נקמת אריאל: קורס פוליטי ליאיר לפיד

עבירת מע"מ
בטון צייצני של שיר דיכאון ווקאלי המתנגן בימי הספירה, ובקוצר רוח האופייני למבצעי פעולת תג מחיר שרק רוצים לרסס את המסר ולחזור למאחז בשלום, נשמע השבוע קולו של שר הבינוי ביש"ע והשיכון במאחזים, אורי אריאל, מעל גלי האתר של תחנות הרדיו החרדיות.

ההחלטה המפלה של שר האוצר בגיבוי היועץ המשפטי לממשלה להדיר את האוכלוסייה החרדית, הלכה למעשה, מהטבת 'מע"מ סכום אפס', הפילה את אריאל מהכיסא. מנימת קולו נשמע, שהחלטת שר האוצר בגיבוי היועץ המשפטי לממשלה לקבוע 'תג מחיר' ללימוד תורה תפסה אותו לגמרי מופתע.

על-פי הסיכום שפורסם, יוצאי צבא ייהנו מהטבת מע"מ סכום אפס ברכישת דירות בסכום הנמוך ממיליון ושש מאות אלף שקלים, בעוד מי ששירת את מדינתו ועמו, על-פי חוק, באוהלה של תורה, יהיה זכאי להטבה ברכישת דירה בסכום גג של שש מאות אלף שקלים בלבד. המילה גג, לא ממש רלוונטית לסיטואציה הואיל ובסכומים כאלו, אי אפשר לרכוש קורת גג של צריפון, שלא לדבר על דירה.

שר הבינוי והשיכון הוא מכ"מ משוכלל המזהה חמקנים מתקרבים ומיירט אותם בעודם באוויר (ראה ערך פרסום מכרזי הבנייה מעבר לקו הירוק ערב השגת ההסכם להארכת המו"מ המדיני), אך ראו זה פלא, כשמדובר בהכרעות רעות לחרדים, טחו עיניו מראות, ואוזניו נאטמו משמוע. הראשון שזיהה הופך תמיד לאחרון שידע.

אם היה מדובר בהחלטה שיש בה כדי לפגוע בקצה ציפורנו החודרנית של נער גבעות, אורי אריאל יקירנו, היה תוקע מתוך שינה אצבע בעין של ראש-הממשלה. אך כשמדובר בהחלטה ההופכת את החרדים לאזרחים שדמם ודמיהם הותרו, עלה אריאל לתוכניתו של מרדכי לביא ונשמע כמו חבר בפינת הפרשנים, המלהג בחופשיות על כוס קפה ועוגה של שחרית.

הסגנון הצדקני של אריאל הפך לדפוס פעולה. בקול נרגן של מי שהפרו את שלוות יומו, מפריח שר השיכון לאוויר שלל ביטויי מחאה: "לא ייתכן", "לא יעלה על הדעת", ושאר אמרות כנף לא מחייבות אותם הוא משמיע כל אימת שאנו נזקקים לעזרתו.

המנגינה הזאת נשמעה מפיו, בכל הנושאים שעלו על הפרק בשנה האחרונה: בסוגיית הסנקציות הפליליות, בשוד תקציבי הכוללים והישיבות, בקיצוץ הקצבאות, בחילון חריש (לכו תשאלו את אטיאס) ובעוד אינספור דוגמאות. המכנה המשותף לכל האירועים היה התוצאה. ברגע האמת התברר לנו שבניגוד להבטחותיו של אריאל, זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד הם שם שָׂרִים, כל עוד הדחפורים מוסיפים להלום באדמות הטרשים בשטחים.

בשידור עצמו, הבהיר שר השיכון כי אין בנמצא דירות בסכומים של שש מאות אלף שקלים ולפיכך הציע ליצור דירוג שונה: במקום שש מאות אלף שקלים, תשע מאות וחמישים. גם זו אפליה מקוממת, אך איתה לפחות ניתן לחיות. לא בירושלים, שם כבוד השר מעדיף לראות רוכשים חובשי כיפה סרוגה וכיפת שמיים, אלא בבית שמש, בה ניתן עוד למצוא דירת שלושה חדרים במחירים סבירים. שילכו החרדים לשם, ולא ייצאו מגבולות העיר לעולם.

מילה עם מייל
כשמדובר בחרדים, המילים של אריאל לא שוות את דקות השידור שמסוגלות להניב הרבה יותר (תרומות, קמעות ועוד כל מיני דרכים יצירתיות, שנותרו רלוונטיות מתקופת ערוצי הקודש). אלא שהפעם, עשה אריאל צעד קטן לשר, צעד גדול למגזר וגיבה את המילה במייל. שעות ספורות אחרי השידור הוציא דובר משרד השיכון הודעה לעיתונות המסכמת את היקף מכירות הדירות בסכום הנמוך מ- 600 אלף שקל: 364 עסקאות בשנת 2013 ו- 212 בשנת 2012.

