אם אין קמח • על הקיצוץ בתקציבי עולם התורה

בימי שבתו על כס ממלכתו ברשות ועדת הכספים נוהג היה ח"כ הרב משה גפני לכנס את מקורביו ועיתונאים חרדים ולתנות בפניהם על הצרות שעושים לו אנשי אגף התקציבים באוצר. בשיחות ממש סגורות, שזה עתה חל עליהם חוק ההתיישנות הפוליטי (שנה מסיום התפקיד) ולפיכך ניתן לפרסמן, הוא הגדיר אותם כחבורה של אנטישמיים. אין יום, התלונן גפני, שהם לא יושבים וחושבים איך לפגוע בנו.

בתקופת כהונתו של גפני, כמו בתקופות קודמות של יו"רים חרדים בועדת הכספים, מרבית המחשבות הרעות לא יצאו אל הפועל. ועדת הכספים היא הצינור דרכו מעביר האוצר את הכספים למשרדי הממשלה ורק שם אפשר גם לעשות את כל הקומבינות הדרושות לשם כך. כאן המקום לספר כי חוק התקציב העובר במליאת הכנסת הוא הצהרת כוונות כללית בלבד. במהלך השנה מנייד האוצר כספים ממשרד למשרד, משנה הגדרות של סעיפים, מוציא כספים שהוא החביא בסעיפים שונים שחברי הכנסת לא מודעים לקיומם ומעביר לכיסוי גרעונות שנוצרו בסעיפי מפתח חיונים באמת. אין יום בלי פוילישטיקים - הגדיר זאת בשעתו יו"ר ועדת כספים דווקא לא חרדי. בלי שיתוף פעולה עם היו"ר זה פשוט בלתי אפשרי.

מקור נוסף לכוחו של יו"ר הועדה הוא החוקים הכלכליים העוברים אליה לאחר שאושרו בקריאה ראשונה במליאת הכנסת. לעיתים קרובות מדובר בחוקים פופוליסטיים שעלותם למדינה עשרות ומאות מליוני שקלים. יש גם חוקים ממשלתיים פיסיקליים כמו תיקונים לחוקי המיסוי ריווחי הון ותמלוגים מחברות ממשלתיות שהאוצר חייב להעביר אותם בדחיפות כדי למנוע בורות ענק בתקציב שלא יאפשרו לו לעמוד ביעדי הגרעון. כל עיכוב בהחלת חוק שכזה שקול כנגד מימון של חצי שנה בתקציב הישיבות ופעמים שאף יותר. העסקאות בין היו"ר ואנשי אגף התקציבים הם איפוא כמעט עניין של יום ביומו. גפני היה אלוף בהם. היו"ר הנוכחי מטעם הבית היהודי. ניסן סלומיאנסקי, לא עושה אפילו רבע מזה עבור המגזר אותו הוא מייצג. נמושה אמיתית.

את הסיבות לעוינות המובנית של אנשי אגף התקציבים לחרדים ניתן בשלושה מישורים: חברתית, השקפת עולם כלכלית, והמעמד המיוחד של מרבית התקציבים החרדיים. נערי האוצר, כפי שנוהגים להגדיר אותם - למרות שמרביתם עברו כבר את גיל הארבעים, נשאבים ברובם מתוך המאגר של מצוייני הפקולטות לכלכלה באוניברסיטאות הגדולות. כלומר: צפונבונים, אשכנזים ובנים למשפחות אמידות ומבוססות, זה המעמד שממנו באים חמשה עשר המנדטים שנודדים מבחירות לבחירות למפלגת מרכז טרנדית חדשה. ד"ש, שינוי, קדימה וכעת יש עתיד. זו המילייה החברתית המתאפיינת יותר מכל סקטור אחר בריחוק ממסורת ויהדות וקרבה לכל מי שמנפנף בדגלים של שנאה לחרדים.

אם יש נער אוצר שלא מגיע מסקטור זה - את שטיפת המוח שלו הוא מקבל בפקולטות לכלכלה שכל העומדים בראשם מטיפים שחרית וערבית נגד חוסר הפרודוקטיביות החרדית. הדוגמא הבולטת לכך הוא הפרופסור הנודע לכלכלה עמנואל טרכטנברג. כשנתניהו החליט להתמודד עם המחאה החברתית והקים לשם כך ועדה הוא העמיד אותה בראשה. התוצאה: דו"ח ענק על מצב הכלכלה והחברה בישראל שהתמקד יותר בחרדים מאשר בפתרונות למצוקת הדיור ויוקר המחיה שהוציאו את ההמונים לרחובות.

בפקולטות של טרכטנברג וחבריו לומדים שהבעיה המהותית של כלכלת ישראל היא הגידול הדמוגרפי של מגזר שחי בעיקר על קצבאות ותקציבי מדינה. זה המגזר שמוריד את התל"ג (תוצר לאומי גולמי לנפש. כשילד חרדי נולד התל"ג יורד. כשפרה ממליטה ולד התל"ג עולה) גורם לישראל לפגר במבחני האו די סי אס ולקבל ציונים גרועים בסקירות השנתיות של הבנק העולמי. אז מה יעשה הבוגר שנקלט באגף התקציבים ולא יחטא.

