מושב טוב ישבת • תולדות היישוב היהודי במירון

"אני זוכר, כאשר בית הכנסת הקטן שלנו - שגודלו לא עלה על בתי המגורים - נעשה צר מהכיל, התכנסו חברי המושב והחליטו כי הגיעה השעה לבנות בית כנסת חדש. אך לשם כך נזקקנו למשאבים רציניים. מכיוון שעסקנו בחקלאות וברשותנו היו מטעי פירות שונים, היינו מוכרים אותם לצורך שיווקם ל'תנובה'. הוחלט איפוא על דעת כולם, כי כל אחד יפריש 2.5 אגורות מהתמורה שהוא מקבל מ'תנובה' עבור כל ק"ג פירות, והכסף המצטבר ישמש בסיס לבניית בית הכנסת... ארגונים נוספים כמו הפועל המזרחי נרתמו אף הם בתקציב וכך קם בית הכנסת ועמד על תילו".

הדובר הוא הרב יעקב טננבוים, מחלוצי הכפר וממייסדיו, זקן מושב מירון, יהודי יקר ונחבא אל הכלים, אינו יכול לשכוח את הרגעים בו החליט להצטרף לגרעין 'מורשת' ולהקים על הכפר הנטוש שהפך לגבעת טרשים, את היישוב מירון. במלאות ששים וחמש שנה ליסודו של המושב, הוא משחזר את ימי ה'בראשית' שלהם, שהיו קשים בכל המובנים.

אבל לפני כן, קצת רקע היסטורי על היישוב במירון לפני שנות דור: לדעת החוקרים, מירון שבגליל העליון, היא העיר 'מרום' שאת כיבושה חקקו המצרים בתחריט בארמונו של רעמסס השני במצרים העליונה. בתחריט רואים מצודה כבושה ועליה בכתב חרטומים 'מרום'. משערים כמו כן, כי המעיין הסמוך למירון הוא 'מי מרום', שעליו התחולל הקרב הגדול בימי יהושע בן נון. יוסף בן מתתיהו ביצר את המקום בימי המרד ברומאים, והוא קורא לו בשם 'מירות'. לאחר החורבן, התיישבו במקום זה משפחות כהנים, ביניהן משפחת יהויריב, ששירתה בבית המקדש.

לימים, שימשה מירון כמקום תורה ותפילה, ובה חי ופעל רבי שמעון בר יוחאי. עד היום, מצביעים על שרידי בית הכנסת מתקופת המשנה שהוקם על ידו. בימי הביניים, שימשה מירון כמקום קדוש ממדרגה ראשונה, בשל הקברים הקדושים הנמצאים לפי המסורת בתוכה, והודות לעליות ההמוניות לקברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, מערות הלל ושמאי ועוד.

בגמרא במסכת ראש השנה (י"ח ע"א) נאמר: כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון:
מאי כבני מרון? ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון. רש"י מסביר על כך: "כמעלות בית מרון - הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך. הפולקלור היהודי מספר, שלגם מירון הקדומה היו מעפילים דרך שביל תלול וצר, ואולי לכך התכוונה הגמרא, כפי שנאמר גם בתפילות המוסף שבימים הנוראים, 'וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון'...

למרות דלדולו של הישוב בארץ מחמת המציק, המשיך והתקיים במירון ובסביבתה ישוב יהודי תוסס במשך מאות שנים לאחר החורבן. יעידו על כך אותן גתות של שמן ויין, החצובות בחגווי הסלעים.
במאה ה-18 ובראשית ה-19 נעשו ניסיונות רבים לחדש את הישוב היהודי במירון ובסביבותיה כיישובים חקלאים מבוססים. ההצלחה האירה בתחילה פנים לניסיון, אך בעטיין של המגפות, ההתנפלויות של הדרוזים והבדואים, הרעש בצפת ועוד, נגוזו התקוות ובוטלו התכניות.

ר' ישראל בק ומשפחתו, שהקימו בצפת דפוס עברי, יזמו הקמת ישוב עברי על הר הג'רמק - הוא הר מירון הנישא. הם העפילו עליו והקימו יישוב חקלאי בראש ההר, שאותו קיבל במתנה מאיברהים פחה, מושלה של הארץ, ובכך היה זה היישוב החקלאי הראשון ברחבי הארץ. מנין היהודים שהשתכן בו, ראה ברכה בעמלו ואף זכה לביקורו של השר משה מונטיפיורי. אך עם נסיגתו של איברהים פחה מהארץ, בא גם על הישוב הקץ - עד לכ"ו תשרי תש"ט, יום בו שוחרר הגליל במבצע בן ששים שעות שכונה 'מבצע חירם' על ידי צה"ל, ואשר זמן קצר לאחר מכן החליטו מספר חברים להתיישב במירון, להיאחז שוב בגבעת הטרשים ולהקים בה ישוב יהודי מחודש, כפי שמספר ר' יעקב.

