אדוננו בר יוחאי • כבר עכשיו - הם אצל רבי שמעון

בימים כתיקונם האנשים האלה יושבים בבתיהם, או עושים את מלאכתם כבכל יום. פעם אחת בשנה, בערב ראש חודש אייר, כמו קיבלו צו 8, מתגייסים כל בני משפחת בוסקילה, לפרוייקט לוגיסטי מורכב, שבסופו ניצב לראווה בית מגורים זמני, במרחק נגיעה מציון הרשב"י.

בית זמני זאת הגדרה ממעיטה לבית בן ששת החדרים, המרוהט כולו בסגנון מרוקאי אותנטי, ממוזג, ושוקק חיים כמו שרק בית מרוקאי יכול להיראות.

לול בכניסת הבית, מכיל בתוכו שלושה ילדים חמודים, שמשחקים בחינניות בגיגית פלסטיק. את פני מקבל בעל הבית, עטוי גלימה לבנה, ובחיוך רחב הוא מזמין אותי אל מתחם ההסבה המרופד, שיכול לארח בקלות כל מפגש פיסגה של מלכי מרוקו.

"מה מביא אתכם לפה?" אני שואל את בעל הבית, המתרווח על הספה בלווית אחד מנכדיו.

"צריך להסביר?" שואל הנכד בחיוך, "רבי שמעון, זה מה שמביא אותנו, כל מי שנמצא פה עכשיו, בא רק בגלל הצדיק", הוא מסביר. "אנחנו רואים רק ישועות, כל החיים שלנו בעצם, סובבים סביב זה, יש את הזמן שלפני רבי שמעון, ואת הזמן שאחרי, זה הציר שעליו נע מעגל השנה שלנו".

בעל הבית מהנהן בראשו לאות הסכמה, ומזמין אותי ללגום משקה חריף, אני מסרב בנימוק שעלי לנהוג בדרך חזרה למרכז. הנדיבות והאירוח הם חוויה שקשה לחמוק ממנה.

"התחנכנו על הקשר לרשב"י"
אני מסתובב בבית בטבעיות, הנוכחים מורגלים באורחים, והתחושה שבדרך כלל מתלווה לאירוח מהזוג הזה, נעדרת לחלוטין.

"תצלם פה, תראה לכולם מה צריך באמת לעשות כדי להתקרב לצדיק", אומר לי צעיר בבגדי עבודה, "ותבוא אחר כך לסעודת ראש חודש, פה למעלה, כל שנה אנחנו עושים פה את הסעודה, אני לא רוצה לפרט כמה ק"ג בשר אנחנו מכינים, שלא יהיה עין הרע.."

אני תוהה לגבי המסורת של המעבר אל הבית הזמני הזה, והנכד מסביר לי בסבלנות.

"כשאתה גדל למציאות שבה אבא שלך, וסבא שלך, וכל המשפחה, מתמידים לעלות בכל מצב אל הציון, אתה מבין שיש פה משהו מעבר לסתם מסורת משפחתית, יש כאן קשר עמוק לרשב"י, אנחנו התחנכנו ככה, וכל אירוע שאנחנו עוברים, מהול בקשר הזה. כל ילד מסמן לעצמו מתי הגיע בפעם הראשונה לרשב"י, אצלנו זה יכול להיות בגיל חודש או שבוע, זה הבית שלנו".

בחדרים פגשתי אנשים צעירים ומבוגרים, כשאחד הבנים שנישא זה עתה, מציג לאשתו הטרייה את הבית. קשה לה להתרגל, אבל בשנה הבאה היא תראה בטבעיות את העובדה שביום ה-14 לעומר, אורזים הכל ונוסעים לצדיק.

40 שנה נוסעת המשפחה לרבי שמעון, בלי לפספס, רבי שמעון זה הבית עכשיו.

על המקרר במטבח, מגנטים עם תמונות של הנכדים, כביכול עשו העתק הדבק לבית המרווח בישוב כלשהו בגליל, לא חשוב שם הישוב, הם אומרים, עכשיו אנחנו כאן...

אני יוצא מהבית, מדלג על כבל מאריך המחובר למקדחה האחוזה בידי אחד מן הצאצאים, הוא מסדר איזה משהו במזגן, ומברך אותי לשלום.

"כבר 60 שנה אנחנו כאן"
בבית אחר, ארעי יותר, אני פוגש שני יהודים שקועים בספר הזוהר. המזוקן מקריא למשופם קטעים בארמית, כשהעיניים הנוצצות מעידות על החיבור העמוק שהם חשים לספר ולמסורת.

"אנחנו באים לכאן כל שנה, כבר שישים שנה", אומר לי אחד מן האחים, "אבא שלנו לא ויתר אפילו פעם אחת, פעם אלה היו חמורים, שהובילו לכאן את כל האהלים, אחר כך מכוניות פרטיות, היום זאת משאית שבאה ופורקת כאן את כל הציוד".

המטבח עדיין לא פעיל לחלוטין, והם אומרים שזה עניין של יום יומיים עד שהכל יתקתק.

"בוא שב, תלמד איזה דיבור", אומר לי המזוקן, שאת שמו הוא לא מסכים לומר, בטענה שזה לחלוטין לא חשוב, "מה שחשוב זה מה שהתנאים אמרו, אנחנו הולכים בעקבותיהם".

"מה צריך לקרות בשביל שלא תגיעו לכאן?" אני שואל בזהירות המתבקשת.

"שום דבר לא יכול להזיז אותנו מכאן", מבטל המשופם את דברי, "עברנו מלחמות, רעב ומחלות, אבל כל שנה אנחנו כאן, בלי לפספס".

אני נכנס לאוהל השינה שלהם, נזהר שלא להעיר את אחד הבנים, שהלך לישון מוקדם, בכדי שיוכל לקום בחצות הלילה.

האוהל נראה ביתי לחלוטין, והמיטות הנוחות מזמינות אותי להניח את הראש ולישון.

בין הלמות פטישי העובדים, העמלים על הקמת הטריבונות עבור מאות אלפי החוגגים שצפויים להגיע לכאן בעוד שמונה עשר יום, ראיתי את החיים של אלה שמקדישים את המושג "מסורת", ומעבירים לנו דוגמא להמשכיות רבת דורות, בין אבות, בנים ונכדים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!