יו"ר עם ערך מוסף

יו"ר ועדת הכספים מוישה גפני, נע מקוטביות אחת לשנייה. לפני רגע הוא נחלץ ממארב שטמן לו השר משולם נהרי במסדרונות קומת חדרי הסיעות. המיניסטר התימני שהמתין לח"כ הליטאי על אם הדרך, התנפל עליו בחמת זעם קבל עם ויו"ר ועדה: "תקעת לי סכין בגב", הוא אמר לגפני בהתרגשות נרגנת והוסיף בלשונו התנ"כית: "ארדוף אתכם עד חורמה". סלע המחלוקת, 'חוק גפני' שגובש מאחורי גבו, כמסלול עוקף 'חוק נהרי' (החוק והאיש, חד הם). כל זאת עשה גפני, בתיאום עם חבריו לסיעה המאוחדת; ראשי ש"ס שנתנו את ברכתם השקטה; ראשי השלטון המקומי ויו"ר ועדת החינוך ח"כ זבולון אורלב.

התהפכו להן היוצרות. גפני האופוזיציונר הפך לקונצנזוס. איש המרכז שמהלכיו מתואמים עם עמיתיו: עם ישי בפנים, כמו עם אטיאס בשיכון ואפילו עם ליצמן בבריאות. שר חרדי שמעוניין להעביר מהלך מול האוצר, יודע שיש לו על מי להישען. בדרך לכאן, פוגש בו במזנון סגן שר האוצר איציק כהן, ומנשק את זקנו: "המזל שלנו, שגרת באופקים והתחככת שנים עם הספרדים. היית ונשארת איש ציבור משלנו שאוהב לעזור לאנשים", הוא אומר לו בסימפטיה היוצאת מן הלב. בשבתו במשרד האוצר, הוא יודע על מה הוא מדבר.

כעת יושב גפני בלשכתו, פושט את מקטורנו – אם ניתן לקרוא כך לחליפתו הארוכה והפשוטה, ומתרווח לרגע בכיסאו. מהעימות הבלתי-שגרתי עם נהרי, עדיין לא היה לו זמן להתאושש כדבעי.

כשהגיע מתנשף ללשכתו, המתינו לו בכניסה בכירי לשכת שר האוצר לדיון דחוף. כעת, ברגע של מנוחה, סיגריה חפוזה – ללא תוספת מס – תחובה בפיו. אצל גפני, אחרי שנורית הירייה, לא האקדח אלא הסיגרייה, מעשנת. סוג של שחרור שלאחר סיום הקרב. דא עקא ובתפקידו הנוכחי, גם ברגעי התאוששות שכאלו הוא אינו יודע מנוח. מדיניות הדלת המסתובבת נמשכת. בפתח החדר מתייצב אחד משרי הליכוד, מלווה באיצ'ו רייך, לשעבר ראש מועצת רכסים, עוזרו הפרלמנטרי של גפני בראשית הדרך לפני כשני עשורים, שהוזעק ב'צו 8' מהצפון הרחוק, כדי לסייע.

זקנו הלבן של האיש בעל הניסיון, משרה כובד ראש גם על בני חבורת צד"ל (צעירי דגל התורה), שהפכו את משכן ועדת הכספים לביתם השני. "כשתמצא חמש דקות בשבילי, תקרא לי", מבקש השר הליכודי מהיו"ר החרדי, שמבטיח מצידו להשתדל ולמצוא פירצה בלו"ז. על הכיסא הזה, זמן שווה כסף, וכסף גדול.

עובד עצמאי


אנו יושבים בחדרו - כותב השורות ולצידי מייסד 'בית ספר לפוליטיקה', זקן הפרשנים יעקב ריבלין. שנינו יחד וכל אחד לחוד, הבאנו לידי ביטוי לאחרונה את הביקורת שהוטחה בגפני מכיוון האוצר. כעת, נמצא הפנאי להתבונן בצד השני של המטבע.

