הניצולים האחרונים שבים למחנה טרבלינקה

הם עמדו אל מול הדרגשים המשוחזרים ולא ידעו את נפשם. הדמעות החלו לבצבץ בעיניו של שמואל ווילנברג. גם קלמן טייגמן שהיה אדיש למדי במהלך המסע כולו, החל להרגיש שלא בנוח עם המראות.

גדרות התיל, הצריפים הצפופים, הדרגשים הקטנים העלו שוב את הזיכרונות הכואבים. שני היהודים הזקנים עמדו במקום בו דרכה כף רגליהם שישים וחמש שנה קודם לכן, מחנה טרבלינקה הידוע לשימצה, איבדו את שלוותם הטבעית. "בית חרושת", אומר לי שמואל ווילנברג כשהוא נזכר בביקור ההוא, "בית חרושת למוות. המשחזרים אמנם לא דייקו במאת האחוזים, אבל עדיין ההרגשה שאתה חוזר אל כור המוות הזה אופפת אותך ומקשה עליך". קלמן מצידו, רגיש הרבה פחות. "אני לא יכול למסור לאף אחד מה שאני מרגיש", הוא אומר לי. "מה שאני מרגיש, זה מה שאני מרגיש. לאף אחד אין חלק בזה".

שניהם נושקים לשנתם התשעים. שניהם ילדי פולין, שנשלחו בגיל צעיר למחנה המוות טרבלינקה. ווילנברג היה ממנהיגי המרד הגדול במחנה שנתיים לפני סיומה של המלחמה. באותו המרד, ברח גם טייגמן ושרד את המלחמה. במשך שנים ארוכות היו נוהגים ניצולי טרבלינקה לערוך סעודה ביום בו פרץ המרד הגדול במחנה. אל הסעודה הזו, בשנה שעברה, הגיעו רק שניים. ווילנברג וטייגמן. "ככל הנראה אנו האחרונים שנשארנו בחיים ממחנה מוות הזה", אומר ווילנברג, "ולשם כך, החלטנו שיש צורך לתעד ולצלם מסע שלנו לטרבלינקה. מסע שבו נסביר לעיני המצלמות את הזוועות שעברנו בין גדרות התיל".

המסע תוכנן בקפידה ולאחרונה יצא אל הפועל. שני הקשישים (בני 89) יצאו לפולין, עברו במחנות השונים כאשר השיא היה כמובן הביקור בטרבלינקה ושיחזור מדויק של המרד הגדול שלאחריו ברחו מן המחנה. המסע כולם צולם ותועד.

החזרנו את שני הקשישים למסע ההוא, מבלי לוותר כמובן על זיכרונות הילדות שלהם, על הבתים בהם גדלו באירופה שלפני המלחמה. על המלחמה האיומה שגבתה את נשמות בני משפחתם ועל התלאות האישיות של כל אחד מהם.

שמואל ווילנברג נולד בצ'נסטוחובה הממוקמת בדרום מערב פולין. אביו, פרץ ווילנברג, עסק בעיטור בתי כנסת ברחבי פולין כולה. "אבא היה אמן גדול", הוא מספר, "הוא היה מצייר על קירות בית הכנסת העתיקים בפולין". את תיק העבודות של אביו אותו הסתיר האב אצל שכן פולני במהלך המלחמה, מצא הבן שנים ספורות לאחר תום המלחמה. "אבא נפטר מעט לאחר המלחמה אבל השאיר תיק עם מרבית מהעבודות שלו בידי שכן ששמח להשיב לי אותן".

כאשר פרצה המלחמה, נאלצה המשפחה לברוח מביתה. "יצאה פקודה של ראש המחוז שקראה לכל האזרחים לברוח מהעיר. השמועות מוורשא החלו להגיע אלינו. העדויות של אזרחים על ההרג ההמוני שמבצעים הגרמנים ברחובות העיר הגיע גם אלינו. זו לא הייתה מלחמה בין שתי צבאות אלא מלחמה בין צבא גרמניה לאזרחי פולין. גויים ויהודים כאחד. הגרמנים הפציצו את הרחובות. אזרחים נהרגו כמו זבובים ולצבא פולין שניסה להגן על המדינה עם חיילות פרשים לא היה מה לעשות אל מול הטנקים הגרמניים".

