66 שנות חיכוך: יחסי חרדים ומדינה • פרויקט מיוחד

בימי שבתו על כס ממלכתו ברשות ועדת הכספים נוהג היה ח"כ הרב משה גפני לכנס את מקורביו ועיתונאים חרדים ולתנות בפניהם על הצרות שעושים לו אנשי אגף התקציבים באוצר. בשיחות ממש סגורות, שזה עתה חל עליהם חוק ההתיישנות הפוליטי (שנה מסיום התפקיד) ולפיכך ניתן לפרסמן, הוא הגדיר אותם כחבורה של אנטישמיים. אין יום, התלונן גפני, שהם לא יושבים וחושבים איך לפגוע בנו.

בתקופת כהונתו של גפני, כמו בתקופות קודמות של יו"רים חרדים בועדת הכספים, מרבית המחשבות הרעות לא יצאו אל הפועל. ועדת הכספים היא הצינור דרכו מעביר האוצר את הכספים למשרדי הממשלה ורק שם אפשר גם לעשות את כל הקומבינות הדרושות לשם כך. כאן המקום לספר כי חוק התקציב העובר במליאת הכנסת הוא הצהרת כוונות כללית בלבד. במהלך השנה מנייד האוצר כספים ממשרד למשרד, משנה הגדרות של סעיפים, מוציא כספים שהוא החביא בסעיפים שונים שחברי הכנסת לא מודעים לקיומם ומעביר לכיסוי גרעונות שנוצרו בסעיפי מפתח חיונים באמת. אין יום בלי פוילישטיקים - הגדיר זאת בשעתו יו"ר ועדת כספים דווקא לא חרדי. בלי שיתוף פעולה עם היו"ר זה פשוט בלתי אפשרי.

מקור נוסף לכוחו של יו"ר הועדה הוא החוקים הכלכליים העוברים אליה לאחר שאושרו בקריאה ראשונה במליאת הכנסת. לעיתים קרובות מדובר בחוקים פופוליסטיים שעלותם למדינה עשרות ומאות מליוני שקלים. יש גם חוקים ממשלתיים פיסיקליים כמו תיקונים לחוקי המיסוי ריווחי הון ותמלוגים מחברות ממשלתיות שהאוצר חייב להעביר אותם בדחיפות כדי למנוע בורות ענק בתקציב שלא יאפשרו לו לעמוד ביעדי הגרעון. כל עיכוב בהחלת חוק שכזה שקול כנגד מימון של חצי שנה בתקציב הישיבות ופעמים שאף יותר. העסקאות בין היו"ר ואנשי אגף התקציבים הם איפוא כמעט עניין של יום ביומו. גפני היה אלוף בהם. היו"ר הנוכחי מטעם הבית היהודי. ניסן סלומיאנסקי, לא עושה אפילו רבע מזה עבור המגזר אותו הוא מייצג. נמושה אמיתית.

את הסיבות לעוינות המובנית של אנשי אגף התקציבים לחרדים ניתן בשלושה מישורים: חברתית, השקפת עולם כלכלית, והמעמד המיוחד של מרבית התקציבים החרדיים. נערי האוצר, כפי שנוהגים להגדיר אותם - למרות שמרביתם עברו כבר את גיל הארבעים, נשאבים ברובם מתוך המאגר של מצוייני הפקולטות לכלכלה באוניברסיטאות הגדולות. כלומר: צפונבונים, אשכנזים ובנים למשפחות אמידות ומבוססות, זה המעמד שממנו באים חמשה עשר המנדטים שנודדים מבחירות לבחירות למפלגת מרכז טרנדית חדשה. ד"ש, שינוי, קדימה וכעת יש עתיד. זו המילייה החברתית המתאפיינת יותר מכל סקטור אחר בריחוק ממסורת ויהדות וקרבה לכל מי שמנפנף בדגלים של שנאה לחרדים.

אם יש נער אוצר שלא מגיע מסקטור זה - את שטיפת המוח שלו הוא מקבל בפקולטות לכלכלה שכל העומדים בראשם מטיפים שחרית וערבית נגד חוסר הפרודוקטיביות החרדית. הדוגמא הבולטת לכך הוא הפרופסור הנודע לכלכלה עמנואל טרכטנברג. כשנתניהו החליט להתמודד עם המחאה החברתית והקים לשם כך ועדה הוא העמיד אותה בראשה. התוצאה: דו"ח ענק על מצב הכלכלה והחברה בישראל שהתמקד יותר בחרדים מאשר בפתרונות למצוקת הדיור ויוקר המחיה שהוציאו את ההמונים לרחובות.

בפקולטות של טרכטנברג וחבריו לומדים שהבעיה המהותית של כלכלת ישראל היא הגידול הדמוגרפי של מגזר שחי בעיקר על קצבאות ותקציבי מדינה. זה המגזר שמוריד את התל"ג (תוצר לאומי גולמי לנפש. כשילד חרדי נולד התל"ג יורד. כשפרה ממליטה ולד התל"ג עולה) גורם לישראל לפגר במבחני האו די סי אס ולקבל ציונים גרועים בסקירות השנתיות של הבנק העולמי. אז מה יעשה הבוגר שנקלט באגף התקציבים ולא יחטא.

ועכשיו לך ותסביר לחבר'ה האלה שיש נתונים שלא נקלטים בצגי המחשב שלהם אבל יש השפעה על כלכלת המדינה יותר מכמה וכמה ענפי יצור מרכזיים. על כל שקל שהמדינה נותנת לאחזקת תורה מגיעים עוד ארבעה או חמישה שקלים מבחוץ באמצעות תרומות. וזה אומר שהמיליארד שהמדינה משקיעה בעולם הישיבות מניבים עוד ארבעה מיליארד ₪ נוספים שמניעים את גלגלי הכלכלה ביחס גבוה יותר של תשואה להשקעה מכל ענף אחר. לדוגמא: ענף היהלומים מייצא בשלושה מיליארד אך מייבא תשומות ליצור בשני מיליארד. התרומות לעולם הישיבות (ואם אפשר לצרף להם גם את היהודים שסובבים מבית לבית בחו"ל כדי לחתן ילדים. עשרות אלפי דירות נבנו בזכותם בעשורים האחרונים) והתורה הם נטו שבנטו. כל דולר הולך לצריכה בתוך המדינה ומניע את גלגלי הכלכלה. אבל אין עם מי ועל מה לדבר.

לסיבה השלישית יש משקל לא פחות מהשתיים האמורות. אין תקציב מדינה שאין בו קיצוצים כדי לעמוד ביעדי הגרעון הקבועים בחוק. מרבית הסעיפים בתקציב הם קשיחים ולא ניתן לגעת בהם. משכורות מיליון העובדים בשירות הציבורי. התחייבות לפנסיות תקציביות. תקציב בטחון ההולך ותופח מדי שנה בגלל איומים אמיתיים ודמיוניים (לשבר את האוזן. בחמש שנות ממשלת נתניהו הוצאו 12 מליארד ₪ מהתקציב למימון ההיערכות לתקיפה באירן שכל ילד יודע שלעולם לא תהיה). הסעיפים הבלתי קשיחים היחידים הם תקציבי החברה והרווחה, וגם בהם קשה לפגוע בלחץ המפלגות החברתיות או המתחפשות להיות כאלה.

היעד המרכזי לקיצוצים הוא איפוא סעיפי התמיכות הכלליות. למרבה הצער מרבית תקציבי הציבור החרדי נמצאים שם. בישיבות. במוסדות התורניים. בקצבאות הילדים. בהבטחת ההכנסה ובכמה ממגזרי החינוך. אפילו הסובסידיה בתחבורה ציבורית לתלמידות סמינרים נכללים בסקטור זה. מה קל יותר לרפרנט באוצר שצריך להגיש קיצוץ בתחומי אחריותו להתמקד בטרף קל זה מאשר להאבק בבזבוזים בתוך המשרדים הממשלתיים והתנאים השערורייתים בחברות הממשלתיות.

צירוף כל האמור לעיל הוא הסיבה האמיתית לדרישה האולטימטיבית של יהדות התורה לקבלת תפקיד יו"ר ועדת הכספים בכל קואליציה הנדרשת לאצבעותיה. לא הכספים הייחודיים שכבר עבר זמנם, וגם לא ההטבות הקטנות שאפשר להעביר פה ושם לאנשי החוג ששלחו אותך (אם כי היה יו"ר אחד שהתמקד בעיקר בכך. לזכותו ייאמר שעל הדרך הוא שמר גם על כלל האינטרסים החרדים). בלי ראשות ועדת הכספים - תקציבי הציבור החרדי מופקרים כצאן לטבח באגף התקציבים של האוצר ואין מי שיגן עליהם.

והנה, התסריט הכי שחור שיכול להיות התגשם. לא זו בלבד שהמפלגות החרדיות מחוץ לקואליציה אלא שהיושב בכס לשכת שר האוצר הוא התגשמות כל החלומות של נערי האוצר. צפונבוני שונא חרדים, לא מחויב למפלגות חרדיות, מטיף ידוע לכלכלה חופשית אנטי סוציאלית, וגם אחד שלא באמת מבין בספר התקציב. קראתי את הצעת חוק התקציב הראשונה של יאיר לפיד, אמר לנו במרירות ח"כ הרב משה גפני, ומצאתי שם את כל תוכניות המגירה של נערי האוצר לקיצוץ בתקציבים החרדים בעשור האחרון. כל אותן הצעות שהועלו בעבר בשיטת העז הידועה ויצאו יחד איתה, הפכו פתאום לאותיות כתובות ונושמות לרעה בתקציב המדינה.

התלות הגבוהה של הציבור החרדי בתקציבי מדינה היא איפוא הסתמכות בלתי פוסקת על נס. היה ידוע שיום אחד זה יגמר (כדרכם של ניסים) אבל אף אחד לא חשב לשנות סדרי עולם כדי למנוע קריסה ביום שבו לא יהיה מי שיגן על התקציבים האלה בקואליציה ובועדת הכספים. והנה היום הזה הולך קרב ובא. שאלת מיליארד השקל היא איך מעמידים על רגליים כלכליות בריאות ציבור שלם ודואגים לכך שלא כל צורר מזדמן יוכל למוטט אותו בכמה הקשות מקלדת באגף התקציבים? לשאלה זו אין אנו מוסמכים לענות. יתכן שהלחץ הכלכלי הגובר יגרום לציבור לתת את התשובות בעצמו. את פתח במלח יאכל רק מי שבאמת מסוגל להסתפק בכך. כל היתר יאלצו להחזיק במעשי אבותיהם שהתפרנסו כמה אלפי שנה גם בלי תקציבי מדינה.

עליונים למטה
מעל כביש הגישה המרכזי לחניון הכנסת מתנוסס לו גשר בטון מכוער רק קצת פחות מגשר המיתרים. משני עבריו שוכנים שניים מסמליה הבולטים של מדינת היהודים. מדרום - בית המשפט העליון. מצפון - קומפלקס בידור מהגדולים בארץ שנחנך לפני שלושה חודשים תחת השם 'סינמה סיטי'. מבנה בית המשפט מרשים בחזותו המהודרת-אריסטוקרטית. לעומתו מבנה ה'סינמה סיטי' בוהק בשלל צבעים רועשים ואורות מרצדים.

הירושלמים כבר אינם שמים על לב את החיבור המוזר הזה. אורחים מבחוץ, ובפרט תיירים מארצות מתוקנות, עדיין עומדים ותמהים מי הכסיל שהרשה לבנות ליד סמל השלטון המכובד ביותר - אתר בידור מהסוג הזול ביותר, ועוד לחבר ביניהם בגשר הולכי רגל אחד.

מספר ימים לאחר חג הפורים התקיים במבנה הדרומי של הגשר דיון בעתירה הדורשת לפתוח בשבת את אתר הבידור שמצפון. האתר בנוי על שטח ממשלתי שנמכר ליזמים פרטיים עם התניה של סגירה בשבת. במועד חתימת ההסכם היו החרדים שותפים מלאים בקואליציה וההתניה הייתה מובנית מאליה. עם כניסתו של לפיד למשרד האוצר בוטלה ההתניה - לבקשתם של היזמים וקבוצות חילוניות מקומיות.

המכשול היחיד היה חוסר הסכמה של עיריית ירושלים, הנשלטת בידי קואליציה שארבעה עשר מחבריה חרדים למהדרין. מאחר ועיריית ירושלים היא רק צד שולי בסיפור, ההערכה בלשכת המשפטית של העירייה הייתה שמדובר במערכה אבודה. אין 'קייס' של ממש לעצור יזמים פרטיים לפתוח מתחם בידור בשבת בעיר שכבר התירה לפתוח ארבעה מתחמים כאלה במקומות אחרים. ובאשר להתניה הממשלתית? הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

אבל כשלכבוד השופטים נוגע משהו לקישקעס, הכול אפשרי. שבועיים לפני הדיון שלח נשיא בית המשפט אשר גרוניס את מאבטחי בית המשפט להציב מחסומים שימנעו מעבר ממתחם הבידור לרחבת בית המשפט. להבדיל בין קודש לחול ובין יום לבין לילה (במובן החילוני). באיזו עילה משפטית? אף אחד לא יודע. כאילו שהגשר הוא חלק משטח בית המשפט (ממש לא) וכאילו שהוגשה עתירה מצד גורם כלשהו על סגירת הגשר וניתנה על כך פסיקה - מה שגם זה לא היה. גרוניס החליט - גרוניס סגר. "בריונות כזאת", אומר לנו גורם בכיר בלשכה המשפטית בעירייה, "טרם נראתה".

