השחיתות: ״לא עכברא גנב - חורא גנב״ • טור

פרשת הולילנד: מעבר לגזרי הדין החמורים ביותר, כמעט ללא תקדים, של כבוד השופט דוד רוזן בבית המשפט המחוזי בת״א. אמירותיו הנחרצות והחדות הכו בתדהמה לא מובנת את הציבור ככלל והקהיליה המשפטית כפרט.

העובדה שכבודו קיבל רק בדיעבד ובלי רצון את עסקת הטיעון עם שולה זקן, הצטרפה להרגשת המיאוס והחומרה בהן ״כבודו״ ראה ובחן את הדברים, מכאן מסקנותיו וגזרי הדין החמורים.

השופט הוותיק אמנון סטרשנוב נותן סיכוי סביר לערעור שבוודאי יוגש, רק בגלל הנחרצות והאמירות הקשות ללא תקדים. בבחינת: ״בי״ד שכולו פסק חייב - יצא זכאי״. אין לו ל״כבודו״ ולו מילה אחת של רחמים, חמלה או הבנה שבדיעבד למצעד הנאשמים שהובאו לפניו, וכנראה שבצדק. המסכת העגומה שנפרשה, ״השיטה״, העברות הכספים שנעשו במחשכים והוארו באור יקרות, מעטפות המזומן, מימון הסיגרים הקובנים, הנסיעות לחו״ל במחלקות פאר עם בני המשפחה, בקיצור: הציניות והנהנתנות, היו לצנינים בעיני ״כבודו״ ובצדק! הציבור והחברה כולה, מאסו ומואסים ב״מאכערים״ למיניהם שהשתלטו על כל חלקה טובה. בלשון נקייה 'שתדלנים', במאמא לשון 'מאכערים'. אותה גברת בשינוי אדרת.

מה ש״כבודו״ במגדל השן של אולם המשפט, ואו באקדמיה לא יודע, וודאי שמעדיף שלא לדעת. מדינת ישראל בעשור השביעי להקמתה חייבת, מוכרחה, צריכה, זקוקה כסם חיים, כנשימת אוויר לנברא, לכל המאכערים לסוגיהם ולמיניהם.

מדינה מתפתחת, מדינה שמגדירה עצמה כמדינת רווחה, חייבת כאוויר לנשימה יזמים ומשקיעים. כלכלה המתבססת על תעשיות היי-טק, תעשיה המתבססת על טכנולוגיות מפותחות ולא על גידול תפוזים ו״שנור״ חייבת הון והרבה.

מדינה ששואפת להגיע לעצמאות כלכלית, לפיתוח מואץ, לשיפור רמת חיי תושביה, להצטרפות לבריתות כלכליות אירופאיות, חייבת להישען על ארבעה עמודי תמיכה מסורתיים.

1. ״הון אנושי״ קיים בשפע בישראל.
2. ״הון עצמי״ כתוצאה ממקורות הכנסה עצמיים. מחצבים, מכרות, נפט, שרותים פיננסים ו/או שירותי נמל והובלה בינלאומיים, אין בישראל לצערינו. קיימות הכנסות ממקורות אנרגיה חליפים-גז, תיירות, חקלאות, אך מעט. לא מספיק בכדי להתניע את הקטר שימשוך ויממן את הפיתוח והקדמה, וודאי לא בכדי לקדם שיפור ברמת השרותים לאזרח, לאור ההוצאה הענקית לבטחון ובטחון סוציאלי שנפגע קשות בשנים האחרונות.
3. מערכת משפט מסודרת ומערכת רישומים מדויקת. האפשרות לתבוע ולהיתבע. קיים בישראל.
4. יעילות שילטונית, ומינימום בירוקרטיה. קטסטרופה ישראלית בהתגלמותה.

בישראל, משנותיה הראשונות, הונצח עיוות שהוטבע בד.נ.א. שלה, הינו בלשד עצמותיה, כמעט ללא תקנה. פרוטקציה ופרוטקציונרים. ישנם שווים, אך ישנם ״שווים הרבה יותר״. מתקופת 'הפנקס האדום' שהקנה עבודה וזכויות עודפות לחברי ההסתדרות הכללית ולא לאחרים, עבר לפנקסו של שר האוצר המיתולוגי פנחס ספיר שהקים את התעשיה בישראל - אך מכר אותה בזול למקורבים וגבירים ללא שום אמת מידה או שיוויון, שיטת הגניבה ״למען המפלגה״, בשנות ידלין ועופר המנוח. דרך שיטת ״המקורבים והעסקנים״, חברי מרכז המפלגה לדורותיהם. כיום זה ״חבורת הון-שלטון״.