קלמן טייגמן נולד אף הוא בפולין. "נולדתי בפולין. היינו משפחה רגילה. אני זוכר שהייתי הולך עם סבא לבית הכנסת. חינכו אותי כמו יהודי טוב". בהיותו בן 19 נשלח עם אימו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. "לקחו אותנו מאומשלגפלץ", הוא משחזר, "זו הייתה הכיכר הגדולה בצפון הגטו בוורשא. בבוקר, ריכזו שם אלפי יהודים והעמיסו על הקרונות. שלוש מאות אלף יהודים נלקחו מהמקום ממנו נלקחתי. העמיסו אותנו בקרונות ואף אחד לא ידע לאן נוסעים. כולנו חשבנו שהולכים לעבוד. שמענו את השמועות שהגיעו בנתיים ממקומות שונים אבל לא רצינו להאמין".

כשהגיע לטרבלינקה, הופרד מאימו, זיכרון טרגי אותו הוא נושא עימו עד עצם היום הזה. "בסלקציה, הפרידו אותי מאימא. היו לה דמעות בעיניים. היא הבינה מה הולך לקרות. מאז לא ראיתי אותה. אין דבר יותר יקר מאימא. אימא שלי הייתה בשבילי גם אבא. הייתה הכול עבורי. ופתאום אין לך את זה"...

טייגמן נשלח לעבוד במיון. הוא מיין אלפי פריטים שנלקחו מהיהודים אשר הובלו אל תאי הגזים במחנה. "בטרבלינקה לא היו פועלים. לא היו עובדים מלבד היהודים שנאלצו לעבוד במיון חפצי הנידונים למוות ובפינוי הגופות. בתחילה לא ידענו בדיוק לאן נלקחים כל האנשים. המחנה היה מחולק באופן כזה שההשמדה בוצעה בחלק אחר מהאגפים בהם אנו עבדנו במיון".

כאשר הגענו למגורי הבנות, הבנו שהאס. אס. ביקרו שם לפנינו
בדומה לטייגמן, גם ווילנברג ניצל בשל היותו בחור צעיר, בריא וחסון, בעל כושר עבודה. קודם להגעתו למחנה, איבד את שתי אחיותיו. "תקופה קצרה לאחר שהחלה המלחמה, ברחנו לעיירה אפטא. התגוררנו שם עד שהגיעו השמועות שהגרמנים מתקרבים לשם. אימא נסעה עם שתי אחיותיי לוורשא והפקידה אותן אצל את המכרות שלה. אימא שבה לאפטא, ארזה את הבגדים שלנו והודיעה לנו שאנו נאלץ להסתתר בבית הפולנייה בוורשא. אבא בחר להישאר באפטא, ואני ואימא יצאנו לוורשא. בדרך קנינו שוקולד לאחיות וחיכינו לרגע בו נתאחד עימן בשנית".

"כאשר הגענו לוורשא", ממשיך ווילנברג בשחזור הכואב ודמעות מתחילות לזלוג מעיניו, "מיהרנו לבית הפולנייה שם הוחבאו האחיות. כאשר הגענו, אמרה לנו הגויה שהאס. אס. ביקרו כאן ולקחו את הבנות. באותו הרגע הבנתי שאני לא יראה יותר את תמרה ואיטה", הוא אומר ובכי עז פורץ מעיניו. "ישבתי עם אימא בפארק ליד ביתה של אותה הפולנייה ובכינו. אימא לא יכלה לעכל את העובדה ששוב לא תיראה את שתי בנותיה. זו כבר לא הייתה עוד משפחה. אימא כבר לא צחקה יותר עד סוף ימיה. אימא נשארה שם, ואני חזרתי לאפטא".

לטרבלינקה, הגיע ווילנברג לאחר פינוי הגטו היהודי באפטא. "היודנראט מכרו אותנו", הוא מספר בכאב. "הגיעו חיילים גרמניים בבוקר עם רשימות של כל היהודים שהתגוררו בגטו והודיעו שכולם חייבים לצאת אל הכיכר הראשית בעיר. יצאנו. הובילו אותנו אל תחנת הרכבת, מרחק 18 ק"מ מאפטא. דחסו אותנו אל הרכבות, והסיעו אותנו לטרבלינקה".

