שבת עם ה'סבא' מנובהרדוק: 50 שנה לקבורתו בישראל

הגאון רבי משה מן שליט"א פוסע בהתרגשות, נמרץ כדרכו, לתוך החדר, שנותר בדיוק כפי שהיה לפני שישים שנה. "לא ביקרתי כאן מאז", הוא אומר בשקט. אחר כך הוא משחזר את השתלשלות האירועים שהביאה אותו, למרות גילו הצעיר אז, לשבת ולשמור על הארון ובו גופו הטהור של קדוש ישראל, מחולל תנועת נובהרדוק המעטירה, הסבא רבי יוסף יוזל הורביץ זצוק"ל.

"מי עוד היה כאן, באותה שבת?" אנו שואלים, והרב מן משיב כי רק עוד אדם אחד היה במעמד המרטיט: "המשגיח דמיר הגה"צ רבי חיים זאב פינקל זצוק"ל, שהיה נשוי לנכדתו של הסבא, ובא מירושלים לקבל את ארונו". "סבי, הגאון רבי הלל ויטקינד זצוק"ל, תלמידו הנאמן של ה'סבא', ביקשני ללכת ולומר תהלים ליד המיטה, שהועמדה בחדר זה, ששימש כעזרת הנשים בסמוך לבית המדרש של הישיבה, וכך במשך השבת כולה ישבתי יחד עם הגאון רבי חיים זאב פינקל זצוק"ל, משגיח ישיבת מיר ומחותנו של אבי הגאון הגדול רבי מרדכי זצוק"ל, ליד מיטתו, ואמרנו כל אותן שעות תהלים בדביקות רבה".

ההלויה הראשונה
בי"ז בכסלו שנת תר"פ, בשעה 3 אחר הצהרים, נערך מסע ההלוויה קורע הלב של הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצוק"ל – ה'סבא' מנובהרדוק. הבכי הנורא שיקף נאמנה את השבר שפקד את עדת נובהרדוק, בהסתלקות מי שהצליח לקומם את התורה באירופה בימיה הקשים ביותר, ובהמשך מסרו תלמידיו את נפשם למען הקמת מאות ישיבות, לחזק את הצעירים ולהביאם לחיק הישיבה.

במשך ימים אחדים נבצר מן המשפחה להביאו לקבר ישראל, וזאת בשל קרבות מלחמת אזרחים שהשתוללה באותה עת באוקראינה, ורק בסיועו של קולונל יהודי, תלמידו בעבר של הרב ושל אנשי יחידתו הובא רבי יוזל, אחר דברי הספד שנישאו עליו בכאב ובכי – למנוחת עולמים, ונטמן בבית הקברות בקייב.

כעבור יובל שנים הועלו עצמותיו לארץ, בהשתלשלות אירועים הירואית ומרגשת, המתפרסמת כאן מפי מי שהיו שם ב'זמן אמת' וחזרו עם 'יתד נאמן' למוקד ההתרחשות בתל-אביב.

'תתקדם מאה מטר ימינה...'
באחד מימי החורף של שנת תשכ"ה, הודיע 'רדיו קייב' למאזיניו, כי אושרה תוכנית לפנות את בית הקברות הישן של קייב בפרבר לוקיאנובה. במקום יבנה תחתיו פארק ציבורי רחב ידיים, עם מתקנים רבים לילדי האזור. בכדי שלא לפגוע ברגשות המשפחות, הם יוכלו לקחת את עצמות יקיריהם ולהעבירן ליעד אחר כמבוקשם. אשת חיל מתושבי המקום, הגב' בארג, שידעה על הסכנה המרחפת לקברו של רבי יוזל, פנתה לגורמים שונים בכדי שיסייעו בידה להעביר את קברו של ה'סבא' לבית קברות סמוך. במצב זה, החליטו בני המשפחה כי אם מוציאים את עצמותיו בלית ברירה – מן הראוי להעלותם לקבורה בארץ הקודש, כפי שהיה חפצו בחייו.

