רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם • פרויקט היסטורי מיוחד

לרגל יום העצמאות, פגשנו לשיחה את הרב אבישי בר אושר, חוקר מורשת ישראל, כדי לשמוע ממנו על תפקיד הראשון לציון, השתלשלותו, ומי הרבנים שנשאו בתפקיד עד כה.

ממתי החל התואר הראשון לציון, אותו נושא הרב הראשי לישראל הספרדי?

"יש מחלוקת גדולה ממתי החל התואר הראשון לציון, אבל החוקר והסופר הרב אברהם אלמליח בספרו הראשונים לציון הביא שהרב אריה ליב פרומקין בספרו כותב שהרב משה גלאנטי שכיהן כאב"ד בירושלים משנת תכ"ה היה הראשון שהוכתר בתואר הזה. תואר זה ניתן לרב הראשי הספרדי בארץ ישראל שהיה מתגורר בירושלים, והתואר הזה גם היה ניתן לראש הרבנים בירושלים, והרב גלאנטי זכה ונקרא בתואר זה ראשון לציון.

"תואר זה הוא המשך לשלשלת תואר הכבוד שנשאו ראשי הגולה בבבל, המשכם בספרד ועוד, במאה ה-י"ז הונהג באנגליה לרב הראשי הספרדי תואר כבוד 'חכם', עם הזמן העניק השלטון העותמאני את התואר 'חכם באשי' גם לראש הרבנים בישראל, הראשון שזכה לתואר הזה היה הרב אברהם חיים גאגין אשר נתמנה במאמר המלך בפרמאן.

"התואר המכובד 'ראשון לציון' העניק לרבני ירושלים סמכות ועוצמה. השפעתם על חיי הקהילה בארץ ישראל ובגולה הייתה גדולה. מי שזכה לתואר הנכסף זה היו גאונים ובקיאים בכל מקצועות התורה, והם היו בבחינת מורי הוראה, המקובלים על כל שדרות העם, אשר הציבור הפנו אליהם את שאלותיהם וספקותיהם וקיבלו עליהם את הנהגתם ופסיקתם".

מה היו סמכויותיו ומעמדו של הראשון לציון ביחס לשלטון שהיה קיים לפני קום המדינה?

"עם בחירתו של הראשל"צ על ידי רבני ונכבדי העדה הספרדית, הוא זכה להכרה רשמית של השלטונות. תפקידו של הראשל"צ, מעמדו וסמכויותיו הוענקו לו בתקופת השלטון העות'מאני מתוקף כתב מינוי – פרמאן שנמסר לו מאת הסולטאן העות'מאני. לראשל"צ כראש העדה היהודית היו סמכויות רבות, ובהן שפיטה, הטלת מיסים, ענישה וכדומה, כמו כן היה מייצג את העדה בפני השלטונות והשתתף בטקסים ממלכתיים.

"למעמדו של הראשל"צ וסמכותו, מקום חשוב ונכבד לא רק בחיי קהילות הספרדים בארץ ישראל, אלא גם בתפוצות הגולה. ראשי הקהילות בגולה, היו מתייחסים ל"ראשון לציון" כבעל הסמכות התורנית העליונה. הראשל"צ היה מקובל לא רק על היהודים הדתיים, אלא גם על כל קהל ישראל, שראו בו אישיות בעלת סמכות דתית עליונה לכל העם.

"מאז שהוענק על יד השלטון העות'מאני התואר ראש הרבנים – "חכם באשי" לרב הראשי, הוא הולבש גלימה שחורה רקומה בחוטי זהב וכסף, וכן מצנפת לראשו עם סרט זהב. שני שמשים 'קוואסים' שהיו גם שומרי-ראש היו לראשל"צ. הם היו הולכים לפניו לטקסים ואירועים רשמיים כשהם לבושים במדים מיוחדים ומקלות מעוטרים בגולת כסף. כאמור, הראש"ל הנבחר הולבש באצטלה דרבנן – בגדי שרד רקומים, ולכבודו נערכו תהלוכות שנשאו בהם לפידים, תקעו בשופרות והלכו לפניו או לפני מרכבתו".

תפקיד הראשון לציון מטעם מדינת ישראל ממתי החל?

"עם כינונה של הרבנות הראשית בתקופת המנדט ביום ט"ז אדר א' תרפ"א, בוטל התואר "חכם באשי". לאחר מכן, עם הקמת המדינה, הותאמו סמכויותיו ומעמדו של הראש"ל לצורכי התקופה והזמן. כמו כן אישיותו של הרב השפיעה אף היא על מעמדו וסמכותו.

סמכויות והליך ההכתרה
על טקס ההכתרה של הראשל"צ בבית הכנסת הגדול על שם רבן יוחנן בן זכאי, מספר הרב אבישי בר אושר: "מסורת עתיקת יומין היא טקס ומעמד הכתרת הרב הראשי הספרדי, בבית הכנסת ע"ש רבן יוחנן בן זכאי. זוהי מסורת רצופה שנקטעה רק פעם אחת בעת שהעיר הייתה מחולקת, והרובע היהודי היה בידי הירדנים. היה זה ביום ו' ניסן תשט"ו – כשנערך טקס הכתרת הראש"ל הרב יצחק נסים זצ"ל בבית הכנסת "ישורון" בירושלים.

