שלושת הספרים • דרכו של אהוד ברק לכס השלטון

בתחילת חודש יוני 1996, התיישבו להם באחד ממשרדי הממשלה שלושה שרים בכירים, היה זה ימים ספורים לאחר הבחירות שבהן הביס בפער מזערי בנימין נתניהו את שמעון פרס, בעוד חבריהם למפלגת העבודה החבוטה טרם הפנימו ועיכלו את ההפסד המר, ישבו השרים ותכננו את המטרה הבאה, היו אלו השרים בנימין [פואד] בן אליעזר, עוזי ברעם ואברהם [בייגה] שוחט. לזכותם ייאמר שהם מהר מאוד הבינו את מצבם ולכן היה חשוב להם מאוד להכין ולתכנן את עתידם, המטרה הבאה שלהם הייתה הפלתו של נתניהו מראשות הממשלה.

מכל האישים הבכירים והשרים היוצאים, הם הבינו שהיחיד שיכול להביא לכך זהו שר החוץ היוצא והרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק, הם הזמינו עצמם לפגישה חשאית עימו ובה הם הודיעו לו שהם מעמידים עצמם לרשותו במרוץ העתידי על ראשות מפלגת העבודה ולראשות הממשלה הבאה.

הם הגיעו למסקנה שבעידן החדש של בחירות ישירות - חובה לשווק לציבור מועמד שייראה טוב ציבורית, עידן המנהיגים הישנים של פעם כבן גוריון ואשכול, שלא באמת עניין אותם מה חושב הציבור, כמו שהיה נוהג לומר בן גוריון: "הציבור לא באמת יודע מה טוב עבורו, אני אחליט מה טוב לציבור ואעשה זאת בשבילו..." כבר עבר מן העולם, בשביל זה חייבים להיפטר מכל הדור הוותיק של המפלגה ולהתחיל לקדם את דור הביניים, הדור שנולד עם קום המדינה ולחם במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, המתאים מכולם היה אהוד ברק.

בשביל רבים וטובים במדינה אהוד ברק היה התגשמות החלום הציוני, כבן להורים שעלו ארצה בעליות הראשונות והתגוררו כל ימיהם בקיבוץ, ארבעת ילדיהם לאחר שגדלו ועסקו בבחרותם בעבודות כפיים במטעי הקיבוץ ו"חרשו במו ידיהם את הארץ" התגייסו לצבא ולחמו ביחידות המובחרות, מכל הילדים היה זה אהוד הבכור שהעפיל בסולם הדרגות ועבר בכל מסלולי הקצונה כשהוא זוכה לצל"שים ולעיטורים רבים, מה שהפך אותו ללוחם המעוטר ביותר בתולדות צה"ל עד היום, ועד שהגיע לראש הפירמידה כרמטכ"ל ה-14.

כבן טיפוחיו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין היה זה אך טבעי שדקה לאחר שפשט את מדיו וסיים את חופשת השחרור שלו, החליק היישר לכהונת שר הפנים, ולאחר הירצחו של רבין שודרג על ידי פרס לתפקיד שר החוץ. כעת, לאחר תבוסתו של פרס, הועיד ברק את עצמו והועידו אותו חבריו להמליכו למנהיג השמאל החדש.

כעת, משסומנה המטרה - כל הדרכים היו כשרות בשביל להגיע אליה...

הספר הראשון
מערכה זו הייתה קיצונית ואכזרית ביותר, אבל אהוד ברק הוכיח לכולם שהוא עקשן גדול ושום דבר לא יסיט אותו מכוונתו להיות ראש ממשלת ישראל...

ראשית היה עליהם לסלק מהמרוץ העתידי לראשות העבודה כל מתמודד פוטנציאלי שעלול לקרוא תיגר על מנהיגותו של ברק, מבין כל השרים והח"כים הצעירים מי שיכל יותר מכולם לאיים על בחירתו של ברק היה שר הפנים היוצא חיים רמון. רמון הפוליטיקאי הוותיק והמשופשף מבין בני דור הביניים וההנהגה העתידית של מפלגת העבודה, היה עד לפני הבחירות המועמד הכמעט וודאי לרשת את מקומם של פרס ורבין, האיש שבעבר התבטא עליו יצחק רבין ש"הוא קורץ מחומר שממנו קרוצים ראשי ממשלה...", היה עד לפני חודש בשיא פריחתו, לאחר שבתפקידו הקודם כשר הבריאות הוביל את חוק הבריאות הממלכתי, התפטר בשבילו מממשלת רבין והביס בבחירות לראשות ההסתדרות את כל המערך המשומן של וותיקי העבודה - תוך שהוא יוצר חיבורים בלתי אפשריים בין סיעות מר"צ וש"ס, סיכם עם יצחק רבין שעות ספורות לפני שנרצח על חזרתו ללא תנאים למפלגת העבודה ולממשלה, לאחר הקמת ממשלתו של פרס מונה לשר הפנים ובכל התקופה היה מהמקורבים ביותר לפרס.