הם נעזרו בתלמיד ישיש של הסבא, רבי אלתר בן ציון חייטמאן זצ"ל, שהיה מהיחידים שהורשו לשאת את מיטתו של הסבא והיה עד להטמנתה. הרב חייטמאן התגורר בעיירה קאלינקעביטש, אך טרח לבוא לקייב ולגלות את מקום קבורתו הברור של עצמותיו, כפי שזכר מיום סילוקו. התברר שהמצבה נותרה שלמה, וגופו הטהור שהוכנס בשלמותו לארון העץ, הועבר לביתה של הגב' בארג.

אוקראינה לא היתה פתוחה לארצות המערב באותם ימים, ונדרשה פעילות רבה של הרב צבי בורנשטיין מארה"ב, להשגת אישור יציאה מהארץ לנפטר הדגול ולמימון ההוצאות הכרוכות בכך. בחסדי ד', הודות לפעילותו הנשגבת, הצליח לעבור את המשוכות כולן ולהעלות את עצמות הסבא למטוס איירופלוט הרוסי בדרכו לוינה, שם הוטס הארון בטיסת 'אל-על' לתל אביב.

לצורך הצלחת מסע זה, נדרש שיתוף פעולה מלא של ממשלת ארה"ב, ואכן, לאחר בקשה מנומקת שהוגשה למחלקת המדינה, נשלחה הבקשה למשרד החוץ הסובייטי. להלן תיאורו של בעל המעשה, רבי צבי בורנשטיין: "למרבה הפתעתנו, זכינו כעבור זמן לא רב לתשובה חיובית. משרד החוץ הסובייטי הודיע לנו כי הרב יהודה ליב לוין (רב דמוסקבה) נתבקש לדאוג להעברת עצמותיו של הצדיק, וכי הוא יבחר באנשים שיחפשו את הקבר ויבצע את כל מה שדרוש בשטח. כעבור חודשים אחדים קיבלנו הודעה נוספת ממשרד החוץ הסובייטי, כי בית הקברות לוקיאנובקי ניזוק קשה במלחמת העולם השניה, מצבות רבות הושמדו במהלך הלחימה וההפצצות. הרב לוין ואנשיו לא הצליחו לאתר את קברו של רבי יוסף יוזל הורביץ".

הודעה זו השרתה עצבות רבה בקרב בני המשפחה ותלמידיו, שחשבו כי מדובר בהתחמקות. לאחר התייעצויות הוחלט כי הרב בורנשטיין בעצמו ייצא לבריה"מ ויארגן את חיפוש קברו של הסבא.

הר"צ עלה לבית חתנו הגר"י יפהן זצוק"ל לקבל את ברכתו, הלה ציין בפניו היכן לדעתו נמצא קבר חותנו: "אחרי שתכנס דרך השער, תתקדם ישר מאה מטר ואח"כ תפנה ימינה"... הוא גם יעץ לו להתקשר עם רבי אלטר מזירר חייטמאן שהתגורר בעיירה האוקראינית, שהיה תלמיד של רבי יוזל והיה עמו בעת פטירתו.

"אוי, הייליגער רבי!"
וכך נרשם מפיו המשכו של הסיפור עוצר הנשימה: "מיד עם הגיעי למוסקבה, נפגשתי עם הרב הראשי - רבי יהודה ליב לוין. הוא חידש לי כי השלטונות הסובייטים שוב מינו אותו למשימת העברת עצמות הצדיק, והוא נתבקש על ידם לפנות אל הרב ישראל שוורצבלט, רבו של ביה"כ היחיד בעיר אודסה, לסייע בעדי. הוא מסר לי גם את פרטי החיפוש הכושל אחר קבר הצדיק, כפי שהתנהל על ידי הח"ק של ביהכ"נ היחיד בקייב.