באוצר אומרים, שאי אפשר לעשות אתך עסקים. שהם נותנים לחרדים הכל ולא מקבלים ממך כלום. אתה מצידך, אינך מגבה אותם בנושאים כלליים, שאלנו. "ראשית כל", ממהר גפני להבהיר, "אני ושר האוצר בקשרי ידידות מצוינים, אין יום שאיננו משוחחים במהלכו כמה פעמים". על שטייניץ, יש לו רק מילים טובות לומר. הוא מעריך את האיש ומוקיר את העובדה, שלראשונה נראה כאן שר אוצר שלא רק מבטיח להיצמד להסכם הקואליציוני ולא לפגוע בתקציב הישיבות, אלא גם מקיים.

הוא נהנה לעבוד איתו, אך לא מוכן לעבוד אצלו. "צריך לזכור שאני לא עובד אצלו. אני יו"ר ועדת כספים וקודם כל חבר בה. כיו"ר הוועדה אני משמש כפה קולקטיבי לכלל החברים. אני לא מדבר רק בשמי הפרטי.

"שיהיה ברור. אם חברים בוועדה מעלים את נושא הטלת המע"מ על הפירות והירקות, שהוא חשוב מאין כמותו עבור השכבות החלשות אסייע להם. אני הולך איתם יד ביד בנושא הזה, זו חובתי". לשטיקים וטריקים של עקיפת רצון חברי הוועדה, הוא לא ייתן יד. אם תרצו, הוא מייצג בתפקידו את כלל ישראל ולא רק את ר' ישראל. ואת זה אומר האיש, שלאורך כל שנותיו בפוליטיקה, התרחק מתדמית השתדלן המגזרי, תשאלו את ארגוני הירוקים, שגפני הפך ליקירם. אחרי עשרים שנה בכנסת, מעמדו השתנה. לא הלך החשיבה.

שר האוצר כירקן ממולח, שם את הפירות והירקות על המשקל וטען, כי השכבות החלשות תספוגנה רק מאה וחמישים מיליון שקלים מעלות תוספת המע"מ, סכום אותו הוא מוכן לשפות בתחומים אחרים.

גם לזאת מסרב גפני: "אז יהיה פיצוי לשנה שנתיים, ומה אחר כך? בישראל כיום אין רעב, אבל יש עוני. הטלת המע"מ עלולה לגרום לכך שהעוני יהפוך לרעב". שורה תחתונה: ההתנגדות להטלת המע"מ על הפירות והירקות, אומנם אינה ה'יהרג ובל יעבור' האישי שלו, אך הוא מתנגד לה בתקיפות, תוך הענקת גיבוי ליתר חברי הוועדה. שר האוצר ימשוך את החבל לכיוונו, והם לכיוונם. גפני ידאג לכך שיהיה מה שיהיה, החבל לא ייקרע.

מתרפק על זיכרון ימיו הראשונים בכנסת, הוא נזכר במה שאמר אז לשר הפנים אריה דרעי, ששימש בפועל כמנכ"ל של המדינה. גפני בא לבקש דבר מה ענייני ודרעי השיב לו בשיג ושיח רעיוני. "בבניין הזה, אל תדבר איתי על 'קנאות'. אתה שר הפנים, דבר איתי בשפת המקום", אמר גפני לדרעי.

את מה שהוא דרש מזולתו אז, הוא מקיים כיום. מדבר בשפה הנהוגה. בבוקרו של יום, הוא ניהל דיון סוער במהלכו עמד לימין חברי הוועדה ודרש שלא לפגוע בזכויותיהם של החיילים המשוחררים.

זו לא רק שפה, זאת גם השקפה: לא מגזריות אלא כלליות. כזאת שמוצאת מסילות גם לליבה של חברת הוועדה שלי יחימוביץ, בזכות ולא בחסד. ומהו הערך המוסף בכל הסיפור, תשאלו? התשובה פשוטה: היום גפני לימינה. מחר היא לשמאלו. גלגל חוזר בעולם, גם באולם מליאת הוועדה.