על רקע כזה כבר לא היה מפתיע שהדיון בעתירה לפתיחת מתחם הבידור בשבת התנהל באורח חד צדדי לחלוטין. כך אמנם מקובל בכל העתירות בנושאי דת ומדינה אלא שהפעם היו העותרים החילוניים בצד הלא נכון של המתרס. מי שהשתתף בדיון ראה בעליל את הזעף בו הם התקבלו לעומת מאור הפנים של נציגי העירייה שדרשו להשאיר את מתחם הבידור סגור בשבת. ככה ייעשה לעותרים שבאים לדיון מול שופטים עוינים.

בעוד שנה או שנתיים, ואפשר שעוד פחות, יישכחו הנסיבות לפסיקה בפרשת הסינמה סיטי. סביר להניח שיהיה אז מי שיראה בכך הוכחת נגד לטענה שבג"ץ מוטה נגד החרדים באופן מובנה. אגב: יש הטוענים זאת כבר עכשיו. הם מצביעים על פסיקות טכניות איזוטריות בנושאי תקציב (לדוגמא: הוראת השעה למשרד החינוך להמשיך את תקצוב הישיבות הקטנות עד לסיום הליכי החוק המיוחד בכנסת בעניינן), כדוגמא להגינות משפטית. מדובר כמובן בדברי הבל. בשלושת העשורים האחרונים לא ניתנה פסיקה מוחלטת אחת בנושא מהותי עקרוני כשמשני עברי המתרס ניצבים אינטרסים חרדים או דתיים מול עותרים חילוניים. מיותר לציין לטובת מי.

והיה מי שניסה לחשוב אחרת. לא מתמימות יתר אלא מנקודת המוצא שאם אפשר לעשות עסקים עם סוחרי סוסים אפשר לעשות זאת גם עם שופטים עליונים. להוותו התברר לו שלראשונים יש יושרה עסקית ואינטגריטי יותר מלאחרונים. בעל הניסיון היה ח"כ הרב משה גפני בימי כהונתו כיו"ר ועדת הכספים בקדנציה הקודמת. במשך שנתיים ומחצה ניהל גפני שיחות שקטות ממושכות מאוד עם נשיאת בית המשפט דאז דורית בייניש. מתוכן כמה שיחות שהודלפו דומה היה שהשיחות הן אקדמיות ומתוך רצון למצוא שפה משותפת כלשהי בין בית המשפט והציבור החרדי.

לא מן הנמנע שגם זה היה ברקע אך בתכל'ס ניהלו שני השועלים הפוליטיים הוותיקים האלה מו"מ עסקי לכל דבר. גפני אישר בסיטונאות את כל בקשות מערכת המשפט לתוספות תקציביות. במקביל הוא עורר תמיהה גדולה אצל עמיתיו כאשר התנגד לכל היוזמות של שר המשפטים דאז, פרופסור דניאל פרידמן, שרצה לקצץ קצת בעצמאות היתר של הבג"ץ. בשיחות סגורות עד מאוד רמז גפני למקורביו ועיתונאי שהושבע לשמור על סוד כי את התמורה הוא מקבל בעיכוב פסיקות בכמה וכמה נושאים קרדינליים המונחים על שולחן בית המשפט.

גפני סיפק את הסחורה אבל לא דאג לקבל ביטחונות על התמורה. בייניש עיכבה אמנם כמה פסיקות בנושאי דת וחרדים והותירה אותם ליורשיה. מה שנכון - נכון. אבל זה היה הכסף הקטן. את הכסף הגדול היא הותירה אצלה עד ליום שבו פרשה מבית המשפט. פסק הדין האחרון שלה, שהוקרא באולם הדיונים ממש ביום הפרישה, קבע כי חוק טל אינו שוויוני די הצורך ולפיכך דינו להתבטל. מה שאהרון ברק לא העז לעשות - העזה הבייניש לעשות.

עוד לפני פרישתה של בייניש התחולל קרב תחוקתי בכנסת על זהותו של יורשה בתפקיד. לפי החוק שנהג אז, נשיא בית המשפט היה ותיק השופטים ובתנאי שנותרו לו לפחות עוד שלוש שנים עד גיל הפרישה. בהתאם לקריטריון זה אמורה הייתה להיבחר עדנה ארבל, התאומה הסיאמית של בייניש, לנשיאה. הליכוד והסיעות החרדיות החליטו למנוע את הבחירה בארבל והעבירו חוק המבטל את המגבלה של שלוש שנים לפני הפרישה. כך נבחר אשר גרוניס, שופט רגוע ולא אקטיביסט - כך חשבו אז - לנשיא בית המשפט.

אלא שמהר מאוד התברר שלא האדם עושה את התפקיד אלא ההפך. להשתייכות של גרוניס למחנה המשפטנים המכבד את עיקרון הפרדת הרשויות ומתנגד לאקטיביזם משפטי יש גבול ברור אחד. המדיניות לא חלה בנושאי דת ומדינה, ובמיוחד בנושאים בעלי זיקה פרופר חרדית. מאז שנבחר לתפקידו הניף גרוניס שוט כבד מעל ראשה של המערכת הפרלמנטרית ואיים להורות על גיוס בני ישיבות אם לא יועבר חוק חדש לאלתר. נזיפות כמו שחטפה פרקליטות המדינה בבואה לבקש דחיות בהפעלת חוק שירות הביטחון - חוק שחל על כל צעיר במדינה שאין לגביו חוק אחר - היא לא חטפה גם בתקופת בייניש.

לשיא הגיעו הדברים בפסיקה שניתנה לפני כחודשיים על עצירה לאלתר של תקציבים לבני ישיבות שגיוסם נדחה בהוראת שר הביטחון עד להשלמת חוק הגיוס. הפסיקה ניתנה כחודש לפני סיום עבודתה של ועדת שקד וכאשר לפני השופטים היה מונח לוח הזמנים של הכנסת בו נקבע כי באמצע חודש מרץ יוגש החוק לקריאה שנייה ושלישית. גרוניס העצבני (ראו פרשת סגירת הגשר המתוארת לעיל) לא הסכים לחכות, והורה על הפסקת תקציבים מיידית. מה בדיוק בער לו? איש אינו יודע.

ההערכה היא שהיה בכך איתות למערכת הפוליטית כי אם החוק החדש המתבשל בוועדת שקד לא יביא לגיוס מאסיבי של בני ישיבות הוא יבוטל עוד מהר יותר מחוק טל שקדם לו. הגם אתה גרוניס? מי שקרא את פסק הדין שלו בפרשת הבחירות בבית שמש ואת ההמתנה המניפולטיבית לפסיקה על בחירות חוזרות גם בנצרת - מתמלא געגועים לשני קודמיו בתפקיד.

מוזר היה אפוא לשמוע בשבועות האחרונים חברי כנסת חרדים המאיימים לפנות לבג"ץ נגד תכנית לפיד לביטול מע"מ לרוכשי דירות המפלה חרדים וערבים. הח"כים דנן מתבססים על תקדים ביטול קצבת יוצאי צבא שהעניקה קצבאות ילדים מוגדלות לכולם פרט לערבים. ההנחה היא שבג"ץ יעשה זאת פעם שנייה. אם לא למעננו אזי למען הערבים.

הוי לתמימות. אוי לנאיביות. כשבג"ץ פסל בשעתו את חוק קי"צ שנועד להפלות לטובה משרתים בצבא ובניהם ובני בניהם - שתיים היו סיבות הפסילה. אחת, כבוד השופטים טענו שהקצבאות מיועדות לרווחת הילדים, וילד לא צריך לסבול מכך שהוריו לא מתגייסים. נימוק נוסף היה, שהקצבאות המוגדלות ליוצאי צבא ניתנות גם למשפחות שלא שירתו בצבא אלא הוריהן בלבד. כלומר: יוסי הקטן שאביו לא שירת בצבא מקבל קצבה מוגדלת רק בגלל שסבא שלו היה בגדוד הלוחמים החרדים במלחמת השחרור. בג"ץ ראה בכך, ובצדק מסוים, ניסיון לקומבינה שנועדה להפלות ערבים בלבד.

שני הנימוקים האמורים אינם בנמצא כעת. דיור זה לא קצבאות ואין הפלייה מובנית של ערבים בלבד. ההיפך: בג"ץ יוכל לטעון שמאחר והצבא הוא זה שאינו רוצה לגייס ערבים ואין עבורם מספיק מסלולים של שירות לאומי אזרחי אין לשלול מהם הטבות בדיור. מה שאין כן החרדים שדלתות הצבא פתוחות בפניהם לרווחה והם אינם עושים זאת. כמו שהספקנו להכיר את גרוניס וחבריו, כל תעלול משפטי יהיה אפשרי כדי להעמיד את החרדים על מקומם. אזרחים סוג ב' שהחברה החילונית מאסה בקיומם. שופטי סדום עוד צירפו את לוט לשורותיהם למראית עין. האנשים הרעים של גבעת רם מסתפקים בכיפה של אליקום רובי המשרתת גם אותם.

גיוס בני הישיבות
י"ב שעות לפני בדיקת חמץ דהשתא אמור היה מרכז המיון החרדי שליד בסיס תל השומר ללבוש חג. בהתאם לתכנון הצה"לי המקורי, שערי המרכז, בו הושקעו כמה וכמה מיליונים טובים, היו נפתחים בטקס רב רושם לקליטתם של מאות בני ישיבות בכל יום למען ילמדו דעת על מסלולי השירות הממתינים להם - במידה וירצו להפסיק מתלמודם, אם במסגרת הצבא הסדיר ואם במסגרת המסלולים המיוחדים לאברכים. בתום יום ההסברה והשכנוע, סרבני השירות שבין האחרונים היו יוצאים ובידם תעודת פטור לכל החיים. הראשונים - עם דחיית גיוס לשלוש שנים.

בשבוע בו הובאה התכנית הגרנדיוזית לידיעת הציבור התפרסמה ב'בקהילה' התקפה חריפה על קצין בכיר בצה"ל שעל שמו היא רשומה. בידיעה נאמר כי אותו קצין היה גם זה שהחליט, כמעט על דעת עצמו, להאריך את שירותם של חיילי הנח"ל החרדי על אפם וחמתם של הרבנים המלווים את חיילי המסלול. אגב כך גם סופרו עוד כמה מנפלאותיו של הקצין בכל הקשור ליחסי צבא-חרדים.

באחד האמשים שלאחר פרסום הכתבה יצר איתנו קשר טלפוני אברך לא מזוהה. מהזן הנדיר שכבר מנימת קולו הראשונה ניתן להבין שלא מדובר בטרדן שדינו להיחסם לשיחות נוספות (בסמארטפון הכשר החדש יש אפשרות כזאת), אלא במישהו שכדאי להאזין לו גם אם הוא מסרב להזדהות בשמו. הוא הציג את עצמו כמי שנשלח על ידי אחד מראשי הישיבות המפורסמות שננקב בשמו המפורש.

מה רוצה כבודו? לא הרבה. הראש ישיבה כך ביקש, התגמגם אברך החמד, אם אפשר בזמן הקרוב שלא לתקוף עוד את הקצין הנ"ל. התברר כי לובש מדי הזית מנוי על שירות המלקט עבורו קטעי עיתונות בהם מוזכר שמו. הוא קרא את הכתבה ונפגע מאוד. ככה ייעשה למי שרק טובת החרדים ושלומם לנגד עיניו? במהלך השיחה נודענו לכך שלפני כחודש התפרסמה ביומון מסוים ביקורת אישית חריפה על הקצין. מאחר ובני שיחו החרדים של הקצין הם בעלי יד ורגל באותו עיתון הוא הביע בפניהם את מחאתו הנמרצת. כדי להפיס את דעתו הם הבטיחו לו שמדובר במשהו חד פעמי שעבר בטעות את מסננת הוועדה הרוחנית. השבוע, כך שח לנו האברך, הוא התקשר שוב וטען שעושים לו עוול בהצגת דמותו בתקשורת החרדית.

ולמה שלא תגידו לו שיעזוב אותנו כבר? שאלנו. הרי גזירת שטיפת המוח בממ"ח כבר בוטלה מיד לאחר הפרסום, ואת הגיוס בעוד שלוש שנים ממילא הוא לא יכול למנוע. זה בדיוק העניין שבגללו אני מתקשר אליך בשליחותו של ראש הישיבה - נאנח האברך. יש עוד כמה וכמה דברים שבשבילם אנחנו צריכים אותו בינתיים. אז אם אפשר, אפעס, קצת למתן את הטון? נחשוב על זה, הבטחנו. נחשוב על זה.

בין המחשבה למעשה, או למען הדיוק אי המעשה, התברר כי אכן יש ויש עוד על מה לדבר עם הקצין הבכיר. בנוסף לביטול תכנית שטיפת מוח עליה התבשרו עוד קודם, ניאות הצבא לדחות גם את ההתייצבות הטכנית לקבלת הדחייה. תאריך היעד להתייצבות בני הישיבות נדחה מי"ג ניסן לאמצע חודש אב. רק במועד זה יצרכו בני הישיבות להגיע למרכז המיון (שהפך למרכז חלוקת דחיות ופטורים, בשלב זה לפחות) ולצאת עם פיסת הנייר המעניקה לו להם שלוש שנים של שקט.

