האדמו"ר מקאליב: "אין לי טענות כלפי הקדוש ברוך הוא"

"בשנת תש"ד, מעט לפני חג הפסח", משחזר האדמו"ר מקאליב, "נכנסתי לחדרו של מורי חמי, כ"ק האדמו"ר מקעכניא הי"ד, שנודע כאיש מופת וצדיק גדול. אמרתי לו ששמעתי על כך שבמדינות השכנות נרצחים רבבות יהודים ועלינו להימלט על נפשנו. היה אפשר להימלט לרומניה השכנה, שם היה המצב יחסית רגוע. הצעתי שגם אנו נחצה את הגבול שלא היה רחוק, ונימלט. אך הוא אמר: 'לאן שיילכו כל היהודים, שם אלך גם אני'.

"כמה ימים לאחר מכן כבר נכנסו הגרמנים אל העיר, אך עוד טרם התגברו הצרות ולפני הגזירות הקשות שניתכו עלינו, מורי חמי ביקש ממני שאצום עמו שלושה ימים רצופים. הוא אמר שהוא חש שאינם רוצים רק את הגוף כי אם גם את הנפש וח"ו נגזרה גזירה וביקש שנתפלל כנגד תפילתו של דוד המלך עליו השלום, 'נפלה נא ביד ה', כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפולה'. אך נגזרה גזירה והרבי הקדוש נשלח למחנות ההשמדה ונרצח על קידוש השם".

האדמו"ר רבי מנחם מנדל טאוב מקאליב נולד במרגיטה שבטרנסילבניה בשנת תרפ"ד למשפחת אדמו"רים מצאצאי מייסד השושלת כ"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב. ערב מלחמת העולם השניה בשנת תרצ"ט, נפטר אביו בהותירו אחריו 7 יתומים והוא גדל אצל בני משפחתו.

לימים נישא לרבנית חנה שרה שפרה בתו של רבי פנחס שפירא מקעכניא - גם היא בהונגריה - ושם התגורר עד סמוך למלחמה.

באותם ימים, עם התקדמות המלחמה, בעוד ובפולין סבלו יהודים מרדיפות, ישבו יהודי הונגריה באפס מעשה מבלי שעשו הרבה כדי למצוא לעצמם אפיק הצלה וללא ששיערו כי חרב מרחפת מעל צווארם. היו מחנות עבודה, אך לא היו אלה מחנות שנועדו להשמדה, אף שיהודים לא מעטים בסופו של דבר מצאו שם את מותם.

המראה הראשון שראינו בגטו, היה יהודים תלויים
אך בשנת תש"ד, בשלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים כבר הובסו במרבית החזיתות ולאחר שכבר השמידו מיליוני יהודים באירופה, הם החליטו שהגיע זמנה של יהדות הונגריה והצבא הגרמני פלש להונגריה וכבש את כל שטחיה. היהודים נלכדו וגילו גם הם את מוראות אושוויץ.

לאחר הכיבוש, הרבי נשלח למחנה יחד עם כל יהודי האזור, אך בחסדי שמים הצליח להינצל. בשל גילו הצעיר נבחר לעבוד עבודת פרך ולא נשלח לתאי הגזים, אך הוא סבל שבעת מדורי גיהינום, והתעללות פיזית. הוא נדד ממחנה למחנה, היה על סיפו של מוות אך בסופו של דבר ניצל. כל אחיו לעומת זאת נספו.

"מאושוויץ", שח הרבי, "הועברנו לגטו ורשה ההרוס. המראה הראשון שראינו שם היה מראה של יהודים תלויים. עבדנו שם במפעל גרמני טי.וי.אל. יחד עם האדמו"ר הקדוש מקלויזנבורג זי"ע בעבודת פרך.

