הביאני המלך חדריו • מרן הגר"ע יוסף זצ"ל - אבא, סבא, מנהיג

הכיתוב על דלת הדירה נותר כשהיה: 'הרב עובדיה יוסף הראשון לציון'. הספרים בחדר הלימוד המשתוקקים למגע יד אוהבת, הם האוהל האמיתי על ציונו של מי שידע להלך בין דפיהם כבעל בית יחיד בדורו.

בחלל הבית ברחוב הקבלן 45, שהפך למוקד העצבים של המדינה במשך שני עשורים, נותר רק עצב גדול. החפצים, הספרים, אפילו בני המשפחה המורחבת, נותרו לעת עתה על כנם. אבל בלי הרוח החיה של מרן, כל הקומפלקס הגדול הוא כגוף ללא נשמה.

"מצד אחד יש קושי לא מבוטל בעצם זה שאנחנו נשארים בבית. מצד שני כל הפעילות של הספרים היא רק פה, אין לנו מקום אחר", אומר הגאון רבי משה יוסף, במשפט שמקפל בתוכו כל פרשנות שניתן להעלות על הדעת: משפחתית, רוחנית, תורנית, וכן - גם פוליטית: אין להם מקום אחר.

רעייתו, הרבנית יהודית, הכלה שמזוהה עם המושג 'הקבלן 45' לא פחות מאשר הבן יקיר, מוסיפה בגילוי לב: "לבעלי הרב משה השהות בבית עושה מעט טוב ומקלה קצת על ההרגשה, אבל לי, כל יום רק מזכיר את מה שהיה ועושה יותר רע". שערי דמעות לא ננעלו, גם בחלוף חצי שנה מאז הפטירה. בכל מה שנוגע לשערי רחמים - בני הבית לא מתלוננים.

למעלה מארבע שעות שהיתי בחברתם של בני משפחת הרב משה יוסף, בבית המשותף בשני העשורים האחרונים להם ולאב הגדול מרן הגר"ע יוסף. למעלה מארבע שעות, שמהוות רק טיפה בים (הדמעות). אין דרך טובה וראויה מזו, כדי להיחשף למרן רבי עובדיה יוסף המשפחתי: האב, הסב והסבא-רבא. את הסיפורים הגדולים כמעט כולנו מכירים. את הסיפורים הקטנים, המעידים על ענק שבענקים, רק מי שחי ונשם בסביבתו של גדול הדור יכול להגיד ולספר עד שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית - בבית הכנסת (שעדיין מתפקד) בקומה הראשונה. בשיחה הזאת, ההגדה והאגדה, שזורות זו בזו.

הרב משה מעולם לא היה איש של ראיונות ויחסי ציבור. כוחו לא נשאב מתדמיתו הציבורית, אלא מדמותו - כפי שנתפסה בעיני אביו. ניתן לומר שהתקשורת עסקה בו, יותר ממה שהיא העסיקה אותו. ואולי גם למלל הזה, לשטף הסיפורים והגילויים, ראוי לקרוא שיחה ולא ראיון. לא לכל השאלות הוא בחר להשיב - תשובות שניתן לצטט, אבל חזקה על הקוראים האמונים על קריאה בין השורות, שיידעו לזהות היטב את התשובות האמיתיות.

למעשה, זהו ראיון מקיף ראשון שמעניק הרב משה מאז הסתלקות האב הגדול ואם בראשית השיחה ניכר שקשה עליו הדיבור, בהמשכה, נפתחו המעיינות. כל המעיינות: של הסיפורים, הדמעות וגם הפרשנויות.

זוהי שיחה שפותחת צוהר, ומאפשרת הצצה מעינית הדלת הפנימית - או אם להיצמד לסיטואציה: מעינית המצלמה הביתית. את זווית הראייה המיוחדת הזאת, רק בן אהוב שידו לא משה מחיק אביו, יכול לספק. לחלק מהדברים, אפילו הבן הקרוב ביותר, נחשף רק לאחר הפטירה, ומגלה אותם כאן לראשונה.