המדינה חייבת את היזמים, את ההון הזר ואת הידע המקצועי. היזמים רוצים ומעוניינים. אך נואשים מול המפלצת הביורוקרטית שיצרנו במו ידינו במדינתינו. הרגולציה האימתנית, הפחד המצמית משתק כל פקיד מאימת תתי הסעיפים והתקנות מתקופת המנדט הבריטי ואלו שנוספו ושיתווספו, השתלטו על חיינו ועסקינו. המציאות מכתיבה לכל פקיד וביורוקרט מצוי ״שב ואל תעשה״ עדיף. כל מי שמנסה ״להגדיל ראש״ בשלב מסוים, במוקדם או במאוחר חוטף ״קפד ראשו״ מיועץ משפטי או נבחר ציבור.

יצרנו מפלצת אימתנית שמסכלת וחוסמת כל יוזמה, באמצעות אין סוף דרישות. ניירת, חתימות, אישורים, וועדות, לכל אישור-פקיד משלו. לעיתים הוא חולה, לעיתים הוא חסר, לעיתים סתם לא בא לו, ולעיתים הוא חותם- מאשר. נשרף יום עבודה, לעיתים שבוע. האדם הנאור המוכר לנו מבית מדרשו של כבוד הנשיא לשעבר אהרון ברק - כושל מול המפלצת, שלעיתים הוא עצמו חלק ממנה בתפקידו היומיומי ולמחרת הוא נצרך לה, גם הוא עומד נואש. כל אחד ואחת מאתנו מכיר את ההרגשה ובאופן אישי. כולנו ניצלנו והשתמשנו בחבר של, מכר של מכר, שכן של ״הדודה מחדרה״, בכדי לקבל אישורים נדרשים ולצלוח תלאות ביורוקרטיות במסדרונות השלטון המקומי, קופ״ח, חברת חשמל, מוסדות חינוך ועוד. כך העסק עובד לצערינו.

תארו לעצמכם משקיעים-יזמים זרים, חברות ענק זרות הבאות מלאי רצון טוב, שנתקלות בכל צעד ושעל במפלצת האימתנית, חלקם מתייאשים ונוטשים. למזלנו, חלקם מכירים ״חבר של חבר״, פוליטיקאי הזקוק ל״סיוע״, פקיד בכיר לשעבר השוחה במסדרונות השלטון כבביתו הפרטי, כך נוצרה שיטת ״המאכערים״. בלעדיהם אי אפשר, קטיגורית! ה'מאכערים' לא מתחבאים. הם יושבים במשרדים מפוארים, מעשנים סיגארים יקרים, ומקיימים פגישות במסעדות יוקרה. הם חבויים תחת שלל שמות שהמכנה המשותף שלהם ״מאכערציה״. לא ייצור, לא עשייה, לא בנייה, ״קידום אינטרסים״. ״שיווק קשרים אישיים ככישורים״. כשיש קשרים לא צריך פרוטקציה ולהיפך. מדינת ישראל של המאה ה-21 ללא המאכערים תהפוך חיש מהר למדינת עולם רביעי. ללא השקעות, בלי יזמים, נטולת הון זר. אלה העובדות הכואבות.

לכאורה שורות כואבות אלו היו צריכות לעמוד לזכותם של מורשעי פרשת הולילנד. ללא שיטת ה״מאכערציה״, ירושלים לא הייתה נבנית. זו הדרך שבה מקדמים תוכניות ופרויקטים בישראל, זו המפלצת שהקמנו על עצמנו. על זה אמרו חז״ל ״לא עכברא גנב - חורא גנב״, המציאות יוצרת את הצורך, הצורך קובע את המציאות.

רק שמפלצת, כמו מפלצת, היא גודלת, מאיימת ומשתלטת גם על ״יוצריה״. היא לא עוצרת, אין לה קווים אדומים, הסיאוב השלטוני אין לו גבולות, כשמתחילים לעשות ״לביתי״ ולא על פי חובת תפקידי - מאבדים את הפרופורציות. כשהאזרח הקטן שבשמו ועבורו נבחרים לתפקיד הופך להיות המקפצה שעל גבה הנהנתנות הופכת לדרך חיים - אין גבול. נאבדות הפרופורציות. כך הוקמה ה'מפלצת' שהשתלטה על קו הרקיע בירושלים - ״פרויקט הולילנד״.

האם אפשר לשנות? בטח! לא בדורנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!