בעת שיחתי עם הרב לוין התרשמתי ששלטונות בריה"מ עושים ככל יכולתם לסייע בידינו. לא הייתי צריך לנסוע עד אודסה כדי לפגוש את הרב שוורצבלט, כי ברגע שנודע לו על בואי, הוא הגיע בעצמו למוסקבה כדי לפגוש אותי, טסנו יחד לקייב. ביום בואנו שמה, פגשנו את נשיא ביהכ"נ ואת אנשי הח"ק, ואלה תיארו בפנינו בפרוטרוט את מאמציהם לאיתור קברו של רבי יוזל. כאשר סיפרתי להם על ההנחיות שקבלתי מהגר"א יפהן חתנו, השיבו כי אף הם קבלו אותן הנחיות ממנו באמצעות הדואר, ועל פיהם פעלו, אבל למרות זאת לא הצליחו לאתר את הקבר... וכך התחלנו לחפש...

ביום השני לחיפושים הצטרף רבי אלטר מזירר, אשר הגיע מעיירתו קייב, אך גם הוא לא הצליח למצוא את הקבר. בתום היום השלישי חשתי לא מעט יאוש עד כי חשבנו להפסיק את החיפושים, אלא שלמחרת בבוקר, לאחר שסיימתי תפילת שחרית, ניגש אלי יהודי ישיש ושאל אותי, האם אני הוא המחפש את קברו של רבי יוזל. משהשבתי לו בחיוב, אמר לי כי הוא יודע את מקומו המדויק של קבר הצדיק, כיוון שהוא מבקר שם מידי שנה ביום היארצייט....

ישיש זה היה גיסו של הרב ביאליק, מתלמידיו המובהקים של רבי יוזל. יום אחד בהיותו בן עשרים, בעודו מהלך ברחוב ולולב בידו, נדרס למוות ב'תאונה' שהיתה מאורגנת על ידי המשטרה הסובייטית החשאית. לפני מותו ביקש הרב ביאליק להיקבר ליד קבר רבו רבי יוזל מנובהרדוק.

מידי שנה מבקר הישיש בקבר גיסו, הנמצא בדיוק ליד קבר הצדיק, ובשל כך אומר קדיש אף על קברו של אותו צדיק. לדבריו, ניזוק הקבר ע"י פגז בימי המלחמה, אך חלקו נותר בעינו ועליו רשום תאריך פטירתו - 'י"ז כסלו תר"פ'. יצאנו שוב לביה"ק והפעם בלווית הישיש, ושם הגענו הישר לקברו של הצדיק... עד מהרה החלו אנשי הח"ק לחפור במקום, ומשראה רבי אלטר מזירר בסימנים מובהקים המעידים על הימצאות קברו - פרץ מיד בקריאה – 'אוי, הייליגער רבי!', והתעלף.

שני רופאים רוסיים ששהו במקום לבדוק את הקבר, סייעו להשיב לו את הכרתו. אנשי הח"ק הכניסו את העצמות לארון עץ קטן יחד עם האדמה בעובי ג' אצבעות אשר כיסתה את הגופה של הנפטר לפי דיני ישראל. עד הצהרים הושלמה המלאכה ואמרנו 'קדיש' ותפילת 'קל מלא רחמים', וכך התכוננו לצעד הבא..."

"אלא שכאן סוכני הק.ג.ב. החלו להצר את צעדיי. בתחילה כשנסעתי בלית ברירה ברכבת למוסקבה, ולא בטיסה, לאחר שנטען כביכול שאין מקום, זאת למרות מאמציה של הגב' בארג, ואף כשהייתי כבר במטוס, אחר שהפקדתי את מזוודותיי בדרכי לפריז, עלו שני סוכני ק.ג.ב. ובקשוני להתלוות אליהם, הם הודיעו כי העברת עצמות אדם מחוץ לגבולות המדינה הינה עבירה חמורה, ונזקק אני לאישור מיוחד לכך.

לאחר תחנוניי קבעו לי הסוכנים סכום קנס גדול ומכופל שהגיע לכדי 3000 דולר, שלא היה ברשותי. שלחתי בקשה זו לגר"א יפהן, ונאלצתי לוותר על הנסיעה. השתכנתי בבית מלון, שם לא יכולתי להירדם לנוכח היות גופו הטהור של רבי יוזל בחדרי. למחרת הגיע הסכום לבנק במוסקבה.

