הלם, בגידה ותוגה: על אח, אח לשעבר ואח חורג

גמול הבגידה (1)
היה היו שני חברים. האחד - ישראלי חילוני מוצהר, דור רביעי לאוכלי דבר אחר, עם שיער אפרפר מקורזל. השני - בעל תשובה עם כיפה זערערה הנצמדת לפדחת הקירחת באמצעים מלאכותיים. הם הכירו במקרה באמצעות ידיד משותף, ועד מהרה הבינו שלמרות הרקע הכול כך שונה הם יכולים להיאחז בכמה מכנים משותפים כדי לתחזק שותפות נפלאה.

את עיקר המאמץ בקשר השקיע הקירח. הוא האמין שעל אף ההבדלים הברורים בהשקפת העולם והדעות האישיות הם יוכלו לחתור יחד ליעדים זהים. חברים ותיקים ושותפים לדרך ביקשו ממנו לעצור ולעשות חשבון של רווח והפסד מהמשך היחסים המוזרים האלה, אך הוא לא שעה אליהם במיוחד. בחיוך יהיר של מי שעשה הרבה מיליונים בחיים הוא השיב שאם רואים באופק את המטרה הגדולה חייבים לעשות ויתורים קטנים.

דברים דומים השיב המקורזל לידידים ששאלו אותן שאלות בערך. אבל בניגוד לעמיתו הוא לא דיבר על חזונות גבוהים ויעדים לטווח ארוך, על כיבוש משותף של השלטון לאחר שהמנהיג חדל האישים הנוכחי יפנה את הזירה או על עיצוב מחדש של פני החברה במדינה על בסיס של ישראליות המוחקת פערים בין חילונים ודתיים. מה שאנחנו צריכים בסך הכול, הסביר בשיחות הקפה השבועיות עם החבר'ה במועדון, הוא כרטיס כניסה לממשלה שהעומד בראשה ממש רצה תעודת ביטוח מפני הכנסת שותפים אחרים לא רצויים, והגשמת החזון של אבא לדחיקת השחורים מעמדות הכוח במדינה. בפחות משנה, אמר, השגנו כמעט הכול. אני צריך להמשיך את הידידות רק בשביל תעודת הביטוח האמורה.

בשלב מסוים הגיעו הדברים לאוזניו של הקירח, אך הוא העדיף לנשוך שפתיים ולשתוק. במפגשים שקיים עם אנשיו הוא פרש בפניהם את המאזן של החברות החדשה. הוא הצביע על הבנייה הפרטית הנמשכת בשטחים ללא הפרעה, על תקציבי העתק שלא זרמו אליהם מאז ימי אריאל שרון במשרד השיכון, על הכספים למוסדות הציוניים ועל השליטה המלאה בשירותי הדת והרבנות. יחד עם זאת, הזהיר שלא מדובר בצעדים בלתי הפיכים. שהמשכם תלוי בהמשך הקשר האישי המיוחד שלו עם האיש המייצג את הישראלי החדש.

כך אמורים היו השניים לחיות בסבל ובנעימים עוד שלוש שנים, אבל לפתע נכנסה צלע שלישית לתמונה. איש גדול ממדים וגס רוח שנחשב מוקצה מחמת מיאוס בחוגי האינטליגנציה הישראלית. הן בגלל עמדותיו הקיצוניות, והן בגלל עבר מפוקפק שנחקר במשך עשרות שנים על ידי שלטונות החוק. ביום בהיר אחד שיחק לו המזל והוא יצא זכאי במשפט האחרון שהתנהל נגדו. ביום שלמחרת הוא שינה פוזיציה מדינית והפך מדוברמן שוחר קרבות לפודל שלום המאמין בשתי מדינות לשני עמים ברוח חזונו של מזכיר המדינה האמריקאי.

הסגנון החדש והמרהיב שלו כבש את לבו של המקורזל. בשיחות אל תוך הלילה שהחלו להתנהל מתחת לאפו של הקירח הם גילו שבשביל להיות חברים לא צריך לעשות ויתורים. שעם דעות זהות בנושא המדיני והאזרחי לא צריך לשלם לאף אחד שום דבר. לא לבנות בשטחים ולהרגיז את העולם ולא לשפוך כסף לישיבות ציוניות כדי לרצות את בעלי הברית. מה שמדאיג אותי זה רק דבר אחד, לחש המקורזל באוזנו של הגברתן: מי ישמור עליי כעת ביום שראש הממשלה יחליט לחדש את הקשר שלו עם השחורים.

