריוויאלית לחלוטין העוסקת בתנאי הצגת מועמדות להתמודדות של נבחר ברשויות המקומיות.

החוק הנהוג קובע שתנאי הסף להתמודדות הוא מגורים באזור הבחירה, וסעיף קטן ושולי אומר שהמועד האחרון לקביעת מקום המגורים הוא חמישה ימים לפני הגשת הרשימות. הווי אומר: 35 יום לפני שעת האפס של פתיחת הקלפיות. בוקר צח ובהיר אחד קם ח"כ מנחם אליעזר מוזס עם חזון חדש בלב. הוא הביט הנה והנה, ראה את מה שקרה בבחירות האחרונות באלעד ובירושלים ועלה בדעתו רעיון למניעת הביזוי בתיקון קטן להצעת החוק. אם חשקה נפשו של מועמד כלשהו להתמודד בעיר אחרת, שיואיל בטובו להעתיק אליה את דירתו לפחות חצי שנה קודם הבחירות, בשונה מהכתוב בספר החוקים דהשתא. בפרק הזמן הזה הוא ילמד את שמות הרחובות בעיר והיכן נמצאות הבעיות הטעונות טיפול, וביום שבתו על כיסא ממלכתו, אם וכאשר ייבחר, יוכל להיכנס מיד לתפקידו בלי תקופת הכשרה שתמיד תמיד באה על חשבון צרכיו של האזרח הקטן.

מוזס לא ידע, או שלא רצה לדעת, שבהצעת חוק תמימה ורציונלית זו הוא פוגע בלב לבה של הפוליטיקה החרדית המסואבת. נולדת אתמול או שפתאום נפלת מהירח, זעק לעברו ח"כ בכיר מדגל התורה בשיחת מסדרון אחרי שההצעה עברה פה אחד בוועדת השרים לענייני חקיקה. איך אתה מעז לעשות דברים כאלה בלי לדבר איתנו ובלי לקבל הסכמה.

אבל מוזס לא נולד אתמול, והוא יודע בדיוק איזו יבלת עומדת להתפוצץ. בפרץ של אומץ בלתי אופייני לו (הזהו מוזס שהכרנו? שאלו חבריו לתנועה הקדושה בתימהון) הוא החליט שלא אכפת לו. לא אכפת לו מהסחר-מכר שמתנהל בכל ערב סגירת רשימות ברשויות המקומיות. לא אכפת לו שהרשימות לרשויות הן עיר מקלט לכל מיני עסקנים מקומיים שכשלו בעיר מגוריהם עד כדי כך שלא ניתן יהיה להריץ אותם שם ולכן מעבירים אותם לעיר אחרת בדקה האחרונה. וגם לא אכפת לו שיש חברי כנסת בסיעתו שלא יודעים אם יכהנו בכנסת הבאה, ומשריינים לעצמם אופציה של חזרה למגרש המקומי בעיר שהמפלגה תמצא עבורם - וכרגיל ברגע האחרון של הגשת הרשימות.

הצעת החוק התמימה לכאורה של מוזס תאלץ אותם לחשוף את הקלפים, ואז עלול לפרוץ מרד תושבים או עסקנים מקומיים נגד הצנחן שנחת לפתע. כשמביאים מועמד זר מבחוץ בדקה התשעים אין לאף גורם אפשרות לבחון את כישוריו, לרוץ לרבנים ולבקש לחסום אותו. הידיעה עליו מגיעה כמעט במקביל ליום שבו כבר לא ניתן לעשות דבר כדי לעצור את התרגיל.