מה בדיוק הרוויחו הפועלים מאחורי הקלעים בשינוי האמור? לכאורה עדיף היה שיקבלו כמה שיותר מהר את הדחייה ובכך יפתחו את זמן הקיץ בלי פרפרים בראש. אבל בפוליטיקה הפנים חרדית אין לכאורה. האישים הנכבדים שנלחמו על דחיית מועד ההתייצבות ידעו בדיוק מה הם עושים. הרקע האמיתי לדחייה הוא הוויכוח הקשה המתנהל ב'חלונות הגבוהים' בציבוריות החרדית סביב השאלה האם לשבור את הכלים עם הצבא כבר עכשיו, או להמתין עד שצווי הגיוס בפועל יישלחו לבני הישיבות בעוד שלוש שנים.

ההכרעה הקשה, שלא מן הנמנע שהייתה קורעת גם את המיינסטרים החרדי (הפלג הירושלמי כבר מזמן עושה שבת לעצמו), הייתה צריכה ליפול בימים הקרובים לקראת מועד ההתייצבות לצו ראשון בי"ג ניסן. האם להתייצב לקבלת הדחייה או לא. הדיונים הפנימיים בנושא זה התקיימו, עד סמוך למועד כתיבת השורות, באמצעות שליחים שיצאו זה לזה מבתיהם של גדולי ישראל. דחיית מועד ההתייצבות אפשרה לדחות את קבלת ההחלטה לכאן ולכאן ולאפשר עוד שלושה חודשים של דיונים בין הדעות השונות. האמת. ממש לא היה חסר לנו 'פיצוץ' שכזה בערב החג.

אבל המחלוקת בעינה עומדת ומעבר להרווחת הזמן אין בה ממש. הוויכוח הוא כבר לא האם לנקוט בשיטת השתדלנות ולנסות לרכך את הגזירות בכל מאי דאפשר - כפי שסברו מרבית גדולי ישראל - או לזעוק אין אנו מכירים ולצאת לרחובות. ויכוח זה תם זמנו עם סיום ההצבעות בכנסת. על התוצאות אפשר להתווכח. כלום השיגו משהו בשיטת השתדלנות או לא. הדיון כעת הוא בתוך הזרם המרכזי והוא טקטי במהותו. ממש לא אידיאולוגי.

את דעת הסוברים שאין להתייצב כבר עכשיו, למרות שמדובר בקבלת דחייה לשלוש שנים, הסביר ח"כ הרב מאיר פרוש במילים פשוטות וברורות: מאחר ואין, לדעתו, אפשרות לעמוד ביעדי הגיוס שנקבעו לשנת 2017, וממילא יוצאו צווים לכל בני הישיבות, יש לנצל את המומנטום ואלמנט האחדות שנוצר לאחר העצרת הגדולה למלחמה בתנאים הנוחים לנו כעת. בזהירות רבה ניתן לקבוע כי לו היה צורך להכריע בנושא עד י"ג סיון לא מן הנמנע שדעה זו הייתה מתקבלת. אם לא על דעת הכול אבל על דעת חוגים רבים שנתנו עד עתה גיבוי שקט לדיונים בוועדת שקד.

מבחינת המספרים היבשים פרוש כנראה צודק. אם היעד ל-2017 הוא שלושת אלפים ומאתיים מתגייסים לשירות צבאי, כפי שטוענים שלח וחבריו, כמעט בלתי מציאותי לשלש את מספר החיילים החרדים המשרתים כעת, הנאמד בכאלף ומאתיים גם אם מכלילים במספר זה את משרתי השח"ר הכחול. גם אם בשנה האמורה יושג היעד זה יהיה רק בשל ההצטברות של המתגייסים בשלוש השנים הקרובות גם יחד. בשנת 2018 יהיה צורך בשלושת אלפיים ומאתיים מתגייסים חדשים באותה שנה וזה כבר על גבול הפנטזיה.

מאידך גם לא ממש קשה להבין את אלה הדורשים להרחיק את העימות עד לרגע בו תונח החרב על הצוואר. במדינה מטורפת עם סדר יום בלתי ניתן לחיזוי של שלושה חודשים מראש אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד שלוש שנים. הנה כמה אפשרויות שכל אחת מהן התרחשה בעבר בזמן כלשהו. חקירה פלילית נגד גורם כה בכיר במערכת הפוליטית שתחייב בחירות חדשות עוד לפני המועד. התאיידות פוליטית של מפלגה מרכזית המונעת את צירוף החרדים לממשלה (לפיד יכול להתרסק עם תכנית הדיור החדשה במידה וזו לא תוזיל את מחירי הדיור אלא ההפך כפי שטוענים מספר כלכלנים בכירים. הבית היהודי יכול להתפרק לגורמים בעקבות התפתחות מדינית לא בלתי צפויה).

והיה אם יקרה אחד השינויים המתוארים עד לדד ליין של שנת 2017 - כל כללי המשחק יכולים להשתנות במחי החלטת ממשלה אחת. וזאת, בזכות פרצה אחת שהצליחו הנציגים החרדים לפרוץ בחוק הגיוס. היעד קשה ההשגה של שלושת אלפים ומאתיים מתגייסים חרדים ועוד אלפיים בשירות האזרחי אינו קבוע בגופו של חוק אלא בהחלטת ממשלה. בחוק עצמו לא נאמר אלא שצריכה להיות עלייה מסך המתגייסים בשנה הנוכחית. שינוי בהרכב הקואליציה יביא בהכרח להחלטת ממשלה אחרת שתדרג את העלייה באופן שניתן יהיה לעמוד בו.

והיה אם לא יתרחש הנס - מוטב שלא לחשוב על התוצאות. היעד האמיתי של לפיד וכנופייתו הוא לא גיוס חרדים שהצבא אינו רוצה בם והם לא רוצים בו. איש גם לא חושב ברצינות על גיוס כפוי ומעצרים של עשרות אלפים. אפילו לא של מאות. הפתרון הסופי של יש עתיד לבעיה החרדית הוא שלילת הלגיטימציה של הציבור החרדי והוצאה שלו מחוץ לגדר הלאומית. מגזר שמרבית בניו מוגדרים כסרבני גיוס ועריקים, הוא טרף חוקי קל ליוזמות הדרה בכל תחומי החיים.

בדיור הם כבר התחילו עוד לפני שניתנה לציבור החרדי ההזדמנות להתמודד עם יעדי הגיוס. ההדרות האחרות עלולות להתפרש על כל תחומי החיים. ממעונות ועד ארנונה, מחינוך ועד מיסוי, מתחבורה (הנחות וסובסידיות) ועד בריאות. כל התסריטים השחורים והוורודים תלויים בדבר אחד: תוצאות הבחירות הבאות. עד אז נותר לנו רק להתפלל ולקוות.

מצוקת הדיור
יש קרן אור בקצה המנהרה החשוכה של מצוקת הדיור. לקרן הזאת קוראים משה כחלון. עוד לפני ששכר משרדים למפלגתו החדשה וגיבש סביבו צוות שילך איתו לבחירות הבאות - תרומתו למה שמתחולל בימים אלו לא תסולא בפז. פתאום ראש ממשלה שבתקופתו זינקו מחירי הדירות בשמונים אחוז מחליט שצריך לעשות משהו. פתאום שר אוצר שמייצג בעיקר את בני השכבות המבוססות עד מאוד מוכן לוותר על מיסים בהיקף של מיליארדים כדי להקל על הנטל ופתאום מתרסקת במסדרונות בנק ישראל והמשרדים הכלכליים הגישה שאדמות המדינה הן משאב טבע פיננסי שיש למכור אותו בשיטת המכרזים לכל המרבה במחיר.

תהיו כחלונים - אמר נתניהו לשריו בקדנציה הקודמת אבל סירב להכניס את היד לכיס כדי לאפשר להם לעשות זאת. כל ההצעות שהוחלטו בקבינט הדיור בחודש האחרון נמצאות במגירות של משרד השיכון כבר חמש שנים ויותר. אם רק אחת מהן הייתה יוצאת אל הפועל, עליית מחירי הדיור הייתה נבלמת. נתניהו ועושה דברו במשרד האוצר דאז, יובל שטייניץ, סירבו. את המיליארדים שנדרשו לביצוע התכנית לבלימת מחירי הדיור העדיף נתניהו להשקיע בהכנות למתקפה באיראן שכל דרדק ביטחוני ופוליטי יודע שלא תצא לפועל לעולם.

הצעד היחיד שנתניהו ביצע בתחום הדיור היה הודעה חגיגית חצי שנה לפני הבחירות כי בקדנציה הבאה משרד השיכון לא יהיה בידיו של שר סקטוריאלי. המסר שהועבר לציבור בישראל היה כי משבר הדיור נגרם בגלל שהשר המכהן, אריאל אטיאס, דאג בעיקר לחרדים. העובדה שמחירי הדירות במגזר החרדי עלו באופן יחסי יותר מכל מגזר אחר - נעלמה בתוך מסכת השנאה שלובתה על ידי התקשורת חמש שנים. נתניהו, שחי ונושם רק דעת קהל ותקשורת, הבין שהוא צריך להקריב מישהו למולך הזה, ואין קורבן העולה יותר לרצון אצל כהני הבעל יותר מחרדי הנמצא בעמדה שלטונית בכירה.

אטיאס הלך, משרד השיכון הועבר למפלגה הכי סקטוריאלית במערכת הפוליטית, יאיר לפיד התיישב במשרד האוצר והתחיל ללמוד מושגים כמו תמ"ג ותל"ג ומחירי הדירות המשיכו לעלות. היצע הדירות לא גדל. הכסף הזול הזרים לשוק משקיעים מכל הסוגים (כולל אברכים שכמעט ואין להם מה לאכול אבל לקחו משכנתאות בריבית אפסית כדי לרכוש להם דירה נוספת בפריפריה). נתניהו וחבורתו המשיכו לדבר על רעיונות ערטילאיים לפתרון המצוקה והתעתדו לעשות זאת בעוד חמש שנים. החישוב היה שמי שבחר בנתניהו בגלל איראן והפלסטינים יעשה זאת גם בסיבוב הבחירות הבא.

ואז באו הסקרים הפנימיים שנוחתים כל שבועיים על שולחנו של ראש הממשלה ולימדו על גודל הסכנה. התברר כי מפלגה בראשות משה כחלון שתחרוט על דגלה את הורדת מחירי הדיור והמחיה עשויה לשנות כליל את פני המפה הפוליטית. הליכוד צולל לסדר גודל של מפלגה בינונית (הסקרים המתפרסמים בתקשורת הם אלה העוסקים בשאלה למי מהמפלגות הקיימות היום היית מצביע לו התקיימו היום הבחירות). יש עתיד מתרסקת ורק הבית היהודי שומר פחות או יותר על כוחו. הנתון האחרון ממש לא מפתיע לנוכח ההטבות הסקטוריאליות שהמפלגה הזאת שופכת על בוחריה בכל התחומים. מהחינוך ועד הבנייה ללא הפסקה בשטחים. לנתון האחרון עוד נתייחס בהמשך.

ההיסטריה הכחלונית של נתניהו ולפיד היא ערש הולדתן של תכנית הורדת המע"מ ומחיר המטרה. אם תצאנה שתי התכניות לפועל העלות המשוערת שלהן תהיה כארבעה מיליארד שקל לשנה. מהיכן יבוא הכסף? אף אחד לא יודע. אבל בטוח שהוא יבוא. כל אשר לממשלה תיתן כדי להציל את עורה.

האם הציבור החרדי עשוי ליהנות בעקיפין או במישרין מתכניות הממשלה? בניגוד לזעקות השבר הנשמעות במחננו, דווקא להדרה מתכנית ביטול המע"מ של לפיד אין כמעט משמעות עבורנו. הרוב המוחלט של הזוגות הצעירים החרדיים רוכשים דירות יד שנייה מוזלות בפריפריה או דירות יד שנייה של משפרי דיור בערים הגדולות. הזוגות הרוכשים דירות יד ראשונה מקבלן משתייכים לפלח צר מאוד של אנשי עסקים אמידים או מנהלי מוסדות וארגונים. עליהם ממילא אין צורך לרחם.

תכנית מחיר המטרה של נתניהו, שככל הידוע כרגע לא אמורה להפלות בין יוצאי צבא לשאינם כאלה (אם כי לא נופתע אם גם זה יקרה בלחץ של ליברמן ולפיד), לוטה עדיין בערפל סמיך מכדי שניתן יהיה לאמוד את השפעותיה. בינתיים זה לא נראה טוב. מי יחליט על האזורים בהם יוקצו קרקעות לפי מחיר מטרה? משרדי האוצר והשיכון.

בהתחשב בזהותם של העומדים בראשם, הסיכויים שנראה הקצאות כאלה באזורים חרדיים ממש לא גדולים. עיין ערך הפשרות הבנייה בשטחים הניתנות במשורה אפסית לישובים החרדיים לטובת הישובים הדתיים לאומיים (לפני כחודש פורסם כי בשנה האחרונה נבנו אלפיים ושבע מאות יחידות דיור בשטחים. מתוכן כמה מאות ספורות בערים החרדיות הגדולות, המהוות כשליש מסך תושבי יו"ש). סביר מאוד להניח שזה מה שיקרה גם בהקצאות הקרקעות במחיר מטרה. לכל הקצאה יש מחיר בקופת המדינה, ותקרת ההוצאה של התכנית מוגבלת. החרדים כרגיל יהיו בסוף הרשימה.

אבל גם אם יקרה הנס והתכנית תחול גם על חרדים, היכן, למען השם, יינתנו הקרקעות האלה? לא בביתר הנתונה בהקפאה מדינית. כנ"ל בירושלים הסובלת מאותה בעיה ובנוסף קרקעותיה אף יקרות למבצעים מסוג זה. לא במודיעין עילית שכל קרקעותיה פרטיות. לא באלעד שרק בעוד חמש עשרה שנה יופשרו לבנייה השטחים שסביבה. לא בחריש שנפלה בידיים חילוניות בגל טעות משפטית נוראה ולא בכסיף שעוד לא יצאה משולחנות השרטוט הראשוניים. כנראה בהר יונה שהבנייה בה מתקדמת בעיקר במודעות של קבוצות הרכישה וקבלנים נואשים.