אחר ששלמתי את הקנס הנכבד, הותר לי להוציא את העצמות אל מחוץ לגבולות המדינה. עד מהרה רכשתי מקום בטיסה הקרובה לפריז, והודעתי לרב מונק מפריז על שעת בואי המשוערת. בערך בשעה 3 אחה"צ הגעתי לפריז ולהפתעתי ציפה קהל רב לבואי. הגה"צ רבי גרשון ליבמן זצוק"ל אשר ייסד את רשת ישיבות בית יוסף בצרפת, הגיע יחד עם מאות תלמידים להקביל את פני הארון. נוכחות ההמון עוררה סקרנות עד כי המשטרה עלתה על כך, ומשנודע להם על הבאת עצמות אדם, לא אפשרו לי להכניס את הארון לרחבי צרפת, ללא היתרים ואישורי בריאות. אחר דו"ד עם הגר"ג ליבמן סוכם כי מנין בחורים ישארו עם הארון בשני ימי חג השבועות, ובצאת החג אחר מילוי טפסים לרוב, קיבלנו את ההיתר המיוחל ונערכה מסכת מספד על ידי תלמידו הגדול.

אך הפרק המענין מכל אירע לאחר מכן, עת יצאתי במטוס 'אל על' לישראל בערב שבת. בנמל התעופה המתינו לנו מאות מתלמידי נובהרדוק בארץ הקודש, בראשותו של תלמידו הנאמן הגה"צ רבי הלל ויטקינד זצוק"ל. ואכן לאחר הנחיתה הועבר הארון מיד לישיבת "בית יוסף" בתל אביב בראשות הגר"ה ויטקינד. עם הגיע הארון להיכל הישיבה, אמרו כל העת תהלים במשמרות, לילה ויום, מסביב לארון. בהתייעצות קצרה הוחלט לקיים את מסע ההלויה ביום ב' שלאחר מכן, וזאת כדי לאפשר לבני המשפחה להגיע מחו"ל'.

הכל היה ואיננו
לאחר חג השבועות בשנת תשכ"ה, יצא מסע ההלוויה נורא ההוד מהיכל הישיבה בתל אביו לעבר ירושלים, שם הובא הארון לישיבת 'בית יוסף' בירושלים ונערכה הלוויה רבת משתתפים. את דברי ההספד נשאו: מרנן חתנו הגר"א יפהן, הגר"ה ויטקינד, הגרי"ש כהנמן והגרב"צ ברוק זצוק"ל.

כשישים שנה לאחר מכן, ביום היארצייט של אביו הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצוק"ל, שב בנו הגדול רבי משה שליט"א לאותו בנין בתל אביב, והוא נכנס בהתרגשות לקרבו, אף שכיום הוא נעול ומסוגר, וכלפי חוץ מעיד על השממון החילוני שהבריח כל זיק של יהדות מקרבו. ההתרגשות עם הכניסה לבניין היתה בשיאה.

מראה הבנין נותר בדיוק כפי שהיה. אמנם הבנין נקנה לפני שנים, אך רק שתי הקומות הראשונות שימשו לפעילות משרדית, ושתי הקומות העליונות, בהן קומת בית המדרש - הרביעית, נותרו בעינן כאילו, אך אתמול למדו כאן נערי בית יוסף בצילו של רבי הלל וחתנו רבי מרדכי.

מרגש היה לחזות כי אותו חדר שהיה צמוד לבית המדרש, בו שהה הסבא בשבת קודם קבורתו, נותר כפי שהיה. דמעות רותחות זלגו מעיניו של רבי משה, עת נזכר הוא בתקופת ההוד וההדר שידעה תל אביב של מעלה באותם ימים, והכל היה ואיננו.

"היתה זו אחת השבתות המרגשות בחיי" – מסכם הגר"מ מן – "הידיעה כי לפנינו ניצב מנהיג תנועת נובהרדוק שמיטתו שלמה, בדרך לקיום צוואתו החשובה להיקבר בארץ הקודש, היתה בעבורנו משימה כבדה רבת משמעות שלא תישכח מזכרוני לעולמי עד".

הכתבה מתפרסמת בתוך שלל המוספים המרתקים של 'יתד נאמן' לחג

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!