אבל תחילה, אי אפשר שלא לפתוח בשיח שכולו רגש לנוכח החג המתדפק בפתח. החגים שעברו על בני המשפחה מאז הפטירה, הם רק הקדימון המדכא לליל הסדר הראשון בלי אבא. "בחנוכה עזבנו, בני המשפחה, את הבית וחזרנו ביום האחרון", מספר הרב משה יוסף, "אבל הפורים האחרון היה הקשה מכל". הרב משה הסתגר בביתו, ושמחת הפורים עברה עליו בבכי תמרורים. אם כך נראה חג שכולו 'עד דלא ידע', כיצד ייראה חג החירות, שהידיעה הצלולה עומדת בבסיסו ומצוות 'והגדת לבנך' הינה לב הווייתו? הבן, הנכדים והנינים כאן. אבל איה האב הגדול. איה עמוד ההוראה.

לליל הסדר הראשון בלי אבא, הוזמן האח, הגאון הרב אברהם יוסף. צרת רבים, נחמת אחים. "אינני יכול להתחיל לחשוב על פסח בלי אבא", מתרפק הרב משה יוסף, "זהו החג שבו המשפחתיות עמדה לנגד עיניו. כבר בערב החג היה עומד במטבח ומסייע בהכנת וסחיטת החרוסת המיוחדת שאנו נוהגים לאכול, אבל בראש מעיניו היו הילדים. זה היה החג שבו הוא היה אבא וסבא נטו. הוא דיבר אליהם, חי אותם. אמי עליה השלום, הייתה קונה בוטנים, שוטפת וקולה אותם. כל מי שהיה שואל שאלה יפה היה מקבל בוטנים בכמות שהייתה תלויה בעוצמת הקושיה".

אנחנו מכירים דווקא סיפורים אחרים. על גדולי ישראל שתיארו איך עמל התורה בא על-חשבון היחס לבני המשפחה...

"הזמן היה יקר לו מכל ואכן, בכל לילות שבת הארוחה נמשכה לא יותר מעשרים דקות. מיד כשהוא היה עולה מהתפילה הכל היה צריך להיות מוכן".

וכל ההכרעות שהיו נחתכות בסעודות שבת בהן השתתפה הנהגת ש"ס, התנקזו רק לתוך עשרים דקות?
"הם הגיעו בעיקר בסעודות היום, וגם אז לפי מה שנצרך ולא יותר, אבל בליל הסדר, הזמן עמד מלכת. זה היה החג של המשפחה, החג של הילדים.

"אבא היה מכין את הילדים מראש לכך שצריך בליל הסדר לשאול שאלות, ומי ששואל שאלה יפה בא על שכרו. היה לו טקס שהוא היה מוציא את הילד מהחדר, ואומר לו: תדפוק בדלת. כשהוא דפק אבא שאל, מי שם? והילד השיב: אני יהודי. אבא שואל: מאיפה באת? והוא משיב, ממצרים. ליל הסדר האחרון היה מיוחד במינו. הוא שפע בצורה יוצאת מן הכלל".

וכדרכו, מן הסתם היה מספר זאת כאילו זה קורה כאן ועכשיו, עם הנגשה אקטואלית...

"ממש כך. הוא היה ממחיש להם את זה כמלמד לתלמידיו ותמיד עם נגיעה עכשווית. היה מספר על מכת ערוב, איך המצרי שהיה אדון, ביקש מעבדו היהודי שייקח את הילדים לטייל. היהודי מבקש מהילדים שלו שיעזרו לו וייצאו לטייל עם הילדים של המצרי, ופתאום מקיפות אותם חיות רעות, חיות הערוב.

"אבא תיאר לילדים שהיו פעורי פה, איך כשהיהודי חוזר לאדונו המצרי, עם ילדים יהודים בלבד, המצרי שואל אותו: איפה הילדים שלי? ואז, המשיך אבא בחיוך, משיב היהודי לאדונו המצרי: קח דף ועט ותרשום, את ערפאת הרג הפיל, את אבו מאזן טרף האריה".