האופציה היחידה והזמינה לבנייה מאסיבית היא בית שמש, עם עתודות קרקע לעשרות אלפי יחידות דיור. אבל גם אם מחר תיפול הממשלה הארורה ותוקם רעותה הטובה ממנה, בית שמש היא פתרון של אלפיים יחידות דיור בחמש שנים (הדירות הנמסרות כעת ברמת בית שמש ג' 1 לרוכשים נבנו על קרקעות שיצאו למכרזים לפני חמש שנים), בו בזמן שהציבור החרדי זקוק לששת אלפים דירות בכל שנה.

וכאן עקב האכילס שאין לו מזור באף תכנית ממשלתית. כמעט כל ראשי הערים החילוניות בארץ גמרו אומר שלא לאפשר בנייה חרדית בתחומן (למעט צדיק אחד בסדום, שמעון גפסו, ואף הוא לא מאהבת חרדים אלא מפחד ערבים). את השיטה להדרת חרדים מרכישת דירות חדשות המציא מי שהיה ראש עיריית קריית מלאכי בעבר.

עד שנזרק בבושת פנים על ידי פרקליטות המדינה טרפד מלכה בנייה על קרקעות שנרכשו על ידי יזמים עבור חרדים באמצעות אישור תב"ע שלא מאפשרת מגורים חרדיים: מגדלי דירות, העדר מרפסות סוכה ועוד. הקרקעות נמכרו לבסוף ליזמים ד"לים וחילונים והיום נבנות שם אלפי יחידות דיור לשני המגזרים. השיטה נלמדה גם באחיסמך (אם כי שם קדמה התכנית המקורית לרכישה הקרקעות) שם בולמת הוועדה המחוזית שינויים המתחייבים מאופי הבנייה לחרדים. אין היום ראש עיר בארץ שלא מכיר את השיטה הזאת.

בהעדר קרקעות מוסכמות לבנייה מצד הרשויות המקומיות, כל תכנית ממשלתית, גם כזאת שאין בה הדרת חרדים, לא תצלח. תחום המושב החרדי הולך ומצטמצם לשולי הערים החרדיות הוותיקות ובית שמש אחת בלבד. האופציה היחידה שעדיין יש לה היתכנות ריאלית מסוימת נמצאת בתחום המדיני. אם יושג הסכם מסגרת על קביעת גבולות ניתן יהיה לבנות בכל הגושים שיישארו בריבונות ישראל ללא הגבלה ובכלל זה בביתר ומודיעין עילית (לא בכדי החל הזינוק במחירי הדיור בשתי הערים האמורות מיד בהקפאה הראשונה בתקופת אולמרט ונמשך עד עתה).

אם זה לא מה שיקרה, לא יהיה מנוס מחדירה יזומה וכוחנית לתוככי הערים החילוניות ברכישות של דירות יד שנייה מוזלות וישנות. ההקלות שתיתן המדינה לבנייה הכללית עשויות ליצור תנועה של משפרי דיור חילונים שיעברו לדירות נאות ומרווחות וישאירו לחרדים את דירות השיכון הקטנות והצפופות. אם מחפשים קרן אור באפילה, אצלנו זו התקווה היחידה.

דת ומדינה
כעת חיה בשנה שעברה, בעיצומו של חול המועד האחרון אותו חגג מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בביתו על כיסא מלכותו, הגיע כבוד נשיא המדינה שמעון פרס לביקור החג המסורתי שלו. בניגוד לדיווחים הרשמיים הקבועים על ביקורי החג האלה, השיחה לא עסקה בעניינים שברוח. לא נאמרו שם דברי תורה וגם לא מדרשים ברוח החג. פרס לא ממש מבין בזה, ומרן הגר"ע יוסף שנהג לקבל אותו פעמיים בשנה עייף כנראה מלהסביר לו. זה היה ביקור הפסח העשרים בערך של פרס בקבלן 45 וגם הנושאים הקבועים האחרים מוצו בביקורים קודמים.

אז מה עושים כשאין באמת על מה לדבר? מעלים זיכרונות מהעבר הנושקים להווה. החלו בשיחה על מגעי השלום בין ישראל לפלסטינים (שמרן הגר"ע הפסיק להאמין להם בפרוץ האינתיפאדה השנייה), גלשו לימים בהם עוד היה במה להאמין, ימי ממשלת אוסלו, ועברו לדבר על מי שעמד בראשות אותה ממשלה. יצחק רבין, נאנח מרן הגר"ע, היה אדם חשוב ויקר, הרבה פעמים אני מזכיר אותו לטובה.

מבין כל ראשי הממשלות בישראל, חזרו ואמרו בני הבית והמקורבים בהזדמנויות שונות, הערכת אמת הייתה לו רק ליצחק רבין. את פרס הוא כיבד בבחינת כי מכבדי אכבד. את יצחק רבין העריך עד מאוד בזכות היושרה הפנימית שלו, אומץ הלב, ומעל הכול, הדבקות שלו בכיבוד הסכמים. את האחרון שבהם הוא הזכיר באותה דרשה מפורסמת ביזדים במוצאי שבת י"א חשוון תשנ"ו, בעת שנודע על ההתנקשות ברבין בכיכר מלכי ישראל. במועד הדרשה עוד לא ידעו אם הוא חי או מת. מרן הגר"ע ביקש לומר תהלים לרפואתו וסיפר כי זה האיש שבזכותו לא מוצפת ארץ ישראל בבשר פיגולים טמא.

לימים חזר מרן הגר"ע יוסף והזכיר זאת מספר פעמים. הנה הדברים בתמציתם: חוק יסוד חופש העיסוק שנחקק בשעתו ביטל את תוקפן של תקנות היבוא לישראל שמנעו את הצפת המדינה בבשר טרפה זול המיובא מחו"ל. ש"ס דרשה לתקן זאת בחקיקה מתאימה ואף הודיעה כי יקשה עליה להשתתף בקואליציה שלא תעשה זאת. רבין, כחלק מהשותפות שלו עם ש"ס - במה שהוגדר אז כממשלת השמד והתברר אחר כך כתור הזהב של החרדים - הבטיח שיעשה זאת ויהי מה. מאחר ומדובר בתיקון חוק יסוד היה צורך ברוב של שישים ואחד קולות. ועכשיו לך ותשיג אותם בקואליציה שמרצ בראשות אלוני היא ציר מרכזי בתוכה.

האבסורד היה שהמפלגות הדתיות שהיו באופוזיציה סירבו לתמוך בחוק חרף נחיצותו לחיי הדת בישראל. הנימוק היה פוליטי: אם לא יהיה רוב לחוק, ש"ס תיאלץ לפרוש והממשלה תיפול. אי לכך יהדות התורה והמפד"ל הודיעו שיימנעו. מה שנותר לרבין אפוא זה לגייס את הרוב הדרוש מתוככי הקואליציה. אני זוכר את הלילה הזה כמו היום, משחזר יו"ר ש"ס הרב אריה דרעי. רבין הזעיק אליו ללשכה בכנסת את ראשי מרצ והרים עליהם צעקות שהקירות רעדו. "אתם רוצים להפסיד את השלום בגלל כמה חתיכות בשר", שאג על אלוני ושריד. שני האישים שעבורם להצביע עבור חוק כפייתי דתי שכזה זה סוג של המרת דת אידאולוגית ופוליטית, לא ידעו את נפשם. לשכנע אותם להצביע על חוק כזה זה מדומיין יותר מאשר לשכנע את גפני וליצמן לתמוך בחוק למינוי אישה לרב ראשי.

אבל רבין לא הניח להם. הוא אף עבר ברגליו במזנון הכנסת ומסדרונותיה ואילץ ח"כים סוררים להיכנס למליאה ולהצביע. החוק עבר על חודם של שלושה קולות מעבר לנדרש ומערכת הכשרות בישראל ניצלה מקריסה מוחלטת (בשר טריפה מחו"ל זול במאות אחוזים מבשר כשר, ורבים מעמי הארץ לא היו עומדים בניסיון). מרן הגר"ע יוסף לא פסק מלדבר על כך כל אימת שהוזכר שמו של יצחק רבין.

מעבר לחשיבות שבחוק עצמו יש לו היבט נוסף המעניק לו גם מימד היסטורי. היה זה החוק הדתי האחרון שנכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. חוק דתי במובן זה הוא חוק שיש בו מעורבות של נושא דתי בחייו של כל אזרח בישראל, כולל חילוני. בלשון תמציתית יותר: כפייה דתית (במובן החיובי לדעתנו) גם על מי שלא מאמין בדתי. החוק הבולט בסדרה זו הוא חוק הנישואין והגירושין שנכנס לתחום הפרט של כל אזרח בישראל. חוקים נוספים הם הסטטוס קוו בנושא השבת (או יותר נכון ממה שנשאר ממנו, ראו פרק מיוחד בגיליון בנושא זה) וחוקי הכשרות שאינם מחייבים אמנם כל אזרח בביתו הפרטי אך הוא נפגש איתם ברשות הציבור הממלכתית. בצבא, במשרדי הממשלה ועוד. חוק ההונאה בכשרות למשל, לא מאפשר לגופים פרטיים להעניק תעודות ללא אישור של רבנות. חוק יבוא הבשר של רבין היה הפעם האחרונה בה הצליחו המפלגות הדתיות להעביר חוק דתי המשליך על כל חלקי האוכלוסייה.

אחרי השיא באה הנפילה. אובדן לשון המאזניים של המפלגות החרדיות (בעקבות כישלון אוסלו. כמה חבל ששיחות השלום דהשתא לא מצליחות להמריא), ההתחלנות הבלתי פוסקת של הציבוריות הישראלית ופסיקות בית המשפט העליון גרמו לכרסום בלתי פוסק בחקיקה הדתית הקיימת ולא מאפשרות אפילו מחשבות על חקיקה נוספת בתחומים נצרכים. מה שנותר למפלגות החרדיות בתקופות בהן נאלצו להכניס אותן לקואליציה זה להיאבק על חוקים שמשמרים איך שהוא את הזכויות הבסיסיות של האזרח החרדי. מרבית החוקים בסגנון זה עוסקים בנושאי תקציב חיוניים שנדרשו לחקיקה עקב איומים מבחוץ - בעיקר משפטיים, וחוק טל שהיום הוא כבר ז"ל.

וגם זה עבר בייסורים ונדרש לכך ראש ממשלה שעשוי מברזל ולא מפלסטיק. שני החוקים האחרונים בסדרת ההגנה הבסיסית על החרדים עברו בתקופת אהוד אולמרט. אולמרט היה זה שהאריך את תוקפו של חוק טל בחמש שנים נוספות (מה שביבי לא העז לעשות בקדנציה הקודמת) והוא היה גם זה שתפס את כל מרכיבי הקואליציה בגרון ואילץ אותם להעביר את חוק הישיבות הקטנות תחת השם 'מוסדות תרבותיים ייחודיים'.

בגינו של חוק זה, הפוטר את הישיבות מלימודי ליב"ה חרף היותם מוסדות לגילאי תיכון, עד היום לא יכולים פירון ולפיד לפגוע בתקציבים המשוריינים לישיבות הקטנות בחוק זה. שלא לדבר על כפיית לימודים חיצוניים. כדאי לזכור זאת כשמצקצקים בלשון למקרא פסק הדין של השופט דוד רוזן נגדו. עוד מושחת כזה בראשות הממשלה וניצלנו.

תהום החקיקה האנטי חרדית

בתהום בה נמצאות כעת המפלגות החרדיות, המושג חקיקה דתית קיבל את המשמעות ההפוכה. לא חוקים המתערבים בחיי האזרח החילוני אלא חוקים הנכנסים לחייו של האזרח החרדי ומנסים לקבוע לו אורחות חיים. הטריגר המרכזי הוא הטירוף הנקרא הדרת נשים. תשמעו סיפור. לפני שלושה חודשים צפינו בח"כ הרב משה גפני מהדס בעקבותיה של שרת המשפטים ציפי לבני כמי שחייו תלויים בדבר. מה קרה? התברר כי לבני הגישה חוק האוסר על הפרדה בין גברים ונשים במקומות ציבוריים למעט מקומות קדושים.

גפני הנבעת הסביר ללבני כי אם יתקבל החוק ייאסר על חרדים לערוך שמחות עם מחיצה. "היית אצלי בשמחה כזאת", הזכיר לגברת. "את רוצה שניאלץ לעשות אותם במחתרת ולא אוכל להזמין אותך?". לבני, קצת שפויה יותר מלפיד וליפמן, משכה את החוק ברגע האחרון. כעת זה מוגש שוב עם החרגה שתאפשר הפרדה במקומות מסוימים ומוגדרים. אצל גפני זה נחשב הישג גדול. זה נכון אבל מעיד על העליבות בה אנו נמצאים.