"כשהגעתי למחנה", הוא משחזר, "בשלב הראשוני בו נערכה סלקציה בין גברים לנשים, צעירים וזקנים, זיהיתי את אחד משכני בעיירה צ'נסטוחובה. הוא לא הבין איך הגעתי לכאן כי כל יהודי צ'נסטוחובה הגיעו למחנה שלושה שבועות קודם לכן. הסברתי לו שהגעתי מאפטא, והוא אמר לי להגיד לעורכי הסלקציה שמקצועי הוא בנאי. 'הם צריכים פה בנאים' אמר לי והלך".

העצה אותה נתן לוולנברג הידיד הייתה שווה זהב. "אמרתי שאני בנאי, ומתוך הקבוצה עימה הגעתי מאפטא שמנתה לא פחות מ 6000 יהודים, רק אני נשלחתי לעבודה. כל השאר נשלחו היישר אל תאי הגזים. שבועות לפני שהגעתי היה איזה ניסיון למרד במחנה, והיהודים הרסו שם כמה גדרות. הגרמנים נזקקו לבנאים שיתקנו את הגדר. רק בשל זה ניצלתי".

"שנל, שנל, ארבייטן, פאולה בנדה"
לאחר שסיים את עבודתו כבנאי, הצטרף ווילנברג לטייגמן שעבד במיון בגדי היהודים שהובאו מדי בוקר אל המחנה. את העובדה כי אחיותיו נהרגו, קיבל ווילנברג כשהל במיון המעילים. "יום אחד הסתובבתי במחנה. עבדתי במיון מעילים כאשר לפתע אני מבחין במעיל מוכר. היה זה מעיל עם טלאי בצבע אחר. ונזכרתי איך אימא תפרה לתמרה, אחותי הגדולה, את החור במעיל עם פיסת הבד הזו. אז הבנתי שתמרה ואיטה כבר לא בין החיים". הוא משתתק לרגע, וקולו רועד. "לא בכיתי. לא יכולתי. רק עכשיו אני מרשה לעצמי לבכות. לאימא לא סיפרתי שמצאתי את המעיל. לא יכולתי לספר לה", הוא אומר וקולו נשנק מבכי.

כמה דקות חולפות, ווילנברג מתאושש כמעה, ומתאר בפני את החיים כפועל במחנה ההשמדה. "העבודה הייתה קשה מאד. עבדתי על ערימות ענקיות של מעילים, שהיה עלי לסדר בחבילות. בוקר אחד, ישבתי ונחתי במגרש בו מיינתי את המעילים. הבטתי סביבי בזהירות כדי לגלות אם מתקרב איש אס.אס. חששתי להיתפס בטל מעבודה. מבין המעילים, שהגנו עלי מפני הקור, שלחתי מבט אל מגרש המשלוחים. הוא היה ריק לגמרי.

בצד הערימה, ליד הגדר השזורה בענפי אורן, שהפרידה בין מגרש המשלוחים לבין המגרש של מיון הבגדים, נערמה ערימה ענקית של נעליים בגובה כמה מטרים. אסירים שכונו 'סנדלרים' עבדו מסביב לה. הם מיינו את הנעליים וסידרו אותן זוגות-זוגות. איש ה-אס.אס. ובידו מגלב באורך מטר וחצי, המריץ את האנשים להחיש את עבודתם. בצווארו האדום בלטו ורידים מתוחים מצעקות, ובקול צרוד צעק: "שנל, שנל, ארבייטן, פאולה בנדה", משמע – מהר, לעבוד מהר, כנופיית עצלנים. אל צעקותיו של זה נוספו צעקותיהם של משתפי פעולה ושל אנשי אס.אס. אחרים. המגרש כולו רעם.

פתאום נשמעה שריקת קטר ממושכת: משלוח חדש נכנס למחנה. ואנשי ה-אס.אס. התפרצו למגרש המיון ובהצלפות מגלבים זירזו את האסירים להיכנס לרציף. בעקבות אנשי ה-אס.אס. התפרצו לרציף האוקראינים ורובים בידיהם. הם הסתדרו בשתי שורות, יוצרים מעין חומה כפולה בין הרציף לבין המרפאה. במהרה הסתדרנו, אנו הפועלים, מול החיילים וחיכינו למיון הקרב".

