שירה יהודית • סיפורה המרטיט של יהודית זוהר ע"ה

בשבוע שעבר ביום רביעי, התכנסו בני משפחתה, מכריה ומוקיריה של הגברת יהודית זוהר ע"ה בטבריה, כדי לציין את יום השנה השלישי לפטירתה. במהלך האזכרה, קיבלו המשתתפים לידיהם חוברת בשם 'שירה יהודית', שבו נלקטו שיריה של המחברת שנפטרה בצעירותה לאחר מחלה קשה. החוברת יצאה לאור לקראת האזכרה. אבל מאחוריה יש סיפור מרגש, נוגה ונוגע ללב ובעיקר רצף של 'השגחות פרטיות' שסייעו לה לצאת לאור, לאחר תקופה ששכבה כאבן שאין לה הופכין.

הנה מה שמספרת הגברת נועה לוי (שם בדוי לבקשתה) על הגלגולים שעברה החוברת, שהייתה שמורה בגנזכה עד לאחרונה:

"מוצאי שבת קודש, ערב ר"ח אדר ב' תשע"ד.

את ההבדלה ערכנו לא מזמן. הכלים ששמשו אותנו בשבת, כבר נשטפו ומורקו. גם הסלון, בו אנו סועדים את ארוחות השבת, כבר לבש ארשת נקיה ובוהקת. כעת מתפנים למטלות אחרות.

מחשבה אינטואיטיבית דוחקת בי ומאיצה אותי לגשת לספריית העבודה. במין דחף בלתי מוסבר, היד נמשכת מאליה לקלסר שכוח. גם אני לא מבינה מה פשר הדבר... אני שולפת אותו מהמדף בחרדת קודש וניגשת לפינה לעיין בתוכנו. מה אני בעצם מחפשת? עולים ההרהורים. ואז אני מוצאת... אני מוצאת את המחברת. המחברת של יהודית.

בראש כל עמוד, בכתב עגול, מדויק וציורי במיוחד, נכתב: "בסיעתא דשמיא, לכבוד ה' לשם שמיים", "לרפואת הרב דב קוק הכהן בן שושנה שליט"א, ולרפואת כל חולי עמו ישראל"...

הסיפור שלי עם יהודית התחיל ב"במקרה".. משרד ממשלתי ביקש ממני לסייע לה בהליך בירוקרטי. יצרתי קשר טלפוני והגעתי אליה הביתה. לא ידעתי למה לצפות.

היא הייתה עייפה ועצמה את עיניה לסירוגין בלאות. ניכר היה כי כל מילה סוחטת ממנה מתמצית כוחותיה ואף על פי כן, הייתה בהירה, ממוקדת, יפיפייה ומוארת. הלבבות נפגשו במעמד רב הוד. את המסמכים שנדרשנו למלא, מלאנו בדומיה, כששיחה שקטה על הבריאה והבריות התגלגלה בינינו מאליה.

יהודית עייפה עיניה נעצמו, נשימותיה היו קצובות, קמתי בלאט שלא להפריע, כשידה אחזה בי "חכי, קראי לבעלי בבקשה." יהודית ביקשה שיביא אליה את המחברות. הוא הגיש לה מחברות סליל שמורות להפליא. כשואבת מהן כוחות, סרקה בעינה מילה אחר מילה, דף ועוד דף. שתקתי.
"בקשה לי אלייך", היא אמרה, "תדאגי שהשירים שכתבתי יצאו לאור... זכי את הרבים. בעזרת חברה טובה, הספקתי להעלות אותם כקובץ על דיסק, גם מסגרת בחרתי".

היא נשמעה רכה ומדויקת מאוד, לא נשאר סדק דק לתהייה. "ואיך את רוצה שתראה כריכת החוברת שירים ?" לחשתי לה עניינית.

"הכריכה בגווני הלילך עם עיטורים, את האותיות תצבעי בסגול עמוק ו'שירה יהודית' יהיה שמה", היא הכתיבה לי, ואני כתבתי מילה במילה בדף האחרון שבמחברת. שלא אשכח, שלא אשנה. ומעצמי הוספתי את התאריך - ב' אדר ב' תשע"א".