איכשהו הצליחה ההצעה המסוכנת הזאת לחמוק מתחת לרדאר של ראשי יהדות התורה וש"ס ולעבור בקריאה טרומית בכנסת. כנראה חשבו שם שהיא הוגשה עבור כותרת בעיתון התנועה בלבד (וכבר לימדנו מזכיר סיעת ש"ס בכנסת, עמיתינו הרב צבי יעקבזון, בטוריו מאירי העיניים בעיתון זה, שתשעים אחוז מהצעות החוק של ח"כי האופוזיציה נועדו לצורך זה בלבד) שסופה שתיפול בקולות הקואליציה. למרבה צערם, זה לא מה שקרה. ההיגיון הפנימי הפשוט של ההצעה חצה קווים של קואליציה ואופוזיציה. כל ח"כ שפוי שאינו נוגע בדבר הבין שאם צריך להיות אזרח ישראלי כדי להתמודד לכנסת, צריך להיות תושב מקומי כדי להתמודד לרשות מקומית. העתקת מגורים 35 יום לפני הבחירות אינה אלא תרגיל של רישום כתובת מלאכותי בלשכת מרשם האוכלוסין בהצגת חוזה מפוקפק של שכירות דירה.

(אפרופו חוזים מפוקפקים. אחד מראשי הערים החרדיות, לא חשוב מי, עבר בשעתו שלוש שנים של חקירות במשטרת ישראל לאחר שמתנגדיו דיווחו שהעברת הכתובת שלו ביום שלפני הגשת הרשימות הייתה פיקטיבית, מאחר שהנ"ל המשיך להתגורר בעירו הקודמת. למזלו, לא היה בידם התיעוד הנכון והתיק נסגר מחוסר הוכחות. אם החוק של מוזס היה בתוקף, העברת הכתובת הייתה מתבצעת 180 יום לפני הבחירות, ואז אי אפשר היה לה שתהיה מלאכותית. הכול היו רואים היכן לומדים הילדים והיכן רוכשת הגברת את הלקרדה והגפילטע פיש לסעודות השבת).

כך או כך, אחרי שהצעת החוק עברה את שתי המסננות הראשונות היא הגיעה לוועדת הפנים של הכנסת לקראת הצבעה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת. את הקרב הזה כבר לא יכלו ראשי הסיעות החרדיות להחמיץ. לדיון בוועדה הגיעו ראש אגף הנ"מ (נגד מוזס?) של דגל התורה, ח"כ משה גפני, ולידו לוחם הסיירת החדש והמבטיח ח"כ יעקב אשר. שניהם לא חברים בה, אבל מה זה משנה. גפני חבר בשתי ועדות בכנסת, אבל מופיע בכל דיון חשוב בכל הוועדות ומפעיל מיסוך ארטילרי שמהמם את הנוכחים. אשר, מצדו, משתמש בנוכחות פיזית ו-ווקלית אדירה לאותה מטרה. אכן, מיטב כוחותינו בעורף האויב.

אלא שבדיון הנוכחי לא היה ברור מיהו האויב. נציג יהדות התורה בוועדת הפנים הוא ח"כ ישראל אייכלר, שלא ממש אהב את ההצעה אך גם לא קידש מלחמה נגדה. את הקרב ניהלו גפני ואשר בסדרת צעקות על מגיש ההצעה מסיעתם הם (אם אפשר לקרוא 'סיעה' ליהדות התורה). זה פוגע בדמוקרטיה, זעקו השניים. זה פוגע בחופש הבחירה של מועמדי הציבור. ובכלל, למה לשנות סדרי בראשית שעליהם הושתת העולם.

רגב לא האמינה למראה עיניה. היא רגילה למלחמות חרדים נגד חילונים בוועדה (הקרב האחרון ניטש בפרשת הבחירות החוזרות בבית שמש. אגב, בקרוב תעלה בה ההצעה לחלוקת העיר. יהיה שמח). גם בסיעת הליכוד הפרועה שלה קודם כול גומרים עניינים בתוך הסיעה ולא רבים לעיני כל ישראל. והייתה לה בעיה נוספת: בחדר ישבו ארבעה חברים בעלי זכות הצבעה. היא עצמה, ח"כ דוד צור מהתנועה והח"כים דוד אזולאי מש"ס וישראל אייכלר מהמאוחדת והשבת. אם השניים האחרונים היו מצביעים נגד, ההצעה הייתה נופלת. ברגע האחרון הבין אייכלר שאת הכביסה מכבסים בבית, העביר את זכות ההצבעה שלו למוזס ויצר רוב של שלושה מול אחד. החוק הועבר להצבעה במליאת הכנסת, למגינת לבם של גפני, אשר ואזולאי.