בהודעה שיצאה מלשכת השר צוין, שמדובר בפחות מ- 1.4 אחוזים מהיקף רכישות הדירות מקבלנים. מעשית, מדובר בשברי אחוז וזאת בשל העובדה שהמספר המגוחך הזה כולל גם עסקאות למכר חלקי דירות, דירות במסגרת 'מחיר למשתכן' ועסקאות 'פינוי-בינוי' אשר על פי החלטת קבינט הדיור לא ייכללו בהטבות המע"מ.

ההודעה המתריסה שיצאה מלשכת שר השיכון נועדה ללשכת שר האוצר, אבל הנפגע העיקרי ממנה היה היועץ המשפטי לממשלה שהוצג בקלונו. במשך שבועות ארוכים ישב וינשטיין על המדוכה והתווה בפני אנשי האוצר מדיניות ברורה: כן להעדפת יוצאי צבא. לא להדרה מוחלטת של אוכלוסיות שלמות בחברה.

המודל של וינשטיין היה מכרזי העבר של מחיר למשתכן, בהם הותרה העדפת יוצאי צבא בנקודות, אך לא כתנאי סף. אליבא דווינשטיין, הפגיעה באוכלוסיות לא משרתות (מה היינו עושים בלי הערבים?), לא תעמוד במבחן בג"ץ, אם תכלול הדרה מוחלטת מההטבה.

את כפפת האגרוף הזאת הרים שר האוצר יאיר לפיד. עבור היועץ המשפטי לממשלה, ממוצע מחירי הדירות בריכוזים החרדים, הוא משוואה בכמה נעלמים. באו נערי לפיד והסבירו לאיש המורם מעם שבביתו נתפסה עובדת זרה לא חוקית, שלחרדים עולם מחירים משל עצמם. הם את הדירות, כמו את מוצרי הצריכה הבסיסיים, קונים במבצעים.

לא בפעם הראשונה, סמך וינשטיין את ידו על מידע שנמסר לו מפי השמועה. בלי בסיס נתונים מהימן, בלי פילוח מדויק. הוא קבע את העיקרון, וסמך על נערי האוצר שיבצעו לפיו את הפתרון. המידע המדויק שהגיע מלשכת שר השיכון, הציג את וינשטיין בקלונו, כיועץ משפטי לממשלה שחוטא לתפקידו וקונה הכל בלי לבדוק את הסחורה. וינשטיין הבין כי אחרי שהוא עצמו קבע את העיקרון ולפיו אי אפשר להדיר לחלוטין את הערבים והחרדים, כל מה שעותר ייצוגי לבג"ץ יצטרך, זה לשלוף את דף הנתונים של לשכת שר השיכון ולהוכיח שהלכה למעשה, וינשטיין בהחלטתו, סתר את עצמו.

כמו יאיר לפיד, גם וינשטיין הוא מתאגרף חובב. בניגוד ללפיד, הוא לא צולם מעולם כשהוא נזרק לקרשים ולכן, כאשר חש שזה קורה לו בפעם הראשונה, הזעם שלו כלפי שר האוצר שהפך את החלטתו לבדיחה, שבר שיאים. באיחור לא אופנתי, מיהר וינשטיין לעשות בדיעבד את מה שהיה אמור לעשות מלכתחילה. הוא ביקש מהשמאי הממשלתי הראשי במשרד המשפטים, טל אלדרוטי, לפלח את נתוני הדירות ולבדוק האם אכן, הוליכו אותו שולל. בלשכת היועץ המשפטי לממשלה סיפרו השבוע שהוא את הלקח שלו מהסיבוב שעשה עליו שר האוצר כבר למד. את שכר הלימוד של וינשטיין, ישלמו החרדים.

וכל הכבוד לשר
אין סיבה לשיר לאורי אריאל 'וכל הכבוד לשר'. חזקה על נערי האוצר וסייעניהם בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, שיתקוטטו על כל שקל של תוספת לחרדים וימצאו רף מחיר לא רלוונטי שייתמך איכשהו בנתונים צולעים. אבל בינתיים, אי אפשר להתעלם מנקיפת האצבע, אולי הראשונה מאז נבחר לתפקיד, של אורי אריאל לטובת החרדים.