מים שקטים


אתה מאיים?, שאלנו. "אני לא צריך להגיע לזה", משיב האיש, שעד תמול שלשום נחשב לגדול הלוחמים הפרלמנטרים. על בסיס אמרתו המפורסמת של הלהטוטן שאול מופז, לא גפני, אלא המציאות, היא שהשתנתה. כשאתה אוחז בידך רובה 'קרבין' עם כדורים חלודים, שפת האיומים היא נשקך היחיד. כשתחת ידך נמצאת 'מזוודה גרעינית' עם קידוד מיידי להפעלה, די במבט עין נוקב, כדי ליישב הדורים.

פעם אחת בלבד הוא השתמש בנשק יום הדין, כשקם ונעל את הדיון, כשהוא "מתנצל בלוחמנות" ומסביר, כי נדרש בפתאומיות לטפל באירוע בלתי צפוי. פעם נוספת הוא מבטיח לעשות בכך שימוש, אם החוק שהוא מציע כאלטרנטיבה לחוק נהרי שכשל, לא יעבור בשלוש הקריאות עד להצבעה על תקציב המדינה. "אם החוק הזה לא יעבור, לא יהיה תקציב", הוא מצהיר.

כדי לעשות זאת, הוא לא צריך לצווח בגרון ניחר כבעבר, אלא פשוט להיעלם מהאזור. לעלות על האוטובוס בקו בני ברק-אור יהודה, שרשום על שמו ולהיאלם דומיה. "שיחפשו אותי שם, באור יהודה", הוא אומר. אם לא יסדירו את תשלום חשבונות החשמל בחוק, גפני יגיע לבתי הספר כדי להדליק נרות. תקציב המדינה? יואיל נא להמתין עד שינוסו הצללים.

בתפקיד הזה, מבחן התוצאה הוא הקובע. את הכסף סופרים במדרגות: על תקציב הישיבות אין צורך להרחיב. כל המוסיף (במלל, לא בתקציב), גורע. לפנינו מונחת הצעת התיקון שאושרה אך אתמול ועל פיה, שיעור מס השכר שהוקפץ באחוז, לא יחול על העמותות. מהחדר יוצאת נציגת הלשכה המשפטית של הכנסת שגיבשה עמו את שינויי הנוסח בחוק ההסדרים, תוך היצמדות להסכם הקואליציוני בסוגיית קצבאות הילדים.

המלחמה כעת היא על 'גזירת המים' שנחשפה כאן לפני חודש ועוררה סערה. האוצר הטביע, גפני מציל ונלחם להגדיל את סך הקוב שיוקצה לנפש ובכך להקל משמעותית על המשפחות מרובות הילדים. בלי רעש ובלי צלצולים מיותרים. מים שקטים חודרים עמוק.

אין לך יום שאין בו הישג שקט לכלל ולפרט. הנה דוגמא מיום האתמול: מבית-החולים לניאדו (שהעמידה לימינו, שימשה ברומטר לנאמנות מצד שלומי אמונים והסיעה המרכזית), פנו אליו והסבירו כי הוראת בג"צ, מונעת מבית החולים להתקשר עם חברות שירותים שהן חברות-בת של קופות החולים. כתוצאה מכך, מתייקרת עלות התשלום לחברות בחמישים אחוזים.

הוא יכול היה להמתין שבועיים עד להעברת חוק ההסדרים ולכלול בו את השינוי המתבקש, אבל בחר באפשרות השנייה. בו ביום הוא הגיש הצעה נפרדת שפוצלה מהחוק, ועשתה את דרכה העצמאית מהוועדה למליאה. לא שמעתם על זה. ככל שזה נוגע לגפני, עדיף גם שלא תשמעו. השתיקה יפה למעשיו. בניגוד למצופה, גם הוא עצמו נראה לא רע, כשהוא מתעטף בה.