רק חסר לנו שהפלסטינים יתרגמו את ההגדה בנוסח מרן, וימצאו עילה נוספת למשבר מדיני.

תורת הנסתר
כל ספר המונח בארון הספרים האדיר שבחדרו של מרן ובמבואות הסמוכים לו, ניתן להגדיר כתורת הנסתר. כל עמוד מפתיע בדרכו. הגהות בכתב ידו המסודר של מרן, כתובות בשולי העמודים של אלפי הספרים שבארון. כל פיסת נייר ריקה, נוצלה עד תום, וכשנייר לא היה בנמצא, גם מפיות נייר מאולמות שמחה - בהם המתין מרן הגר"ע דקות ספורות עד להתחלת החופה - הפכו לכתב חידושי תורה.

על מיון אלפי הדפים ועשרות המחברות בכתב יד, חלקן מחברות עם כיתובים בערבית שהעלה עמו מ'גלות מצרים', אחראי צוות שלם שחלק ממנו ישוב בחדר הלימוד של מרן, רכון על כל דף, ממפה כל מילה. החלק האחר של הצוות יושב בכולל האברכים מאור ישראל שהוקם בשנת תשנ"ד לאחר פטירת הרבנית מרגלית ע"ה, על-ידי בנה, הגאון רבי משה יוסף, העומד בראשו עד היום. המזכיר הנאמן הרב צבי חקק, יושב במקומו הקבוע בחדר החיצוני, וממשיך לסרוק כהרגלו - אך לא אנשים שנכנסים ויוצאים, אלא דפים שנשלפים מהמדפים וממוינים לפי נושאים.

כל דף בכתב יד, נכנס למאגר, כאשר באופן אישי, ר' צבי אחראי על הוצאת ספר האגרות, בו נכללות מאות תשובות במגוון רחב של סוגיות - מגלעד שליט ועד ליונתן פולארד, משחרור מחבלים ועד לחנינת אסירים יהודיים.

מי שמתכלל את החלק הארי של מערך הוצאת הספרים הוא החתן הדינמי הרב יעקב סיני, שיודעי דבר מייחסים לו רבות את החיבור המחודש בין דרעי לבית מרן. "אבא מאוד אהב ונהנה להתפלפל עמו בלימוד", אומר השווער בגאווה.

כתביו של מרן, הם אוצר במלוא מובן המילה: רוחנית, אך גם כספית ערכם לא יסולא בפז. כמו כל אוצר שמועבר בצוואה המעדיפה את אחד מהבנים על פני האחים, גם על זה קמו עוררין.

הספרים הם אוצרו היקר מכל, ויש כאלו, גם מתוך המשפחה, ששואלים איך זה שכל האוצר האדיר הזה, הועבר בירושה רק לבן הצעיר?

"אבא הפקיד בידי את אוצרו הגדול ביותר, כי ידע שאתמסר לזה ואוציא את כל כתביו לאור, ואכן זוהי משימת חיי. הספרים הראשונים שייצאו לאור הם ספרי שו"ת יביע אומר, עשרה כרכים בהוצאה חדשה, עם הגיליונות שאבא כתב בשולי הספרים. יש אחר כך כרך נוסף של יביע אומר שהיה מונח על השולחן ואבא כבר הכין להדפסה, יש את ספרי טהרת הבית עם כתבי היד, שו"ת יחווה דעת, ספר האגרות, ספר חידושי שולחן ערוך, כולל הגהות שכתב גם על ספר המשנה ברורה, יש גם את ספר החידושים על הש"ס במסכתות 'נשים נזיקין'. החומרים שיש לפנינו עמוקים ורחבים מני ים".

אבל אי אפשר להתעלם מכך שבהעברת הספרים דווקא אליכם, הוענק לכם יתרון אדיר על פני שאר האחים.

"אכן כן. אני בן זקונים. הייתי הכי קרוב לאבא. נתתי את כל כולי וקיבלתי הן ברוח והן בגשם מה שאיש לא קיבל".