שירה יהודית
והסיפור נמשך: "כחודש לאחר מכן, בערב ר"ח ניסן, נתבקשתי להגיע. יהודית הייתה בדירה החדשה, נושמת את נשימותיה האחרונות. צלולה וכבר מעל לכל הכאבים כולם. ניתן היה לחוש את מלכות השם ואהבתו באהבתה. ויהודית הייתה כמלכה! מלכה יהודית. המילים בינינו כבר לא תפסו מקום. קו חציית הפרוזדור לטרקלין. קרוב מתמיד. כל העולם כולו מסביב חג והתבהר באחת, לנקודת אמת בהירה ומוחלטת.

למחרת ר"ח ניסן, ליווינו את יהודית בדרכה האחרונה. והלא אין מספידים. ביקשנו ממנו מחילה שמא לא נהגנו בה כבוד ראוי, כמאמר אחד מגדולי ישראל, כשעמד לפני מיטתו של אחד הרבנים שנפטרו בתקופה ניסן: "הפכת מספדי למחול לי. מכיוון שאי אפשר להספיד, נהפוך את המספד לבקשת מחילה".

שלוש שנים חלפו, וחרף הכוונות והניסיונות, לא זכיתי לקיים את ההבטחה. נמצאתי נבוכה.
בהבזק של רגע התקשרתי לעורכת "שבוע טברייני". היא לא הכירה את יהודית. "אני צריכה שותפה לזיכוי הרבים", לא היה צורך להכביר במילים. ביקשתי את רשות המשפחה וביום ראשון כבר קבלנו את הדיסק עם הקובץ, הכל הסתדר כמו פאזל. 'מישהו' כבר משך את החוטים בשבילנו, נשאר לעצב גרפית ולכתוב פתיח למדור, והינה זה יוצא לאור, בסוף אותו שבוע, השיר "ברכה" כבר היה בדרך לבית הדפוס. רווח לי..

כמו כולם, גם אני אחזתי במקומון וקראתי את המדור, התחושה היתה כאילו אני פוגשת במילים הכתובות בפעם הראשונה. בין היתר קראתי את שכתבתי אני בפתיח: "שיריה של יהודית ע"ה, שהיו אהובים מאוד ותפסו מקום גם בשיעוריה של הרבנית קוק תליט"א, חזקו ועודדו נשים רבות בדרך העולה בית קל. הם מוגשים מעל במה מכובדת זו החל משבוע זה, פעם בשבועיים, ככתבם וכלשונם - ללא עריכה נוספת. ובכך נקיים את צוואתה (לפחות בחלקה), באמונה כי יזכנו השם בקרוב למלאה בשלמות".

התחושה כי המהלך בו לקחנו חלק גדול מאיתנו ומדויק להפליא, הייתה חזקה מאין כמוה, ושיחת טלפון קצרה עם חברה הביאה אותי להחלטה כי המלאכה לא הושלמה. החלטתי להשתדל להפיק את ספר השירים שיהודית כל כך ייחלה לו, ליום האזכרה ר"ח ניסן ובכך לקיים את צוואתה בשלמות. עדכנתי את המשפחה.

וכאן, הכול קרה במהירות, הדברים התגלגלו מאליהם, שם למעלה, בשמיים הפתוחים, סייעו לנו לסגור קצוות. בזמן שאני שוקעת בהרהורים, כיצד ומאיפה מתחילים ומניין המשאבים. אני ניגשת למייל כדי ללמוד את התחום ולהתחיל לאסוף הצעות מחיר. כשעולה המייל, אני מוצאת הודעה נכנסת מיום שישי מבן דודתי שבנכר: "שבת שלום, מאורלנדו הרחוקה", באותם ימים הוא שהה בחו"ל לצורך עסקים. רק שבועיים לפני כן נפגשנו במשרדי החברה אותה הוא מנהל.