לפני שאתם יוצאים בריקודי ל"ג בעומר סוערים, צריך להבין את המניע של אורי אריאל. לא מדובר בטוב לב שנשפך לו לפתע מהאוזניים, אלא בסבב נוסף, השלישי במספר בתקופה האחרונה, של משיכת אוזניים בינו לבין שר האוצר לפיד.

הברית הישנה בין הבית היהודי ליש עתיד, הפכה להקזת דם הדדית. לפיד השתמש בבנט וזרק, כשאת השותפות הנאמנה שלהם, מחליפה הברית החדשה בין ליברמן ללפיד אודותיה דובר כאן בעבר בהרחבה. זה זול ללפיד, שבנט ואריאל גבו ממנו מחירים אסטרונומיים (קחו מקל, קחו תרמיל וצאו לטיול של יום בשטחים כדי להבין במה דברים אמורים). זה משתלם גם לאיווט - שמבין כי נסתם הגולל על המשך שותפותו עם הליכוד. ותודה לדני דנון שהביאנו עד הלום.

שיאו של המשבר היה בתקופת הפגרה, כאשר לפיד עצר העברת תקציבים לבנייה בהתנחלויות. אחר כך באו עוד כמה סבבים לא רעים, כאשר לפיד שתקשורתו אומנותו, שלח את שריו להתגולל על הבית היהודי בכלל ועל אורי אריאל הפיראט בפרט.

שר השיכון שהוותרנות אינה אחת מתכונות אישיותו המורכבת חיכה ללפיד בפינה. ההזדמנות שנקרתה השבוע בדרכו, לשלוף נתונים מהירים ולסכסך בין לפיד ליועץ המשפטי לממשלה, נפלה, ממש במקרה, על סוגיה שנוגעת לחרדים.

במדינת כל חדשותיה, תפסה עבירת המע"מ את הכותרות לא יותר מכמה שעות. בשני אחר הצהריים כבר חזרו כולם לדבר על החרקירי שעושה ראש-הממשלה נתניהו מיפן. "ביבי, ובעיקר רעייתו, עושים לרובי ריבלין את מה שעשו לנפתלי בנט ולקרנית פלוג. ככל שהם שוללים אותו יותר כך הם מחזקים את סיכוייו", התבטא השבוע ח"כ בכיר בש"ס שהיה רוצה לראות דווקא את פואד נבחר לנשיאות המדינה (הנימוק: "לפיד הטיל עליו וטו בגלל הימנעותו בהצבעה על חוק הגיוס, וזו לכשעצמה, סיבה מספיק טובה").

בבוקר יום שלישי, נעה מטוטלת החדשות, בנסיבות מחמירות, לכיוונו של אולמרט שנשלח לקדנציה וחצי בכלא, בלי אפשרות לקצר את התקופה בהצבעת אי אמון. עם כל חסרונותיו, הרי שלפיד האב ידע מהי ערכה של חברות. אם אולמרט היה מורשע בעודו בחיים, סביר להניח שהיה מזכה את החבר בתמיכה ובביקורים מאחורי הסורגים. אצל לפיד ג'וניור הערכים הם רק אמצעי, כולל ערכה של חברות, ולכן אין כל סיכוי שנראה את לפיד הבן מבקר את החבר הכי טוב של אביו בתקופת מאסרו. התפוח מסתבר, לא נפל רחוק מהעץ, אבל בדרך למטה, הספיק להרקיב.

יאיר מחכה בבקו"ם
למרות חדשות המע"מ שנדחקו לשוליים, מושב הקיץ הזה, צפוי להתנהל, לכל אורכו, באווירה טעונה של יחסי דתיים-חילוניים. שר האוצר יאיר לפיד מוצא עצמו במציאות סבוכה שמחייבת אותו ליצור עימותים, חדשות לבקרים. בלי תהליך מדיני, ועם קולות ראשונים של חצאי קריאות תיגר שנשמעים מתוך מפלגתו, לפיד מבין שהוא אינו יכול לשקוט על השמרים.

השבוע, הוא מצא עצמו בעימות מיותר מבחינתו עם הח"כ שנחשב עד תמול שלשום לחברו הטוב ביותר, עופר שלח. בניגוד לפרשן לעת מצוא אורי אריאל, הרי שעופר שלח, פרשן בעל יכולות קליעה מוכחות בתחומים אחרים, הופתע לחלוטין כאשר התברר לו שמאחורי גבו, ראש מפלגתו סגר עליו חוזה.

ביום ראשון, עוד הסתובב שלח בסיור של ועדת חוץ וביטחון, עם חליפה תפורה למידותיו. לחברים הוא נתן להבין שהעסקה בין לפיד לנתניהו סגורה: שלח יכהן במחצית הראשונה של התקופה שנותרה לממשלה כסגן שר ביטחון, כאשר לאחר מכן יעבור לכהן כיו"ר ועדת חוץ וביטחון.