באחד משלביה המסוכנים איימה המתקפה החוקתית הפמיניסטית לשלול את זכותו של האזרח החרדי לבחור את נציגיו כרצונו. חוק שהוגש בחורף האחרון דרש לחייב מפלגות להציב אישה בחמישייה הראשונה. מפלגות שלא תעשינה זאת יאבדו את מימון המפלגות. ברגע האחרון שונה החוק באופן המעניק תקצוב יתר למפלגות עם נשים אך לא פוגע בבסיס המימון למפלגות אחרות. וגם זה לאחר תחנונים ושתדלנות מרובה. לעומת זאת את החיוב שהוטל על תחנות רדיו חרדיות להשמיע קולות נשים, גם שדרניות, לא הצליחו למנוע. כנ"ל גם על שירת נשים בה מחויבים גם חיילים דתיים בטקסים רשמיים. אם זו לא כפייה אנטי דתית הרי שצריך להמציא את המושג הזה מחדש.

קשה לראות באופקה של הממשלה הנוכחית את קצה המדרון של החקיקה הארורה הזאת. גם מה שהוא לא כפייה ישירה הוא הדרה. מפטור מע"מ רק ליוצאי צבא ועד קייטנות לתלמידי ממלכתי בלבד, והמגירות עוד עמוסות במזימות נוספות. אם בימים הטובים עוד נחקקו חוקים דתיים או כאלה ששומרים על זכויות, המלחמה היום היא איך להמשיך ולחיות איך שהוא בארץ הזאת.

חינוך
כשנגיע יום אחד אל המנוחה ואל הנחלה ממלחמות היהודים במדינה (כלומר: בימות המשיח) וייכתב הספר המסכם את תולדות החינוך החרדי ומאבקיו, מן הראוי יהיה להקדיש בו פרק מיוחד ליועץ המשפטי יהודה ויינשטיין. כן. זהו אותו יועץ חיוור ואפרורי, כמוש מראה וכנראה גם דעה, שאוהבים לצייר אותו במחננו כמי שנגרר אחר פרקליטות המדינה ונמנע מהכרעות קשות. הדוגמה הזכורה ביותר בהקשר לתדמית זו היא הגשת העתירה לבג"ץ לבחירות חוזרות בבית שמש. גורמים בפרקליטות ידעו לספר כי ויינשטיין לא האמין מלכתחילה במהלך אך כשהתייצבה אצלו פרקליטה נחושה בשם חביליו (אשת החביליו הזכור שלא לטוב מעיריית ירושלים) הוא נגרר אחריה ככבש אחרי הרועה המחללת בחלילה.

ודווקא לויינשטיין הזה מגיע אות יקיר החינוך החרדי. בעיצומו של הקיץ שעבר הסתובבו במסדרונות הכנסת כמה חברי כנסת חרדים כשפניהם חיוורות מאימה. לא בגלל גזירת הגיוס שהחלה להסתמן באופק, וגם לא בגלל הקיצוצים שהיקפם כבר היה ידוע. עם הגיוס, אמר לנו חבר כנסת חרדי בכיר, עוד נסתדר. או שיהיה חוק שאפשר יהיה לחיות איתו (אז עוד חשבו על סנקציות כלכליות לכל היותר), או שלא נוכל לחיות איתו אבל אי אפשר יהיה לכפות אותו. מדינה יכולה להתמודד עם סרבנות של יחידים אך לא של ציבור שלם. ובאשר לקיצוצים בישיבות ובכוללים? כבר היו בעבר קיצוצים חריפים יותר (בשנת תשס"ג, י.ר.) ועולם התורה רק פרח מאז.

רק גזירה מסתמנת אחת עמדה למוטט גם את אושיות החינוך התורני וגם את עמוד השדרה הכלכלי של הציבור החרדי. מדובר בביטול סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב. סעיף זה הוא הענף המשפטי והפיננסי עליו יושבות שתי רשתות החינוך החרדיות הגדולות: מרכז החינוך העצמאי ורשת החינוך התורנית. הסעיף נחקק בשנת תש"ן בעקבות חוק אחר שאסר על המדינה להעביר תקציבים לגופים פרטיים הנקובים בשמם בספר התקציב אלא במסגרת של קריטריונים הפתוחים לכל אחד. אלמלי התיקון המיוחד (שחקיקתו עלתה בדם, יזע ודמעות של הנציגות החרדית דאז) לא ניתן היה להעביר מיליארד וחצי שקל לשנה לשתי הרשתות בלי קריטריונים ובלי הגבלות, משל היו חלק ממערכת החינוך הממלכתית. פיסקה נוספת באותו סעיף אף השוותה את המימון פר תלמיד בשתי הרשתות לתלמיד במערכת הממלכתית.

ביטולו של הסעיף והשוואת מעמד הרשתות לבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים גרידא היה יוצר גירעון של חצי מיליארד שקל לשנה בשתי הרשתות וגורר בעקבותיו סגירת מאות כיתות ופיטורי אלפי מורים ומורות. את הכסף הזה אי אפשר היה לגייס מתרומות בחו"ל. כל שד"רי עולם הישיבות גם יחד לא מגיעים לסכום השנתי הזה למימון שוטף.

קשה להפריז במשמעות הגזירה הזאת על מצבו של הציבור החרדי. כוללי אברכים נסגרים, ישיבות לא משלמות משכורות לר"מים, ארגוני חסד ושנור מפטרים עובדים. זה נורא. אך כל זמן ששתי הרשתות החינוכיות הגדולות והמסונפים אליהן עדיין קיימים אז לפחות יש בן זוג אחד שיביא משכורת הביתה. שלחת אלפי מורות הביתה - הפכת אלפי משפחות למקבצות נדבות.

וזו רק ההתחלה. בנוסף לביטול הסעיף האמור גרסה התכנית שהובאה לאישור הממשלה צמצום דרסטי בכיתות הסמינרים, עוד חוליה כלכלית חשובה (ולא כאן המקום להיכנס לשאלה מה טעם בקיומה של תעשיית תעודות הוראה שאין להן ביקוש) בציבור החרדי. הוסף לכך את הקיצוצים בת"תים ובישיבות הקטנות והנה לפנינו התפרקות בזו אחר זו של מרבית החוליות בעמוד השדרה הכלכלי של הציבור החרדי. אין תקומה ממצב כזה.

מי שכתב את הפרק האנטישמי הזה בתקציב המדינה ידע בדיוק מה הוא עושה. הסטטיסטיקה מלמדת כי כחמישים אחוז מהמפרנסים החרדים מועסקים בדרך זו או אחרת בעולם החינוך: מגננות הילדים, מורות ומורים בבית הספר, ר"מים בישיבות הקטנות, ר"מים ומשגיחים בישיבות גדולות ועד ראשי כוללים ואברכים מהשורה. חמישים האחוזים האחרים מתפרנסים מלתת שירותים לראשונים: ספריות, בעלי מכולת, חנויות בגדים, מוכרי פיצוחים וכותבי טורים בעיתונים. צאו והתפרנסו זה מזה אבל אין הבור מתמלא מחולייתו. הכסף צריך לזרום מבחוץ ואז הוא מחלחל מהמתפרנסים הראשונים לכל המעגלים שמסביב.

מי שכתב את הפרק הסמי אנטישמי בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד ידע בדיוק מה לדרוש כדי להגיע לתוצאה האמורה מבחינתו. בראש ובראשונה את ביטול סעיף 3 א' האמור. בשנית, הסמינרים. בשלישית, הת"תים והישיבות הקטנות. הישיבות הגדולות וכוללי האברכים היו רק בסוף הרשימה. הברנש (רפרנט ידוע באגף התקציבים של האוצר ששמו ידוע לח"כים החרדים) עבד לפי סדר עדיפויות. תחילה הסעיפים הכבדים שאין אפשרות להשלים אותם מתרומות בחו"ל ורק אחר כך כל היתר.

וכאן באה שעתו היפה של היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין. בשתי שיחות טלפון רציפות, אחת עם ראש הממשלה והשנייה עם שר האוצר, הוא קבר את ביטול סעיף 3 ועימו את המזימה של מיטוט הרשתות החרדיות. ויינשטיין טען כי היות ולחרדים אין רשתות חינוך ממלכתיות ההולמות את אורחות חייהם לא ניתן לפגוע ברשתות הקיימות כל זמן אין להן תחליף ממלכתי. לפיד ויועציו טענו כי אין מדובר בסגירה אלא בהשוואת תנאים לבתי ספר פרטיים בלבד, אך ויינשטיין נותר כצוק איתן. ההתנגדות התקיפה הורידה את הסעיף המסוכן תוך כדי ישיבת הממשלה שעסקה באישור תקציב המדינה על כל גזירותיו.

הנימוק המוסרי (אך לא ממש משפטי. במשרד החינוך ובאוצר טענו שהם יעברו כל מבחן בג"ץ בנושא זה) של ויינשטיין הבעיר את חמתו של לפיד. אי לכך הוא הורה לעושה דברו במשרד החינוך, השר שי פירון, להקים רשת חינוך ממלכתית חרדית, ולו גם תמנה כמה עשרות בתי ספר בלבד, כדי שלקראת חוק התקציב הבא ניתן יהיה לדרוש שוב את ביטול הסעיף הקריטי לחינוך החרדי. אם יש תחליף ממלכתי, אין עוד קייס להתנגד להרעת התנאים הדרסטית של הרשתות הגדולות. פירון מנסה עדיין להקים את הרשת אך המוטיבציה שלו כנראה לא ממש גבוהה. עד למועד כתיבת השורות אין ברשת החדשה אפילו חמישה בתי ספר.

את הגזירה על הסמינרים הצליחה להוריד שרת המשפטים ציפי לבני בעיצומה של ישיבת הממשלה האמורה. איך בדיוק היא עשתה זאת? ישנם שני חברי כנסת חרדיים ועיתונאי אחד שיודעים את התשובה. שלושתם נשבעו - במובן המטאפורי - שלא לגלות זאת עד ליום בו יכבה הלפיד וסבבו בשוק הפוליטי הסופדים.

מעבר לקיצוצים בישיבות ובכוללים שכבר יצאו אל הפועל (אוי, כמה שהם כואבים. ככל שנוקפים החודשים ממועד כניסת הקיצוץ לתוקף, רשות כוללים גדולות משלמות אחת למספר חודשים, אברכים חדשים לא מתקבלים, כוללים רבים עומדים בפני סגירה. אם לא יקרה איזה נס פוליטי או תקציבי במהלך הקיץ הקרוב, עולם התורה לא יעמוד בפני סכנה קיומית. הוא כבר יהיה עמוק בתוכה) מה שנותר בחלל האוויר אלו הקיצוצים בת"תים.

גם כאן צריך לומר מילה טובה קטנה לשר החינוך ולא להאריך בפרטים. הבוס שלו בראשות המפלגה הוא אדם קשה שלא מהסס לערוף ראשים. מוטב אפוא להניח לו לספוג את הבליסטראות בתקשורת החרדית ולקבל את שכרו מושלם, בנושא זה לפחות, במקום בו הכול גלוי וידוע לפני הדיינים.

רבנות
אי שם, בתחילת הקיץ הבעל"ט, ידונו שלושה שופטי בג"ץ חמורי סבר בעתירות הצפויות נגד התקנות החדשות של משרד הדתות למינוי רבנים בישראל. זהותם של השלושה אמורה להיקבע בהתאם ללוח השיבוצים של השופט גרוניס, אך בוודאות של תשעים ותשעה אחוז ניתן להמר שאחד מהם יהיה השופט אליקום רובינשטיין.

נשיא בג"ץ הולך ונשיא בא וכולם (ברק, בייניש וגרוניס) משבצים את אליקום בתיקים שיש להם זיקה לענייני דת וחרדים. ממועצות דתיות ועד חוק הגיוס. הצד השווה בכל התיקים האלה הוא שתמיד מתייצבים שם חילונים מול חרדים. דת"לים מול חרדים. רובינשטיין חובש הכיפה נחשב כמאסטרו בתחומי דת ומדינה וכמעט תמיד הוא פוסק לטובת... מפני החשש מזילות בית המשפט ישלים הקורא הנבון לעצמו את המשפט.

אם, וכצפוי, לא ייפקד מקומו של אליקום גם בעתירה החדשה, לכאורה חבל על הזמן ועל הכסף של העותרים. נושא העתירה שכבר מתבשלת הוא השינויים מרחיקי הלכת שהכניס שר הדתות החדש, נפתלי בנט, בתקנות לבחירת רבני עיר. השינוי המהותי הוא במספר הנציגים שרשאי שר הדתות להכליל בגוף הבוחר. בתקנות הקודמות שתוקנו בתקופת השלטון הש"סי התגלתה נדיבות יוצאת דופן כלפי הדרג המקומי של הנציגים.

נקבע כי גבאי בתי הכנסת, שנבחרים לפי מפתח מסובך, מהווים כחמישים אחוז מכלל חברי הגוף הבוחר. מועצת העיר בוחרת עוד עשרים וחמישה אחוז והיתר הוא של שר הדתות. גם עם המפתח הנדיב הזה הצליח שר הדתות דאז יעקב מרגי למנות כמה וכמה רבנים מומלצי ש"ס בערים חשובות בישראל. בירושלים בלבד הוא כשל, וגם זה לא באשמתו. פרטים בהמשך.

התקנות החדשות של בנט הופכות את בחירת הרבנים למשחק שאפילו מראית עין של דמוקרטיה אין בו. בנט הגדיל את חלקו של משרד הדתות בגוף הבוחר לשלושים ושלושה אחוז וצמצם את כוחם של גבאי בתי הכנסת. בירושלים, לדוגמא, מעניקות לו התקנות החדשות אפשרות למנות שני רבנים מטעמו תוך צפצוף ארוך על כולם. שליש חברי הגוף הבוחר פלוס הנציגים הד"לים מטעם מועצת העיר פלוס כמה גבאי בתי כנסת מהזרם הנ"ל והם יכולים למנות סוס לרב העיר ובתנאי שיש לו תעודת כושר להוראה. ההגדרה סוס במקרה זה היא חריפה למדי ונועדה רק לשבר את האוזן. הכוונה היא שאפשר למנות כל רב בישראל ובתנאי שקוראים לו הרב אריה שטרן. המועמד הנצחי של הרבנות הציונית לכס רבה של ירושלים.