עליי ועל ראשי, השיב החבר החדש. במקרה כזה, אני שם לו אולטימטום של פרישה מהממשלה. מהיום אני חתום על פוליסת הביטוח שלך נגד צירוף השחורים לממשלה. וכמו שכולם יודעים: אצלי מילה זה מילה.

וכך החלה לה, על חורבותיה של הברית הישנה, ידידות מופלאה חדשה.

הלם האח לשעבר
ביום שלישי השבוע הגיע תורו של אורי אריאל לחטוף בפומבי את סטירת הלחי מיאיר לפיד. נפתלי בנט קיבל שלוש כאלה בחודשיים האחרונים, ומאז בקושי אומר שלום לידיד לשעבר. את המכה הראשונה ספג לעיני כל ישראל החילונית. בראיון בליל שבת (רח"ל) חשף לפיד שהציע לראש הממשלה לצרף מפלגות ציוניות נוספות כדי לקדם את תהליך השלום. בראיון אחר הכריז שהברית עם הבית היהודי לא אמורה להפריע לו להריץ חקיקה אזרחית מקיפה במושב הקיץ הסמוך. את המכה האחרונה העניק באמצעות שליח, יעקב פרי, שתקף בחריפות את הבית המדיני והאשים אותה (עוד לפני פיצוץ השיחות היזום של הפלסטינים) בטרפוד תהליך השלום. בנט גמגם משהו בתגובה, אך לא מעבר לכך. הוא ידע שבעקבות הברית החדשה שולטים לפיד וליברמן בממשלה.

אריאל, לעומת זאת, העדיף לשמור על שתיקה מוחלטת. הוא לא הגיב להתגרויות הפומביות של לפיד במילה וחצי מילה. יתרה מזו: כשבנט טיפס על עץ גבוה והודיע שהבית היהודי תפרוש מהממשלה אם תושלם עסקת הפעימה הרביעית וישוחררו מחבלים ישראליים, היה זה אריאל שפעל מאחורי הקלעים כדי להוריד אותו בכבוד. מאחר שבנט שרוף בלשכת ראש הממשלה (סיפור בפני עצמו) היה זה אריאל שהתבקש מטעמה לבדוק אצלו האם ניתן להגיע לפשרה, לפיה תבוטל אזרחותם הישראלית של המחבלים והם יגורשו מהארץ. הפעימה הרביעית לא יצאה לפועל בגלל הסרבנות הפלסטינית, אבל אריאל חיזק את מעמדו אצל בנימין נתניהו כציר האמיתי המחבר את הבית היהודי לממשלה.

איך הפך אריאל, האיש שטרם הסיר את הצמיד הכתום מידו ונחשב כסמן הימני של הבית היהודי, לתואר המכובד הזה? פרגמטיזם. אריאל הוא חניך האסכולה של מנכ"ל תנועת ההתיישבות 'אמנה' זאב חבר (הידוע יותר בכינויו 'זמביש'), הגורסת שראש ממשלה הולך וראש ממשלה בא, תכניות שלום עולות ותכניות שלום יורדות - הדבר היחיד שיקבע את גבולות המדינה הוא המשך הבנייה בשטחים וטיפוח ההתנחלויות באמצעות הזרמת תקציבים בכל דרך אפשרית. ממשלה שמקיימת את שני האלמנטים האלה, או לפחות אחד מהם, צריך לתחזק את הקשר איתה גם אם כל האידיאולוגים של הימין יצקצקו בלשונם ויכתבו מאמרים חריפים בעיתונות המגזרית.

כחלק מתפיסת העולם המעשית הזאת שימש אריאל כידיד הכי טוב של הממשלה הקודמת בתוככי האופוזיציה. גם כשסיעתו ניהלה מלחמה רועשת נגד הקפאת הבנייה הוא תמיד ידע לתת את התמיכה ברגע ובמקום הנדרש. במיוחד בוועדת הכספים, שבה כיהן כחבר מטעם סיעתו. ליו"ר הוועדה הקודם, ח"כ משה גפני, יש מלאי סיפורים על העברות תקציביות למתנחלים שאושרו בעסקאות בין אריאל והאוצר בתיווכו שלו עצמו. כאות הוקרה לשירותיו הטובים הוא קיבל מהקואליציה את תפקיד נציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. בהצבעה חשאית, כמובן.

בהקמת הממשלה הנוכחית זיהה אריאל הזדמנות פז נדירה לפתיחת מעיינות השפע למתנחלים. בנט כרת את הברית עם לפיד נגד החרדים, אבל מי שדאג להשיג לה את התמיכה בציבור החרד"לי היה אריאל. הוא זה ששכנע את הרב דב ליאור לתמוך בממשלה, ושליחיו עבדו שעות נוספות אצל רבנים אחרים. אריאל הבין שהמחיר האמיתי של הברית יהיה הסכמה בשתיקה של יש עתיד להמשך הבנייה הפרטית בשטחים (תחום העיסוק המרכזי של 'אמנה'. המכרזים הממשלתיים שהוקפאו בערים הגדולות שבשטחים בגלל תהליך השלום מעניינים אותם הרבה פחות) ולהמשך הזרמת הכספים למתנחלים.