להרגעת הרוחות הבטיחה רגב שלאחר שהחוק יעבור במליאה ויחזור לדיון נוסף בוועדה היא תנסה להגיע לפשרה. ככל הנראה, קיצור תקופת חובת המגורים בעיר מ-180 יום למעט פחות. בדגל התורה כבר רומזים שלפרק זמן של תשעים יום הם עשויים להסכים. כלומר: העיקרון כבר נקבע, ועכשיו בואו נדבר על המחיר.

צנחנים מתרסקים על סלעים
התמיכה הגורפת של כל חברי הכנסת, למעט יהדות התורה וש"ס (ביום שני השבוע נפגשו באקראי ח"כ אריה דרעי ומוזס במסדרון המליאה. השתגעת לגמרי, נזף דרעי במוזס. מצאת עם מי להתחיל), היא פועל יוצא של כישלונו המוחץ של משה ליאון בירושלים. הנפילה שלו לא הייתה בכרוזים של 'דרעי וליברמן רוצים את ליאון', אלא בתווית של האיש מגבעתיים שבא לירושלים. אסטרטגית הבחירות של ניר ברקת התמקדה בעיקר בזרותו של האיש שמתגורר בעיר אחת ובא לנהל עיר אחרת. וזה עבד יופי. באחד הראיונות של ליאון בתקשורת שאל אותו המראיין אם הוא בעד סגירת קולנוע אדיסון בשבת. האיש מגבעתיים לא ידע שהמקום המתועב הזה נסגר לפני 15 שנה ובמקומו עומד מתחם מגורים לתפארה של חסידות סאטמאר. אם הוא היה מתגורר בעיר כמה חודשים זה לא היה קורה לו.

הניסיון החרדי מלמד שמרבית ההצנחות מבחוץ, תוך עקיפה חדה של העסקנים המקומיים וזלזול ברצון התושבים, נגמרו בפיאסקו מלא או חלקי. הדוגמה הבולטת ביותר שייכת לעיר אלעד - המורסה המדממת של הפוליטיקה הציבורית. ראש העיר הראשון, צוריאל קריספל, בנה אותה בעשר אצבעותיו, ואלמלא תיק כזב שנתפר נגדו הוא היה מכהן בה בהצלחה עד עצם היום הזה. אבל התיק גרם למפלגתו לזנוח אותו ולייבא מטבריה את מי שהיה סגן ראש העיר, צביקה כהן. בטבריה נחשב כהן לשריף: הקים מוסדות, עשה עסקים, בנה אימפריה. בשלב מסוים הוא אף התמודד לראשות העיר החילונית-דתית המעורבת הזאת וכמעט ניצח. סיפור של הצלחה.

אבל אינו דומה טעמו של דג שעלה בטבריה לדג שעלה בים התיכון. באלעד הפך האיש המוכשר לכישלון מהדהד. ארכו לו שנתיים ללמוד מי נגד מי, מה עושים עם ההנהגה הרוחנית בעיר שמתערבת גם בזהותו של קבלן הניקיון המקומי, איך מסתדרים עם שפע הזרמים והשנאות הפנימיות בעיר. אחרי ארבע שנים מזעזעות של מלחמות הוא קיבל גט פיטורין ממפלגתו בצד פרס ניחומים כראש ועדה ממונה בצפון. היום מכהן כהן כצנחן מטעם ש"ס בירושלים, ועוד בתחום הרגיש של סגן ראש עיר האחראי על החינוך החרדי. אומרים שעד לרגע זה הוא לא יודע למה מתכוונים כשבדיונים מזכירים מעורב ירושלמי: מנה בשרית שמוגשת בסטייקיות, או מקום שמתגוררים בו חרדים וחילונים.

