י"ד הפודלים המאולפים של ראש עיריית ירושלים

פושטי י"ד
בליל יום העצמאות (נדחה, כמובן), התכנסה קבוצת אנשי תקשורת חרדיים בביתו של אסטרטג ויועץ לענייני חרדים ידוע. אורח הכבוד במפגש היה ח"כ אריה דרעי, שבא אף הוא במצב רוח התואם את היום. מנגל אפוף עשן לא היה שם, אבל עופות היו ובשפע. השיחה זרמה חופשי: קואליציה ואופוזיציה, בחירות לרבנות, הכתרת המרן החדש ועוד. נלגמו גם כוסות יין שגרמו לכמה סודות לצאת החוצה. דרעי הוא אלוף בשיחות מסוג זה, וגם המשתתפים לא נמנים על הבן שאינו יודע לשאול.

רק נושא מסקרן ואקטואלי אחד לא עלה בשיחה: המלחמה הגדולה שהכריז ראש עיריית ירושלים ניר ברקת על תושביו החרדים. כנראה בגלל שהמארח והאורח מכירים אותה מזווית שהיו מעדיפים לשמור לעצמם. מכל מקום, הנושא עלה בהרחבה יום קודם לכן בכינוס ההנהלה הארצית של דגל התורה בסניף התנועה בבני ברק. סביר להניח שמרבית הנוכחים ידעו על כך ממקורותיהם הטובים אך לא רצו להעכיר את האווירה הפמיליארית.

הכינוס הדגלאי נערך בערב יום הזיכרון והאווירה הייתה של תשעה באב. תחילה נסקר המצב העגום בכנסת בחורף שעבר וניתנו תחזיות פסימיות למדי למושב הקיץ. אבל זה היה רק הספתח. העילה האמיתית שבגינה התכנסו החברים היה המצב העגום לא פחות בירושלים. מהדוח שמסרו הנציגים המקומיים עלה שבכל הקשור לשנאת חרדים והדרתם ההבדל בין הבית בגבעת רם וכיכר ספרא נעוץ רק בנוכחותם הטכנית של 14 נציגים חרדים בקואליציה. מעבר לזה, אין בידם של אנשי ספרא להציג הרבה מעבר לזה של אחיהם המוחרמים והמנודים בקואליציה. כמה ג'ובים נאים, מספר לשכות מרחיבות את הדעת ותיקים שפורמלית נמצאים בידם אך בפועל נשלטים על ידי ראש עיר המעקר אותם מתוכן.

קיטורים של נציגים שאינם מקבלים, לטענתם, את כל מה שהובטח להם בהסכמם הקואליציוני הם בהחלט חזון נפרץ. גם בימים הכי טובים של הנציגות החרדית בכנסת היא תמיד ידעה להצביע על מאה ואחד סעיפים והבטחות שלא קוימו. ופעמים שלא רק בדברים שוליים, אלא בכאלה שהנשמה תלויה בהם. עיין ערך חוק הגיוס בקדנציה הקודמת שמוסמס על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו עד שהכנסת התפזרה והתוצאות ידועות. בשיחות סגורות יותר וסגורות פחות האשימו גפני וחבריו את נתניהו בכמה האשמות, שהבולטת שבהן היא חוסר יכולת לקבל החלטות קשות ולהתמודד עם דעת קהל.

אבל הזמירות שהשמיעו הנציגים בכינוס הדגלאי באו ממקור אחר ואפל הרבה יותר. המכנה המשותף למרבית הדוברים, למעט אחד החברים - ותכף יוסבר מדוע דווקא הוא - היה כזה: הם לא קיימים ולא נספרים אצל ראש העיר. וזה עוד מילא. הבעיה שגם הציבור שאותו הם מייצגים קיים על המפה שלו רק בתוככי השכונות הוותיקות והוא מנסה לכלוא אותם. דווקא שם הוא הוגן מאוד, אמרו הנציגים. יש שירותי חינוך, תברואה וכבישים כיאה לאזרחים משלמי מיסים. פה ושם נבנו גם בתי כנסת ומקוואות.