"טקס ההכתרה הראשון של הראש"ל בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, נערך בט"ו בשבט תרנ"ג 1893, בהכתרתו של ה"יש"א ברכה", הרה"ג יעקב שאול אלישר זצ"ל. שיאו של הטקס בהלבשת הגלימה, המצנפת וטס שני לוחות הברית. מסורת היא שהעדה הספרדית בתורכיה מעניקה את הגלימה והמצנפת לראש"ל במתנה. לטקס שנערך ברוב פאר והדר על ידי העדה הספרדית בירושלים, מוזמנים רבני ישראל בארץ ובתפוצות, ראשי העם ומנהיגיו".

"נוסף על תפקידיו בשיפוט הרבני העליון", מוסיף הרב רב אושר, "רבה הייתה אחריותו של ה"ראשון לציון" - ה"חכם באשי" בשטח גביית המסים עבור השלטונות, וחלוקת הנטל בין תושבי הארץ היהודים. כן מינה רבנים ופיטרם. לידו פעלה מועצת רבנים אשר שלושה מחבריה התחלפו מידי שלושה חודשים והיוו בית דין שדן יחד עם ה"חכם באשי" בדיני תורה ובדינים אזרחיים. השלטונות העות'מאניים התחשבו בפסק דינם 'מעשה בית דין', ובשעת הצורך נתנו לו תוקף חוקי".

בשיחה עמנו מספר הרב אבישי על הרבנים הראשיים שכיהנו בתפקיד הראשון לציון מטעם מדינת ישראל, "כיום הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף הוא הרב השמיני שמכהן בתפקיד זה של ראשון לציון מטעם מדינת ישראל, הראשון שכיהן בתפקיד זה עם ייסוד הרבנות הראשית היה הראשון לציון הגאון רבי יעקב מאיר, שבתחילה החל תפקיד זה עוד לפני יסוד הרבנות הראשית, ואחריו שימש בתפקיד הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל - כראשון לציון בתפקיד מטעם מדינת ישראל".

הגאון רבי יעקב מאיר זצ"ל
הראשון לציון הרב יעקב מאיר זצ"ל, נולד בירושלים העתיקה בז' אדר שנת תרט"ז 1856, אביו ר' כלב נודע כסוחר עשיר ותלמיד חכם. בילדותו למד תלמוד והלכה מהרב מנחם בכר יצחק ומגיל 15 אצל הרה"ג המקובל רבנו אהרן עזריאל זצ"ל. לתקופה קצרה עסק במלאכה לפרנסתו, אך בעקבות השתדלות מכריו שהוקירו את כשרונותיו חזר ללימודיו ושקד על התורה בבית מדרשו של הגביר עזריה די בוטון, שסייע לקיומו. בשנת תרמ"ב יצא בשליחות עדת הספרדים לבוכארה, ובשנת תרמ"ה לתוניס ולאלג'יריה. בשובו לירושלים נבחר לחבר ועד העדה הספרדית, ונתמנה כדיין בבית הדין שבראשות הגאון יעקב שאול אלישר, היש"א ברכה שלימים כיהן כ"ראשון לציון".

בכ' אלול תרס"ו 1906 הוכתר ל"ראשון לציון" בטקס מפואר רב משתתפים בביה"כ ע"ש רבן יוחנן בן זכאי, אך בשל חילוקי דעות ויתר על משרתו בדרך של כבוד והוזמן לכהן פאר ברבנות סאלוניקי. בשנת תרס"ז הוכתר כרבה הראשי של העיר סאלוניקי, ובה פעל רבות בתחומים רבים בגשם וברוח ביסדו מוסדות חינוך וחסד, ובשיפור היחסים הדיפלומטים עם השלטונות. בתפקיד זה כיהן עד שנת תרע"ט, החליפו ברבנות סאלוניקי הגאון רבי בן ציון מאיר חי עזיאל זצ"ל, שהיה רבה של תל-אביב יפו בשנת תרפ"א.

בט"ז אדר א' תרפ"א 1921, עם ייסוד הרבנות הראשית בארץ ישראל, נבחר הרב יעקב מאיר לתפקיד הרב הראשי ו"הראשון לציון" לעדות הספרדים בארץ ישראל. בתפקיד הרב הראשי האשכנזי כיהן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.

חייו של הגאון רבי יעקב מאיר היו מלאים בעשייה ציבורית, בתחומים רבים ומגוונים, ביניהם: הרב נמנה על מייסדי חברת "ביקור חולים הספרדית" וכן על מייסדי וגבאי בית החולים "משגב לדך". הוא יצר קשרים עם יהודי התפוצות במטרה לעודדם לתמוך ביהודי ארץ ישראל ואף לעלות ארצה. כמו כן הרב פעל לאיחוד עדות הספרדים והאשכנזים ביפו, ועסק בהשכנת שלום בין הפרושים והחסידים. שם, סייע ביסוד שכונות בירושלים, הושיב בית דין לסידור מכירת קרקעות בשנת השמיטה תרס"ד, פעל ליסוד בית היתומים הספרדי בירושלים.

תקופת כהונתו כראש"ל נמשכה למעלה מ-18 שנים ובה פעל והחל מהקמת הרבנות הראשית לישראל ועד ליום פטירתו, נטל הרב חלק נכבד בהנהגת חישוב בכלל ובשיקום העדה הספרדית בפרט. שנים של הישגים רבים בהנהגתו.

הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל
אחריו כיהן כראשון לציון הראשון תחת הנהגת מדינת ישראל, היה הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, אשר נודע כאחד מגדולי רבני דור התקומה, וממנהיגי ומעצבי דמותה הרוחנית של מדינת ישראל ושל הגולה הספרדית בעולם. הגרב"צ היה אישיות תורנית ופעל מתוך מסירות נפש בתחום המדיני כבתחום הדתי. לזכותו נזקפת תרומה גדולה – הן בעיצוב דמותה הדתית של מדינת ישראל, והן במהלכים הדרמטיים של הקמתה בשנות הורתה ולידתה.

הגאון הרב עוזיאל נולד בי"ג סיון שנת תר"ם לאביו החכם ר' יוסף-רפאל עוזיאל, בן למשפחה ממגורשי ספרד, ששימש כראב"ד לעדת הספרדים בירושלים, ולאמו שרה למשפחת חזן שעליה נמנים רבנים ידועי שם, כהרב חיים דוד חזן מחבר הספרים "נדיב לב", "ייטב לב" ועוד, ורבי יוסף רפאל חזן מחבר סדרת הספרים "חקרי לב".

את ראשית לימודיו רכש הרב עוזיאל בתלמוד תורה "דורש ציון" ובישיבת "תפארת ירושלים". מרבותיו: רבי מנחם בכר יצחק – מחנך דגול; רבי בן ציון קואינקה – עורך קובץ התורני הנודע "המאסף"; ואביו רבי יוסף רפאל שטיפח בקרבו את כשרון הפסיקה וההכרעה בדין, והדריכו למנהיגות ציבורית. בשנת תרנ"ד בהיות הרב עוזיאל צעיר בשנים – נתייתם מאביו. בשנת תר"ס החל הרב עוזיאל ללמד בתלמוד תורה ובישיבת "תפארת ירושלים", וכעבור ארבע שנים נתמנה למנהל המוסד.

בשנת תרע"א הוזמן הרב עוזיאל לכהן כ"חכם באשי" בעיר יפו – תל-אביב, שהיתה אז מרכז לחיים המתחדשים בארץ ישראל, שם כיהן יחד עם עמיתו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. הרב עוזיאל שימש בתפקיד זה עד שנת תרפ"א, כאשר בעקבות עזיבתו של הגאון רבי יעקב מאיר את העיר בשנת תרע"ט, והיבחרו לכהן כראשון לציון וכרב ראשי לעדות הספרדים בארץ ישראל בשנת תרפ"א – נתבקש הרב עוזיאל לשמש כרבה של עיר ואם בגולה, העיר סאלוניקי, במקומו של הרב יעקב מאיר. לאחר היסוסים רבים וגם נסיונות מצד תושבי העיר יפו – תל-אביב להניאו מלעזוב את הרבנות בעירם, הכריע הרב עוזיאל לקבל את ההצעה, ובאייר תרפ"א החל לכהן בסאלוניקי ביד רמה.

כשנתיים שהה הרב עוזיאל בסאלוניקי וזכה לכבוד והערכה בקרב בני הקהילה. בחודש תמוז שנת תרפ"ג חזר הרב עוזיאל לכהן כרבה הראשי של תל-אביב-יפו. עם התרחבות היישוב היהודי בארץ ישראל, בעליות השלישית, הרביעית והחמישית תרע"ט – תרצ"ט, גדלה גם פעילותו הציבורית של הרב עוזיאל אשר עסק במגוון תחומים: כרב פוסק, מנהיג רוחני, נציג ציבור, נשיא הסתדרות המזרחי, וכאיש חזון הרואה בדורו, דור בו עם ישראל עובר משלב של גלות לשלב של גאולה, גאולת נצח.

בט' סיון תרצ"ט 1939 נפטר הרב יעקב מאיר – הראשון לציון. כבר בבחירות למועצת הרבנות השנייה, בתרצ"ז, נבחר הרב עוזיאל כממלא מקום הראשון לציון. ואמנם בי' בתמוז תרצ"ט, עלה הרב עוזיאל לירושלים לשמש בתפקיד ה"ראשון לציון". בתפקיד הרב הראשי האשכנזי – כיהן הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, כבוד גדול חלקו לו תושבי ירושלים, רבניה ומנהיגיה ביום הכתרתו. עם הקמת המדינה בה' באייר תש"ח 1948, היה לרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל והמשיך בפעילותו הדתית והלאומית במשנה מרץ – תוך שהוא רואה את החזון הלאומי הולך ומתגשם לעיניו – להטביע את חותם הדת והחינוך היהודי בארץ ישראל, מתוך רדיפת שלום, סובלנות ואהבת ישראל ללא קץ.

ביום ראשון כ"ו אלול הסתלק לעולמו ונטמן במרומי הר המנוחות גבעת-שאול בירושלים, לחלקת הרבנים. העם כולו ביכה את הסתלקותו של גדול בתורה.

הראשון לציון הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל
אחריו שימש בתפקיד זה הראשון לציון הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל, הגאון הרב ניסים נולד בבגדאד ביום כ"ה כסלו תרנ"ו 1895 לאביו רבי רחמים.

כבר משחר נעוריו התבלט בכשרונותיו, כשרוב לימודו מעצמו, למעט תקופה קצרה שלמד בבית המדרש לרבנים "בית זילכה". בסיון תרס"ו 1906 עלה עם אימו לארץ ישראל, אך לאחר מספר שנים חזר לעיר הולדתו.

בבגדאד השתלם ולמד עם הרה"ג שמעון אגסי זצ"ל, והפך לתלמידו המובהק, וזאת במקביל לעיסוקיו במסחר לפרנסתו.על אף שלא נשא בשום תפקיד רשמי, היה ביתו בית ועד לחכמים, ורבים שיחרו לפתחו להתייעצות בענייני הלכה והנהגת הציבור.