בבוקר שלמחרת התעורר העופר וגילה שלפיד סיכם עם ביבי על הדרתו מראשות הוועדה. התגובה המאוד מדודה ומאוד מוכוונת מטרה הייתה, סירוב פומבי לקבל את תפקיד סגן שר הביטחון. בסירובו, הפך שלח את עצמו לאיש נקי כפיים ובר לבב אשר לא יישא את שם סגן השר לשווא, אל מול ראש מפלגתו, שסוחר בג'ובים, כאחרון הפוליטיקאים הישנים. בו ביום גם הספיק שלח לשלול בפומבי את הצעת נתניהו לדחות את ההצבעה על הנשיאות, וזאת בשעה שראש מפלגתו לפיד, העביר לביבי מסרים שלפיהם יש על מה לדבר. אל תתפלאו אם בטווח הקרוב תשמעו את משק כנפי יונת השלום החבוטה מפיו של הח"כ הנעלב, שסירב להיכנס על תקן פיון ללשכתו של בוגי יעלון.

אלא שהצרות של לפיד, הרבה יותר רציניות מאי-אלו היפגעויות פנים-מפלגתיות. לפניו עומד תקציב מדינה עם בור גירעוני של 17 מיליארד שקלים וראש-ממשלה שלא מעוניין לראות אותו מיטיב לאוכלוסייה. ההנחה בסביבת שר האוצר הינה שבניגוד לעבר, נתניהו יצדד בעמדת שר הביטחון ולא בעמדת שר האוצר, בהבינו כי כל הטבה לאזרח הקטן שתוצג בתקציב תיוחס בגדול לשר האוצר ולא לראש הממשלה.

בשלהי המושב הקודם, הועבר חוק שמגביל את הגדלת התקציב בתקרה של 2.5 אחוזים מהתקציב הקודם. המשמעות הינה שלפיד ייאלץ לכסות בור של 17 מיליארד עם תוספת של 8 מיליארד שקלים בלבד. עם בור תקציבי ובלי אופק מדיני, מה שנותר ללפיד זה לחזור לנקודת ההתחלה: להתגולל על החרדים ולשלוף מהבוידעם חוקים אנטי-דתיים. הפעם, בלי מטריית ההגנה ההדדית בינו לבין הבית היהודי, גם הסרוגים, ולא רק החרדים, ימצאו עצמם תחת מתקפת דת ומדינה.

כל זה אומר שבתקופה הקרובה על כולנו להיות הרבה יותר זהירים, הרבה פחות נמהרים. ביש עתיד כבר נשלח מי שנשלח השבוע לרחרח ולבדוק האם החרדים מתייצבים בלשכות הגיוס, כדי לנסות ולהיבנות גם מהעניין הזה. תרמה לכך גם ההתבטאות של שר הביטחון בוגי יעלון שתקף את שר האוצר לפיד בסוגיה הספציפית הזאת, של פגיעה בחרדים. לפיד רשם לפניו וציין בפני מקורביו כי יגיב בסגנון הצה"לי, במקום ובזמן שימצא לנכון.

מול בוגי יעלון עצמו, יושרו מרבית ההדורים, כאשר ברור לכולם כי ההנחיה בשטח תהיה להתייצב. הוויכוח הגדול מתמקד בפומביות ההכרעה: האם המועצות יכריזו על ההחלטה מפורשות, או שמא, תישאר ההנחיה מעורפלת בלי אמירה רשמית.

במשרד הביטחון הפנו השבוע את תשומת ליבו של אחד מחברי הכנסת המעורבים לעובדה המטרידה ולפיה, בחורים הלומדים בישיבות שראשיהן לא ישתפו פעולה ויימנעו מלהעביר לשלטונות הצבא את רשימות התלמידים, לא יוכלו לקבל דיחויים גם אם יחליטו להתייצב אישית.

הסיבה לכך הינה, שכדי לקבל את הדיחוי נדרש המועמד לשירות ביטחון לעבור שני שערים. האחד, באמצעות הגשת הרשימות מטעם הישיבה בה הוא לומד. השני, בהסדרת הדיחוי על-ידי הצינור הרשמי של ועד הישיבות. אם הישיבה לא תשתף פעולה, גם עזרה של ועד הישיבות לא תועיל למלט את העריק מכליאה.