שינוי התקנות הוא עז פנים עד חצוף, אך מי שמצפה שאליקום יחמיץ הזדמנות פז למנות רב ציוני לאומי בירושלים לא קרא, כנראה, את שרשרת הפסיקות שלו בנושאי דת ומדינה כאשר צד אחד של העותרים הוא חרדי. הפסיקה האחרונה שלו בעתירה נגד הבחירות החוזרות בבית שמש הסתיימה במלים "ועלה באשו ותעל צחנתו" (יואל ב, כ) נגד העותרים החרדים. באיזה פסוק הוא ישתמש כדי לדחות את העתירות נגד התקנות החדשות? קשה לדעת. אם יתקשה בכך יורשה לנו להפנות אותו למקורות התלמודיים והפוסקים הראשונים בעניין כוחן של שבעת טובי העיר לתקן תקנות אף שאין דעת יתר בני העיר נוחה מהם. כמה הקשות מקלדת באוצר החכמה והכול פרוש לפניו.

גם העותרים הצפויים, קרי: הנציגים החרדיים במועצת עיריית ירושלים, יודעים זאת. המשחק שלהם הוא על זמן. בחודש נובמבר שנה זו ימלאו לרב שטרן שבעים שנה והוא לא יוכל להגיש את מועמדותו. משום מה מאמינים שם שהעתירות יצליחו לעכב את הליך הבחירה עד למועד האמור. כמו שהספקנו להכיר את העילוי התלמודי של הבג"ץ הוא ידאג שזה לא מה שיקרה.

הכוח החדש של משרד הדתות מתוקף התקנות החדשות מאפשר לו לבחור לא רק בשטרן כרב אשכנזי אלא גם בכל מועמד ספרדי דתי לאומי שימצא לנכון. ואכן, כבר נשמעים קולות במחנה הד"לי הדורשים שלא לבצע דיל כלשהו עם החרדים, ולהסתער על שני הג'ובים היפים של הרבנות בירושלים. אם יש כוח, אומרים הד"לים, הבה ננצל אותו עכשיו.

מי שצופה במפולת הקרובה וליבו נחמץ הוא שר הדתות לשעבר הרב יעקב מרגי. אם הדברים היו תלויים בו היו היום שני רבנים נבחרים בירושלים. הרב אריה שטרן מטעם הד"לים ואחד מבני מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל. עסקה שכזאת כבר הייתה מונחת על שולחנו וכמעט שירדה לביצוע בשטח. מי שבלם אותה ברגע האחרון היה מרן הגר"ע יוסף, שסבר שאין למנות רב שאינו ראוי גם אם התמורה היא רב שני הראוי גם ראוי. זו הייתה גם דעתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

כאשר נשאל מרן הגר"ע יוסף אודות החשש שבסופו של דבר ייבחרו שני רבנים שאינם ראויים - כפי שאכן מסתמן כעת - השיב בנחרצות: התורה היא לא שלנו ואין לנו סמכות לעשות בה עסקאות. הוא ידע היטב שהנחרצות עלולה לעלות בכיסאו המיועד של הבן היקר הגאון רבי יצחק (אצל הגר"ע יוסף הייתה חשיבות מיוחדת במינוי רבנים שימשיכו את דרכו ההלכתית), אבל דעת התורה שלו לא הביאה בחשבון שיקולים משפחתיים ואחרים.

בצמידות לעיקרון ברזל זה הוא מנע בשנתו האחרונה את דיל הדילים הגדול ביותר בתולדות הרבנות הראשית. היה זה הדיל במסדרונות הכנסת שנועד לאפשר לגרש"מ עמאר להיבחר לקדנציה נוספת בתמורה לתמיכה במועמדותו של הרב דוד סתיו משוהם. הגר"ע יוסף לא אבה לשמוע זאת.

המקסימום שהוא היה מוכן לאשר, ואף עשה זאת, זה תמיכה במועמדותו של הרב יעקב אריאל תמורת חוק הגרש"מ עמאר (החוק המאפשר התמודדות לקדנציה נוספת). גם כאן היה חשש מוחשי ביותר להפסד כפול. גם לקבל את הרב סתיו וגם רב ספרדי אחר שאינו מקובל על גדולי ישראל. מרן הגר"ע לקח את הסיכון והתוצאה הרנינה את ליבו מספר חודשים לפני פטירתו.

והיו גם עסקאות שנעשו ונכשלו. כאשר החליט מרן הגרי"ש אלישיב לתמוך במועמד ד"לי מסוים לרבנות הראשית לישראל מול מועמד ד"לי בכיר וחשוב ממנו, היה זה תמורת התחייבות של הראשון להנהגת שמיטה לחומרה. לבסוף לא אזר הנ"ל את הכוח לקיים את ההבטחה ועל מה שקרה אחר כך מוטב שלא להרחיב מפני האיסור להזכיר דברים המעציבים את הלב בחג.

כך או כך, הקו המחבר בין שני גדולי ישראל נ"ע המוזכרים לעיל, הוא המעורבות העמוקה שלהם במינוי רבנים ממלכתיים בישראל. בחוגים הד"ליים שזעמו על המעורבות הבלתי פוסקת טענו שמדובר ביחס אמביוולנטי ודו ערכי. מצד אחד החרדים לא מקבלים את מרות הרבנות הראשית ולא מייחסים לה חשיבות הלכתית של ממש. מצד שני הם שולטים בפועל במערכת הרבנות כפועל יוצא מכוחן של המפלגות החרדיות ומשקלם הסגולי העצום של מרנן ורבנן. (כזכור, הכריע מרן הגר"ע יוסף את הבחירות האחרונות לרבנים הראשיים בסדרת פגישות שערך אחד על אחד עם כמעט כל חברי הגוף הבוחר).

מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שנשאל על כך מספר פעמים השיב בפשטות שמדובר בלהציל מן הארי ומן הדוב. מאחר והחוק מעניק לרבנות הראשית סמכויות רבות בנושאים מהותיים של נישואין, גירושין וגיורים, מן הראוי שיעמדו בראש המערכת רבנים שמחויבים יותר להלכה מאשר למפלגה ולגדולי ישראל יותר מאשר לכנסת ישראל.

בהסתלקותם לגנזי מרומים של השניים הם הותירו אחריהם הנהגה רוחנית חרדית עם סדרי עדיפויות אחרים (כך גם נהג מרן הגראמ"מ שך, שלא ייחס חשיבות רבה לרבנות הראשית ולא נטל חלק במינוי הרבנים מטעמה). המערכה על מינוי הרבנים הראשיים הפכה להיות רק עוד אחת מהמטלות השוטפות של המפלגות החרדיות והיא חדורה בהרבה פחות התלהבות ומוטיבציה. אם מוסיפים לכך את ירידת כוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות מוכות האופוזיציה מול השליטה האבסולוטית כמעט של הבית היהודי במערכת הדת - העתיד המסתמן באופק הקרוב הוא קודר.

תם עידן של ארבעים שנה ויותר במינוי רבנים שמחויבים קודם כל לתורת ישראל ורק אחר כך, אם בכלל, לערכים מלאכותיים של אהבת ישראל וארץ ישראל המהווים כסות לקולות הלכתיות ברוח כותרות העיתונות.

שבת
אם היה יועץ תקשורת חרדי בתשלום בלשכתו של נתניהו מן הראוי היה לצרף לשי החג שלו גם מכתב פיטורין. מאחר ואין בלשכה מי שממלא את הפונקציה הזאת, ואת העצה לבקר במאפיית המצות של כפר חב"ד הוא קיבל מכמה לחשנים העובדים בהתנדבות - אין לכבוד ראש הממשלה אלא להלין על עצמו בלבד. יועץ מקצועי ואמין היה קובר את רעיון האיוולת הזה ברגע בו התקבלה ההזמנה מאנשי המאפייה.

חודש אחרי הבגידה של חוק הגיוס והמתקפה הבלתי פוסקת של יש עתיד והבית היהודי נגד החרדים בכל התחומים, זה ממש לא הזמן לביקורי יחצ"נות מתוקשרים. "מי שאחראי לעוני של הילד החרדים בא לאפות לחם עוני לפסח", לגלג בארסיות מושחזת ח"כ הרב ישראל אייכלר בתגובה שפרסם מיד לאחר הביקור.

(אפרופו ביקור: יהיה זה מיותר כמובן לשאול מדוע תקף אייכלר את ראש הממשלה ולא ירה בליסטראות במזמינים. אייכלר הוא איש תקשורת חרדית ומכיר את כל גבולות האבסורד של הענף זה. גבולות הקובעים, לדוגמא, שאם מתפרסמת פרשת שחיתות בה מעורב ראש ממשלה לשעבר אפשר לפרסם את כל פרטיה, ובשמחה מודגשת לאיד, בלי לציין שבאותו פסק דין הוזכרו בנשימה אחת ארבעה נאשמים חרדים שעשו איתו יד אחד. יתכן שאייכלר לא תקף מסיבה נוספת. הוא יודע שב-dna העולמי של התנועה שיזמה את הביקור נמצא גן מובנה של יחסים טובים עם כל שליט. יהיו מעשיו אשר יהיו. במוסקבה עם פוטין, באוקראינה עם ינוקוביץ ובקזחסטן עם נזרבייב. ככה זה עובד 200 שנה ואי אפשר לומר שבלי הצלחה).

יועץ טוב לענייני חרדים (לא, אין לנו שום כוונה להגיש מועמדות לתפקיד) היה מוותר על הטקס הפומפוזי הזה, ובמקום זה מדליף פה ושם על פניות שקטות של חברי כנסת חרדים ללשכה שאותה הם כל כך אוהבים להשמיץ בפומבי. בין היתר הוא היה מלחשש שתכנית לפיד להדיר חרדים באופן מוחלט מפטור מע"מ לדירה ראשונה עברה עיקור רציני בהחלטת הממשלה שקבעה כי שירות צבאי יעניק העדפה למשרתים ולא יהיה תנאי סף בתכנית. המעקר היה ראש הממשלה, שעשה זאת לפנייתם של גפני ופרוש באמצעות הפעלת היועץ המשפטי לממשלה. העיקור פורסם במדור זה והמקור לא היה דווקא בלשכה.

יש להניח שהיועץ היה מפנה את תשומת ליבה של התקשורת החרדית לשינוי מעניין בסדר יומה של ועדת השרים לענייני חקיקה שבועיים לפני ליל בדיקת חמץ. אחד החוקים הפרטיים שאמור היה להיות נדון בוועדה עסק בהנהגת תחבורה ציבורית בשבת במתכונת של קווים המחברים בין שכונות למרכזי בידור ועסקים. מדובר ביוזמה של יש עתיד שהבטיחה זאת לבוחריה במצע הבחירות שלה. לפיד אף כתב על כך במאמר משלו לפני מספר חודשים והבטיח לפעול בנושא. לצערנו נוכחנו שכאשר הוא מבטיח משהו שקשור לדת ואנטי דת הוא גם מקיים.

יד נעלמה הורידה את החוק הזה מעל סדר היום בלי שום רעש וצלצולים. כל טביעות האצבע מוליכות בנושא זה למישהו מסוים שרוצה, למרות הכול, לשמור על קשר עם החרדים. במבט לאחור, הגורם שפעל בנושא הפסיד פרסום חיובי אבל לנו דווקא אין סיבה להצטער על כך. ניסיון השנה האחרונה העלה כי מה שיורד בשקט נשמר בשקט. מה שיורד ברעש חוזר תחת הלחץ של האנשים היודעים היכן ללחוץ ועל מי.

אבל הנושא עוד מרחף איך שהוא בחלל האוויר הפוליטי. לפני שלושה שבועות יצא השר לענייני גמלאים, אורי אורבך, בהצהרה רבת משמעות בנושא זה בדיוק. בראיון לעיתון הכלכלי גלובס טען כי הוא מוכן לעסקת חליפין עם החילונים בנושא השבת. הוא, אורבך, מוכן יהיה להתיר 'תחבורה ציבורית' מתונה בשבת (כנראה ברוח ההצעה של לפיד לקווים מהשכונות למרכזי הערים, י.ר.) תמורת סגירה דרמטית של אזורי המסחר בשבת. אורבך היה מספיק הוגן כדי לומר שהוא חושש שהחילונים ייקחו את החלק הראשון של ההצעה ויכרסמו בחלקה השני. בתגובה לביקורת שנמתחה עליו אמר אורבך כי הצעה מהסוג שלו הייתה מונעת את השערורייה של חוק העזר העירוני של עיריית תל אביב שהתירה לאחרונה לפתוח חנויות מכולת ומזון במרכז העיר.

כמו שהספקנו להכיר את חולדאי, שום עסקה בסגנון האורבכי לא הייתה עוצרת אותו. מרבית מצביעיו של הנ"ל הם ממונעים ותחבורה ציבורית זה לא מה שחסר להם. מה שדרוש להם זה עיר ללא הפסקה שבכל רגע נתון בכל ימות השנה הם יכולים להשיג את שקית החלב ובקבוק הבירה שבדיוק חסר להם. כאשר בג"ץ מחייב אותו לכפות את חוק העזר העירוני האוסר על פתיחת חנויות הוא עוקף את הפסיקה (ולזה לא קוראים עוקף בג"ץ) באמצעות חוק עזר חדש המתיר פתיחת חנויות. אם על הדרך הוא מקבל תשואות בתקשורת על החלוציות שלו בתחום הרס השבת, מבחינתו זה רווח נקי נוסף.