אפס, מבחינתו של ברקת, כפי שהגדיר אחד הנוכחים, תושב חרדי הוא תושב ירושלמי רק אם הוא מתגורר בתחום המושב הכולל רצף גיאוגרפי משורטט היטב, ועוד כמה שכונות שמייסדיהן השכילו לבנות אותן לפני נעילת השערים שברקת רואה בה את היעד שבגינו נבחר לראשות העיר. תושבים שהעזו לפרוץ את הגבולות לא קיימים אצלו גם בשכונות שבהן הפכו לרוב או למיעוט ניכר. אליהם הוא מתייחס כמו מסתננים מסודן ולא כמו לאזרחים מן המניין.

חידושים מפתיעים לא היו בנתונים שהעלו הנציגים הדגלאים. כמעט כל הטענות והמענות כבר יצאו החוצה במהלך חצי השנה שחלפה מאז הקמת הקואליציה העירונית. פה סיפור על התעללות בתלמידים חרדים בכמה שכונות. שם סיפור על העברת מבנה שנועד לחינוך חרדי לזרם אחר שאין לו כל קשר לאוכלוסייה שסביבו. סיפורים כאלה רצים מהיום הראשון של ברקת לראשות העיר לפני חמש שנים, וההמשך הישיר שלהם גם בקדנציה הנוכחית לא הפתיע גם את תומכיו המושבעים.

תחושת ההלם, כפי שהובעה בכינוס, הייתה בגלל המכלול והעיתוי. למרות ההיכרות המוקדמת עם ברקת הייתה ציפייה מסוימת שלפחות בשנה-שנתיים הראשונות הוא יהיה פחות אגרסיבי בהפגנת העוינות מול הציבור החרדי בשכונות המעורבות. אבל בקושי חצי שנה עברה מבחירתו של ראש העיר, שהפעם ובניגוד לסיבוב קודם ברור כשמש שנבחר בקולות חרדים, ואין יום בלי מכות וצלחות נשברות. בינתיים, מכיוון אחד בלבד.

סטירת הלחי האחרונה שהעניק ברקת לשותפיו החרדיים ניתנה בעוצמה. לפני שלושה חודשים העמיד מנהל מקרקעי ישראל למכרז יחידת קרקע גדולה בסמוך לשכונת רמות. מכרז דומה שיצא לפני כשנה הסתיים בניצחון מוחץ של העמותות החרדיות מול מספר קבלנים והעמותה החילונית 'התעוררות', שהוקמה במוצהר כדי להילחם בהתחרדות העיר. חלקו השני של המכרז פורסם לאחרונה, ולפי כל הסימנים הנראים לעין גורלו עמד להיות כקודמו.

ברקת החליט שזה לא מה שיהיה. הוא פנה לשר השיכון אורי אריאל ודרש ממנו להשתמש בהחלטת ממשלה ישנה הקובעת שיש להקצות בכל עיר קרקעות לבנייה ליוצאי כוחות הביטחון בלבד. מרבית העיריות מצפצפות על ההחלטה, וגם בירושלים לא התייחסו אליה במיוחד, אבל ברקת ביקש להחיל אותה על המכרז הנוכחי בלי להתבייש לומר את הסיבה: כדי למנוע השתלטות חרדית. עמדתי מספר חודשים בלחצים, סיפר אריאל לחבר כנסת מדגל התורה, אבל בין כה וכה מכרז לא יכול לצאת בלי אישור של העירייה. נאלצתי להסכים. לסיפורים של אריאל יש פחות אמינות מסיפורי מדע בדיוני, אבל במקרה זה יש ראיות תומכות שזה אכן מה שהיה.

התנהלות אנטי חרדית חריפה שכזאת לא זכורה לנציגים החרדיים מאז שזכו להכיר את ברקת. אפילו בסיפור הידוע של העברת המבנה הגדול בשכונה לבית הספר הדתי הליברלי 'רפפורט' במקום לבית יעקב המקומי בקדנציה הקודמת לא נרשמה חוצפה כזאת. ואז עוד הובטח בית ספר חלופי (הבטחה שקוימה, אולי לאור המלחמה שהכריזו תושבי השכונה על הנציגות החרדית רפת הידיים דאז) ולברקת היה נימוק פורמלי של העדפת בית ספר ממלכתי. בפרשת המכרז הנוכחית הודיע ברקת לנתיניו החרדיים, בצורה ברורה, שמעבר לגבולות הגטו הם אפילו לא אזרחים סוג ב'. הם לא קיימים בכלל.

