ניצחתי ואנצח: האמת הבלתי מתפשרת של רשב"י • טור

דמותו אפופת ההוד של ר' שמעון בר יוחאי נקשרה ונכרכה רבות עם המסורת של המיסטיקה היהודית, הקבלה וספר הזוהר, מה שמכונה בקרב רבים 'תורת הנסתר'. אולם, הקשר ביניהם הוא עדיין בגדר חידה. אלו מאפיינים בולטים נמצאו ברשב"י כדי שייהפך, דווקא הוא, לדמות המכוננת במסורת זו?

סביר להניח שמסכת חייו ההרואית והבלתי מתפשרת של רשב"י ציירו סביב דמותו הילה של גדלות, של אמת מוקצנת, של נתק מסוים והמשכיות על אף הכל. סגנון זה בא אף לידי ביטוי בגישתו ההלכתית של רשב"י המבכר תמיד את הכוונה ואת המחשבה על פני המעשה, ופוטר את מי שאינו מתכוון.

מובן מאליו שיותר מכל, מתנוסס לו סיפור המערה של רשב"י, האתוס המרכזי של ל"ג בעומר, כמורה דרך יסודי. הסיפור התחיל שוב בעמידתו של רשב"י על עקרונותיו הנון קונפורמיסטיים בצורה ברורה והחלטית, וחוסר הרצון שלו להתפשר עם התמונה הגלויה לעין, ניסיון עיקש למצוא את מה שעומד מאחורי הדברים הנראים כפשוטים.

בעוד ר' יהודה האופטימי מדבר כמסיח לפי תומו בשבחו של השלטון הרומי, על התשתיות והמבנים שהם תיקנו ברחבי המדינה, ובעוד ר' יוסי שומע ושותק באופן סתום, חושב מן הסתם גם על עוולותיו של שלטון זה, רשב"י מתרגז ודופק על השולחן: 'כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם!'. בטון נחרץ ובסירוב טוטלי לעגל פינות מקלף הוא את השכבה הגלויה של הדברים. המניעים והכוונות של השלטון מעניינים אותו הרבה יותר.

בסופו של דבר, דברי הזלזול וההסתה של רשב"י מגיעים אפוא אל השלטון הרומי ואלו רודפים אחריו. רשב"י נאלץ להתחבא שתים עשרה שנים במערה נידחת.

הזוהר האופף את הדמות המצטנפת יחד עם בנה באורח ניסי במערה עלומה, מנותקת מן העולם וההוויה החומרית, מנותקת מן ההתרחשויות ומן הפוליטיקה, מתקיימת מעץ חרובים דלוח, מועט המכיל את המרובה, מסעיר את הדמיון. הדמות הזאת זוהרת, מטלטלת. אנו שומעים כאן משהו הרבה יותר אמיתי, הרבה יותר רציני.

רשב"י לא התנתק מהלך רוחו הטבעי, זאת היא גישתו העקבית. בוויכוח נוקב שהוא מנהל עם ר' ישמעאל הוא מביע זאת באופן נחרץ.

ר' ישמעאל אינו רואה קיום לתורה ללא 'מנהג דרך ארץ', ללא קשר עם החיים המסודרים, ללא יגיע כפיים, ללא התחשבות בתמורות ובתקופה. הוא רואה את התורה כחלק מן החיים ולא כניגוד להם. הריאליזם של ר' ישמעאל הוא מכונן בדמותה של התורה. תורת חיים. ואילו רשב"י הוא בלתי מתפשר, ושוב: 'תורה מה תהא עליה?' הוא זועק מקירות ליבו. רשב"י מדבר על תורה המנותקת מן החיים הריאליים והממשיים, תורה השייכת לספֵרה אידיאלית רחוקה, תורה השייכת לרוח, לאמת, ל'עולמות העליונים', כפי שיכונו מאוחר יותר.

הוויכוח נוקב עד תהום, אולם ר' ישמעאל מנצח בסופו של דבר. אביי קובע באופן פסקני: הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם. דמותם של החיים הריאליים חשובים הרבה יותר בעיני התורה מאשר עקרונות אמת אידיאליים. רשב"י הפסיד כאן.

אבל לא רק כאן. כאשר רשב"י יוצא מן המערה, לאחר הנתק הארוך שלו מן העולם, מקֶצֶב החיים הנורמטיבי, מ'מנהג דרך ארץ', הוא כבר 'לא כאן'. הוא רואה יהודים כשרים עובדים לפרנסתם בנחת והוא לא מסוגל לסבול זאת. הוא שורף את כל מי שנקרה בדרכו. האידיאליזם החמור שלו אינו מוכן להשלים עם המציאות. הוא הפסיד שוב במהלך הזה ונאלץ לשוב למערה.

אלא שדמותו ממשיכה להיות סוערת ואחוזת אמת כאחוזת דיבוק, מקרינה את עוצמתה הלאה לעשרות דורות שיראו בה את העקשנות של האמת. לא פלא אפוא שהיא נעשית השראה למסורת הבנויה כל כולה על הדואליזם, על הנתק מן העולם החי והריאלי וחיבור לעולם אידיאלי 'אחר' החי לפי קצב משלו.