"כאשר נעצרה הרכבת", ממשיך ווילנברג בשחזור המזוויע, "לא נשמע קול. בדרך-כלל הגיעו אלינו קולות כבר מרחוק. דרך האשנבים הקטנים של הקרונות, ששימשו להובלת בהמות והיו מכוסים תיל דוקרני, הביטו בנו תמיד פנים מסוקרנות ומפוחדות. הפעם שררה כאן דממת-מוות. לא נשמע קול ולא נראו פני אדם. הכול שתקו. כאשר נפתחו דלתות הקרונות, הבחנו לפתע בגופת ילד מת אשר מושלכת לאדמה. עוד דלת נפתחת ואנו מגלים גופות נוספים נופלות לאדמה. הרכבת כולה, עמוסה הייתה בגופות יהודים...."

"אנשי האס. אס. עמדו מאחורינו, הכו אותנו במגלבים וברובים וצעקו: "שנל! שנל!". בצעקות פקדו עלינו להוציא את הגוויות מן הקרונות ולהביאן אל המרפאה. הפרדנו את בליל הגוויות, העמסנו אותן על גבינו וגררנו אותן לעבר המרפאה".

אם כבר למות, אז לא ללכת כצאן לטבח אלך תאי הגזים. להילחם.
הגיא שזכה לכינוי 'מרפאה', לא דמה בשום אופן למרפאה מוכרת. "זו לא הייתה מרפאה.", אומר קלמן טייגמן. "זה היה בור ענקי שלתוכו השליכו את כל החולים. מי שהיה חולה היה מתבקש לסור אל המרפאה. שם היה נכנס, ומיד, מוציאים אותו אל הבור, שם היה איש האס. א.ס יורה בראשו והחולה היה נופל ישירות אל הבור... ככה זה. הם לא יכלו להרשות לעצם להפריע לפעילות בבית החרושת למוות".

"כך במשך שעות ארוכות נשאנו את גופות אחינו אל 'המרפאה', ממשיך ווילנברג, "שם הנחנו את הגופות שיועדו לשריפה". ווילנברג עוצר לרגע, מוחה את הדמעות שעל פניו, ובקול חנוק אומר לי: "בשלב מסוים, התחלנו לברור את גופות הילדים הקטנים. כדי שיהיה לנו קל לסחוב. אתה מבין לאן הגענו? אדם מחפש גוויות של ילדים כדי להקל על עצמו....".

שנה לאחר שהגיעו השניים אל המחנה, פרץ המרד הגדול שהביא לסגירתו של מחנה ההשמדה טרבלינקה. "האנשים החלו לדבר בינהם" מספר טייגמן, "שהרי נגזר על כולנו למות. ואם כבר למות, אז לא ללכת כצאן לטבח אלך תאי הגזים. להילחם. היינו צריכים למצוא איזה תאריך מסוים שהגרמנים נוסעים להתרחץ, ובמחנה לא נשארים הרבה שומרים, ואז להוציא את הנשק מהמבנים, לחלק את הנשק בין כל האנשים במחנה, להשתלט על המחנה ולברוח".

ווילנברג, היה ממארגני המרד. "ממש לפני המרד, רצו הגרמנים לבנות איזה מבנה מסוים מלבנים. הם אספו כמה בנאים, בניהם אני, והתבקשנו לבנות את החדר. הביאו לנו מלט, ואת החול לקחונו מרצפת המחנה. כאשר הושלמה הבנייה, הביאו דלת ישנה, והרכבנו את הדלת לחדר. יחד עם הדלת הגיע מנעול שגם אותו הרכבנו. מה שהגרמנים לא ידעו, שהיו שתי מפתחות למנעול. אחד נשאר אצלי".