אנחנו נמצאים כאן בבית שהפך לאגדה והציבור היה רוצה שהמקום לא יימכר אלא יישמר כמו שהוא, מוזיאון חי לזכרו של מרן. מדוע זה לא יקרה?

"ראשית, זה קורה. כל יום באים לפה עשרות, מתפללים בחדר, רואים את האברכים שיושבים ועובדים על הכתבים. לגוף העניין, אנחנו נקים בעזרת ה', לא מוזיאון אלא ספרייה חיה ונושמת, מקום שבו יהיו כל הספרים שלו, כל כתבי היד שאנשים יוכלו ללמוד בהם. התוכנית היא להקים בעזרת ה' בניין גדול ומפואר שבו מורשת בית אבא תהיה חיה ונושמת".

כמובטח בתחילה, הרי לכם תשובה של בן-יקיר זהיר, שניתן להבינה רק מקריאה בין השורות: לו היה הדבר תלוי ברב משה יוסף לבדו, סביר להניח שהבית עם הספרייה שבתוכו, היה נותר על תילו כעדות חיה לסדר יומו של מרן בשנותיו האחרונות. אם צריף רעוע בנגב של מייסד המדינה נשמר עד היום, אין שום סיבה בעולם שבית במרכז ירושלים של ראש גולת יהדות ספרד (להבדיל בין קודש לחול), לא יהפוך לאתר עלייה לרגל, שוקק מבקרים.

נחזור לכתבי היד: אומרים שבשוק החופשי מסתובבים כמה וכמה כתבים יקרי ערך למכירה...

"אני מודע לכך שבמרוצת השנים נעלמו כמה וכמה מהכתבים, ואני אומר בכאב לאלו שעשו זאת: אין לי בעיה עם הכסף, תרוויחו כמה שאתם רוצים, אבל תנו לנו את האפשרות להוציא אותם לאור ולפרסם את דברי התורה ברבים כפי שאבא ציווה".

כשנחשפים לאוצר האדיר הזה, אי אפשר שלא לשאול את מי מרן ראה כממשיך דרכו בהלכה?

"כשהוא נתן לי את הספרייה ואת האחריות על כתבי היד לפני שבע עשרה שנה, וכל שנה-שנתיים חידש את הקביעה הזאת, היה ניכר שזה תופס לו את הראש, מה יהיה עם הכתבים, מה יקרה אחרי המאה ועשרים. הוא דיבר איתי על אחרית ימיו, על מה שיקרה אחרי לכתו לעולם שכולו טוב, אבל אלו דברים שנותרים אצלי בנאמנות, לא קיבלתי ממנו את הרשות לפרסם".

האגדה על כך שמרן הכיר את כל הספרים בספרייה האדירה כאן, יש בה מן האמת?

"אתה יכול לראות בעצמך. כשאבא נפטר באה קבוצה של בחורים ובמשך כל השלושים הוציאו את כל הכתבים שהיו מונחים בין הספרים. ביקשתי מהם, שבכל מקום שאבא כתב גיליונות בשולי הספרים - ישימו דף, בוא ותראה בספרייה של אבא, אין ספר שאין בו דפים.

"אבא לא הניח לרגע אחד לעבור בלי שיעלה את מחשבתו על הכתב. גם בשבת הוא מצא דרכים משלו. שנה וחצי בערך לפני שהוא נפטר, עלינו בשבת בבוקר מהתפילה. המשפחה המתינה, היה שם גם אלי ישי. בדרך כלל היינו ניגשים מיד לקידוש, אבל באותה שבת אבא חרג ממנהגו. 'תקראו ליעקב', הוא אמר וביקש לקרוא לחתני הרב יעקב סיני. הוא הושיב אותו בספרייה, אמר לו פלפול שלם בנוגע למחלוקת שלו עם חכם בן ציון אבא שאול בהלכות שבת, בעניין הזזת שולחן שעל גביו נר שעווה. חתני ר' יעקב הקשה והם ישבו והתפלפלו בסוגיה במשך עשרים דקות, בשעה שכולנו יושבים וממתינים לארוחה.