בש"ס, כמו בש"ס, לא לומדים אף פעם מכישלון, והצנחן הבא הגיע מבני ברק. יהודי חשוב וראש כולל, שלימים היה גם עובד במשרד הפנים. את ארבע השנים שלו בכהונה אי אפשר להגדיר ככישלון מפני זילות המושג. פיאסקו? לשון עדינה. כך עברו על התושבים עוד ארבע שנים מסויטות.

בבחירות האחרונות הכריזו התושבים על מרד. קריספל חזר לסיבוב נוסף, אבל אחרי גלות ארוכה בירושלים הוא נחשב כזר מול מי שהיה ייבוא לפני חמש שנים ובינתיים צבר הרבה פז"מ וקשרים מקומיים. שש מאות הקולות שהכריעו בין ישראל פרוש לקריספל הגיעו ברובם מתושבים שמאסו בכך שאחרים חושבים ומחליטים עבורם בלי לשאול לרצונם. ההצבעה מפתיעה עוד יותר על רקע מלחמת העולם הגזעית-שבטית שהתנהלה בעיר. התושב המקומי פרוש, שהכיר את העיר, נכנס ישר לעניינים והתחיל לנהל אותם ביד רמה. לטוב או לרע? תלוי את מי שואלים. דומה שיש כמה סימנים מדאיגים של הנגאובר שמחייבים את התערבות ראשי המשפחה.

מפת ההצנחות בערים האחרות מורכבת מעט יותר. גם צנחנים מבחוץ שנחשבים היום להצלחה אכלו והאכילו קש ומרורים בשנת הלימודים הראשונה שלהם. כך יששכר פרנקנטהל בבני ברק, וכך יעקב גוטרמן במודיעין עילית. במקרה שהיה חוק שמחייב אותם לגור בעיר חצי שנה לפחות קודם הם היו סיפור של הישגים מתחילה. ואם בבני ברק עסקינן, ראשי העיר הטובים בתולדותיה - ממוטל'ה קרליץ עד יעקב אשר - הכירו אותה לעומק שנים רבות טרם נבחרו.

אז מה פשר ההתנגדות הטוטלית של ראשי המפלגות החרדיות לחוק שהרציונל הפנימי שלו זועק לשמים? שאלה רטורית. הכול יודעים איך עובדת השיטה. חודשיים-שלושה לפני הבחירות מתחיל הסחר הארצי בין המפלגות על הג'ובים והתפקידים ברשויות המקומיות. אף אחד לא מוכן לוותר לאף אחד, והדיונים נסחבים עד קרוב לדד ליין של הגשת הרשימות (כמובן, זה גם הנוהל ברשימה לכנסת). ככה בכל עיר ובהקשר הכללי הארצי. קח סגן פה, תן סגן שם. תן תמיכה כאן, קבל תמיכה כאן.

בסופה של כל רוכלות כזו נותרים מספר עסקנים מקומיים שלא נמצא להם מענה בתחום מגוריהם. לחלופין, ההנהגה הארצית לא מוצאת מישהו לטעמה בעסקונה המקומית. תמונת הפליטים והאינם רצויים והזקוקים לסידור עבודה מתבררת סופית רק לקראת סגירת הרשימות. אם הצעת החוק של מוזס תעבור (מעניין יהיה לראות כמה הוא יחזיק מעמד מול הלחץ הפנימי בסיעה), המסחרה הפוליטית לא תוכל להתחיל 180 יום קודם. החבר'ה לא בנויים לכך. היא תיפתח כרגיל, והמפלגות יישארו בלי אופציה של ייבוא ושינוע מועמדים חיצוניים שלא מוכרים ולא ידועים לתושבים. אז מה הפלא שגפני ואשר ופרוש (הידיעה על החוק הופיעה ב'המודיע', אך לא ב'המבשר') הופכים את העולם כדי שהתיקון לחוק לא יתקבל? בשלב הזה - דגש על בשלב הזה - ללא כל הצלחה.