"באחד הימים שאלו הגרמנים, אם יש מי שרוצה לעבור מהמקום למקום אחר, אליו אספו מתנדבים. בדרך כלל, כשהגרמנים עשו דבר כזה, הם היו רוצחים את מי שנשאר. לא ידעתי מה לעשות. באותו לילה הופיע אבי הקדוש זי"ע בחלומי ואמר לי: 'אם יבקשו ממך לעבור, אל תעבור'. וכך היה. אני נשארתי ורבים מאותם שהועברו נרצחו".

אלו היו ימי המלחמה האחרונים כאשר הרוסים התקרבו לוורשה ועמדו לכובשה. מעודדים מהקרבה של החזית, פתחו הפולנים במרד נגד הגרמנים שגבה מהם קורבנות רבים.

אין לי טענות כלפי הקדוש ברוך הוא!
"אנחנו היינו בזמן המרד הזה", מספר הרבי, "היו אלה ימים של אש תופת ברחובות. היינו סגורים על מסגר במחנה ומסביבנו בערה אש. אמנם הגרמנים לא השמידו אותנו בגזים אך זרקו אותנו לתוך האש. נבחרה קבוצה של ארבעה אנשים אותם יזרקו לאש ואני נבחרתי להיות ביניהם.

"ביקשתי לומר את ה'שמע ישראל' האחרון שלי עלי אדמות ואמרתי לריבונו של עולם: מה ייתן לך אם אומר עכשיו 'שמע ישראל' אחרון של יחיד. אני נודר שאם אנצל, אקדיש עצמי לכך שכמה שיותר יהודים יאמרו ויקראו פסוק זה.

"ואז אירע הנס. נפתח השער ולתוכו נכנסו גרמנים שתרו אחר אנשים הכשרים לעבוד. אמרתי לחבריי: הבה נברח. הם אמרו, 'אבל יירו בנו'. אמרתי להם: ואם נישאר לא יירו בנו? וכך החלטנו לברוח ובחסדי השם ניצלנו. מני אז חוללנו את התקנה, שהתקבלה על ידי כל גדולי ישראל, לומר 'שמע ישראל' לאחר עלינו לשבח ולכוון לעילוי נשמת ששת המיליונים".

ומה ניתן לומר על אותם ימים, ועל היכחדותה של יהדות הונגריה, של כל בני ביתם ומשפחתם שלהם? של הישיבה בה למדו אשר עלתה באש ולא נותר ממנה דבר?

"מי מבין", נענה ואומר האדמו"ר, "אין לנו טענות על הקדוש ברוך הוא. במהלך מוסף של יום כיפור, אנו שבים ומזכירים את העבודה הקדושה של הכהן הגדול ביום כיפור. אם נתבונן, נראה שהוא נושא תפילה בכל שלב ושלב של עבודתו הקדושה ביום כיפור. הוא מתפלל ומתוודה כשהוא מקריב את קורבנו, כשהוא נכנס להיכל ולפני כניסתו לקודש הקודשים.

"אבל בקודש הקודשים עצמו, ברגע הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר, הוא אינו מתפלל דבר. הכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים עם קטורת ועם מעלה עשן כלשהו וכמו שאומרים חז"ל, הבית מתמלא עשן והוא עצמו שותק. מה פשר העניין?

"ללמדנו ששם, בקודש הקודשים, מול כבודו יתברך, הכוהן הגדול לא רואה דבר ולא אומר דבר. מול ריבונו של עולם אין אנו יודעים כלום.

"הנה אני משתדל בכל כוחי להשריש התקנה של אמירת 'שמע ישראל' על ידי כל יהודי ויהודי לזכר ששת המיליונים הקדושים למען לא נשכחם, כיצד עלו השמימה בקדושה וטהרה. ועתה, כשאנו אומרים וצועקים 'שמע ישראל', אנו מכסים על עינינו וכביכול רומזים: ריבונו של עולם, חוץ ממך אינני יודע ואיני רואה דבר. עיניי מכוסות. אז יש שאלות? יש תהיות? שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.

"מעבר לזה, אין אנו יודעים דבר".

הראיון המלא פורסם במגזין "בקהילה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!