במקביל, המשיך ברקת במסורת העברת המבנים המקומיים לגורמי חוץ ובלבד שלא ייפלו לידיים חרדיות. מספר קרוונים ששימשו את הקהילה החרדית הועברו במפתיע לתיכון דתי שמרבית תלמידיו באים מחוץ לשכונה. למה? כי זו המדיניות המוצהרת של ראש העיר. לחנוק את החרדים בשכונות החרדיות עד שיימאס להם והם יצטרכו לעזוב. או, למצער, למנוע תוספת של חרדים נוספים. זו האסטרטגיה שלי בשכונות מעורבות, אומר ברקת לכל מי שפונה אליו בשתי הפרשיות האמורות ובעוד עשר לפחות הקשורות לאפליית חרדים שהעזו לצאת מתחום המושב.

אלא שרמות היא כבר מזמן לא שכונה מעורבת. בבחירות האחרונות לכנסת הצביעו 76 אחוז מכלל תושביה ליהדות התורה וש"ס, עוד עשרה אחוז למפלגות בעלות צביון דתי ו-15 אחוז בלבד למפלגות חילוניות. המשמעות היא שכיום היא שכונה חרדית שמתגורר בה מיעוט שאינו כזה. אבל הנתונים לא מבלבלים את ברקת, שממשיך לראות בה שכונה חילונית שמתגוררים בה גם חרדים. כדי שהנתונים לא יהיו בולטים עד כדי פנייה לערכאות משפטיות הוא מונע עריכת בחירות לשני המנהלים הקהילתיים בשכונה, החרדי והחילוני. הסיבה ברורה: בכל בחירות שייערכו יתברר שגם בשטחים המסונפים למנהל החילוני יש רוב חרדי ברור.

מניעת הצבעה כדי לאפשר שלטון מיעוט היא לא המצאה של ברקת. הרעיון המקורי לקוח ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, שהשליט מיעוט לבן על רוב שחור. הלבנים (במקבילה הירושלמית: החילונים של ברקת) מחזיקים בכל הזכויות השלטוניות והנכסים הציבוריים במדינה, והשחורים (החרדים) מקבלים אוטונומיה מצומצמת באזורים מוגדרים ולא יכולים להשתמש בעיקרון הדמוקרטי של איש אחד שווה קול אחד. בשכונת האפרטהייד של ברקת לא מתקיימות בחירות, והלבנים שולטים באופן מוחלט בכל המבנים והנכסים הציבוריים.

אחרי ביטול המכרז וגניבת המבנים הקיימים, כל יתר העוולות הן בגדר זוטות. במשך חמש שנים אין הקצאה לבית כנסת אחד בשכונה. קיים מחסור גדול בגני ילדים חרדיים ואין אישורים להפעלה בדירות פרטיות. העירייה מפתחת שטחים ציבוריים פתוחים באזור של הלבנים ומזניחה את האזורים של השחורים. שיגידו תודה, הדוסים האלה, שמפנים להם את האשפה בשכונה שבכלל אסור להם להיות בה.

אולם כמה שהאפליה ברמות זועקת לשמים, היא כלום לעומת המתרחש בשכונת קריית יובל בעיר. אם רמות היא תעתיק של דרום אפריקה בשנות השבעים, בקריית יובל המצב נושק להגדרות של אנטישמיות גלויה. לפני מספר חודשים נענתה צמרת העירייה לתחנוניה של יהדות התורה והקציבה מאה אלף שקלים לצרכים חרדיים בשכונה. המנהל השכונתי הודיע שאינו מכיר בתושבים החרדיים (המונים כשלושים אחוז, לפי נתוני הבחירות), ולפיכך לא יעביר להם את הכסף. הפתרון שנמצא היה העברת הכסף למנהל המקומי של רמת שלמה החרדית ודרכו לחרדים השקופים של קריית יובל. בכל מקום אחר היה הנושא עולה על שולחן בג"ץ, אבל בירושלים אין מי שיעלה אותו. לאברכים המקומיים אין כסף לעתירות, והנציגות החרדית מתנהלת בדיוק כמו שהיא נראית.