המסרון הזה הקפיץ אותי, זה היה אות. לפנות בוקר התגברתי על המבוכה הטבעית והחזרתי מייל של "שבוע טוב" תוך שאני מצרפת את הקובץ שפורסם במקומון. כשנשאלתי לפשר העניין, השבתי: "לא זכיתי עד כה לקיים צוואתה ובקשתה. אתה יכול לקחת על עצמך את עלות הכריכה?" "כן, יכול", ענה לי מייד, בשתי מילים. "מחר אקשר אותך עם לקוח שלי בארץ, העבירי לו את הקובץ מוכן לדפוס. אל תדברי אתו על כסף. אני כבר אסתדר עמו".

ה' הטוב מאיר פנים. אני מתחילה לראות את ההבזקים הללו...

וכשהשכל אמר: לא די בכריכה, מהודרת ככל שתהיה. איפה עלות העימוד, העיצוב והגרפיקה, היכן עלות ההדפסה של הדפים הפנימיים? מי ישא בהוצאות של לב הדברים? – זרקתי את השכל!"

שרשרת של השגחה
"יום ראשון בעשר בבוקר, לבעלה של המנוחה ע"ה, כבר היו הצעות מחיר מכמה בתי דפוס באזור. המחירים גבוהים, יום השנה מתקרב ובא וצריך עכשיו לקבל החלטה. "את יודעת מה? אין ברירה, יש לי בבית רק שני חפצים יקרי ערך, שתי זוגות תפילין. אמכור אחד ותמורתו נשלם את עלות הדפסת הדפים הפנימיים, יהא זאת לעילוי נשמתה ולמילוי צוואתה של רעייתי המנוחה". אמר ונימת העצב מהולה בקולו.

אבל יושב בשמים ישחק.

עוד בטרם הספיק הבעל לבצע את המכירה, התקבל מסר מחוץ לארץ: "תפני ל.. חבר ולקוח, מומחה בהדפסה וכריכה. דיברתי איתו והוא ישמח לעזור. אנא צרי עימו קשר טלפוני. הוא ממתין לשיחה. אין בעיה שהוא יבצע גם את הדפסת הדפים בנוסף לפעולת הדפסת הכריכה. אנא אל תדברי איתו על תשלום. הכל סגור/יסגר איתי. בהצלחה", היו הבשורות החדשות.

המילים נעתקו מפי. יהודית ע"ה דואגת שם למעלה, שהכל יזרום... שמשאלתה האחרונה תתגשם וללא קשיים...

ויריצוהו מן הבור, הגרפיקאית עשתה מלאכתה קודש סביב השעון. אותרו ציורים של יהודית ע"ה והמקור למסגרת שבחרה עוד בחייה. בעיצוב הכריכה השקענו מחשבה, רצינו שזה יהיה הכי קרוב לטעמה ובקשתה כפי שבאו לידי ביטוי לפני הסתלקותה. רק ביום שישי בבוקר כ"ו אדר ב' הצלחנו להעביר את הקובץ בשלמותו לבית הדפוס.

יום שלישי בצהריים ערב ר"ח ניסן, יום האזכרה. אני מקבלת טלפון מהדפוס: "החוברות מוכנות. כמות העותקים, בהתאם למה שביקשת. את מוזמנת לבוא ולקחתן". ליבי עלה על גדותיו. הנה עוד סימן משמים. שעות ספורות לפני שיום השנה נכנס, המעגל נסגר לו כבמטה קסם.

אליה וקוץ קטן בה: אני בטבריה. הספרים בירושלים. מי יקרב את הסוס לעגלה? איך מחברים בינינו? התושייה שוב נכנסת לפעולה. פניה שמבצע קולגה לבקשתי, באחד הפורומים, שבו נשאלים החברים, "מי יורד בזמן הקרוב מטבריה לירושלים?" מניבה כמה תגובות. אחד מגיע בסביבות אחת בלילה. השני מגיע מוקדם יותר. בעשר בערב. המשפחה אמנם מתכנסת מוקדם יותר, אבל נסתפק בשליח השני.