ממגננה להתקפה


הכה בחרדי, וקצץ בהוצאות משרדך. זהו המוטו שלנוכח יישומו בפועל, נחרד שר התמ"ת היוצא ישי, ונזעק למלחמת ראש בראש מול מחליפו במשרד, הבולדוזר פואד בן אליעזר. הגיעו הדברים, עד כדי איום מפורש בנקיטת פעולות תגמול בלתי-קונבנציונליות במשרד הפנים, כנגד האינטרסים של תנועת העבודה המתפרקת: "אם תגעו בדברים שלנו", דיבר ישי עם פואד בשפה שהוא מבין: "תשמעו ממני גם בנוגע לעניינים שלכם".

בפרשה שלמענה נזעק ישי, יש כדי ללמד על הגלותיות שבה שרוי הציבור החרדי, כאשר גם תקציב שמעוגן בקריטריונים ומהוגן מיסודו, אפילו על פי הפרמטרים החילוניים, נשלל מאיתנו ברגע שהדבר מתאפשר.

ביום שבו עזב את לשכת התמ"ת המפוארת, בואכה ללשכת הפנים המוזנחת, ישבתי עם יו"ר ש"ס, שנפרד בצער מבכירי משרדו, כשהוא מונה בגאווה את רשימת הישגיו. בראשם, עמד הסיוע לתעסוקת הנשים החרדיות. הדברים אמורים, לא רק בסיוע להקמת מרכזי התעסוקה בערים החרדיות, הממומנים 'פר עובדת' על ידי משרד התמ"ת. על כל אלה, כבר נכתב די והותר, כמעט ביחס של כתבה לכל עובדת. מתחת לפני השטח מדובר בהרבה יותר מכך. בתמיכת מערכת תעסוקת הנשים החרדיות, ביסודות איתנים של סיוע רב-מערכתי, כזה שנבנה במשך הקדנציה האחרונה במשרד התמ"ת לבנה אחר לבנה.

יסוד איתן שכזה, היה הצהרוניות. "אתה לא יכול לבקש מאם חרדית, לצאת לעבודה כשילדיה שחוזרים בשעות הצהריים מהחיידר ומבית הספר זקוקים לה", הסביר אז ישי, לראשי אגף התעסוקה, כשהורה על הקמת מערך צהרוניות, שיאפשר לאמא העובדת להתרכז בתעסוקתה, בה בשעה שילדיה נהנים ממנה חמה וממומנת.

מבלי להיכנס לתתי-הקריטריונים, ההקבלה הייתה ברורה: בערים בהן ניתן סיוע לתעסוקת הנשים העובדות, ימומן גם מערך הצהרוניות. כמה פשוט להבנה, כך קשה לביצוע. כמו בכל תהליך שבקצהו מימון תקציבי, הדרך להשמת היוזמה בשטח לא הייתה קלה. אך בסופה של קדנציה, יכול היה ישי להתרווח בנוחות בכיסאו, להישיר מבט ו'להצהיר': "עשיתי את זה".

הלך השר, ניטל מוראו מהפקידים שהחליטו לשנות סדרי בראשית. כדי לעשות זאת, אין צורך במפץ גדול, די בשינוי קריטריוני קטן. הפרמטרים החדשים שהוגשו לאישור הממשלה, העדיפו ריחוק גיאוגרפי, על פני ריחוק חברתי, סוציו-אקונומי. על פי תבחינים אלו, היו אמורים כל היישובים החרדים, לא להיכלל עוד במסגרות הערים שהמשרד מממן בהן את הצהרוניות.

אם בנושאים הנוגעים לציפור הנפש, כגון תיקצוב עולם התורה, המלחמה היא לא רק כספית אלא גם תודעתית, בהסברת פשר התיעול התקציבי, למחוזות שהחילוני הממוצע אינו מבין את עצם צורך קיומם, הרי שכאן שונים הדברים בתכלית. נערי האוצר ופקידי התמ"ת, הם ולא אחרים מצהירים תחת כל עץ רענן, על הצורך בעידוד תעסוקת הנשים החרדיות. והנה, כשמגיע הדבר לכדי מימוש, לא רק שהתיקצוב אינו בהתאם, אלא אפילו מה שכבר ניתן, ניטל.