הנימוק הפורמלי של ברקת ושותפיו (בתוכם גם כמה חרדים)? מנהל שכונתי הוא גוף אוטונומי. שטויות והבלים. העיריה מממנת 95 אחוז מתקציב המנהל ושולטת גם על חמשת האחוזים הנוספים. לעירייה גם נציגים במועצת המנהל ולא ניתן לזוז צעד אחד בלעדיהם. אבל כשראש העיר חוסם בגופו מכרזי בנייה לחרדים, רוח המפקד מחלחלת לכל הדרגים המוניציפליים. במחלקת החינוך החליטו של-1,500 המשפחות בשכונה לא יינתן אישור לגן ילדים ולכיתת בית ספר, ומחלקת המבנים הציבוריים החליטה על וטו מוחלט לכל בקשה חרדית למבנה ציבורי. חרם טוטלי ומוחלט על ששת אלפים איש ואישה, ילד וילדה, שכל חטאם הוא שהם חרדים ויש להם, בסך הכול, 14 מתוך 31 נציגים בעירייה.

יחסית לשתי השכונות האמורות יכולים תושביה של שכונה מעורבת אחרת בעיר להרגיש את עצמם ברי מזל. בנווה יעקב נערכו לפני מספר שנים בחירות חופשיות והרוב החרדי זכה לראשות המנהל ולייצוג נאות מאוד במליאה שלו. השאלה מדוע נערכו בה בחירות שתוצאותיהן היו ידועות מראש ולא הוקפאו כמו בשכונת רמות נעוצה כנראה בהרכב האוכלוסייה החילונית באזור. הרבה יוצאי אתיופיה, הרבה יוצאי מדינות חבר העמים, מעט מאוד אליטה ישראלית לבנה וחזקה. אין שם פרופסורים מהזן של דני מנדלר (ראש המטה נגד החרדים בקריית יובל ומי שנתפס פעם קורע חוטי עירוב בשבת. אפרופו שבת בשכונה המקוללת, תושבים חרדיים טוענים שקיימת הנחיה פנימית של המנהל לערוך פעילות תרבות בשבת ליד הריכוזים החרדיים. לרגל יומא דפגרא של הבשר הצלוי לא ניתן היה לאשר או להכחיש את הדברים מול המואשמים), וגם לא סרוגים בעלי עוצמה כמו המשנה לשעבר של היועץ המשפטי לממשלה, אמנון דה הרטוך. סתם ציבור מוחלש שבלשכת ראש העיר הסכימו להפקיר לשליטת הרוב החרדי.

כפיצוי, כנראה, החליטה צמרת העירייה על מבצע להריסת מבנים לא חוקיים בשכונה ובלבד שהם משמשים לשירותי דת. לאחרונה נהרס בית כנסת שפועל כבר 15 שנה. במקרה זה בוצעה ההריסה בגיבוי של אחד מנציגי דגל התורה, שבדיון האחרון בהנהלת התנועה דיבר בחריפות רבה נגד כל צעד גומלין מול ראש העירייה. כמי שעמד בעבר מול חרם חרדי על גוף מסחרי גדול הוא דוגל במוצהר במדיניות של התדברות והבנה, לפחות עד מועד קיום הרוטציה הפנימית במפלגה.

האם הצרות נגמרות רק בשכונות המעורבות? כנראה שלא. בתוככי הגטו החרדי יש את מרבית השירותים הדרושים, אך סקירה של תקציב העירייה מלמדת שרק זה מה שיש. כל האקסטרות שמהנות את תושבי העיר החילוניים מחוץ לתחום של התושבים החרדיים. תקציב התרבות והפסטיבלים של העירייה עומד על פי 15 מכל תקציבי התרבות והחברה החרדיים. בדיקה של תקציבי החינוך מגלה תופעה דומה: בעוד שארבעים אחוז מתושביה היהודיים של העיר חרדים, חלקם בתקציב החינוך הוא 14 אחוז בלבד. כלומר, גם מי שגר באזורים שבהם עדיין מותר לחרדים לגור לא נהנה ממלוא הזכויות של התושבים הלבנים שבשכונות החילוניות.

ארבעה עשר מי יודע
לברקת עצמו דומה שקשה לבוא בטענות על בלימת החרדים. עם האג'נדה הזאת הוא רץ בקדנציה שעברה, ולא התחייב לאף אחד משותפיו החרדיים לנהוג אחרת בקדנציה הנוכחית. היעד המוצהר שלו הוא בלימת הגידול החרדי בעיר, ונתוני המכון לחקר ירושלים המתפרסמים מדי שנה מלמדים שהוא מצליח; הצלחה שלפיד מנסה לחקות בכלל הציבור החרדי בארץ, בינתיים ללא הצלחה. והדגש הוא על בינתיים.