כעת, לאחר המפלה בבחירות, עלה חששו של ברק שרמון יארגן את מחנהו וינסה להשתלט על מפלגת העבודה, ברק וחבריו היו נחושים לסלק בכל מחיר את רמון מדרכם, הם ניצלו את העובדה שבמערכת הבחירות שהסתיימה זה עתה כיהן רמון כיו"ר מטה ההסברה וכאחראי הראשי על אסטרטגיית ההרדמה שהובילה העבודה במערכת הבחירות, והחליטו להפיל עליו את כשלון העבודה בבחירות.

מבלי שיהיה לרמון זמן לתגובה ולהתארגנות, שוכנעו 3 כתבים ופרשנים מהבולטים שהיו בשוק לכתוב ספר על מפלתו של פרס, מבלי שכל הנוגעים בדבר היו מודעים לכך - דאגו גורמים עלומים בראיונות ובעדויות מתוך מטה העבודה להסביר לכולם איך רמון דאג כל הזמן להרדים את המערכה ולא שעה לתחינותיו של ברק שדרש תגובה הולמת וחריפה יותר כנגד המטה המשומן שהפעיל אביגדור ליברמן עבור בחירתו של נתניהו.

לא שלא היה בזה מן האמת, וכפי שבמבט לאחור סבורים רבים מן הפרשנים שסיקרו אז את מערכת הבחירות הקשה ההיא, אלא שלהפיל את כל האשמה על כתפיו - רחבות ככל שיהיו - של איש אחד ברור שאין זה מוצדק, בפרט שבמקביל הם הוציאו צח ונקי את אהוד ברק, שכיהן כיו"ר המטה האישי של פרס בבחירות, אין ספק שזה היה נראה מכור מראש.

חודש לאחר הבחירות יצא לאור הספר המדובר - "ההתאבדות" הם קראו לו, ובו סומן ה"אשם" העיקרי במפלתו של שמעון פרס - חיים רמון, שהיה עד אז נער הזהב של המפלגה. בספרו שיצא בשנה האחרונה מעיד העיתונאי בן כספית, מי שחתום יחד עם חנן קריסטל ואילן כפיר על הספר המדובר, שלאחר שקרא את הספר הוא לא הבין בדיוק את הקשר בין החומר שהוא הביא לעורך הספר לבין מה שיצא לאור בסופו של דבר, כספית משום מה לא טיפל בעניין כמו שהוא יודע לטפל בנושאים שכן מעניינים אותו [ע"ע פרשת הרפז אשכנזי ועוד, מ.ב.], וכך נחסמה לעת עתה בפני רמון האפשרות לקרוא תיגר על מנהיגותו העולה של אהוד ברק.

רמון המושמץ אמנם ניסה להגיב, ובראיון נרחב שנתן לעיתון ידיעות אחרונות ניסה לצייר את התמונה כפי שהוא רואה אותה, זמן קצר לאחר מכן אף יצא ספר נוסף של עיתונאית הערוץ הראשון קרן נויבך, שעשתה חסד עם רמון והביאה עובדות אחרות ומהימנות, אך היה זה מעט מידי ומאוחר מידי, הקריירה של רמון נבלמה.

המטרה הראשונה של אנשי אהוד ברק הושגה איפוא, רמון הודיע שאינו מתמודד על ירושת פרס ואינו תומך באף אחד מהמועמדים, לשאלת הכתבים מה הוא מתכוון לעשות בימים של עד הבחירות ענה להם בפשטות שהוא הולך לים...

הספר השני
המתמודדים האחרים שחפצו לזכות בבכורה, לא היו בעלי שיעור קומה, כאלו שיכלו להתחרות במערכת שהפעיל אהוד ברק, לקח אמנם לברק זמן רב 'להסביר' לפרס שעליו לפנות את כיסאו, וכשפרס כמו פרס סירב להבין והתעקש להישאר בתפקידו, נעץ בו ברק את שיניו הארוכות, בסביבתו של פרס עוד נהגו להשתעשע ברעיון להכתירו כנשיא המפלגה, אך גם רעיון זה נפל בעוד השפלה אחת מיני רבות שעבר שמעון פרס... כשהשיא שלה היה נאומו בפני מרכז מפלגתו בו הוא טען בתוקף שאינו דורש לעצמו לא כבוד ולא שררה, אלא שבנאומו פרס עשה טעות אחת יותר מידי, כשהפנה לקהל שאלה רטורית: האם אני הפסדתי? האם אני לוזר? פרס שהיה בטוח שיקבל קריאות עידוד מהצירים נאלץ לשמוע אותם שואגים לעברו כןןןןןן...

כעת סולק מדרכו של ברק מכשול נוסף... בבחירות שנערכו בתחילת 1997 זכה ברק ברוב ניכר של 52% מן הקולות, כשיתר המתמודדים - יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה - מתחלקים ביניהם ביתר הקולות.