לרשב"י אנו חייבים את ההישרדות של היהדות בגולה. כלום יכלו יהודים לשרוד את הפרעות ואת הפוגרומים צמאי הדם ללא דמותו הנצחית של רשב"י? דמותו של רשב"י מייצגת יותר מכל 'עולם אידיאלי', עולם המסוגל להתקיים באופן אידיאלי גם כאשר הוא נחרב עד היסוד מבחינה ריאלית.

נחלי הדם של היהודים לא כיבו את האמונה במשהו הרבה יותר גדול המתרחש 'אי שם', ההוויה הא-היסטורית של היהדות הקיימת באטמוספירה אחרת, במגרש אחר, מנותק ממה שקורה.

אם נשים לב, יהדות הקבלה והזוהר פרחה בשתי תקופות הרות גורל בהיסטוריה של העם היהודי: גירוש ספרד ותקופתו של שבתי צבי, תקופת הפוגרומים הגדולים באירופה ובראשם פרעות ת"ח ות"ט. כאשר היהודי חש שהמציאות הריאלית בוגדת בו, לא נותנת לו מנוח, הוא אץ אל רשב"י, אל העולם הקסום של היהדות האידיאלית המתרחשת בעולם אחר, עולם אידיאלי שהמציאות החומרית כלל לא מדברת אליו, לא מזיזה אותו ממקומו.

רשב"י הפסיד פעם ראשונה בוויכוח עם ר' ישמעאל, הפסיד פעם שנייה בצאתו מן המערה, אבל ניצח בסופו של דבר את הגלות.

אלא שכאן אנו אמורים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות: האם רשב"י לא הפסיד פעם שלישית? האם האתוס של יהדות המנותקת מן החיים הריאליים והממשיים, יהדות החיה בקצב של בתי מדרשות אידיאליים, יהדות החיה באופן 'ניסי', יהדות המצטנפת לה במערה נידחת ומנותקת ומְזוֹנה הוא עץ חרובים דלוח, מסוגלת להיות תורת חיים בעולם שבו היא נדרשת לקחת אחריות גדולה הרבה יותר? ציבורית הרבה יותר?

האם הישרדותם של יחידי הגולה וההתגוננות היהודית המצטנפת לה כקיפוד יכולה באמת להוות מודל אידיאלי ליהדות המבקשת לבנות את עצמה לכתחילה? ליהדות שכבר איננה תחת שעבוד מלכויות, יהדות שאמורה להחזיר את הטעם אל החיים, אל העבודה, אל הזירות הממשיות של החיים הריאליים?

האם יהדות שביציאתה מבית המדרש אל העולם החי שורפת את מה כל שנקרה בדרכה, מורשית לצאת מן המערה? האם לא צדק הרש"ר הירש ב'אגרות צפון' כאשר הוא מדבר על הקבלה כתואמת לאורח החיים הגלותי בשל ניתוקה מתורת חיים ובקריאתו למען חיים של תורה?

אלו השאלות העומדות לפתחה של היהדות היום. היהדות עומדת בפני ההחלטה הגורלית האם להמשיך ולהצטנף במערה או שמא לשמוע את אליהו הנביא עומד בפתח ומכריז שהגיע הזמן לצאת ממנה.

היהדות עומדת בפני ההכרעה הנוקבת אם להמשיך לשרוד ככת החיה חיים של לימוד אינטנסיבי ומנותק, מנותק מקצב החיים הריאלי, מנותק מכל התמודדות עם אתגרי המודרנה, כת השורפת הכל ללא הבחנה, כת העוסקת בשריפות ובשלילות, או שמא היא תבקש להתעלות הלאה, לחשוב על החיים לאורה של היהדות ולא על היהדות כאנטיתזה לחיים, היא תבקש לחשוב על היהדות כמתמודדת, כאתגרית, כניסיון לחיות את החיים הנורמטיביים בצורה נכונה, כניסיון של חיבור עם החיים הריאליים והטעמתם.

ולסיום: האם רשב"י הפסיד באמת בסופו של דבר? על פי הגמרא, ממש לא. הסיפור לא נגמר כאן. רשב"י חוזר אל המערה ומצרף בהם שנים עשר חודשים של גיהינום, של התעלות מעל עצמו, של ניסיון להתפשר, ניסיון להתמודד, ניסיון לחשוב את החיים מחוץ למערה המנותקת שלו, ובסופם יוצא הוא מן המערה כמנצח אמיתי.

הוא, רשב"י הגדול, יוצא מן המערה ועוסק בריפוי. את שאלעזר בנו שורף הוא מרפא. ניחוח של הדסים טריים שובה את אפו, והוא שהלך בן רגע להתכעס התמלא בשמחה כאשר הריח בה את ריח השבת.

אשריהם ישראל ששבת שלהם הוא ניחוח ולא שבת של אבנים ומלחמות, הוא מהרהר לעצמו. רשב"י יצא כמנצח אמיתי, כגיבור. הוא הצליח לכבוש את האמת שלו ולחשוב על אותם יהודים כשרים החושבים על חיי היהדות כהרמוניה לחיים, כהזמנה ולא כמלחמה. הוא הצליח לשמוע את קולו של אליהו התובע ממנו לחזור אל החיים, התובע אותו לשמוע שיש זמן שבו חייבים לצאת מן המערה ולחשוב על החיים הריאליים, החיים הממשיים.

האם ננצח גם אנו כמו שניצח ר' שמעון בר יוחאי בקרב האחרון שלו?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!