מאקסודוס ועד חטיבה שבע
"נולדתי בשנת תרפ"ג בעיר טורנא שבצ'כסלובקיה", פותח ר' יעקב במשא-מסע היסטורי קצר, "אני נצר למשפחת רבנים מיוחסת. בבחרותי נשלחתי לישיבה בפאקש שבהונגריה, וזכיתי ללמוד בחברותא עם האדמו"ר מערלוי. בשואה איבדתי את רוב בני משפחתי, וניצלתי בניסים גדולים מהמחנות. עליתי ארצה באניית 'אקסודוס' המפורסמת וגורשנו על ידי הבריטים לקפריסין ומשם לגרמניה.

"שבתי ארצה יחד עם אחותי בשבת - 15 למאי 1948, יום למחרת הכרזת המדינה, ומשהגעתי לנמל תל אביב, נתקלתי בהפצצות המצרים על העיר שעוררו בי חרדה ופלצות... זמן קצר לאחר מכן, השתלבתי בצבא, וכחיילי סיור היינו אחראים על אזורנו זה, פה בגליל. במהלך פעילותינו בתקופת מלחמת השחרור, נשא בפנינו אחד המפקדים - יוסף הגלילי ז"ל - שמאוחר יותר הרבה לבקר ולפעול במירון עד יומו האחרון, הרצאה על חשיבות המקום, כאתר בו שוכן קברו של רשב"י".

חיילי חטיבה שבע, אשר בה שובץ טננבוים, ואשר לחמו באזור הצפון, נערכו לכיבוש הכפר הערבי מירון. להפתעתם גילו כי הערבים ברחו עוד קודם כניסת הצבא. כשנכנסו לציון רבי שמעון בר-יוחאי, השתאו לראות כי הערבים לא פגעו בציון הקדוש, אולם בהמשך גילו כי רק קצה מצבת התנא האלוקי – שבור ופגום.

בשיחות שנערכו יותר מאוחר עם שבויים תושבי מירון שנלכדו בכל זאת, נודע פשר הדבר. מסתבר, כי הערבים ניסו להרוס את המצבות של רשב"י ובנו רבי אלעזר. אך ברגע שהערבי שהנחית את המכה הראשונה על הציון החל לזעוק מכאבים... חבריו נבהלו וההרס הופסק מיד. החיילים היהודים ניסו לחפש אבן שתשלים את המצבה. כשמצאו בחצר אבן כלשהי, גילו כי זו הייתה החתיכה שנשברה מהמצבה והושלכה החוצה.

טננבוים זוכר היטב את הימים ההם: "זה לא היה פשוט. היה צריך לנקות את כל השטח ממוקשים שהניחו הערבים. בל"ג בעומר הייתה כמובן התלהבות גדולה וכל הלילה רקדנו ושמחנו. קשה כיום לדמיין את מירון בל"ג בעומר בלי מאות-אלפי החוגגים, אבל בל"ג בעומר הראשון, לאחר שחרור המקום מידי הערבים, השתתפו כמה מאות בני-אדם בלבד. לא חלמנו שזה יגיע לממדים הגדולים של היום. ברוך ה', משנה לשנה הציבור גדל והלך בקצב מדהים". אומר טננבוים בהתרגשות.

גרעין ההתיישבות
באותו לילה, נזרעו גרעיני ההתיישבות במירון. גלילי הציע לחיילים הדתיים שבפלוגה, בה היה טננבוים חבר, להירשם להתיישבות - והם הביעו הסכמתם.

מסתבר, כי ההחלטה להיאחז במקום ולהקים עליו את היישוב, לא נבעה דווקא בשל סמיכותו לקבר רשב"י, אך היה לכך מקום במערכת השיקולים הכוללת.

"קיבלנו מהצבא חופשה, כדי להגשים תכנית עליה על הקרקע, תכנית שנרקמה בידי עשרה חברים מיד עם שחרור הגליל. בשלב ראשון, שיכנו אותנו בבניין המשטרה המנדטורית, השוכן כיום בכניסה לכפר ומשמש כמשכנה של המועצה המקומית. לא הייתי נשוי עדיין והתגוררתי עם שותף. תוך זמן קצר, קלטנו במקום עליה חדשה מקרב עולי הונגריה, שנמלטו משם בימי המרד ההונגרי נגד משעבדיהם הרוסיים. הסוכנות היהודית צירפה אל החיילים גם קבוצת עולים מרומניה, וזה היה הגרעין הראשוני של היישוב.