ארגון המרד היה לא פשוט בעליל. "קשה מאד לארגן מרד במחנה שכזה", מסביר ווילנברג. "מכיוון שכל האסירים הגיעו ממקומות שונים והקשר ביניינו היה מינמאלי. קשה מאד לסמוך אחד על השני, אבל בסופו של דבר הצלחנו לרכז קבוצה קטנה ויחד החלטנו להוציא את המרד הזה אל הפועל".

המפתח הנוסף לחדר, שהפך בעתיד למחסן נשק, שימש את ווילנברג ביום המרד. "חיכינו ליום שני, אז יצאו הגרמנים לנהר. להתרחץ. נכנסו אל החדר, הוצאנו נשק ויצאנו החוצה. התחלנו לירות בכל חייל שנקלע בדרכנו".

"גילינו בעיה נוספת", ממשיך טייגמן, "רבים במחנה לא רצו לברוח. הם פחדו מאד מההשלכות. כמו כן, לא לכולם היה לאן לחזור". "אני ידעתי שיש לי אבא באפטא",מספר ווילנברג, "וידעתי גם שבזכות העיניים הכחולות שלי, שהסתירו את מוצאי היהודי, אוכל להסתדר מחוץ למחנה".
בחודש אב תשע"ד, פרצו ווילנברג טייגמן ואסירים נוספים אל חדר הנשק, והחלו לחסל את שומריהם הנאצים. המורדים ניתקו את חוטי הטלפון, הציתו את תאי הגזים ומבנים אחרים. המורדים הרגו כמה מאנשי הסגל, תפסו מהשומרים ההרוגים נשק נוסף, וניסו לברוח מן המחנה תוך כדי חילופי ירי.

"רוב המורדים נהרגו תוך כדי הבריחה", מספר טייגמן, "המחנה כולו בער. כל המחנה היה אש. הרימונים התפוצצו ליד מחסן דלק. היה שם 5000 ליטר של דלק. האדמה בערה. אני ושמואל רצנו לשני כיוונים שונים. אני רצתי לכיוון גדר תיל והתחלתי לטפס עליה. איך עברתי את הגדר - עד היום אני לא יודע, כדורים שרקו לנו מעל הראש, ורצנו בזיגזגים עד שהגענו ליער. ברגע שהתרחקנו קצת, עצרנו והסתובבנו אחורנית. ראינו את המחנה בוער. אי אפשר לתאר את ההרגשה. אני רואה איך הדגל שלהם נשרף. איך המחנה עולה באש. זו הרגשה עילאית. אי אפשר להסביר אותה".

"מכונות הירייה פעלו ללא הפסקה", מספר ווילנברג, "המחנה בער והם המשיכו לירות. לא ברחו. כמעט כל האסירים נהרגו. אני רצתי על גופות החברים שלי. זה היה נורא, אבל רצתי כמו שמעולם לא רצתי קודם. חטפתי גם כדור ברגל, עד היום הוא ברגל שלי, אבל המשכתי לרוץ. לברוח מהמוות אל החיים".

ווילנברג הגיע לוורשא תוך ארבעה ימים בסיוע פולנים מקומיים. "ביום הראשון, הייתי רעב מאד, ועייף, ופולני אחד נתן לי אוכל ומקום לישון. למחרת, המשכתי ללכת ברגל ובלילה הגעתי לבית של איזה פולני. אמרתי לו שברחתי מטרבלינקה, וביקשתי עזרה. הוא הסתכל עלי, הוציא מכיסו עשרים זלוטי, ואמר לי 'לך. לך לרכבת. סע הביתה'". חמישים שנה מאוחר יותר, חזר ווילנברג אל הבית ההוא שם ניצלו חייו והודה לאותו פולני. "באחד הביקורים שלי בפולין שבתי אל הבית ההוא. הוא זיהה אותי. לא ידעתי איך להודות לו. צריך ללמוד מזה שהיו גם פולנים טובים שעזרו ליהודים בימים הארורים האלו".

כשעמדתם שם, הרגשתם גיבורים? שניצחתם את המוות?
לאחר המרד הגדול, הרסו הנאצים את המחנה. שטח המחנה נחרש, נזרע וניטעו בו עצים, והוקמה במקום חווה חקלאית בה יושבו איכרים אוקראינים. כל זאת על-מנת להסתיר את ההשמדה. מחנה טרבלינקה לא היה עוד.