"למה אתם עושים את זה? הרי זהו אינטרס שלכם?", שאל ישי. תשובה של ממש הוא לא קיבל. מענה לעומת זאת, ניתן רק לאחר שאיים. פואד שמע והפנים.

ישי נשם לרווחה. אנחנו לא. זהו רק עניין של זמן, עד שיימצא הקריטריון החרדי הבא שיקוצץ באבחה. הריטואל ידוע מראש: שוב נידרש ל'תחנונים מאיימים', שראשיתם כותרות מצוקה וסופם הודעות קרדיט.

חשיבה יצירתית יותר, הייתה גורמת לנציגינו היושבים על השיבר, לעבור ממגננה להתקפה. אם פואד היה יודע מלכתחילה, שהאינטרסים של העבודה מוטלים בספק תחת שלטון שרי ש"ס, היה האיש חושב הרבה יותר מפעמיים, לפני שהיה מאשר את הקיצוץ בבשר החרדי החי.

אבל כמו בגין המנוח ויחסו האדיב - על גבול המתרפס, למפא"יניקים ולאינטרסיהם הממשלתיים, כך גם נציגינו. מהלכים על קצות האצבעות, חוששים מהצל של עצמם. דוב טרף כמו פואד, מריח פחד שכזה מקילומטרים. נעיצת הטלפיים בכבשת הרש החרדית הנרעדת, הינה חלק בלתי נפרד משרשרת המזון, במרחב הטבעי של הג'ונגל הפוליטי.

בפעם הראשונה שבה ייווכח שר חילוני עויין, כי גם במשרדים החרדים, הקריטריונים הנוגעים לענייניו ולענייני חברי מרכז מפלגתו מוטלים בספק, יילמד מאזן האימה ויופנם. עד שזה יקרה, נוסיף שוב ושוב להיאבק על מה שכבר הושג, חדשות לצהרונים.

חוטפי הקרדיט


הצחיחות האופוזיציונית מהקדנציה הקודמת, פינתה את מקומה השתא הכא, לפריחה קואליציונית. לכל איש יש תפקיד וניתן היה לצפות, כי הקרדיטים ינותבו בהתאם. המלחמה על הקרדיט, יכולה להתקבל בהבנה ככל שהטוען לכתר מצוי במרחק נגיעה. אך דומה שלאחרונה, דווקא בעת שניתן היה לצפות לדעיכת המריבות, נחצים כל הגבולות. "ביוזמת ח"כ הרב מקלב, ניתנו הנחיות לגורמים במשרד הפנים לתקן את נהלי אשרות הכניסה לתלמידים המגיעים מחו"ל לא"י", לימדה הכותרת ב'יתד נאמן' ביום שישי האחרון.

עד היום, נאלצו בחורי הישיבות בני חו"ל, לשלם בכל כניסה ויציאה מחדש, על אשרת ה'אינטר ויזה' שאיפשרה את שהייתם בארץ. בנוסף, האשרה עצמה ניתנה לשנתיים בלבד לכל היותר ותלמיד-הישיבה קיבל אותה, רק כעבור ארבעה חודשים מהגעתו לישראל, לכל המוקדם. בעקבות כך משרד החינוך לא תקצב את תלמידי חו"ל באופן מיידי, וגם לאחר הסדרת התקצוב, היו חלים שבושים תקציביים, בכל פעם שהתלמיד שב לביתו בחופשת בין הזמנים.

הזעקה נשמעה מכל עבר. הנהלת ישיבת מיר, בראש רשימה ארוכה של מנהלי מוסדות בהם לומדים תלמידי חו"ל, פנתה בתחינה של ממש, לנוכח ההשלכות התקציביות של התקנות הדרקוניות.