ומדובר בהרס נורא. לא במובן המעשי של שמירת בתל אביב שכבר נעלמה כליל מהפרהסיה הציבורית ואין מה להעלים בה יותר. מדובר באפקט הצהרתי ותקדים חוקתי שזה עניין של זמן עד שיאומץ גם במקומות אחרים. חוקי עזר בנושא שבת נרמסים חופשי חופשי בכל רחבי הארץ, גם בירושלים בתקופת כהונתו של ראש עיר חרדי. אבל זו הפעם הראשונה מאז קביעת הסטטוס קוו המפורסם בקום המדינה שנחקק חוק עזר המתיר חילול שבת על בסיס מסחרי.

לא בכדי פרץ נציג אגו"י במועצה הרב נפתלי לוברט בבכי בישיבת המועצה שאישרה את החוק, ולא בכדי שלח רבה של העיר, הגרי"מ לאו, ששום דבר כבר לא אמור היה להפתיע אותו בעיר ההוללת הזאת, מכתב כואב ונרגש לראש העיר (שכמובן ענה לו בחוצפה חולדאית אופיינית). הן על התקדים המסוכן והן על ההיבט ההצהרתי שכמוהו כתליית שלט ענק מעל נתיבי איילון: השבת נגמרת כאן. רח"ל.

את אפקט הנפץ של התקדים התל אביבי ניתן יהיה לראות בערים ובישובים בהם כוחה של הנציגות הדתית המקומית נמצא בנסיגה. במקומות אחרים, ובהנחה שהצעות חוק מסוכנות כמו זו של יש עתיד סופן להידחות, המאבק על השבת יכול לספק גם הפתעות לטובה. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא ירושלים, עיר שהעיתונות המקומית החילונית שלה מפרסמת מדי שבוע מדריך עתיר עמודים על מקומות בילוי ומסחר הפתוחים בשבת רח"ל. למדריך מתועב זה לא עומד להצטרף בקרוב מתחם הסינמה סיטי, שהקרב סביבו הוכרע, נכון לעכשיו, לטובת השבת. לא מיראת השמיים שנפלה על ראש העיר אלא מנוכחותם של ארבעה עשר נציגים חרדים עיקשים ליד שולחן המועצה.

בקדנציה הקודמת 'שמרה' על המתחם הקואליציה הממשלתית. המתחם שייך לרשות החברות שנמצאת בשליטת משרד האוצר שאסר על היזמים הפרטיים לפתוח בשבת. שר האוצר החדש, יאיר לפיד, התיר את האיסור ומה שעוצר אותו זה ההתנגדות התקיפה של עיריית ירושלים על י"ד נציגיה החרדים. זה ולא שום דבר אחר.

אם מביטים על ירושלים כמיקרו קוסמוס של מאבקי השבת בישראל ניתן למצוא פרמטר נוסף שיגדיר מראש היכן המאבקים צפויים להצליח והיכן להיכשל. שבעים שנה - כולל תקופת המנדט - מתנהלות מלחמות שבת בעיר. הנה התוצאות: הצלחנו באזורים שלנו. נכשלנו בכל האזורים האחרים.

בקרב על בריכת המריבה בשכונת בקעה החילונית הפסדנו עוד בשנות השישים. במלחמה על כיכר השבת ניצחנו בערך באותה תקופה. במלחמה על בר אילן ניצחנו כמעט באופן מוחלט. במלחמה על כביש רמות הפסדנו. קולק ואולמרט סגרו עשרות רחובות בשבת באזורים הדתיים והחרדיים, ראש העיר החרדי לא הצליח למנוע פתיחת עשרות מסעדות ובתי הוללות בתקופת כהונתו.

עיון במפת העיר יגלה כי גבולות השבת בעיר חופפים כמעט באופן מדויק לגבולות האזורים החרדיים. וזה הסיפור האמיתי של הקרב על מתחם הסינמה סיטי. המתחם נמצא בדיוק על קו התפר שבין האזור החילוני שבדרום העיר לרצף השכונות החרדיות והדתיות שממערב ומצפון. זהותו של הקו לא הוגדרה עד עתה מאחר ואין בו בתי מגורים אלא משרדי ממשלה בלבד.

הקרב החילוני הוא רק על קביעת הגבול, וכל היתר זה ברבורים. לא חסרים כיום בעיר הקודש והמקדש מתחמי בילוי המכילים את כל שוחרי התאוות בעיר בשבת וממש לא צר בהם המקום. הנציגות החרדית מצידה לא מוכנה להכריז כי אזור הממשלה הוא חצי האי קרים של החילונים. בשלב זה לפחות ידה עדיין על העליונה.

המסקנה העגומה בפרשת מלחמות השבת מצטרפת למסקנות עגומות בנושאי דת ומדינה אחרים. את החילונים לא נוכל לחנך ואין טעם לבזבז אנרגיות על התערבות באורחות החיים שלהם. את מה שנותר משאריות הכוח הציבורי והפוליטי שלנו נשמור לאינטרסים החיוניים והישירים שלנו. את השמירה על צביונה היהודי של המדינה עבור החילונים נשאיר לבנט ואורבך הטוענים שהם הם האחים הטובים.

שומרי הסף
בערך במועד בו מתחילים לשאול ולדרוש בהלכות הפסח התפנה הראש"ל לשעבר הגרש"מ עמאר לשו"ת מיוחד בנושא גיור. האכסניה כרגע לא חשובה, אבל זה היה ראיון אישי ציבורי נוקב שחשף כמעט את הכול סביב מה שקרה בעשור האחרון בנושא חוק הגיור. כל מה שנעשה ונאמר בחדרי החדרים בנפתולי המו"מ. כל התקוות. כל האכזבות. בעיקר האכזבות.

למרות שרבנים ראשיים הם בעיקרם אופטימיים (ויש להם, כנראה, סיבות טובות לכך. עוד לא ראינו רב ראשי שלא מנסה לשנות את החוק כדי שיכול להיבחר פעם נוספת) הרי שלאחר פרישתם מהתפקיד הם מביטים בפיכחון קר על הנעשה בתחום יחסי הדת והמדינה ומתמלאים ייאוש. מזווית ראייתו של הגרש"מ עמאר הנושא האקוטי הוא חוק הגיור, אותו הגדיר כחמור עוד יותר אף מחוק הגיוס. להגדרה זו עוד נשוב בהמשך.

עשר שנים של כהונה ליווה הגרש"מ עמאר את גלגולי חוק הגיור ואף פעם לא הרים ידיים. תמיד הוא עמד בצבת לחצים מכל הכיוונים. מצד אחד גורמים ליברליים הדורשים הנפקת תעודות גיור לכל מי שמוכן להחזיק תעודת זהות ישראלית על כל המשתמע ממנה (צבא, מיסים, צורך בוויזה לארה"ב). מצד שני גורמים אולטרא אורתודוקסיים המאמינים שמועמדים לגיור חייבים להוכיח שבכוונתם לנהוג קדושה בפירות נוכרים בארץ ישראל בשביעית ודלא כמנהג ירושלים חלילה.

בין שני הקצוות האלה יתכן שעוד ניתן היה למצוא את דרך הביניים. אבל למי היה זמן לחפש כאשר מעל הראש מרחפת להט החרב המתהפכת של המפלגות החילוניות המאיימות להכריע את הוויכוח בהצבעה במליאה. הדברים אמורים בעיקר במפלגה המייצגת מאות אלפי בוחרים שהקשר שלהם ליהדות עובר דרך סל הקליטה המוענק לכל זכאי חוק השבות עם סעיף הנכד ההרסני (זהו הסעיף הקובע כי זכות העלייה תינתן גם לגוי גמור שאחד מאבות אבותיו יהודי). הכוח האלקטוראלי של הגוש הענק משתווה בכוחו לגוש החרדי ואף עובר אותו אם מצרפים אליו את תומכי הזרמים הקונסרבטיביים והרפורמים שיש להם אחיזה עמוקה בכל מפלגות המרכז ושמאלה.

עוד לפני תקופת כהונתו של הגרש"מ עמאר הביאו הלחצים האמורים להקמתו של מערך גיור צבאי מפוקפק למהדרין ולהקמת מערך גיור ממלכתי בראשות המדקדק הגדול הגר"ח דרוקמן. הסכר היחיד שעצר את שיטפון הגיורים לכל דורש מצד שני הגופים האמורים היו בתי הדין הרבניים האזוריים שנדרשו כדי לאשר את הגיורים. לא אחת נשמעו טענות קשות מצד רבנים שעקבו אחר המערכת (כמו 'ועד הרבנים העולמי לענייני גיור'), שטענו שגם בכך אין ממש. אך רמה מסוימת של פיקוח עדיין נותרה.

אי שם בתקופת אולמרט היה מי שעלה על פתרון הפלא של עקיפת המכשול האחרון. אם הרבנות הראשית ובתי דינה מחמירים יתר על המידה (הלוואי, י.ר.) צריך לאפשר לכל רב עיר או מועצה אזורית או אפילו רב קיבוץ להקים לעצמו בית דין פרטי ולגייר באופן חופשי. בראיון המדובר סיפר הגרש"מ עמאר כי הוא עסק בנושא רבות מול שר המשפטים דאז דניאל פרידמן וכמעט שהגיע עימו לחוק מוסכם שאפשר לחיות איתו. את פרטי החוק הוא חסך מהקוראים אך ציין כי כל מתנגדי חוק הגיור הנוכחי של אלעזר שטרן היו חותמים עליו בשתי ידיים. החוק נפל מסיבות שונות ובתוכן, התקפות חריפות של התקשורת החרדית. איזו תקשורת ולמה? המראיין לא שאל והמרואיין לא ענה.

אז הנה הסוד הגדול. ההתקפה הייתה של יתד נאמן, שבימים ההם - בתקופת אולמרט עסקינן - עוד נהנה מקונצנזוס של מי שמשקף את עמדת כלל ההנהגה החרדית הליטאית. הביקורת, שכללה ציטוטים מתוך דבריהם של גדולי התורה שנדרשו לנושא, עסקה בעיקר בסעיף המוסיף לרשימת המגיירים את רבני הערים ובלבד שיהיו אלה המאושרים על ידי מועצת הרבנות הראשית.

מתיאור המעשה בתקופת אולמרט מדלגים המראיין והמרואיין היישר לקדנציה הנוכחית של ממשלת ביבי השלישית ומלחמות הגיור האחרונות. דווקא הפרק היותר מעניין של המלחמות בקדנציה הקודמת הושמט. מפני קדושת המועד וכבוד המעורבים בנושא לא ניכנס לשאלה מדוע. נציין רק שמה שקרה אז הוכיח שהסכמה על חוק גיור שיהיה מקובל על כולם היא בלתי אפשרית לחלוטין.

תקציר הדברים: הגרש"מ עמאר ויו"ר ועדת החוקה דאז דוד רותם הגיעו לחוק מוסכם ברוח ההצעה שתוארה לעיל. כאשר נודעו פרטי החוק למפלגות החרדיות הן הקימו קול זעקה מרה. מרן הגר"ע יוסף הטיל וטו מוחלט, והגרש"מ עמאר טען כי הנוסח הסופי לא היה זה שסוכם על ידו (רותם הציג אמנם חתימה של הראש"ל על כל עמוד בהצעת החוק אבל זה כבר סיפור בפני עצמו).

על רקע הדברים התפתח משבר קואליציוני חריף בין ש"ס לישראל ביתנו. משבר שהסתיים רק בפגישה של אביגדור ליברמן ואריאל אטיאס בה סוכם כי בתמורה להרחבת מעגל המגיירים תקבל הרבנות הראשית מונופול קבוע בחוק על כל הגיורים בישראל. מה שיוריד מעל סדר היום של הבג"ץ את העתירה של הרפורמים והקונסרבטיבים להכרה בגיורים מטעמם הנעשים בארץ. החוק הגיע לאישור הממשלה. הארגונים הרפורמיים בארה"ב השתוללו ואיימו בהפסקת התמיכה בישראל. נתניהו התקפל, והחוק נזרק היישר לפח.

חוק הגיור של אלעזר שטרן, שעבר את כל משוכות החקיקה ונעצר זמנית רק בשלב הסופי, הוא תמצית כל הרוע שהיו בהצעות קודמות. בלי הסייגים של פיקוח מצד הרבנות הראשית ובתי הדין מטעמה. כל בר בי רב הנושא תואר רב רשמי יוכל לעסוק בגיורים ללא כל פיקוח. אפילו הרב דרוקמן, רטטו בו כל אבריו כאשר קיבל לידיו את הנוסח הסופי של החוק.

החוק צפוי לעלות שוב מיד בפתיחת מושב הקיץ של הכנסת ואין כוח פוליטי רציני שיכול לעצור אותו. משענת הקנה הרצוץ של הבית היהודי היא חסרת אונים ומוטיבציה למלחמה של ממש. ליברמן, לפיד ולבני חזקים ונחושים מהם פי כמה. השורה התחתונה ברורה: בעוד חודש או חודשיים או שלושה ערכה של תעודת גיור ישראלית יהיה שווה ערך לדיו ולנייר עליו היא כתובה. המאבק בנושא זה תם ונשלם. ועכשיו כבר באמת לא ישנה אם הבג"ץ יכיר בגיורים רפורמיים הנעשים בארץ או לא. ברוכים הבאים למדינת הגויים היהודיים.