בשלהי שנת תרפ"ב 1922 עלה לירושלים ותפש עמדה נכבדה בין חכמי ירושלים ורבניה, אשר הכירו בערכו כבעל היקף ראיה רחב ובקי בהוויות העולם. מביתו שהפך לתל-תלפיות, הרבה להתכתב עם גדולי ישראל בעולם, בענייני שו"ת בהלכה. לרב יצחק נסים היתה ספריה עשירה ובה גם כתבי יד רבים ונדירים.קשרי ידידות מיוחדים קשר הרב עם הגאון רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל, מגדולי מקובלי וחכמי ירושלים, אשר תשובותיו ופסקיו בשם "שו"ת מהרש"א" הוצאו לאור על ידי הרב.

בכ"ט שבט תשט"ו 1955 נבחר לכהונת הראשון לציון הרב הראשי לישראל. יחד איתו כיהן הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל - עד פטירתו בשנת תשי"ט, ומיום ד' ניסן תשכ"ד כיהן לצידו הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל. מיד עם כניסתו לתפקיד הרם, ניכרה עצמאותו ודרכו המיוחדת, כמעט בכל תחומי פעולותיו. במקביל לתקיפותו בענייני תורה והלכה ושמירה על צביונה היהודי של המדינה, עשה הרב רבות לקירוב לבבות בעם. סיוריו בקיבוצים ובערים, גישתו, שיחותיו ודבריו, משכו את ליבם של הרחוקים, הגבירו את ההבנה ההדדית וקירבו לבבות. ביתו שימש מקום מפגש לחוגים השונים: אנשי ציבור ואקדמיה לצד מנהיגי קהילות ורועים רוחניים. בכך בנה גשרים בין אנשי תורה ומדע, ובין אנשי ציבור וחברה. בימי כהונתו הייתה המדינה בראשית דרכה. הרב, שראה חשיבות רבה לעיצוב דמותה כמדינה יהודית, לא חשש להשמיע את דעתו בכל עניין שחשב שעל הסמכות הרוחנית לומר את דבריה.

שׁם עולם קנה לו הרב, בעת ביקורו של האפיפיור בארץ בכ' טבת תשכ"ד 1964, בסרבו לפגוש אותו. כל הנהגת המדינה התכוננה לקבלת הפנים הממלכתית במגידו, אך הראש"ל סירב להגיע לשם, בקובעו כי ירושלים היא בירת ישראל, ורק בה יש לפגוש את האפיפיור, זאת בנוסף לעמדתו כי יווצר הרושם, חלילה, שמעמד הדת היהודית וראשיה נחותים, ולכך לא רצה לתת את ידו. בנוסף לכך, האפיפיור סירב להחזיר לו ביקור בירושלים כדרישתו. תוצאות הביקור השאירו רושם של זעם ומבוכה בישראל ובעולם בשל יחסו הקר והמזלזל של האפיפיור במדינה ובנשיאה. אולם גם אלו שבתחילה התנגדו נמרצות לעמדת הרב, הצדיקו אותה לבסוף.

היה זה משום מעשה היסטורי ומתן תוקף לריבונות ולעצמאות עם ישראל. אלפים פנו ללשכת הרב באומרם: "זקפת את קומתנו".הרב בעמדותיו הנחרצות למען קודשי ישראל, עמד לא אחת באומץ רב: סירב להשתתף בעצרת זיכרון לנשיא חיים וייצמן, משום שנקבע לתאריך הלועזי של יום פטירתו ונערך ללא כל סממן דתי, מנע חילול שבת במפעל הנייר בחדרה, דרש שבאוניית "השלום" יהיה רק מטבח אחד וכשר, יצא בתקיפות כנגד שידורי הטלויזיה בשבת. לחם בתקיפות כנגד מכירת חזיר. ויצא נגד תקנות הרישום של משרד הפנים בסוגיית "ילדי רב סרן שליט".

לעומת זאת, פסק כי "בני ישראל" מהודו, הם חלק מהעם היהודי ומותר להינשא להם. נימוקיו ההלכתיים פורסמו על ידו בספר "בני ישראל" ועוררו פולמוס חריף. גם פסיקתו בעניין יהודי אתיופיה, לפיה יש לגיירם "גיור לחומרא", עוררה סערה ציבורית.

הגר"י נסים כיהן בתפקידו כרב הראשי לישראל – "הראשון לציון" במשך כ-18 שנים, עד ז' חשון תשל"ג 1972.

הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל
אחרי הגר"י ניסים שימש בתפקיד רם זה, גדול הפוסקים בדור ומנהיג העולם היהודי הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל - מה שגרם לייקר ולרומם תפקיד זה עקב מעמדו הרם ונישא של הגר"ע.

הגר"ע יוסף נולד בי"ב תשרי שנת תרפ"א 1920, לאביו רבי יעקב זצ"ל ולאמו מרת גורג'יה ע"ה, בעיר בגדאד שבעירק, ובהיותו רך בשנים עלה עם הוריו לירושלים בשנת תרפ"ד 1924. את שנות לימודיו הראשונות למד הגר"ע בישיבת "פורת יוסף" ששכנה בירושלים שבין החומות - ונודע כבר אז כמתמיד גדול, כשרוני ומחונן בזכרון נדיר. בהיותו בן עשרים הוסמך לרבנות על ידי הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל.

