הליכוד והחרדים: מהפך, תור הזהב ופריחת השנאה

מוצאי הבחירות ה-29 למאי 96 אור ליום חמישי 3:00 לפנות בוקר, במצודת זאב - מטה הליכוד האולם התרוקן כמעט לחלוטין, לפני שעתיים היה כאן יו"ר התנועה בנימין נתניהו, שבליווי של יצחק מרדכי ודוד לוי הגיע לתת נאום של "כמעט ניצחנו", הפנים המיואשות של הפעילים אמרו הכל, בכירי התנועה כבר התחילו לנעוץ את הסכין הארוכה בגבם של נתניהו ואנשיו. מאיר שיטרית התבטא בקול ש"צריך להעיף סטירה לפינקלשטיין..." משה קצב ביכה על התרסקות הרשימה ומיעוט המנדטים, ובני בגין גינה את השיטה הקלוקלת שהביאה להפסד, רק לימור ליבנת, מי שניהלה בתבונה את מטה ההסברה - נשארה בשטח עם הפעילים המתוסכלים.

מנגד, במטה העבודה, השרים הבכירים פרשו לבתיהם מאושרים ומלאי סיפוק, השמועות דיברו על גישושים מול המפלגות על הרכבת קואליציה רחבה, אהוד ברק כבר טילפן ליו"ר המפד"ל זבולון המר והציע לו הצעות מפליגות, שר האוצר אברהם בייגה שוחט בדק מול דוד לוי את האפשרות להצטרף לממשלה ופרישתו מהליכוד עם חברי סיעתו, ואפילו אריה דרעי התרברב בכל כלי התקשורת שלמרות שבשל ישיבתו על הגדר ואי תמיכתו בנתניהו איבדה ש"ס 2 מנדטים, אבל "היה שווה בשביל להצטרף כעת לממשלתו של פרס..."

ואז הכל התהפך...
תוצאות האמת החלו לזרום למטה הבחירות המרכזי בירושלים, ולראשונה נרשם תיקו בין המועמדים, בבת אחת פרצו שאגות שמחה במטה הליכוד. גופות מיוזעים פרצו בשירה אדירה, העוזבים את המקום עשו אחורה פנה ושבו לאולם לחגיגות הניצחון, התוצאות המשיכו לזרום, וב-5 לפנות בוקר הוביל לראשונה נתניהו על פרס, נתניהו עצמו לא עצם עין, כל הלילה הוא ישב מול המסך בסוויטה במלון הילטון - עד השעה 7 בבוקר, אז הוא כבר ידע שזהו זה, וגם קולות החיילים החולים והדיפלומטים כבר לא יצילו את פרס, נתניהו פרש לשינה קצרה.

באותה שעה עם ישראל, שהלך לישון בידיעה שפרס ניצח וימשיך לכהן כראש ממשלה, התעורר לבוקר חדש שבו בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל.

פרשנויות רבות נכתבו על מערכת הבחירות המעניינת של 96, האשמות אישיות בין בכירי העבודה, ומנגד ויכוחים על הקרדיט בתוך הליכוד, דבר אחד ברור: במערכה זו, כל הסיבות שבעולם היו לצד פרס, שהיה אמור לקחת את הבחירות בהליכה, אלא שפרס עשה את כל השגיאות האפשריות, החל מהיסוסיו בהתחלה על הקדמת הבחירות לאחר רצח רבין, ובהמשך בחוסר יכולתו להכריע בין אנשיו הבכירים ולשבצם בתפקידים מתאימים בתוך המטה, הריבים התכופים בין אהוד ברק לחיים רמון היו נראים לעיתים יותר קשים מהעימות העיקרי בין פרס לנתניהו, 2 האנשים שהתמודדו בעצם על הנהגת העבודה וראשות הממשלה בעידן של אחרי פרס.