בכאב ליבו הגדיר הגרש"מ עמאר את חוק הגיור החדש כמסוכן יותר אולי מחוק הגיוס. האמירה הנלווית להגדרה זו (שהוא עצמו מסייג אותה באולי) היא שצריך להילחם עדיין על צביונה היהודי של המדינה ואסור להרים ידיים. צריך להילחם בחוק הגיור, צריך להילחם על עצמאות בתי הדין הרבניים, צריך להילחם על שמירת השבת בתל אביב ההוללת וצריך להילחם נגד החוקים שמנסים לפורר בעקביות את מוסד המשפחה היהודית. איך עושים זאת בקואליציה שהבית היהודי נקרא הסמן הדתי שלה? צריך להתפלל ולהיאבק, אומר הגרש"מ עמאר.

למרבה הצער והכאב, מדובר כנראה במאבק חסר תוחלת. איומים בהקמת ספרי יוחסין נפרדים לא מפחידים את אלה שכלפיהם הם מופנים (מה גם שמדובר באיום סרק בלבד. החוק לא מאפשר הקמת מאגרי מידע ללא אישור של שלטונות החוק, גם אם המאגר יושב על שרת בחו"ל). מקסימום הם מדידים שינה מעיניהם של הרואים במדינה אתחלתא דגאולה והנה החזון מתנפץ להם בפנים.

ליהדות האורתודוקסית ממש לא משנה מי נרשם כיהודי בתעודות הרשמיות של משרד הפנים. יהודים חיו אלפי שנים בגלויות ונדדו מארץ לארץ בלי מאגרי יוחסין ממוחשבים. נישאו רק למי שמכירים, ובמקרה שלא, בדקו שלושה-ארבעה דורות אחורה וידעו כל מה שצריך לדעת. גם אם כל גויי הארץ יירשמו כיהודים לא יהיה יהודי חרדי אחד שייכשל בנישואין שאינם ראויים. האמצעים העומדים היום לרשות תעשיית בירורי השידוכין מאפשרים לגלות מחלת נפש נסתרת של איזו סבתא וכל שכן בן בנו של כל שכן גיור שנעשה בדורות האחרונים שלא כדת וכדין.

הכרסום בחוטים האחרונים המחברים בין היהדות למדינה הוא תהליך שלא ניתן לעצירה בדרך הטבע הפוליטית. יאיר לפיד ואביגדור ליברמן הם לא סיבה של המפולת אלא רק השיקוף המעשי שלה. כך רוצים וחושבים שבעים אחוז מתושבי המדינה - להיות ככל הגויים וככל העמים.

כל סקר שנעשה מקום המדינה הראה זאת. עד עכשיו הצלחנו איך שהוא למנוע את זה בהיותנו לשון מאזניים בין ימין ושמאל. כשהשמאל האידיאולוגי התרסק וקמו תחתיו מפלגות שהאידיאולוגיה היחידה שלהן היא ההבטחה לחיים חומרניים טובים יותר, הקיץ הקץ גם על לשון המאזניים החרדית.

במפלגות החרדיות העייפות כבר הגיעו למסקנה שמה שנשאר לנו זה להתכנס בתוך עצמנו. יהודים בוורשה ובקזבלנקה לא חיפשו להשפיע על אופי השלטון. אם רק התירו להם לקיים את אורח חייהם הם הסתפקו בכך בהחלט. האנרגיות שלנו צריכות להיות מוקדשות בעיקר להגן על עצמנו מפני גיוס בכפייה, מפני ההדרה לאזרחים סוג ב' משוללי זכיות ומפני הניסיון להרעיב אותנו בלוחמה כלכלית פראית על גבול האנטישמיות (עיין ערך הסירוב של שר האוצר לחתום על פטור ממס לעמותות חרדיות). את המאבק על צביונה היהודי של המדינה יואילו נא לנהל החוגים הדת"לים האוכלים מפריה ושבעים מטובה.

שיטת הבחירות
ושוב נפגשו החברים הטובים לשעבר בווינה. הידיד המשותף שלהם, המולטי מיליונר - ויש אומרים המיליארדר - מרטין שלאף זוכה לשמחה אחר שמחה ומזעיק את כל הידידים שעל פני הגלובוס להגיע. לפני ארבעה חודשים הוא חיתן את אחד מצאצאיו, ובין פורים לפסח ערך שמחת בר מצווה לבן הזקונים שלו. בשמחה הראשונה הוא כיבד את הרב אריה דרעי בסידור הקידושין ואת אביגדור ליברמן בברכה. בשמחה השנייה לא היה צורך בכיבודים. השניים עמדו וצפו בטקס המפואר כשהשאלה היחידה המטרידה אותם היא: מתי אפשר לקום כבר ולעוף מפה.

נוכחות בשמחות של איש העסקים המפוקפק הזה (יש כמה וכמה מדינות בעולם שמחכות לרגע בו ינחת בתחומן כדי להציג לו כמה שאלות מעניינות) היא לא כבוד גדול אלא הכרח שאין מנוס ממנו לאנשים מסוימים, מסיבות שאין כאן המקום לפורטן.

על השמחה האחרונה דרעי וליברמן היו שמחים לוותר, אם זה היה אפשר, מסיבה נוספת. היחסים ביניהם עברו מידידות חמה למרירות בולטת. בעיקר מצידו של הראשון שממש לא הבין למה אי אפשר היה לקבל מהחבר הטוב אפילו הימנעות קטנה אחת בדיוני חוק הגיוס. ולא מדובר בסעיף המהותי של סנקציה פלילית אלא גם בהצבעות שוליות לכאורה על מיהו חרדי לעניין העמידה ביעדים וכיו"ב.

ליברמן אטם את אוזנו משוועותיו של דרעי והורה לנציגו בוועדה להיצמד לעופר שלח, איש יש עתיד, וכל אשר יצביע לעשות כמוהו. דרעי לקח את זה קשה והודיע רשמית על ניתוק היחסים. בשמחה האחרונה בווינה השניים לחצו ידיים ושוחחו למען הנימוס מספר דקות בלבד. כך על פי גרסת אנשי דרעי. לאנשי ליברמן יש גרסה קצת שונה המתארת שיחה ממושכת הרבה יותר.

כך או כך, ולמרות הנתק הרשמי, השניים לא מחקו את המספרים זה של זה מספר הטלפונים. כשצריך הם עדיין מדברים. בחיים הפוליטיים, כך לימדנו ח"כ הרב משה גפני, אין ברוגז ואין ניתוק יחסים וכך גם מקובל בכל רחבי המערכת (למעט ח"כ אחד שאצלו ברוגז זה באמת ברוגז). אי לכך לא ממש הופתענו לשמוע ממקורבי ליברמן על סדרת שיחות שנוהלו בין השניים גם בעיצומו של המתח הגדול. לטענתם, יוזם השיחות היה דרעי שביקש לוודא שאין נסיגה בעמדת ישראל ביתנו בכל הקשור לסעיף אחוז החסימה הכלול בחוק המשילות החדש.

סעיף זה הוא בבת עינו של ליברמן בחוק. כל יתר הסעיפים בחוק, כמו צמצום מספר שרי הממשלה וביטול הפוזיציה של שר ללא תיק, מופיעים גם במצע יש עתיד. ליברמן שם את מרכז הכובד שלו על העלאת אחוז החסימה ממניע שהוא אפילו לא ניסה להסתיר אותו: הרצון לפגוע במפלגות הערביות. יש איזו אקסיומה שהערבים כל כך מפולגים ושונאים זה את זה עד שהם לא יצליחו להתאחד ביניהם גם תחת להט החרב המתהפכת של אחוז חסימה גבוה. הערבים טוענים שליברמן טועה. להערכתנו הם צודקים.

היעד המקורי של ליברמן היה הצבת רף של ארבעה אחוזי חסימה. כלומר: בכנסת הבאה לא תהיינה סיעות בנות פחות מחמשה חברים. בלחץ כבד של גורמים משפטיים וגם של מפלגת התנועה הורד הסף לשלושה ורבע אחוזים. כלומר: ארבעה מנדטים (כל אחוז שווה מנדט פסיק שתיים. יען כי יש מאה אחוזים ומאה ועשרים חברי כנסת). במהלך הדיונים בוועדת החוקה הופעלו לחצים כדי להוריד עוד יותר את אחוז החסימה. הנימוק: יש ערבים במדינה וגם להם ולפלגיהם השונים מגיע ייצוג: לקומוניסטים, למוסלמים ולסתם ערבים לא מזוהים ששונאים את המדינה.

מה לאריה דרעי ולחוק שנועד בעיקר נגד ערבים? מתברר, לטענתם של מקורבי ליברמן, שהוא היה מעוניין בחוק הזה לא פחות מהם ואף יותר. אחוז חסימה גבוה מחסל סופית את התקוות של ישי ואנשיו להריץ בבחירות הבאות רשימה מטעמם. אם במנהיגותו הרוחנית של הגרש"מ עמאר ואם במנהיגות אחרת. ארבעה מנדטים לרשימה חדשה זה יעד כל כך לא מציאותי עד שיהיה קשה למכור אותו אפילו למסעודה משדרות.

על הדרך מסלק הסעיף הליברמני גם מפלגות קיקיוניות מהסוג שפגע בש"ס קשות בבחירות האחרונות. סך הקולות ש'שרפו' הרשימות של ה"ה אמנון יצחק ושל חיים אמסלם מנע מש"ס שני מנדטים נוספים. אז נכון שכבוד הרב דיבר על "דו ספרתי" אבל גם חסידיו הנאמנים ביותר לא חשבו על יותר ממה שצריך כדי לעבור את שני אחוזי החסימה שנדרשו אז. כנ"ל גם האמסלם, שהסקר האופטימי ביותר מבחינתו נתן לו שלושה מנדטים. כעת גם זה כבר לא יהיה רלוונטי.

מבחינתו של דרעי הרף של שלושה ורבע אחוזים הוא המינימום שנותן לו לישון בשקט. אם הלחצים בוועדה היו גורמים להורדת הרף לשניים וחצי אחוזים זה לא היה מספיק כדי להוציא מהראש של כל המתחרים הפוטנציאליים את הלהט לרוץ. שלושה מנדטים עוד אפשר למכור לבוחרים שאפשר להשיג. ארבעה זה כבר סיפור אחר לגמרי. אם השיחות בין דרעי וליברמן בנושא חוק המשילות עסקו בכך, כפי שמספרים המקורבים, אז אי אפשר לומר שהאינטרסים הזהים לא חיברו אותם, אד הוק לפחות, פעם נוספת.

גם ביהדות התורה יש שדווקא מאוד מרוצים מהחוק. עמדתה הרשמית של התנועה הקדושה הייתה תמיד התנגדות נחרצת להעלאת אחוז החסימה. הרקע לכך היסטורי. כל היוזמות להעלאת אחוז החסימה שהועלו בעבר יצאו מאותו בית מדרש בו נהגו רעיונות להגבלת הכוח הפוליטי החרדי במגוון שיטות, בין היתר הצבעה בשתי פתקים. היה מי שחשב אז שאחוז חסימה גבוה יחסית יפגע גם בחרדים. מאז זרמו מים רבים והכוח החרדי גדל למימדים שאפילו אחוז חסימה מטורף של חמישה אחוזים - כמו בגרמניה - לא יחסום את יהדות התורה וכמובן שלא את ש"ס. אבל העיקרון של ההתנגדות נשאר. הכי טוב מה שיש.

אי לכך אף ח"כ ביהדות התורה לא יאמר בפומבי שהוא שבע רצון מהחוק. אבל שלא בפומבי יש ח"כים באגודת ישראל שמוכנים לשלוח לליברמן זר של פרחים על החוק (בתנאי כמובן שלא יספר לאף אחד). מהיום, אומר לנו אחד מהם בהבעה זחוחה, לא ייפתח כל מו"מ עם דגל התורה לפני הבחירות באיום שאם לא ישנו את היחס של שישים-ארבעים בחלוקת המנדטים הם 'ישקלו' לרוץ בנפרד. אני לא זוכר מערכת בחירות אחת משנת תשנ"ב, אומר הנ"ל, שהסיפור הזה לא חזר על עצמו. עכשיו אין מקום יותר לאיומים. לדגל התורה אין סיכוי למנדט הרביעי, לנו דווקא יש.
על החצי הראשון של דבריו אפשר לחתום. החצי השני הוא תוצר אופייני של מגלומניות המפלגה הוותיקה. הסיכוי של אגודת ישראל לקבל ארבעה מנדטים זהה בדיוק לזה של דגל התורה. החלוקה האמיתית של שבעת המנדטים היא חמישים-חמישים. כך מראה כל פילוח אובייקטיבי ובלתי תלוי וכך גם מראות תוצאות הבחירות המקומיות האחרונות. עיין ערך בית שמש - המדגם החרדי הפנימי הטוב ביותר - בה קיבלה דגל התורה בסיבוב הראשון מספר קולות כמעט שווה לשני הפלגים האגודאיים (את נתוני הסיבוב השני אין טעם לשקלל בגלל ההצטרפות החד פעמית של הקנאים לסיעת 'כח').

מה שנכון הוא שבמערכות הבחירות הבאות לא נשמע עוד את האקורדים הצורמים של איומים בפילוגים. היחס הפנימי יישאר והוא יפסיק להפלות את דגל התורה כאשר יגיעו למנדט השמיני. או אז יהיו ארבעה מנדטים לכל סיעה. אז מי אמר שבכנסת הזאת עוברים רק חוקים שפוגעים בחרדים?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!