"אלו קיבלו את בתי הערבים הסמוכים לקברו של רשב"י, שננטשו בבהלה על ידי מתיישביהם עם שחרור המקום, ושופצו והוסבו למגורים הולמים עבור העולים. בנוסף, הסוכנות הקימה כמה בתים קטנים תחת ציון רשב"י, ולידם נבנו לולי עופות קטנים, לפרנסת התושבים. עבדנו כל היום בייעור, שתלנו את כל היערות שכולם רואים כיום סביב הציון. בהמשך הכשרנו את המקום, כדי שיהיה ראוי למגורים. למעשה, התחלנו להכין את התשתית המקצועית להקמת היישוב. את מעמד חנוכת היישוב, קיימנו באמצעות מסיבת לחיים מיוחדת, שבה הגיע להשתתף כנציג הממשלה הרב יהודה לייב מיימון ז"ל. בל"ג בעומר תש"ט, כבר ערכנו במקום סעודה גדולה לכבוד רשב"י".

"רק בשנת תשי"ב התחלנו להקים את בתי הכפר הנוכחיים, בפקודת הסוכנות. המשימה שהוטלה על כתפנו לא הייתה קלה. נאלצנו לעקור מאות עצי זיתים שבמרוצת השנים הפכו לעקרים ונטולי פירות, כדי להכשיר את השטח לבניה. במשך שנתיים עבדנו בעבודות סיקול, שבמסגרתן הדפנו באמצעות מזחלות את הסלעים הרבים שהיו פרושים בשטח, עד שהקרקע הוכשרה".

המטפסים במעלה הכביש התלול למירון, נהנים לצפות ביערות המשתרעים מסביב ומכסים את ההרים הקרחים של האזור, אשר בשם 'יער מירון' יכונו. גם נטיעתם של אלו נזקפים לזכותו של טננבוים וחבריו, שעשו זאת בהתאם להוראת קק"ל והשתכרו בתמורה לירה ליום.

"בשלב ראשון", ממשיך ר' יעקב לתאר "הביא לנו הצבא מכליות של מים. רק מאוחר יותר, כשהקימו גנרטור בצמוד ל'מעיין מירון' הממוקם בירכתי הכפר, שאבנו מהמעיין. עם זאת, החשמל שזרם ליישוב לא פעל באופן סדיר והאספקה הייתה לסירוגין. הסוכנות העניקה לכל מתיישב חמשה כבשים, על מנת שאלו יהוו בסיס כלשהו למחיה. רועה צאן יהודי היה אוסף אותם בכל שחר ומשיבם לבעליהם בתום היום. אלו ילדו גדיים, שממכירתם רכשו פרות. את החלב המשובח שלחו לתנובה ואט אט החל היישוב להתבסס. במקביל החלו לנטוע מטעי פרי שונים ומשק הכפר התפתח כיאות".

אחראי על הגנרטור
ר' יעקב היה אחראי על הפעלת הגנרטור, ומתוקף תפקידו דאג לספק חשמל עבור האדמו"ר הרמ"מ מלעלוב זצ"ל, כשהגיע עם עדת חסידיו לעיתים תכופות על מנת לשבות בצלו של רשב"י. החסידים ורבם שהו בחדרים הסמוכים לציון, כשאורו של ר' יעקב מפציע להם... ואילו בציון עצמו, בערו רק 'לוקסים', את החשמל לא היה מי שיממן.

באותם ימים, הוזהרו התושבים לבל יהינו להפעיל מגהץ למשל, שכן הגנרטור עלול להישרף בשל כמויות הוואט הנדרשות לכך. מקררים לא היו, כי אם ארגזי קרח. ר' שמואל שלזינגר ז"ל הביא מצפת קרחונים על גבי סוס ועגלה, אך הוא לא חילק זאת בנדיבות. לקראת שבת העניק לתושבים חצאי בלוקי קרח ורק בחגים זכו לבלוק קרח שלם...

חמיו של ר' יעקב שהתגורר בכפר שמאי הסמוך - בו התגוררו באותה עת עולים תימנים ומיעוט אשכנזים, עקר למירון בעקבות חתנו, לו כבר היה בית בכפר, והוא עשה בו את שארית ימיו.