כל זמן שהדיל הזה התקיים עבד אריאל שעות נוספות. כלפי חוץ דאג להצטייר כמי שהמשך הקשר עם הציבור החרדי חשוב לו (רק לפני שלושה חודשים הוא נטע עץ בביתר עילית, ורק לפני שבוע אכל מופלטות במימונה העירונית באלעד), אבל מאחורי הקלעים סיפק את השקט הדרוש להמשך הברית עם יש עתיד. כך גם דיבר גבוהה-גבוהה בתחנות הרדיו החרדיות נגד הסנקציות הפליליות בחוק הגיוס, אך לא עמד לרגע על קיום ההסכם הקואליציוני בנושא הקובע שיהיו רק סנקציות כלכליות.

את עיקר המאמצים בתחזוק הברית השקיע בקשרים המיוחדים עם לפיד. לפני חודשיים העלה לפיד את תכנית המע"מ אפס לדירות המיועדות לזוגות צעירים ורווקים מכל הסוגים עם התנאי המגביל של שירות צבאי שנועד להפלות חרדים (אגב, כבר יש הסכמה עם בעלי הברית החדשים מישראל ביתנו שגם עולים חדשים שלא הריחו אבק שריפה יקבלו את ההטבה האמורה). בבית היהודי, כולל אריאל עצמו, טענו שלא תקום ולא תהיה אפליה שכזאת. אריאל אף רתח מזעם על חוסר שיתוף הפעולה ועל העקיפה של תכנית אחרת שיזם להקלות לזוגות צעירים בשיטת מחיר המטרה.

לימים ספורים נוצרה מתיחות בין הצדדים, ודומה היה שלא יהיה לה רוב בישיבת הממשלה ביום ראשון שלאחר הצגת התכנית. במפלגות החרדיות החלו לטפח תקוות שהתכנית המפלה לא תעבור, אבל שוב היה זה אריאל שחילץ את לפיד מהמשבר. הוא נסע אליו הביתה וישב איתו עד קרוב לזמן הדלקת נרות. הסיכום שהושג בפגישה היה שתכנית לפיד תתקבל במלואה, ובמקביל יתמוך האוצר גם בתכנית מחיר המטרה (הנחות במחיר הקרקע לקבלנים שיתחייבו למכור לזכאים דירות בהנחה של עשרים אחוז ממחיר השוק). ומי שילם את מחיר ההסכמה? החרדים, שראו בעיניים כלות כיצד מצביעים שרי הבית היהודי בממשלה, גם אריאל, בעד הסעיף המתנה את הפטור ממע"מ בשירות צבאי.

אבל בשבועות האחרונים החל אריאל לגלות שהברית החדשה בין לפיד וליברמן פוגעת לא רק בבנט אלא גם בו ובכל מה שהוא מייצג. חילוקי הדעות החלו על רקע מקצועי לכאורה. באוצר טוענים שתכנית מחיר המטרה של משרד השיכון צריכה להיות מוגבלת לאזורים מסוימים ולא יכולה לפעול ביישובים שבהם חתמה המדינה על הסכמי גג מיוחדים עם העיריות (בקצרה: אלה הסכמים שבמהלכם מתחייבת המדינה להקים תשתיות נרחבות על חשבונה ביישובים עם עתודות קרקע עוד לפני השיווק במכרזים ליזמים) בעלות כספית גבוהה. אריאל הבין מיד שמרמים אותו. כמה שיעלה השילוב של הסכמי הגג ומחיר המטרה הוא לא יגיע לחצי מתכנית הפטור ממע"מ, שתדרוש מיליארדים ואין ביטחון שתוריד את מחירי הדיור. אלא שעל המע"מ חתום לפיד והקרדיט שלו, ועל מחיר המטרה חתום אריאל.

ומה באשר לסיכום שהושג בישיבה המיוחדת בבית של לפיד? ללפיד לא חסרים תירוצים, אבל אף אחד מהם לא היה עומד במבחן המציאות אלמלי העוצמה שהעניקה לו הברית החדשה עם ליברמן. מרגע שהוסר מעל ראשו החשש מפני הידוק יחסים אפשרי בין נתניהו והחרדים הוא יכול להרשות לעצמו לא לראות את הבית היהודי ממטר. לפיד אומר לחבריו בסגנון כזה או אחר: נראה כעת את הגיבורים האלה, שהתחננו שנוריד אותם מעץ ההתחייבות לפרוש מהממשלה במקרה שישוחררו מחבלים ישראלים, פורשים רק כי החלטנו להעמיד אותם על מקומם.