המציאות המטרידה שתיווצר כאן הינה, שמאות הבחורים הלומדים באותן ישיבות יהפכו לעריקים בעל כורחם. עכשיו, תארו לעצמכם מה יקרה כאשר שר האוצר לפיד ידרוש משר הביטחון יעלון למצות את הדין עם בחורי הישיבות שאינם מתייצבים. זה אולי ישרת איכשהו אחדים מתוכנו שמשתוקקים לעימות חזיתי, אבל את יאיר לפיד, שחפץ באותה תוצאה, זה ישרת עשרת מונים.

בשם האב
אם יש מקורב בסביבתה של הרבנית עדינה בר שלום החפץ בטובתה, כדאי שייקח אותה לשיחה נוקבת ויאמר להצהרותיה די.

מדליקת המשואה וכלת פרס ישראל לא זכתה בכל הכבוד והיקר רק בזכות תרומתה לחברה. לפחות לא לחברה החרדית. עם כל הכבוד, ויש כבוד בעיקר לאביה הגדול, הרי שהרבנית בר שלום אינה חלוצת האקדמיה החרדית. קדמו לה אישים אחרים (הרב יחזקאל פוגל לדוגמה) ומכללות שונות. היא גם לא עומדת בראש המכללה המוצלחת ביותר. נתוני המל"ג המדברים בעד עצמם מעידים על ירידה דרסטית בהיקף התלמידות (מכ-1300 לכ-800, חלק גדול מהן דתיות-לאומיות) ובכמות תוכניות הלימודים (מ-18 תוכניות ל-10, מתוכן רק 3 לגברים). וזה עוד לפני שדיברנו על גופי הכשרה שהפסיקו לתת חסות (כמו מכללת הדסה, שפתחה את מכון 'שטראוס' והתנתקה מהמכללה), ועל מנכ"לים שהתחלפו כמו גרביים עם רכבות וחורים (עשרה מנכ"לים בתקופה של אחת עשרה שנים).

כל עוד חסתה בצילו של האב הגדול ושמרה על פרופיל חינוכי, נמחלו לה כל החלקותיה, ולא רק בתחום הנוגע ליחסי דת ומדינה. כך היה כשהצטרפה לוועדה האלטרנטיבית שהוקמה כהתרסה לוועדת טרכטנברג. גורמים בכירים במל"ג יודעים לספר שטרכטנברג אשר ישב על שיבר הות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה), נפגע עמוקות ולפגיעתו הייתה השלכה ישירה על היחס הכללי למכללות החרדיות. "שנה שלמה לקח לנו להרגיע אותו ולהחזיר את האווירה החיובית שנשבה מצידו", סיפר השבוע גורם מעורב באחת המכללות.

אז נכון שמי שלא עושה דבר אינו טועה לעולם, ונכון גם שבלי כל קשר להישגי המכללה, אי אפשר לקחת מהרבנית בר שלום את אישיותה. היא משדרת אצילות ומעוררת אמינות. את פרס ישראל היא קיבלה, לא רק בשל הישגיה הציבוריים אלא בעיקר בגלל ההשראה שדמותה מעוררת על הצופה החילוני: אישה, מזרחית, חרדית, ולא סתם חרדית, אלא בתו של המנהיג הגדול מכולם, שמשמיעה קול רענן ולא שגרתי.

במשך תקופה ארוכה הייתה הרבנית עדינה בר שלום שגרירה של רצון טוב, המגשרת על פערים בין חרדים לחילונים ומבליטה את המאחד על המפלג. לצערנו, לא עוד. מי שהאזין לדבריה בטקסים שנערכו ביום העצמאות ולראיונות שנערכו עימה לאחר מכן, זיהה בקולה נימה מעוררת אי-נוחות של רוח זרה, אופייני לספינה שאבד קברניטה. הרבנית בר שלום אומנם השחילה, תוך כדי הדברים משפט קצרצר על נשות האברכים, אבל לבעלי אוזן חדה, זה נשמע כמו אמירה של לצאת ידי חובה.

בסופ"ש שעבר, בא הפרסום של יוסי ורטר ב'הארץ' על בדיקת האופציה של התמודדות משותפת ברשימה עם משה כחלון ושפך קצת אור על התעלומה של שינוי הגישה והסגנון מצידה. אבל למה לנו פוליטיקה עכשיו? בקונסטלציה הפנים-חרדית, לכידות פוליטית היא ממש לא לב העניין. תלך הרבנית בר שלום לכל גוף שתמצא לנכון להועיל במסגרתו, ובלבד שלא תשנה את טעמה ותדבר בנו סרה.

הרבנית עדינה בר שלום, ייצגת אותנו בכבוד עד הלום, אל נא תהפכי את הברכה לקללה.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!