ווילנברג וטייגמן שרדו את המלחמה ושנים מאוחר יותר הגיעו ארצה. כאמור, לאחרונה נסעו השניים אל טרבלינקה, ושיחזרו לעיני המצלמות את המרד הגדול.

את המסע הארוך לטרבלינקה, פתחו השניים באומשלגפלץ, מקום האיסוף בגטו וורשא. משם יצאו מאות אלפי יהודים אל דרכם האחרונה. "כאשר עמדתי שם", מספר טייגמן, "אמרתי לעצמי, הלוואי ולא הייתי נולד כאן. לא הייתי צריך לעבור את מסע המוות הזה". הוא מתקשה לדבר, ונראה כי הדחיק במשך שנים ארוכות את הזוועות שחווה. "הרגשתי ניצחון. כן. לא האמנתי שאגיע לגיל כזה ואעמוד שוב בכיכר הארורה הזו".

משם המשיכו שני הניצולים אל טרבלינקה. "כמה מאות מטרים לפני המחנה", מספר ווילנברג, "עצרתי והבטתי בפסי הרכבת המונחים על החולות. בשביל הזה נסעו רכבות שהובילו שמונה מאות אלף יהודים בדרכם אל תאי הגזים. זה לא נתפס. בין העצים היפים ובתוך אווירה פסטורלית, נסעו רבבות אל מותם. אני זוכר את הדרך הזו. ישבנו בקרונות הרכבת, צפופים ודחוקים. יכלנו לגעת בעלי העצים שנכנסו אל הקרונות מהחלונות הקטנים ואז ברגע אחד הכל נעצר. סטופ. הגעת אל מחנה השמדה".

"כאשר עמדתי שם, על פסי הרכבת הללו", מספר טייגמן, "נזכרתי שכאשר ירדנו מהרכבת, עמדו שם כל מיני פועלים גוים. מכונאי רכבות וכל מיני איכרים פולניים. ירדתי מהרכבת, והם צעקו לי 'יודע' (יהודי). כשהסתובבתי, הם סימנו לי עם היד סימן של שחיטה על הגרון. אני חושב, שכבר אז הבנתי לאן הגענו".

כאשר דרכו השניים על אדמת המחנה, קשה היה שלא להבחין בהתרגשות שאפפה אותם. "זה היה מרגש מאד", מספר ווילנברג. "אני אמנם ביקרתי במחנה פעמים רבות לאחר שעליתי ארצה. אבל הייתי עם קלמן, והוא לא חזר לפולין מעודו. אז התרגשתי יחד איתו. והידיעה על כך שאנו האחרונים שנותרנו מבית המוות הזה, ללא ספק מעוררת התרגשות".

טייגמן מצידו, לא מרבה לחשוף את רגשותיו. "בהחלט מרגש. אבל זה כבר מאחור. הרבה שנים חלפו. אלפים נהרגו שם. על האדמה ההיא, מול העיניים שלי, אבל הייתי חייב להמשיך לחיות. עכשיו צריך שהדורות הבאים ידעו מה היה שם".

כשעמדתם שם, אני שואל את קלמן, הרגשתם גיבורים? שניצחתם את המוות?

"ממש לא. פגשו אותי פה קציני צה"ל שמבקרים במחנה. הם אמרו לי שאנו גיבורים. ואני חושב שזו טעות. לא גיבורים. פשוט רצינו לחיות. אני עשיתי הכול כדי לחיות. רציתי לחיות. זה הכול".

"אני לא האמנתי שאשרוד את המלחמה", ממשיך ווילנברג את דבריו, "אבל כשעמדתי שם, הרגשתי שניצחתי. לא האמנתי שאני יהיה אחד משני האחרונים ששרדו את טרבלינקה. כשהייתי שם במחנה, כל יום היה מלחמת הישרדות. ועכשיו, עמדתי באותו המקום, 69 שנים מאוחר יותר, והרגשתי שניצחתי אותם. את המרצחים הארורים האלו. הם כבר לא קיימים ולי נולד לאחרונה נין. דור רביעי בארץ. עם ישראל חי וקיים".

הראיון המלא פורסם במגזין "בקהילה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!