ביום שלישי השבוע החליט לפיד לעלות מדרגה. לא עוד ויכוח עם תדמית מקצועית, אלא פגיעה ישירה ועל רקע פוליטי מובהק ישר בבטן הרכה. סיפור המסגרת היה בקשה של משרד השיכון לבצע העברה פנימית בתוך תקציב המשרד לצרכים שונים. עניין של יום-יום בוועדת הכספים. להפתעתו של יו"ר הוועדה ניסן סלומיאנסקי, לפני ההצבעה הגיעה בקשה של משרד האוצר למשוך את הביצוע. הנימוק: סעיף שולי בעלות של ארבעים מיליון שקלים העוסק בהעברת כספים לשלושה יישובים גדולים שמעבר לקו הירוק - גבעת זאב, מעלה אדומים ואריאל.

חבר הוועדה מטעם יש עתיד, בועז טופורובסקי, הסביר את משיכת הבקשה במילים שעד אז לא נשמעו מפיו של חבר המפלגה הזאת המדבר בשמו של היו"ר: "אנחנו מעודדים ואף נאשר תכניות בנייה בהיקף גדול בתוך הקו הירוק. תכנון ובנייה מעבר לקו הירוק שנויים במחלוקת פוליטית, ולפיכך לא נאשר להם תקציבים".

כדאי לקרוא פעם נוספת את שמות היישובים שלהם נועדה העברת הכספים: גבעת זאב, מעלה אדומים ואריאל. לא היאחזויות בלתי חוקיות, וגם לא יישובים באזורים מבודדים בגבעות השומרון הנידחות. שלושת היישובים ממוקמים בלב גושי ההתיישבות והקונצנזוס הישראלי. אם עוצרים תקציבי בנייה לערים מרכזיות רק בגלל היותן מעבר לקו הירוק, אריאל יכול ללמוד קל וחומר על הצפוי ליישובים קטנים אחרים. ובמילים אחרות: לחגיגה של החבר'ה מיו"ש יש כבר תאריך תפוגה. על המועד המדויק יחליטו לפיד וליברמן כשיתאים להם.

תוגת החבר לשעבר
הראשון שזיהה את הברית בין ליברמן ולפיד היה חברו לשעבר של הראשון, יו"ר ש"ס אריה דרעי. בראיון לתכנית בתחנת רדיו חרדית (גילוי נאות: כותב השורות הוא ממגישיה) שהתקיים עוד לפני הבחירות בירושלים הוא יצר לינקג' בין התוצאות בקלפיות למה שיתרחש אחריהן בנושא היחסים עם ליברמן בכלל ונושא הגיוס בפרט.

בפרשנות מאוחרת יותר, לאחר הבחירות, הסביר דרעי שהבחירה של ליברמן בלפיד נבעה מטעם נוסף: החשש שלו שבבחירות הבאות הוא עלול לאבד לו מנדטים. ליברמן החליט לשבור שמאלה מבחינה מדינית ולאגף את לפיד בתחום העוינות לחרדים מתוך קריאה פוליטית של מפת הבחירות הבאה. יחד עם זאת, הוסיף דרעי: אם היינו מאוחדים סביב משה ליאון ולישראל ביתנו היה ראש עיר בירושלים, היחס אלינו היה שונה.

ההתנתקות המוחלטת מהחרדים כללה גם התנתקות מדרעי. בפעם הראשונה מאז שאנחנו מכירים, שח לנו הנ"ל בעצב לא מוסתר, לא קיבלתי ממנו הודעת ברכה בערב החג. תמיד הוא היה מתקשר לאחל חג שמח, ולפעמים גם שלח שי קטן (לא, לא מה שאתם חושבים, י.ר.). החג הזה - נאדה. נתק מוחלט. הראיון שנתן ליברמן ל'ידיעות אחרונות', שבו ציין בגאווה שהוא נוהג לאכול במסעדות לא כשרות, כאב אף הוא לחבר לשעבר. זה לא הליברמן שהכרתי במשך עשרות שנים, הוא מציין בתוגה. בטווח הנראה לעין הוא לא רואה כל דרך לחידוש הברית הישנה. לא בממשלה הזאת וגם לא בקדנציה הבאה.

* בשבוע הבא, פרק שני בגמול הבגידה: כך תגמל ניר ברקת את השותפים החרדיים שהעניקו לו את ראשות העיר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!