ההבדל הוא שלפיד לא נתמך על ידי קולות חרדיים אלא נמצא איתם בעימות בלתי פוסק. ברקת, לעומת זאת, נהנה מכל העולמות. גם מכה בחרדים וגם כונס את נציגיהם תחת כנפיו וזוכה לתמיכתם הכמעט מלאה. ולא מדובר בשלושה-ארבעה נציגים חסרי ישע שצריכים לומר תודה שבכלל הכניסו אותם לקואליציה. באולם הישיבות של מועצת עיריית ירושלים מאוישים 14 מקומות על ידי נציגים חרדיים ו-17 על ידי חילונים ודת"לים. יחסיות כזאת בכנסת (45 אחוז) הייתה מביאה לנו 54 ח"כים. עם 18 ניהלנו את המדינה בימים הטובים. עם 54 היינו מקימים כאן מדינת הלכה. בירושלים מתורגמת העוצמה הזאת ליחס עלוב של אזרחים סוג ב' ואסקופה נדרסת.

איך הצליח ברקת להכניע י"ד נציגים חרדיים ולהפוך אותם לפודלים מאולפים? כמה סיבות לדבר. קודם כול, ההיכרות העמוקה עם מפת הפיצולים הפנימיים החרדית. פורמלית יש שלוש סיעות חרדיות במועצה. בפועל שישה. יהדות התורה מורכבת משתי סיעות, שכל אחת מורכבת אף היא משתיים. באגודת ישראל קיים הגוש שתמך בברקת בבחירות, מול שלומי אמונים שתמכה בליאון. בדגל יש חברי מועצה מן המניין וסגן ראש עיר מקבל שכר. ש"ס היא ש"ס, ועל העץ הגבוה תלוי נציג אחד שאין לו בעולמו אלא קבלת מודעות לביטאון הבית המוחרם. שש סיעות, חמש דעות.

ברקת המכיר את המפה פיתח את מדיניות ההפרד ומשול. הוא יודע מה צריך לתת לכל אחד כדי שישתוק. עם ש"ס החיים קלים. לאחרונה קיבלה הסיעה תוספת של שלושה מיליון שקלים לרשת החינוך התורנית, ובקרוב יהיה לה מינוי של מנהל בכיר באגף החינוך. ברקע מתבשל גם הדיל הגדול לרבנות העיר. מה עוד צריכה סיעה עירונית של חנוונים קטנים? כלום.

באגודת ישראל התמונה סבוכה קצת יותר. שלושה מתוך חמשת החברים מייצגים חוגים שתמכו בגלוי בברקת בבחירות האחרונות. בשיחות סגורות גם הם מביעים תרעומת על היחס שלו (בשבוע שעבר נפגש אחד מהם עם ההנהגה הרוחנית שלו ותינה מרות על המצב), אבל ביקורת כלפי חוץ הס מלהזכיר. גם כי המשמעות תהיה הודאה בטעות, וגם כי התורה שבעל פה סביב ההסכם טרם קוימה. ועדות מסוימות טרם התכנסו והטבות ידועות טרם ניתנו. בינתיים עסוקים החברים בקרבות פרסונליים, כמו איוש התפקיד החשוב של ראשות הסיעה.

ברקע יש, כמובן, גם את ההיבט האישי שמקשה על יציאה למלחמה נגד הבוס. בניגוד לכנסת, שכל חבריה מקבלים משכורות ויכולים להתפנות למלחמות אופוזיציוניות אם לא זכו לשבת בקואליציה, חברי המועצה עובדים בהתנדבות. רק סגנים מקבלים שכר, והם יאבדו אותו במצב של מלחמה. מבין ארבעת הסגנים המכהנים רעבו שניים ללחם קודם למינוי. לשלישי היה מה לאכול אבל אין לו להיכן ללכת. הרביעי מסודר יותר מבחינה פיננסית, ואין פלא שהוא גם זה הנוקט קו אקטיבי יותר.

מפולגים, מפוצלים ומסוכסכים - כך אוהב ברקת את נציגיו החרדיים. כל זמן שהמדיניות שלו תעבוד בהצלחה ימשיכו אזרחיה החרדיים של ירושלים להביט בקנאה בעמיתיהם החילוניים והסרוגים. אלה האוכלים את חלב העיר ומשאירים להם ללקט את הפירורים. וגם זה רק בתחומי המושב המאוד מוגדרים.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!