בשנת תש"ד נשא הגר"ע את הרבנית מרגלית, בתו של הרה"ג המקובל חכם אברהם פטאל זצ"ל. בשנת תש"ז נתבקש הגאון רבי עובדיה יוסף על ידי הרב עוזיאל לכהן כסגן רבה הראשי של מצרים ואב בית הדין, ועל אף המתיחות שהייתה בזמן מלחמת השחרור והקמת המדינה, בין המדינה שבדרך לשלטונות מצרים, ירד הגר"ע מצרימה וכיהן פאר בתפקיד כרב הקהילה במשך כשלש שנים. הגר"ע פעל רבות בעיקר בקרב הנוער הצעיר, שלימים שימשו נבחריו כרועים רוחניים בקהילות הספרדיות ברחבי העולם.

בשנת תש"י שב הרב לארץ ישראל, תקופה קצרה שימש כחבר בית הדין בפתח תקוה. מספר שנים הקדיש הרב לעריכת כתביו, להפצת תורה במספר בתי מדרש ביניהם ישיבת "פורת יוסף", לאחר מכן חזר לכהן כדיין בבית הדין הרבני בפתח תקוה. מבית הדין בפתח תקוה עלה הוא לכהן כדיין בבית הדין בירושלים, ובשנת תשכ"ה 1965 התמנה הגר"ע לחבר בית הדין לערעורים למשך חמש שנים.

בשנת תשכ"ח 1968 נבחר הגר"ע יוסף לכהן כרבה הראשי הספרדי של תל-אביב - יפו ולראש אבות בתי הדין. בתפקיד זה שימש כארבע שנים. בז' חשון תשל"ג 1972 נבחר לכהן בתפקיד ה"ראשון לציון" - הרב הראשי לישראל, בתפקיד הרב הראשי האשכנזי – כיהן הרב שלמה גורן ז"ל. עם סיום תפקידו כרב הראשי לישראל, בשנת תשמ"ג 1983, התפנה הרב לשתי משימות מרכזיות: הוצאת כתביו והנהגת היהדות הספרדית העולמית.

את משימת חייו הגדיר מרן: "להרביץ תורה בישראל, ולהגדיל תורה ולהאדירה, הן בחיזוק הישיבות והתלמודי תורה והרחבתם בכמות ובאיכות, הן בשיעורי תורה ודרשות לקהל הרחב כדוגמת שיעורו הקבוע שנים רבות בבית הכנסת לעדת היזדים בירושלים, במטרה לחזק ולעודד קרובים ולקרב רחוקים לתורה ולמעשים טובים.

ספרים רבים חיבר הגר"ע והם כדלהלן: שו"ת "יביע אומר" - עשרה חלקים, סדרת ספרי "חזון עובדיה". שו"ת "יחוה דעת" - ששה חלקים - תשובות בהלכה אותם השמיע הרב בכל ערב שבת ברדיו במשך מספר שנים. "טהרת הבית" - שלשה חלקים - בהלכות טהרת המשפחה. "מאור ישראל" - חידושים על התלמוד הבבלי. "לוית חן" - בירורי הלכה בהלכות שבת. "הליכות עולם" - שמונה חלקים - הערות והארות על ספר ההלכות "בן איש חי". "ענף עץ אבות" – על מסכת אבות. שאלות ותשובות "יביע אומר", על עשרת חלקיו, הוא מספרי היסוד בהלכה, ביובל השנים האחרונות. היקפו הגדול, ריבוי הנושאים בהם הוא עוסק, וסמכותו הרבנית הגדולה של מחברו, עשו אותו לספר חובה לכל פוסק וחוקר הלכה בדורנו. פסקי ההלכה, שהועלו ב"יביע אומר", הינם בסיס להלכה לכל היהדות הספרדית בארץ ובעולם. הדיונים של חשובי הרבנים בדורנו סובבים סביב פסיקתו, אם כחולקים ואם כמאמצים את פסקיו.

קשה לתאר את אורח החיים היהודי של עדות המזרח וספרד ללא מסקנותיו ההלכתיות של הגאון רבי עובדיה יוסף, שהוכרעו ב"יביע אומר" והשפיעו השפעה מכרעת על החיים על פי ההלכה, שכן הגר"ע יוסף - בכל מפעלו הספרותי - השתדל לאחד את כל עדות המזרח וצפון אפריקה תחת מסגרת הלכתית אחידה, שפסקי מרן רבי יוסף קארו ב"שלחן ערוך" הם הגורם המעצב את הליכותיה כמעט בכל תחומי ההלכה והמנהג. על ספריו אלו קיבל מרן זצ"ל את פרס ישראל, ביום העצמאות תש"ל.

הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל
הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל נולד בעיר העתיקה בירושלים, בכ"א באדר שנת תרפ"ט, לאביו הרה"ג המקובל רבי סלמאן אליהו זצ"ל ואמו הרבנית מזל ע"ה. ביחוסו המשפחתי הרב הוא נצר למשפחת רבנים מבגדאד ובכללם בעל ה"בן איש חי". דודו, אחי אימו, היה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף". אביו הרה"ג רבי סלמאן אליהו זצ"ל בעמ"ס "כרם שלמה" שהיה מגדולי המקובלים בירושלים, עלה ארצה מבגדאד והתיישב בירושלים. המשפחה התגוררה עד שנת תש"ח בעיר העתיקה בתנאים קשים. העוני ששרר בבית המשפחה לא מנע מהרב, גם בהיותו רך בשנים מלימוד התורה, גם אם היה זה לאור הנר המונח על השולחן או אף על הרצפה.

