מה למדתי מחמץ ומצה? • לקראת החג

חמץ ומצה, שני אלה עשויים מבצק ומאותם רכיבים: קמח ומים. הבדל ביניהם הוא שהחמץ עשוי מבצק שתפח, ואילו המצה עשוייה מבצק שלא תפח.

התפיחה וההתנפחות, הן סמל להתנשאות וגאווה כמובן.

אדם שמתנשם ומתגאה כבצק שתפח, הרי הוא דומה לחמץ. ואילו האדם המשפיל את עצמו ומתנהג בענווה, הוא כבצק שלא תפח הדומה למצה.

מדוע עלינו לנהוג בענווה ולא בגאווה? משום שהענווה מסייעת לאדם לסור מהרע ולדבוק בטוב.

אדם גאה שחטא, לא יכיר בחטאיו וימשיך בסורו. ואילו אדם עניו שחטא, יכיר מייד בחטאו ויתקן את התנהגותו.

בנוסף, אדם גאה נוטה להצדיק את עצמו. גם כשהוא עושה מעשה רע, מתוך גאוותו אין הוא מכיר בטעויותיו ואינו מתקן את הנהגתו.

לעומתו, אדם עניו, אינו חושש להודות כי טעה. לכן החמץ – או הגאווה מונעת מהאדם מלחזור למוטב. ואילו המצה – הענווה, מסייעת לו לתקן את התנהגותו.

חג הפסח מורה לנו דרך בהתנהגות לכל השנה, לברוח מהגאווה, ולנהוג בענווה ובצניעות.


חד וחלק - עוני וגאווה אינם הולכים יחדיו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!