פרס מצידו יכל להאשים את הפיגועים הקשים שגרמו לשחיקתו בציבור, אבל עובדה היא שב-11 השבועות שקדמו לבחירות לא היו פיגועים, הפלסטינים שיתפו פעולה ואפילו קלינטון התגייס לעזור וגייס לצידו את יתר מנהיגי העולם, אלא שהתרדמה המוזרה שנפלה על מפלגת העבודה בשלושת החודשים הקריטיים של מערכת הבחירות הייתה לה לרועץ. פרס, למרות האנרגיות האדירות שלו ושעות העבודה הבלתי פוסקות, היה נראה במערכה זו עייף ושחוק בעיקר נפשית, כנראה שמאבק מול מועמד שעוד לא נולד בשעה שפרס כבר היה עסקן פוליטי צעיר ומבטיח שחק אותו.

פריחת המפלגות הקטנות
מנגד, נתניהו יצא ממערכה זו כגיבור, את מה שפרס לא הצליח לעשות מעולם הוא עשה בפעם הראשונה, ממנהיג של תנועה שבעקבות רצח רבין הייתה למוקצה בציבוריות הישראלית - הפך נתניהו למועמד לגיטימי, ולמרות שהאליטה ועילית החברה הישראלית לא קיבלה אותו כמובן מאליו, הצליח נתניהו להתחבר לחוגים רבים שחשו דחויים ושחששו בכל זאת לדמותה היהודית של מדינת ישראל.

נתניהו זרק למערכה זו את כל הכלים הכבדים שהיו ברשותו, די אם נביט על רשימת האישים שהובילו את הקמפיין שלו: ראובן אדלר, מוטי מורל, אייל ארד, אביגדור ליברמן ומעל כולם ארתור פינקלשטיין האגדי, וכך במערכה קשה של שלוש וחצי חודשים כנגד כל הסיכויים עשה את הבלתי יאומן והפך לראש הממשלה הצעיר ביותר והראשון שנבחר בבחירות ישירות.

עכשיו היה עליו להוכיח האם יוכל לעמוד במשימה הקשה שנטל על עצמו, ובמשימה זו מהר מאוד התברר שהוא הצליח הרבה פחות.

בעקבות הבחירות הישירות לראשות הממשלה וההצבעה בשני פתקים, חלוקת המנדטים הייתה שונה לחלוטין, לראשונה 2 המפלגות הגדולות ביחד הגיעו לכ-60 מנדטים בלבד, בניגוד לעבר כאשר שתי המפלגות הגדולות נשקו לסך ה-80 מנדטים, המפלגות הקטנות משני צידי המפה גדלו משמעותית, מה שאילץ את מנהלי המו"מ להתחשב בהם בחלוקת השלל הפוליטית, בנוסף החוק החדש קבע רף של 18 שרים לכל היותר.

תמונת המנדטים בכנסת במפלגות הקטנות שהפכו לבינוניות הייתה: 10 מנדטים לש"ס ו-9 מנדטים למפד"ל ולמרצ, ישראל בעלייה - מפלגת העולים החדשה של נתן שרנסקי - זכתה ל-7 מנדטים ויהדות התורה והדרך השלישית זכו כל אחת ב-4 מנדטים.

הישגים בשלל, ושנאה משגשגת
אם בניהול מערכת הבחירות גילו נתניהו ואנשיו, בניצוחו של מנכ"ל הליכוד אביגדור ליברמן שהפך כעת למנכ"ל משרד ראה"מ - ובעצם למנכ"ל המדינה, מיומנות פוליטית מרשימה, הרי שהמו"מ התנהל בשלומיאליות מטרידה, את התיקים החשובים שכל מפלגת שלטון שומרת לעצמה - חילק נתניהו לשותפיו הקואליציוניים, המשרד לביטחון פנים הועבר לאביגדור קהלני, תיקי החינוך והתחבורה הועברו למפד"ל, תיקי הפנים והרווחה לש"ס ומשרד השיכון ליהדות התורה.