בהיותו צעיר לימים, בשנת תש"א, התייתם מאביו, אשר הספיק להאציל על בנו הצעיר מרוחו ולטעת בו אהבת התורה בנגלה ובנסתר. הסתופפותו בקרבת גדולי הדור השפיעו על הנער הצעיר, ואכן זכה הרב לקיים את מאמר חז"ל: "גדול שימושה מלימודה", בכך ששימש תלמידי חכמים ובכללם את ראש הישיבה הגאון הרב עזרא עטיה זצ"ל, והגאון הרב צדקה חוצין זצ"ל, וכן את בעל ה"חזון איש", שהדריכו בדרכי אמונה ובטחון. לימים נשא לאשה את מרת צביה שתחי'ה, בת רבו בישיבת "פורת יוסף", הרה"ג נסים דוד עזראן זצ"ל.

הרב השלים את לימודיו בבית המדרש לרבנים ודיינים, מיסודו של הרב יצחק ניסים זצ"ל, והוסמך לדיינות. את המבחנים עבר הרב בהצטיינות והתמנה בשנת תשכ"ד 1964 לדיין הצעיר בארץ. תחילה כיהן כדיין בביה"ד הרבני בבאר שבע, שם עסק רבות בפתרון בעיות אישות סבוכות, לרבות התרת עגונות.

כעבור ארבע שנים, עבר הרב לביה"ד הרבני האיזורי בירושלים, ומאוחר יותר התמנה חבר ביה"ד הרבני הגדול. בתקופה זו פיתח הרב קשר אמיץ עם הציבור הרחב, שראה בו כתובת של פסיקה לכל שאלה הלכתית או אישית. קשר חם זה עם הציבור על כל גווניו, פלגיו ועדותיו, סייע סופו של דבר לרב להיות המועמד הטבעי והראוי למשרת הרב הראשי לישראל.

בא' ניסן התשמ"ג 1983 נבחר לכהן בתפקיד ה"ראשון לציון" - הרב הראשי לישראל, בתפקיד הרב הראשי האשכנזי – כיהן הרב אברהם שפירא זצ"ל. פעולותיו של הרב כרב הראשי וכראשון לציון התפרסו על פני תחומים רבים, ובכללם ביקורים והרצאות, במושבים בקיבוצים ובבתי הספר, במטרה לקירוב רחוקים לתורת ישראל ומצוותיה בדרכי נועם.

הרב הרבה לבקר בקהילות ישראל בגולה, כשהוא מדריך את ראשי הקהילה ומקיים עצרות, בהדגישו את הסכנה הקיימת בהתבוללות והמלחמה שיש לעשות למניעת נגע זה, לצד חיזוק ידי מנהיגי הקהילות בשמירת השבת, טהרת המשפחה וחינוך הילדים, תוך קריאה ליהודי התפוצות לעלות לארץ ישראל.

בפסקיו נטה הרב אחר רבנו יוסף חיים זצ"ל, בעל ה"בן איש חי", ששיטתו משלבת את פסקי מרן ה"שולחן ערוך" עם פסקי האר"י הקדוש. בספריו מקבץ הרב את כל מגוון הפסיקה והמנהגים של עדות ישראל.

הראשון לציון הגאון רבי אליהו בקשי דורון
הראשון לציון הגאון רבי אליהו בקשי-דורון שליט"א, נולד בירושלים בשנת תש"א לאביו ר' בן ציון זצ"ל ואמו טובה תבדל לחיים טובים. בילדותו למד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "לדוגמא" בירושלים, ובנעוריו למד בישיבה התיכונית "ישיבת הדרום" ברחובות, ולאחר מכן למד בישיבת "חברון" בירושלים, שם גדל ונתעלה בתורה ושמו הלך לפניו כאחד העילויים הבולטים בתלמידי הישיבה.

אחר נישואיו עם בתו של הרה"צ שלום לופס זצ"ל, הרב הראשי של עכו, המשיך הרב בלימודים בכולל אברכים של "מוסד הרב קוק", ובכולל אברכים "קול יעקב" על שם הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל, שם קנה הרב את דרך הלימוד המיוחדת המאופיינת בשילוב של חריפות ובקיאות. בשנת תש"ל 1970 נבחר לשמש כרב השכונות "רמת יוסף" ו"רמת הנשיא" בבת ים, בתפקיד זה התנסה הרב ברבנות קהילתית וביצירת קשר הדוק עם בני הנוער, ובשנת תשל"ב 1972 נבחר הרב לכהן כרב הראשי של העיר בת ים.

בשנת תשל"ה 1975 נבחר הרב לכהן כרבה הראשי של חיפה, ושימש בקודש בעיר זו ח"י שנים. במסגרת תפקידו בחיפה חולל הרב גדולות ונצורות בכל שטחי היהדות בעיר, וביתו הפך לאבן שואבת לשאלות בהלכה ובמנהג. ביתו היה פתוח לכל, והרב היה קשוב לכל פונה והיה משענת לכל נצרך ונזקק ברוחניות ובגשמיות. בשנת תשנ"ג 1993 נבחר הרב לכהן פאר כ"ראשון לציון" הרב הראשי לישראל, בתפקיד הרב הראשי האשכנזי כיהן הרב ישראל מאיר לאו.