ועכשיו לך ותסביר לחבר'ה האלה שיש נתונים שלא נקלטים בצגי המחשב שלהם אבל יש השפעה על כלכלת המדינה יותר מכמה וכמה ענפי יצור מרכזיים. על כל שקל שהמדינה נותנת לאחזקת תורה מגיעים עוד ארבעה או חמישה שקלים מבחוץ באמצעות תרומות. וזה אומר שהמיליארד שהמדינה משקיעה בעולם הישיבות מניבים עוד ארבעה מיליארד ₪ נוספים שמניעים את גלגלי הכלכלה ביחס גבוה יותר של תשואה להשקעה מכל ענף אחר. לדוגמא: ענף היהלומים מייצא בשלושה מיליארד אך מייבא תשומות ליצור בשני מיליארד. התרומות לעולם הישיבות (ואם אפשר לצרף להם גם את היהודים שסובבים מבית לבית בחו"ל כדי לחתן ילדים. עשרות אלפי דירות נבנו בזכותם בעשורים האחרונים) והתורה הם נטו שבנטו. כל דולר הולך לצריכה בתוך המדינה ומניע את גלגלי הכלכלה. אבל אין עם מי ועל מה לדבר.

לסיבה השלישית יש משקל לא פחות מהשתיים האמורות. אין תקציב מדינה שאין בו קיצוצים כדי לעמוד ביעדי הגרעון הקבועים בחוק. מרבית הסעיפים בתקציב הם קשיחים ולא ניתן לגעת בהם. משכורות מיליון העובדים בשירות הציבורי. התחייבות לפנסיות תקציביות. תקציב בטחון ההולך ותופח מדי שנה בגלל איומים אמיתיים ודמיוניים (לשבר את האוזן. בחמש שנות ממשלת נתניהו הוצאו 12 מליארד ₪ מהתקציב למימון ההיערכות לתקיפה באירן שכל ילד יודע שלעולם לא תהיה). הסעיפים הבלתי קשיחים היחידים הם תקציבי החברה והרווחה, וגם בהם קשה לפגוע בלחץ המפלגות החברתיות או המתחפשות להיות כאלה.

היעד המרכזי לקיצוצים הוא איפוא סעיפי התמיכות הכלליות. למרבה הצער מרבית תקציבי הציבור החרדי נמצאים שם. בישיבות. במוסדות התורניים. בקצבאות הילדים. בהבטחת ההכנסה ובכמה ממגזרי החינוך. אפילו הסובסידיה בתחבורה ציבורית לתלמידות סמינרים נכללים בסקטור זה. מה קל יותר לרפרנט באוצר שצריך להגיש קיצוץ בתחומי אחריותו להתמקד בטרף קל זה מאשר להאבק בבזבוזים בתוך המשרדים הממשלתיים והתנאים השערורייתים בחברות הממשלתיות.

צירוף כל האמור לעיל הוא הסיבה האמיתית לדרישה האולטימטיבית של יהדות התורה לקבלת תפקיד יו"ר ועדת הכספים בכל קואליציה הנדרשת לאצבעותיה. לא הכספים הייחודיים שכבר עבר זמנם, וגם לא ההטבות הקטנות שאפשר להעביר פה ושם לאנשי החוג ששלחו אותך (אם כי היה יו"ר אחד שהתמקד בעיקר בכך. לזכותו ייאמר שעל הדרך הוא שמר גם על כלל האינטרסים החרדים). בלי ראשות ועדת הכספים - תקציבי הציבור החרדי מופקרים כצאן לטבח באגף התקציבים של האוצר ואין מי שיגן עליהם.

והנה, התסריט הכי שחור שיכול להיות התגשם. לא זו בלבד שהמפלגות החרדיות מחוץ לקואליציה אלא שהיושב בכס לשכת שר האוצר הוא התגשמות כל החלומות של נערי האוצר. צפונבוני שונא חרדים, לא מחויב למפלגות חרדיות, מטיף ידוע לכלכלה חופשית אנטי סוציאלית, וגם אחד שלא באמת מבין בספר התקציב. קראתי את הצעת חוק התקציב הראשונה של יאיר לפיד, אמר לנו במרירות ח"כ הרב משה גפני, ומצאתי שם את כל תוכניות המגירה של נערי האוצר לקיצוץ בתקציבים החרדים בעשור האחרון. כל אותן הצעות שהועלו בעבר בשיטת העז הידועה ויצאו יחד איתה, הפכו פתאום לאותיות כתובות ונושמות לרעה בתקציב המדינה.

התלות הגבוהה של הציבור החרדי בתקציבי מדינה היא איפוא הסתמכות בלתי פוסקת על נס. היה ידוע שיום אחד זה יגמר (כדרכם של ניסים) אבל אף אחד לא חשב לשנות סדרי עולם כדי למנוע קריסה ביום שבו לא יהיה מי שיגן על התקציבים האלה בקואליציה ובועדת הכספים. והנה היום הזה הולך קרב ובא. שאלת מיליארד השקל היא איך מעמידים על רגליים כלכליות בריאות ציבור שלם ודואגים לכך שלא כל צורר מזדמן יוכל למוטט אותו בכמה הקשות מקלדת באגף התקציבים? לשאלה זו אין אנו מוסמכים לענות. יתכן שהלחץ הכלכלי הגובר יגרום לציבור לתת את התשובות בעצמו. את פתח במלח יאכל רק מי שבאמת מסוגל להסתפק בכך. כל היתר יאלצו להחזיק במעשי אבותיהם שהתפרנסו כמה אלפי שנה גם בלי תקציבי מדינה.

טורו של יעקב ריבלין - מתוך מוספי עיתון 'בקהילה' לחג

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!