כשנציגים משלנו יושבים בצומת קבלת ההחלטות, דין הזעקה שתישמע. על פי הנחיית שר הפנים ישי האמון על התחום, האגרה לא תשולם עוד על כל יציאה, וגם הוויזה עצמה תינתן לשלוש שנים תמימות. היכן התקיימה פגישת מנהלי המוסדות בצוותא עם יועץ שר הפנים ליאור שחר, שהביאה לקבלת ההחלטה? במקום הטבעי בו מתרכזות בעיות החינוך החרדי: בלשכת סגן שר החינוך פרוש. הוא שפנה לישי בשם המוסדות. יוזמה נאה, שזהות ברורה של מבצעיה, בצידה.

החליט מי שהחליט, שהקרדיט מגיע ליו"ר הוועדה לפניות הציבור. נכון, ישנו קשר בין מקלב לנושא האמור. אין לך נושא של פניות ציבור שמקלב אינו מעורב בו, לאו דווקא בגלל התפקיד, אלא בעיקר בגלל מבנה האישיות. אבל מכאן ועד נטילת הבעלות על היוזמה, הדרך רחוקה.

בקונסטלציה מקבילה, לא היה עולה על הדעת ליטול את הקרדיט מגפני על מהלך שהוביל בוועדת הכספים, אך ורק בשל העובדה שח"כ אחר מסיעת דגל התורה, פנה אליו או שוחח עמו בעניין.

'האיש של האזרח הקטן', אינו היחיד שיצא השבוע קטן משהו. יוזמה נוספת שיצאה בשבוע שעבר מבית מדרשם של ישי ופרוש, הביאה לכדי הבנה מקילה, על הענקת אישורים למוסדות החינוך החרדים, לתקופה של חמש שנים. גם כאן, זהות העוסקים בנושא ידועה. גם מועד המפגשים שהתקיימו מול צמרת משרד החינוך. עם עובדות, אי אפשר להתווכח.

והנה, לא הפלא ולא פלא, בביטאון האגודאי (ולא 'המבשר') הופיעה ידיעה ממנה השתמע, כי מי שאחראי להישג, אינו אחר מאשר ח"כ יענק'ל ליצמן. אילו היה מדובר בגורם אופוזיציוני עלום שם ומעש, ניתן היה להבין את פשר הבולמוס הקרדיטי. אבל לא בזאת עסקינן. ליצמן, כך דומה, הפך לגורם חרדי מאוזכר ומוחמא, שרק יו"ר ועדת הכספים יכול להתחרות בכותרות שהוא מייצר.

על יכולותיו במשרד הבריאות, אפילו פרוש וביטאונו לא חולקים. תוצאות הביניים של תקופתו הקצרה במשרד, זיכו אותו בצל"ש מארגון הבריאות העולמי. פשיטות הקומנדו הגוראי על בתי החולים, מעפולה ועד אילת (הטיסה הלילית בקרוב. לתשומת לב רופאי משמרת הלילה בביה"ח יוספטל), ממשיכות לספק כותרות מידי יום ביומו. ליותר מזה, הוא לא היה יכול לחלום.

אז נכון, ליצמן פעל. לפני כחודש דיווחנו על ההוראה שנתן לאפשר הענקת רישיונות בריאות לתקופה של חמש שנים, מבלי שיהיה צורך בחידוש מידי שנה בשנה. שיהיה לבריאות, אבל להחלטה שנפלה במשרד החינוך, כל זה אינו נוגע. הקרדיט ניטל וניתן לאחר.

היום זה מקלב וליצמן, ומחר גפני וישי. ח"כינו, ובעיקר דורשי טובתם (יח"צנים בשכר ומתנדבים למיניהם), חוטפים כל הישג ומתהדרים בנוצותיהם של אחרים. הקואליציה מרובת-הג'ובים, מאפשרת להם להתהדר במעשה ידיהם, אך הם אינם מסתפקים במרובה ונוטלים קרדיט גם על מלאכת חבריהם.

ועל כך בדיוק נאמר: תפסת מרובה, לא תפסת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!