מירון בלי להבות דולקות
הדיון האמור בוועדת הפנים של הכנסת נערך ביום שני השבוע, ל"ד בעומר. מסורת פרלמנטרית ארוכת שנים מלמדת שביום זה עסוקים הח"כים החרדיים בהגשת שאילתות והצעות לסדר בנושא קריסת התחבורה למירון. המהדרין מן המהדרין אף נוהגים לדרוש הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת הכישלון הנורא.

והנה, אין כישלון ואין על מה לצעוק ולזעוק. אז נכון שבשעות הערב של יום ראשון התרחש אירוע נקודתי שגרם ללחץ אדיר על האוטובוסים שהמתינו לאיסוף מאות אלפי החוגגים. הכשל היה של מפקד זוטר בשטח שהפנה כמה אוטובוסים של חצר מסוימת למקום מסוים, והיו שטעו לחשוב שמדובר בהסעה ציבורית. קצת דחיפות וקצת לחץ, כמה פרשים נשלחו לפנות את הכביש למעבר האוטובוסים - ומספר שעות לאחר מכן כולם היו בדרכם הביתה. לא ניתן היה לצפות אחרת ממעמד של מאות אלפים המתנקזים בשעה מוגדרת. כישלון זה לא היה, ובסך הכול נרשמה הצלחה גדולה.

ולהוותם של הח"כים החרדיים, היא לא נזקפת לזכותם. את זרי הדפנה צריך לענוד לראשם של מפקדי משטרת ישראל, שקיבלו החלטה מושכלת: אין יותר פריבילגיה של עלייה ברכבים פרטיים. הם למדו זאת מעצרת הענק נגד הגיוס, שהתכנסה והתפזרה בלי פקק אחד. והיו בה לא פחות מהעולים למירון, ואף יותר. הרוצה להשתתף באירוע כזה יתכבד וישאיר את הרכב בביתו. ההחלטה שחררה את כבישי הגליל והפכה את העלייה להר לחוויית תחבורה נדירה שרק כתם קטן בסופה העיב על תחילתה.

היבבות שנשמעות עכשיו מכיוונם של כמה ח"כים (הגדיל לעשות מי שטען שההגבלה על הרכבים הפרטיים צמצמה את מספר העולים בחמישים אחוז. איום ונורא) לא נועדו אלא למנוע את הסקת המסקנה הפשוטה הבאה: כדור הארץ יכול להסתובב על צירו גם בלי שהח"כים החרדיים ידחפו אותו. לא כל מה שקורה בחיים הציבוריים החרדיים צריך לעבור דרך התיווך של הנציגים הנאמנים. לפעמים טוב יותר להניח את הטיפול לגורמים המקצועיים.

לא יהיה מופרז לציין בהקשר לכך את פרשת שעון הקיץ הידועה. במשך שנים רבות הסבירו לנו שהנהגת שעון קיץ כמקובל בעולם תהרוס את סדר היום של המשפחה החרדית והדתית ותגרור אינספור קלקולים. ביום עצוב אחד עזבו הח"כים החרדיים את הקואליציה והממשלה, ושר פנים שלא חייב דבר לאף אחד הגיע. הוא הזיז את המחוגים, וראו זה פלא: אין משפחה חרדית שמתגעגעת לשעון הקודם. היום ארוך יותר, יש פנאי למשפחה בשבת וזמן קריאת שמע בבוקר, אפעס, מתאים גם לעובדים בלילות ולמאחרי הקום בבקרים. זה טוב למדינה, וזה טוב עוד יותר לנו. חבל שלא שאלו אותנו לפני שיצאו למלחמות מיותרות. אבל למה שישאלו? הרגלנו אותם שמחליטים עבורנו מה לחשוב ואיך לחיות. עיינו ערך ההצנחות ברשויות המקומיות.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!