טרם אכלה לדבר. הנה אני מקבלת שיחת טלפון נוספת. "אני בירושלים ויוצא בעוד כמה דקות לטבריה. מה את צריכה?" שואל הצעיר. "יש עבורי חבילת ספרים בדפוס בגבעת שאול. אני צריכה אותם בדחיפות לטבריה". חיקור קצר ומתברר, כי בשעת השיחה, הלה, שיש לציין כי לא היה שומר מצוות אבל ניחן בלב יהודי חם ופועם, שוהה בצמוד למקום המבוקש... מי כעמך ישראל.

שלוש שעות לאר מכן, בשעת בין הערביים, אני מגיעה לבית המשפחה ומוסרת את החוברות. הכריכה בגווני הלילך, בעיטורים עדינים ו"שירה יהודית" באותיות סגול עמוק. חייה של יהודית ז"ל כמו שיריה היו רוויים בכיסופים, בגעגועים ובערגה. אהבתה ומסירותה לתלמידי חכמים וללומדי התורה לא ידעה גבול מהו.

יהיו אלה המילים לזכות הרבים ולעילוי נשמתה.

שיר 'המשיח'
המשיח שלו אצפֶה
מעל מחשבה
מעבר למצופֶה
הדוּר מאלֶף
מאין כמוהו יפֶה
במכחולי אֲזהֶר
אותו כך לצייר
עטוי גלימה מוזהבת
רקומה – מלאכת מחשבת
באור יקר בזיו שמשוֹת
עליו חקוקות
צירופי אותיות
שמות השם הקדוש – הקדושות
גלימתו לבנה, זהובה, ארוּכָּה
כיריעת זמן הציפייה
שישראל בגולה בגלות
חיכּוּ חיכּוּ ללא לֵאוּת
ליום הגאולה
ליום התחייה
גלימתו ספוגת דמעות
מכסה לעד
אנחה יגוֹן מדבר ישימון
מכסה לעד
חושך צלמוות שיממון
ממלאת לעד
ביופייה עולם נצח
כנהר אפרסמוֹן
הזורם לבית השם
לתוך הארמוֹן
בגלימתו מקום מרווח נרחב
למאמיני השם יתברך
ולכל העושה
תשובה בחייו
המשיח שלו אצפה
על כל הגלויות מפצה
אוסף ומקבץ את ילדיו וקורא:
"שובו בנים, שובו בניי
יום גאולה, יום תרועת שופר
מי להשם אליי..."
קולו מהדהד
חזק כרעם בטוּח
הכֹּל גלוי כסוד פתוּח
המשיח בוכֶה בוכֶה
השם עֵדִי על רצוני
להיות שלוּח
לגאול להושיע
תקווה להפיח
משמיים אמרו לי:
"חכֶּה"
ואיתם אני
בוכֶה בוכֶה
והקדוש ברוך הוא
עלי מרחם
ואותי מנחם
רוצה להֵרָאוֹת, להתגלות
להוריד טוב מכל העולמות
משמיים אמרו: "הַמְתֶן"
עד אחרון האחרונים
שילמד לענות: "אמֶן"
המשיח שלו אצפֶה
ביום ההוא אותנו יזכֶּה
לראות פנים בפנים
יהודים טובים
שסבלו שנים
מתחילת הדורות
ספגו צרות
קמים מעפר דל
מבית החיים
לתחיית נצחים
וביניהם משפחה
אחיות ואחים
שחצוּ גדרות תיל ושערים
וידיהם מקועקעות מספרים
עדרים עדרים
כולם קדושים
הרימו ידיים
לקידוש השם
לשם שמיים
המשיח שלו אצפֶה
מצפֶה כמוֹנוּ ורוצֶה
לקבץ את נדחי עמו ישראל
לעליה המונית ברגל
לעיר דוד, לעיר הקודש
להתפלל, להודות, לשבח ולהלל
בזמירות ושירים לאל
המנחיל נחלתוֹ מחדש
לכוֹנן עבודת השם
בבית המקדש
לעמו ישראל באהבה
כֹּהַנים קדושים ולווים
בדוכן החיים
במעמד השמיים
בעיר מלך מלכי המלכים
ירושלים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!