"אחרי הקידוש, חתני העז ושאל אותו, מדוע זה היה חשוב עד כדי דחיית הסעודה. אבי השיב בסיפור מפעים. 'אני אגיד לך את האמת', הוא אמר, 'את כל זה חלמתי בלילה. חלמתי שאני פוגש את חכם בן ציון ואנחנו מדברים בלימוד על הסוגיה. אמרתי לעצמי בבוקר שאם לא אומר את זה לאדם אחר, ייתכן ואשכח. לכן ישבתי איתך ובמוצאי שבת אשב ואעלה זאת על הכתב'. ואכן, כך היה, והסוגיה הזאת הודפסה בחזון עובדיה שבת חלק ו'. אמרתי לו: אז אבא יכתוב שהוא חלם זאת בלילה, והוא עשה כך בידו תנועה של ביטול: עד כאן".

וזה בגלל שהוא לא האמין במיסטיקה?

"אימא שלי אהבה את הדברים הללו אבל הוא לא שיתף פעולה בשום פנים ואופן. הוא אמר שיש רק כוח אחד, כוח התורה. היה מעשה שהגיע אליו רב שנחשב לבעל מופת, הוא הגיע אלינו הביתה, ואמר: יש כאן צלב בולט שנעשה לשם צלב שנמצא כאן בספרייה. אני רואה את הדבר הזה. הצלב הזה מכניס מחלות לבית וגורם לרב לכאב בעיניים.

"לנו זה נראה הזוי. איפה יכול להיות צלב, ועוד צלב בולט? אבא ביטל את זה אבל אז אימא נזכרה שהם היו אצל מלך ספרד והוא הביא להם מדליה, ובמדליה הייתה צורה של צלב. אבא זרק את המדליה מאחורי הספרים. חיפשו ואכן מצאו את המדליה. אבא התפעל מאוד ועשה מעשה שלא עשה אף פעם. הוא הזמין את אותו רב לארוחת צהריים. במהלך הארוחה הוא דיבר איתו בלימוד, דיבר איתו בהלכה על עשרה נושאים שונים. שאלנו אחר כך את אבא, לשם מה עשית את כל זה? ואבא אמר: היות ולא הכרתי אותו מספיק, רציתי לדעת שהוא גם תלמיד חכם גדול, כי מי שאין לו כוח התורה, אין לו שום כוחות אחרים".

אבל מעין הרע הוא חשש...

"כי הוא אמר: עין הרע זו גמרא: 'תשעים ותשעה בעין הרע, ואחד בדרך ארץ'. לכן הקפיד לשים עשב שנקרא רודא, לפני כל שמחה שלנו, כפי שכתבו החיד"א והגר"ח פלאג'י, שעשב זה מועיל נגד עין הרע. הוא לא הסכים לבוא לברית של הנכד שלנו באולם, כי שם יש יותר מדי עין הרע".

מצאתם כל כך הרבה כתבים, יש כתב יד אחד בתורת הנסתר?

"לא, אבל בבית ברחביה מצאתי פעם ספר עץ חיים בשני עותקים. באתי, שאלתי, והוא אמר: איפה מצאת את זה? אמרתי, שם מאחורי הספרים, אז הוא אמר, תשאיר את זה שם. אל תיגע בזה. באתי פעם בערב חג וראיתי אותו יושב ולומד בספר עם יהודי מבוגר. לאחר שהלך שאלתי את אבא מי זה היה? הוא אמר, אתה אל תשאל שאלות, זה לא עסקך.

"הוא סיפר שסבא שלי, חמיו של אבא הרב אברהם פטאל שהיה תלמיד של המקובל רבי מרדכי שרעבי, לקח את אבא שלי אל רבי מרדכי והוא אמר לו: שורש נשמתך בהלכה. כשדיבר בשיעורים ראו שהוא יודע מושגים בתורת הנסתר אבל כתבים לא מצאנו".