ר' יעקב מציין כי מבין המתיישבים הראשוניים, היו גם כאלו שנטשו את המקום לטובת חיים עירוניים, עם זאת הוא נותר דבק ואוהד במקום, כשהוא מפתח את מטעיו הרבים ועובד לפרנסתו בבית קירור אזורי.

אבל אותם עצי פרי, כבר אינם. מרבית המטעים קמלו כבר לפני שנים רבות, מטעי השזיפים, האגסים ותפוחי העץ שהשתרעו כאן על פני מרחבי הכפר, העלו ברבות הזמן חרולים וקמשונים בשל סיבות שונות, שבמרכזן הנהיה אחר ענפי מחיה בתחומים נוספים - לאו דווקא חקלאיים.

'שזיפרון' המפעל הידוע בבעלות משפחת שטארק, המוכר ומשווק שזיפים ופירות מיובשים שנודעו בטעמם ובאיכותם, כבר מזמן אינם עוסקים בייבוש פירות מקומיים. מתברר שהעצים עצמם כבר יבשו ולא רק הפירות...

עם זאת, בתחום אחד קיימת התפתחות מואצת, זהו ענף הכרמים. "לפני שנים ספורות", הוא מציין בסיפוק, "גילו אנשי הכפר כי בקרקע המקומית גלום פוטנציאל עצום לגידול כרמי יין. את מקומם של המטעים שנזנחו תפסו שתילי גפנים רכים, שתוך זמן קצר הפכו לכרמים פוריים במיוחד. היקבים המפורסמים השונים, כמו כרמל מזרחי, רמת הגולן ועוד, שנחשפו לזני הכרמים המשובחים, מפיקים מענבי היין המקומיים יינות איכותיים במיוחד. היין הראשון שהופק כבר בשנת תשס"ג, רכש לו מקום של כבוד בקרב אניני הטעם, וכרמי היין מהווים כיום כר נרחב לפעילות אנשי הכפר, שמספקים כיום ענבי יין מובחרים למרבית יקבי הארץ".

טובה תורה עם דרך ארץ
מי שדאג לפן הרוחני, היה רבו של המושב - הגאון רבי מאיר שטרן, שמכהן כבר כרב מאז שנת תשי"ח. הוא יזם שיעורים רבים בקרב אנשי הכפר. כחמש עשרה איש היו מתכנסים כדי לשמוע דף גמרא מדי יום. אלו הגיעו לאחר יום עבודה מתיש, כשהם לובשים עדיין את סרבלי העבודה ובמקום לסור לבתיהם לצורך החלפת בגדיהם - היו גומעים בצמא את השיעור.

לא היה זה דבר של מה בכך. ראוי להעלות על נס את העובדה כי למרות היותם טרודים בפרנסה, לא ויתרו על מנת חלקם הרוחנית, וכך התכנסו כל החקלאים בכל ליל שישי בציונו של רשב"י לצורך אמירת ספר תהילים. היה זה מחזה סוריאליסטי, לצפות בטרקטורים רבים הממתינים לבעליהם בכביש הסמוך לחצר הרשב"י, עד שיסיימו תפילתם...

גדולי ישראל, שהוקירו את עמלם של החקלאים, הרבו לקשור שבחים לראשם ועודדו את רוחם. האדמו"ר ה'מקור ברוך' מסערט ויז'ניץ זצ"ל, הגיע במיוחד בכדי להשתתף בסיום המסכת הראשונה שעשו אנשי הכפר, והתבטא בפני הרב שטרן באחת ההזדמנויות, כי 'יש לו את אחת הקהילות היפות ביותר בארץ'. במרוצת הזמן, הספיקו הללו לסיים פעמים ספורות את כל הש"ס.

באחת הפעמים שביקר האדמו"ר מלעלוב זצ"ל במירון, הוא ביקש כי החקלאים הקובעים עיתים לתורה, ייכנסו לחדרו הקט שהיה בסמוך לציון, הוא נשא בפניהם דברים ונסך בהם עוז ודברי עידוד.

הרב שטרן סיפר לימים, כי לחקלאים הייתה סייעתא דשמיא והצלחה מעל לדרך הטבע. 'כל אפרסק היה גדול, נאה ומשובח, עד כי קשה היה לתפוס אותו ביד אחת'...

הקהילה התנהלה במידה מסויימת כמו בחו"ל. חצי יום למדו התלמידים בבית הספר המקומי את מקצועות החול, ואילו אחה"צ התאספו בבית המדרש, כששוחט הכפר הר"ר אברהם יעקב הלד ז"ל, היה מלמדם תורה.