הבחירות לראשות העבודה היו המטרה המשנית ואמצעי להגיע למטרה הראשית שהיא ראשות הממשלה, לשם כך היה על ברק לסלק מן הדרך את האויב הגדול - בנימין נתניהו...

שוב שוכנעו הסופרים לתרום את חלקם הצנוע, שוב היה עורך ששינה את חלק הארי של הספר, ושוב יצא ספר חדש לאור, הפעם היה זה על ראש הממשלה, "נתניהו – הדרך אל הכוח" נקרא הספר החדש, תמונת השער של הספר הסגירה את מטרותיו העלומות של עורך הספר, בתמונה נראה נתניהו נואם כשהוא מיוזע ומצדיע בסוג של מועל יד... מי שבחר את התמונה הזו - כיוון למשהוא מאוד מסוים... הספר שהיה אמנם מקצועי והביא סיפורים מעניינים שרובם לא סופרו עדיין על נתניהו, הכיל בנדיבות לצד מעלותיו וכישרונותיו של האיש גם ביקורת חריפה עליו, כי אין ברירה, חייבים להכפיש אותו בשביל להפיל אותו מהשלטון...

מטרה נוספת הושגה...

הספר השלישי
נותרה רק המטרה המרכזית: להביא לעם היושב בציון את תכונותיו הנעלות של מי שאמור להיות מנהיגו... שוב שוכנעו הסופרים... הפעם זה כבר לא היה קל! בן כספית סירב להשתתף בפסטיבל, לא מאהבת נתניהו חלילה - אלא מטענות של חוסר מקצועיות וחוסר זמן, אך גם לזה נמצא פתרון, כל סופר התבקש לסקר חלק אחר בחייו מלאי העשייה של יו"ר האופוזיציה, כשהעורך התחייב לערוך את העבודה לכריכה אחת מושלמת, הסופרים הוותיקים נפלו בפח, וזה בדיוק מה שהיו צריכים אנשי ברק, חומר כתוב שיהיה ערוך כרצונם ולטעמם הטוב...

וכך, זמן קצר לאחר מכן, יצא לאור הספר השלישי בסידרה, הספר שבעריכה נקרא: "אהוד ברק" שונה ברגע האחרון על ידי מאן דהו ל"אהוד ברק החייל מספר אחד", שוב היה זה בן כספית שהתרעם ועורר מהומה, אך זה כבר היה לאחר מעשה כיוון שכבר הוזמנו הגלופות והספר הודפס...

לימים כאשר יצא הספר במהדורה שנייה, הביט בו שוב הסופר הוותיק והבין שהפעם באמת "עבדו" עליו, פרקי הספר העוסקים בקריירה הצבאית והפוליטית של ברק שונו עד בלי הכר, העורכים הפכו את ברק לגנרל מעוטר עטור ניצחונות, אינטלקטואל מבריק ופסנתרן מוכשר, כשתורגם הספר לרוסית – ללא הסכמת הסופרים - נוספו בו פרקים "מעניינים" נוספים...

כמו שכבר כתבנו בהתחלה, המטרה הייתה קדושה ובשבילה נחצו קווים אדומים רבים, במערכה זו הושקעו כספים אדירים שעד היום איש לא יודע מאין הושגו, חקירות רבות נערכו בנושא והן נסגרו אחת לאחת בזכות שתיקתם הרועמת והאדיבה של ראשי המטה. בליכוד - מפלגת השלטון באותם ימים - הבינו שיש כאן משהוא מסריח... אך לא היה להם הרבה מה לעשות, סגן השר מיכאל איתן חקר בנושא וכינס מסיבות עיתונאים כמעט על בסיס יומי, בהן הוא טען שיש כאן קניית שלטון בכסף, אף אחד לא הקשיב לו, העיתונאים בזו לו וכינו אותו "טרחן" ואף אחד לא ההין לעשות תחקיר אמיתי על העניין...

במבט לאחור מכים עיתונאים רבים על חטא בכך שהם ידעו ובכל זאת היו חלק מקשר השתיקה בנושא, אבל השנאה העזה לראש הממשלה נתניהו והרצון הכביר לראותו מודח מתפקידו סימאה את עיניהם של רבים מהכתבים והפרשנים, והם נתנו את ידיהם לברק ואנשיו לעשות ככל העולה על רוחם...

בשביל להגיע אל מטרתו היה על אהוד ברק לטפל בבעיה נוספת: הציבור החרדי, וברק כמו ברק לא ראה אף אחד ממטר, ולשם כך הוא פתח במלחמה חסרת פשרות כנגד ציבור שומרי המצוות - הציבור שהיה השותף העיקרי לקואליציית נתניהו.

על מערכה קשה זו, ועל התהפוכות הפוליטיות הנוספות שאפשרו בסופו של דבר את בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה - השבוע בדיוק לפני 15 שנה [18 למאי 99, מ.ב.], בכתבה הבאה אי"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!