החל משנת תשמ"ב 1982 החלו לראות אור סדרת ספריו - שו"ת "בנין אב". על ספריו אלו ניתן לרב "פרס ע"ש הרב מימון ליצירה תורנית", וכן הפרס לספרות תורנית ע"ש הרב קניאל. כבר בתחילת דרכו התורנית כרב שכונה, ראה כמטרה מרכזית בעבודתו להרבות תורה בישראל, והקים כולל אברכים בשכונת "התקוה" בתל-אביב. לאחר מכן הקים בית מדרש גבוה בבת ים, שבו למדו עשרות אברכים, שמשמשים בקודש כרבנים ודיינים. כמו כן הקים הרב בחיפה מרכז תורני הכולל את ישיבת "מורשה", שבה מסר הרב שיעורים על המסכת הנלמדת בפני אברכי הכולל, מלבד שיעורים קבועים מיד יום לצאן מרעיתו.

בתפקידו האחרון כ"ראשון לציון" והרב הראשי לישראל, ביקר הרב בקהילות ישראל בתפוצות, הביא אליהם את דבר ה', ובכך היה לגורם מקשר בין ישראל לקהילות בתפוצות. בביקוריו עמד הרב על הצורך לחזק את החינוך היהודי בכל אתר, בכדי להבטיח את המשך הדורות. ביוזמתו נבנה בירושלים "מרכז עולמי לתורה ויהדות", בו לומדים תחת קורת גג אחת בני נוער מכל תפוצות ישראל, בכדי שיתחזקו ביהדות, ישתלמו בתורה ובלשון הקודש, ויביאו את תורת הארץ לאחיהם בכל קהילות ישראל.

נסיונו הגדול של הרב לצד גדלותו בתורה, נועם הליכותיו, השפעתו ואהבת ישראל היוקדת בו, הינם אבני היסוד והתקוה להצלחת המפעל ולהגדלתו ולהאדרתו.

הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר
הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר, נולד בשנת תש"ח 1948 בקזבלנקה שבמרוקו לאביו ר' אליהו זצ"ל ואמו מרת מימה ע"ה. את לימודיו היסודיים סיים בבית הספר היסודי היהודי "אוצר התורה", ובשנת תשכ"ב 1962 עלה ארצה עם הוריו.

הרב למד במוסדות "תפארת ציון" בבני ברק ובישיבת שלומי. מסירותו לעולם התורה ותחושת השליחות שליוותה אותו מילדות, הביאו לכך שכבר בהיותו בן 21 הוטל עליו לנהל את ענייני הרבנות בשלומי. שנה לאחר מכן בשנת תש"ל 1970, מונה לרב ולמנהל מחלקת הכשרות בנהריה, ולאחר מכן מונה כרב המושב מגדים. בתוך כך הוסמך הרב כשוחט ובודק, כרב מושב ואף כרב עיר. על כתב ההסמכה שלו חתמו הרבנים הראשיים דאז, הראשון לציון הרב יצחק נסים זצ"ל והרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל.

בשנת תשמ"ב, לאחר שסיים בהצלחה את לימודי הדיינות, מונה הרב כדיין בבית הדין הרבני בבאר שבע ובפתח תקווה, והתבלט בפסיקתו רחבת האופקים ובמזגו הנעים.

בשנת תשס"ב 2002 מונה הרב כרב ראשי לתל אביב- יפו, והביא לשיפור ניכר ברמת שירותי הדת, להעצמת מוסד הרבנות, לחיזוק קשרי הגומלין בין מערכת שירותי הדת ובין המערכות העירוניות האחרות.

בי"ב ניסן תשס"ג 2003נבחר הרב שלמה משה עמאר ל"ראשון לציון" - הרב הראשי לישראל, בתפקיד הרב הראשי האשכנזי – כיהן הרב יונה מצגר.

בשירות הצבאי עשה הרב במחלקה לזיהוי חללים, שם עבר סדרת אימונים בחילוץ והצלה, ושובץ כמדריך בקורס זיהוי חללים. הרצאותיו של הרב במסגרת הקורסים הצה"ליים נסבו סביב אופן ההקפדה על ערכי כבוד המת, הלכה למעשה, בעת זיהוי חללי מלחמה או אסון. הרצאות דומות מסר הרב לאנשי ארגון זק"א.

חלק ניכר מיבולו ההלכתי של הרב ראו אור: סדרה של ספרי שו"ת "שמע שלמה", שהחלה לצאת לאור בשנת תשנ"ב, שני ספריו האחרים "כרם שלמה" הנם קבצי שאלות ותשובות בענייני מצוות התלויות בארץ, והלכות הנוהגות בהתיישבות החקלאית.סדרת "שמע שלמה" מקיפה מאות סוגיות הלכתיות, אשר מבין שורותיהן עולה תפיסת עולמו היהודית-הומניסטית של הרב.

במהלך השנים השלים הרב כתיבת ספרים נוספים, שטרם ראו אור, בתוכם קבצי דרשות על פרשיות השבוע. הרב פרסם עשרות מחקרים וחיבורים בסוגיות של הלכה ומדע, ומשמש מורה דרך ל"מכון למצוות התלויות בארץ". לשם כך הוא מתייעץ תדירות עם חוקרים ואנשי אקדמיה. בקיאותו בענייני מדע הובילה לפסיקה חלוצית שלו בתחום ההנדסה הגנטית ובתחומים נוספים. פסיקתו של הרב נלמדת במכוני מחקר הלכתיים ומדעיים שונים בישראל ובחו"ל, ומשמשת כבר כיום כפסיקה מנחה ועקרונית עבור פוסקים ודיינים רבים.