עם זאת, הרב שטרן לא ראה בעין יפה את היותם של התלמידים חובשים את ספסלי בית הספר, שהשקפתו ואורחותיו תאמו את תפישת העולם של תנועת המזרחי, זו שקיבלה את מושב מירון לפי מפתח חלוקה ארצי שבוצע בידי הרשויות, כאשר חלק גדול מתוך תושבי הכפר נמנו על אוהדיהם והצטרף לשורותיהם. מה שמחזק את התיזה, כי לאו דווקא סמיכותו לקבר הרשב"י עמדה בראש מעייניהם...

הרב פנה לאדמו"ר מסקולען זצ"ל, שהגיע ארצה באותה עת משהות ממושכת ברומניה, שם גם נעצר ונכלא בעוון פעילות רוחנית שכונתה בפי השלטונות הסתה. הרבי מסקולען נרתם למשימה, ויחדיו הקימו תלמוד תורה, בו ילמדו על טהרת הקודש. במהלך הנחת אבן הפינה, הפליג הרב שטרן בשבחו של הרבי, ש'יצא מאפלת בית הסוהר אל מקום בית הזוהר', "שם קנית הודך והדרך, ואף כאן במירון", הטעים.

לא קל היה לשכנע את ההורים כי ישלחו לת"ת החדש את ילדיהם. ילדי הרב היו הנחשונים ובעקבותיהם עוד מתי מספר. אחד התושבים שביקש לשלב את בניו בת"ת, קיבל מכתב התראה ממזכירות המושב, כי אם לא ישלח את בנו ללמוד בבית הספר, תופחת מכסת הביצים והחלב המגיעה לו מתוקף חברותו במושב...

הרב הקדיש מאמצי ההסברה בקרב חברי הקהילה, כי יואילו לשגר את בניהם לישיבות ואת הבנות לבית יעקב - בכדי שיזכו לדורות ישרים. "כל מי שניאות לבקשתי וציית לה, זכה ובניו הינם כיום יראים ושלימים", מציין הרב בסיפוק.

העכברים כרסמו את ספר התורה
"הבה ותראה את דפוס החשיבה השונה בינינו", מעיר הרב שטרן ומעלה אפיזודה מופלאה בתולדות היישוב. "היה זה כאשר נתצו את בית הכנסת הישן ביישוב והחדש עוד לא קם על תילו. הימים היו מעט קודם ראש השנה, ואנשי המושב בקשו להתפלל ב'בית העם' שנועד להווי ותרבות. התרעתי כי המקום מוגדר כ'מושב לצים' ואין זה יאה להתפלל בימים הנוראים במקום בלתי הולם שכזה. לדעתי, עליכם להתפלל בציון הקדוש בלבד, המלצתי כרב היישוב".

"התושבים שהביעו את התנגדותם הנחרצת להצעתי, טענו בפני כי אני מחרחר ריב וגורם לחורבן הקהילה... הצעתי להם להביא את טיב הסכסוך בפני רבי האדמו"ר ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל ששהה באותה עת בצפת. כאשר שמע הרבי את הוויכוח הקולני, קבע כי הצדק עמי וכי אין להתפלל שם. הללו, לא הסכיתו לפקודת הקודש שיצאה מפי הרבי, והחליטו לערוך שם את התפילות בניגוד לרצוני. אני כמובן, התפללתי כדרכי במערת הרשב"י, ולא הצטרפתי אליהם".

"בחג הסוכות, נחרדו המתפללים ב'בית העם' לגלות כי עכברים כרסמו את ספר התורה, ואלו לא פסחו אף על שמות הקודש שבספר. לשבחם של התושבים יאמר, כי הם חשו אלי כדי לספר על הדרמה, לא בושו להודות כי יד ה' הייתה בדבר, וכי העונש בא להם כגמול על חוסר הציות לדברי הרבי מויז'ניץ".

במירון מתגוררות כיום כמאה משפחות, שרובן דתיות, וחלקן חרדיות שמתפרנסות מענפים שונים, וברשותן אף צימרים שמביא להם הכנסה בלתי מבוטלת במשך ימות השנה מבאי המקום.

בערוב ימיו, נח ר' יעקב על זרי הדפנה עד מאה ועשרים, רווה נחת מצאצאיו המתגוררים ברובם מחוץ למושב, זולת בתו וחתנו - הר"ר מרדכי הלפרין, יו"ר ועד מושב מירון - שהינם דיירי המקום. הוא מציין בסיפוק את העובדה שהכפר הפך להיות שילוב מרתק של שאון רוחני ושלווה פסטורלית, וקוצר את פירות השקעתו תרתי משמע, לאורך שנות קיומו של היישוב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!