זה אולי מוזר לשאול, אבל כבן לאבא, היה משהו שהוא אהב לעשות חוץ מללמוד?

"הלימוד היה משוש חייו ומה שמבהיל הוא שלמרות כל זאת, תמיד היה חרד וירא מביטול תורה. לראות את ה'על חטא' שלו ביום כיפור היה דבר מבהיל. את הווידוי הגדול של רבינו ניסים הוא היה מעביר לערב, כשיש פחות עייפות, והיה אומר אותו שעה וחצי, מילה במילה בדמעות שליש ובוכה על ביטול תורה. כל הקהל היה גועה עמו בבכי.

"לשאלתך, לא היה עבורו מושג לנצל את הזמן למשהו אחר חוץ מלימוד אבל כן, תוך כדי הלימוד, הוא אהב לפעמים לשמוע מוזיקה".

מוזיקה ערבית. יש הרבה סיפורים על סגנון המוזיקה שאהב.

"הוא אהב לשמוע תוך כדי הלימוד את המוזיקה של זמר מצרי בשם עבד-אל וואהב. בנסיעה הידועה למצרים, עם אריה דרעי, הוא עצר בחנות וקנה את כל הקלטות שלו. הוא גם ידע לקרוא ערבית אז הוא ידע איזה שיר הוא רוצה. אני אומנם לא מבין מילה בערבית אבל למדתי להכיר את השירים שהוא אהב והייתי משמיע את זה ברקע".

ולא ביקשת ממנו שיתרגם?

"פעם שאלתי אותו: מה הזמר אומר? והוא השיב: אתה לא צריך לדעת, אל תדע ואל תשאל אותי. גם אני מתעלם מהמילים ושומע רק את המנגינה כדי שתסייע לי ללמוד".

הוא דיבר בבית בשפה הערבית?

"לא. הוא ידע את השפה אבל קיבל על עצמו ביום שעזב את מצרים שלא לדבר בשפה הערבית. כשישב עם מנהיגים ערבים הוא הבין מה הם אומרים אבל לא השיב בשפתם".

אנגלית הוא לא ידע ואני נזכר בסיפור ששמעתי מהרב דוד יוסף, איך מרן דרש בעברית בפני הקהילה החאלבית בארצות-הברית וכאב לו כשלא הבינו את שפתו ולא חייכו כשאמר מילתא דבדיחותא, ואז הוא אמר: צריך ללמד אנגלית.

"אבא תמך בפה מלא בלימוד השפה האנגלית. אני חבר הנהלת הרשת כנציג של אבא, ובעניין הזה של לימודי אנגלית ודקדוק, אבא דחף אותי כל הזמן לזה. הוא אמר: לא רק שאנחנו מסכימים - אנחנו רוצים! אנחנו רוצים לימודי אנגלית ודקדוק ברמה הגבוהה ביותר".

מנסחי ההסכם בין רשת מעיין החינוך למשרד החינוך, לא היו יכולים להזמין 'מתנת אפיקומן' גדולה מזו.

דרך רבין
ליל הסדר של מרן הוקדש למשפחה, אך בחול המועד שלאחריו, הפרו את שלוות החג ביקוריהם של ראשי המדינה שהמשיכו להגיע מדי שנה, עד לשנה האחרונה ולא עד בכלל.

לחלק מהמבקרים הנכבדים הוא רחש חיבה אמיתית. מאחרים, הוא לא חסך את שבט לשונו - עד לרגע שבו דרכו על מפתן ביתו. את נתניהו הוא כינה עז עיוורת, את ברק שועל עיוור, ואת ה'באנה בראש' שאיחל לשרון, סחב ראש הממשלה הנח, למעלה משמונה שנים.

ישבו פה בסלון ראשי המדינה. הם הגיעו בעיקר בתקופת החגים, מה מרן באמת חשב עליהם, אחרי שהם הלכו?