גם כיום, לאחר סיום תפקידו, מרבה הגרש"מ עמאר בהרבצת תורה, ולאחר פטירתו של הגר"ע יוסף זצ"ל, רואים בו רבים את ממשיכו הטבעי ומנהיגה של יהדות ספרד.

הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף
הגאון רבי יצחק יוסף נולד בירושלים ביום י"ח בטבת תשי"ב, הגר"י יוסף הוא בנו השישי של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. הגר"י כיהן שנים רבות כראש ישיבת "חזון עובדיה" בירושלים. וחיבר סדרת ספרי ההלכה "ילקוט יוסף". הגר"י מבסס את פסקיו על שיטת הפסיקה של אביו. ספריו נחשבים כספרי יסוד בקרב הציבור ברחב בארץ ובעולם.

בצעירותו למד בתלמוד תורה של החינוך העצמאי 'יבנה', ובגיל 12 החל את לימודיו בישיבה הקטנה "פורת יוסף" בשכונת קטמון בירושלים. לאחר מכן למד בישיבת הנגב בנתיבות, ומשם עבר לישיבת חברון בירושלים. כן התקרב לגאון רבי בצלאל זולטי זצ"ל.

כבר כנער בישיבת הנגב החל ללמוד ביסודיות את חמשת חלקי ספר השאלות ותשובות "יביע אומר" שחיבר אביו, לאחר שתלמידי הישיבה פנו אליו בשאלות על פסיקות אביו. בשנת תשל"א, בהיותו כבן 19, הוציא לאור את הספר "פסקי דינים - ילקוט יוסף" שריכז את פסקי אביו שיצאו לאור עד אותה שנה. הספר נערך בעידודו של אביו ובפיקוחו, והוא נחשב אחד מספריו של אביו. בין השנים תשל"ד -תשמ"ה 1974-1985 במשך 12 שנים, עסק בכתיבת ספרי המשך לילקוט יוסף ובשנת תשמ"ה יצא לאור החלק הראשון שבסדרה.

בשנת תשל"ג 1973, עם היבחרו של אביו לראשון לציון, הקים ביחד עם אביו את כולל "חזון עובדיה". בשנת תשל"ה 1975 התמנה לרב במושבים בר גיורא, נס הרים, ומטע שליד ירושלים, והחל להעביר שם מספר פעמים בשבוע שיעורים בהלכה. במסגרת תפקידו הופיע בבתי ספר ממלכתיים להרצאות ושיעורים והגביר את החינוך הדתי באזור זה.

בשנת תש"ם הוסמך לרבנות יחד עם יתר בוגרי המחזור הראשון של "כולל חזון עובדיה" על ידי הרבנים הראשיים לישראל, ועל ידי הרב הראשי לירושלים הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, ועם פתיחת המחזור השני מונה לעמוד בראשות בית המדרש. בשנת תשמ"ג העניק לו אביו תעודת כושר לכהן כרב עיר. בשנת תשנ"ב פתח בהוראת אביו את ישיבת "חזון עובדיה" המיועדת לבחורים בני עלייה,
בשנת תשע"ג התמודד לכהונת הראשון לציון והרב הראשי לישראל. ביום י"ז באב תשע"ג נבחר ברוב קולות. בעקבות בחירתו מונה בנו, הרב עובדיה, לכהן במקומו כראש ישיבת חזון עובדיה.

הגר"י נשוי לרבנית רות תחי', בתו של המקובל הרב רחמים עטיה. ומתגורר בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים.

סדרת ספריו "ילקוט יוסף" החלה בשנת תשל"א 1971 כהמשך לפסקיו ודרכו של אביו הרב עובדיה יוסף, תמיד הקפיד להיצמד לשיטת אביו בפסיקת ההלכה והותיר את השם המקורי על כנו. אביו הגר"ע זצ"ל עבר על כרכי הסדרה והעניק להן את הסכמתו. כמו אביו, סגנון הכתיבה בפסיקותיו הוא בעיקר לפי פסיקותיו של מרן רבי יוסף קארו.

כיום מונה הסדרה כ-40 כרכים כשחלקם נדפסו בכמה מהדורות, ובכמיליון עותקים. ספרים אלו נחשבים לספרי יסוד בקרב חלקים גדולים של היהדות הספרדית בארץ ובעולם, וראו אור בשפות רבות, בהן אנגלית, צרפתית, פורטוגזית, הודית, בוכארית ופרסית, כאשר במקביל לתרגום נותר גם הטקסט העברי המקורי. כמו כן יצאו בכתב ברייל לעיוורים. עבור סדרה זו זכה הגר"י יוסף ב"פרס הרב טולדאנו" של המועצה הדתית תל אביב-יפו, ובפרס "מוסד הרב קוק".

לפני כעשור החל לכתוב את סדרת הספרים "עין יצחק", שעוסקת בכללי הפסיקה ומיועדת לתלמידי חכמים מובהקים. כמו כן כתב את "שלחן המערכת", ספר תשובות בהלכה ומאמרים הדומה במתכונתו לספר "שדי חמד" של הרב חיים חזקיהו מדיני.

הראשון לציון הגר"י יוסף בתפקידו לא נח ולא שקט, וכדרכו של אביו מכתת רגליו יום יום להביא את דבר ה' להמון העם ולקרבם לתורה בדרשותיו המתוקים המשוכים אליהם את המון העם ובני הישיבות הצמאים לשמוע את דבריו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!