גם את התיקים שנשארו בידי הליכוד לא השכיל נתניהו לחלק לאנשים המתאימים והיותר ראויים להם, להיטותו של נתניהו להציג את ממשלתו שבועיים בלבד לאחר הבחירות, הובילה אותו לסדרת טעויות קשות ולמירמור רב בקרב אנשיו וחברי הליכוד, גם חוסר יכולתו של נתניהו לחתוך דברים בנושא חלוקת השלל [דבר שמאפיין אותו עד היום, מ.ב.], הראתה כמה הוא סחיט ולחיץ וכל מנופי הלחץ מצידם של החברים יכולים להשפיע עליו, את הדבר הזה ניצלו בכירי הליכוד היטב, וכשהתברר לצמד נסיכי הליכוד דן מרידור ובני בגין שנתניהו לא "סופר" אותם, הם הודיעו לו שיישארו בחוץ, מה שאילץ את נתניהו להעניק את תיק האוצר ליריבו המרכזי בליכוד דן מרידור.

גם את אריאל שרון "שכח" נתניהו בחלוקת השלל, ובסיום רשימת השרים התברר שלא נותר תיק עבורו והוא עתיד להישאר מחוץ לממשלה, עד מהרה התברר ששרון הערמומי כבר התכונן היטב לתרגיל של נתניהו, ובהסכם שרקם עם דוד לוי על שילובו בליכוד מלכתחילה, הגיעו גם להסכם שדוד לוי לא ייכנס לממשלה ללא אריאל שרון ובתיק התפור למידותיו הרחבות...

כך יצא שדקה לפני שנתניהו עלה להציג את ממשלתו, הודיע לו דוד לוי שבחלוקת התיקים הוא יכול להשאיר אצלו גם את תיק החוץ. נתניהו המופתע עיכב את פתיחת הדיון במליאה, ושבר את הראש עם אנשיו בכדי לתפור תיק חדש לשרון, כך נולד המשרד החדש לתשתיות לאומיות, שכונה על ידי אנשי האופוזיציה כמשרד לשטויות לאומיות...

וכך, בר"ח תמוז תשנ"ו יצאה לדרך ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, מוכה וחבולה, כאשר רבים ממרכיביה אורבים בפינה לראש ממשלתם...

דווקא המפלגות החרדיות יכלו להיות מרוצות מהשלל שנפל בחלקם, ש"ס קיבלה שליטה מלאה בתיקי הפנים והרווחה, ושליטה חלקית במשרד הדתות, בחלקה של יהדות התורה נפלו וועדת הכספים ומשרד השיכון - מלא מלא!

מהרבה בחינות הקדנציה הראשונה של נתניהו נחשבת ל"תור הזהב" של הציבור החרדי, השליטה של הנציגים החרדים והישיבה שלהם על השיברים הנכונים של התקציב הביאה להטבות מופלגות עבור מוסדות התורה והחינוך.

מאידך גיסא, דווקא בקדנציה זו התגברה השנאה לציבור החרדי ביתר שאת והקיטוב בעם הגיע לשיאים חדשים, בית המשפט העליון בראשותו של הנשיא אהרון ברק הרשה לעצמו לחרוג מסמכויותיו בעניינים שעד אז לא נגע בהם, מה שהוביל להתמרמרות רבה בקרב הציבור החרדי ומאידך להסתה פרועה כנגדו. עד היום ישנם רבים שתולים זאת בהתבססותם של הנציגים החרדים בשלטון.

כיצד השפיע הדבר על ההתנהלות היומיומית של הנציגים החרדים בכנסת? וכיצד נהגו אנשי השלטון נציגי הליכוד בנושא? מה היו הגורמים לכך? ומה הייתה דעתם של גדולי התורה בעניין, על כך ועוד פרטים מרתקים רבים בכתבה הבאה אי"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!