"היה לו חשוב לשמוע מהפוליטיקאים שלנו האם דבריו התקבלו, האם נוצר רושם ממה שהוא אמר. בדרך כלל היו בפיו בקשות עבור כלל ישראל, והוא התעניין האם דבריו הותירו רושם והשפיעו".
הוא כיבד אותם על רקע תפקידם, אבל מה הוא חשב עליהם ברמה האישית? הרי הייתה לו אבחנה חדה, ולא היה בעל לשון ברורה ממנו להביע אותה.

"את רבין ופרס הוא העריך. רבין היה גר ממש לידינו, כשהוא היה ראש ממשלה בתשנ"ב הוא היה מגיע לאבא כדי ללמוד איתו. הוא היה עם הארץ גמור, אבל אבא הרגיש שהוא בא כדי לשמוע. הוא היה יושב איתו, לומד איתו רמב"ם, את יסודות האמונה. הוא כיבד את רבין כי הוא חשב שרבין באמת רוצה להבין דברים, וכשהוא ראה שזה חשוב הוא עשה את זה. מי הקים את הרשת? רבין. מי העביר את 'חוק הבשר'? רבין".

ובשנה האחרונה, כשהפוליטיקאים הגיעו לבקר פחות, עד כמה זה הפריע לו?

"הפריע לו שתורה מונחת בקרן זווית. הוא לא היה חבר שלהם, אלא דאג לטובת היהדות וכשהם לא מסייעים בידו בשביל מה צריך שיבואו? אגב, היו פעמים שהם הגיעו והוא אפילו לא שם לב מרוב שהיה שקוע בלימוד. כשנתניהו הגיע הוא ישב כאן על הספה במועד שנקבע, וביבי כדרכו איחר, אז אבא אמר, אלך בינתיים ללמוד בחדר, ואז כשנתניהו הגיע הוא עמד כמה דקות ואבא שהיה שקוע בלימוד פשוט לא שם לב.

"זה היה מחזה שגרתי אצלו. רופאו פרופסור שטסמן אמר לנו: '15 שנים הייתי הרופא של הרב והוא מעולם לא הרגיש כשהגעתי'. אבא תיאר פעם בפנינו סיפור על רב שהיה שקוע בתורה ואשתו הכינה באותו יום שתי צלחות: צלחת מרק וצלחת עמילן עבור צווארון החולצות. הוא תיאר איך היא שמה את שתי הצלחות, את המרק על השולחן ואת העמילן על השיש ואמרה לאותו רב: הכנתי לך הכל. רק תאכל. אותו רב התבלבל ואכל את העמילן. כשהרבנית חזרה הביתה היא אמרה לו: למה לא אכלת את המרק שהכנתי? הוא השיב: אכלתי, אבל היה קצת תפל אז הוספתי מלח.

"כך אבא סיפר לנו על רב שהוא לא נקב בשמו. ר' יעקב חתני ניגש אליו אחר כך ואמר לו: 'לפי איך שהרב תיאר וסיפר על הטעם של העמילן, על המלח שהוא הוסיף, נראה שהרב מכיר את הסיפור מכלי ראשון'. הרב חייך ועשה לו עם היד תנועה של: אל תמשיך לדבר על זה. אל תמשיך".

במעבר חד, נחזור לנתניהו, איך מרן חש כלפיו בשנה האחרונה?

"תחושה קשה מאוד. בחג הסוכות האחרון הוא אמר: רבין היה איש טוב, הוא עשה השוואה בינו לבין ביבי. הזכיר איך רבין העביר את החוק על הבשר הכשר אחרי שהשתכנע שהדבר חשוב לו וחשוב לשמירת היהדות בישראל".

אולי זה הזמן לשאול מה באמת קרה בשבעה על הרב יעקב ז"ל. ביבי הוזמן, או הגיע כאורח לא רצוי?

"בשבעה על הרב יעקב, נתניהו הגיע בהתראה של עשר דקות. אבא לא הסכים שאף פוליטיקאי יבוא, הוא אמר: אני לא רוצה לראות את פניהם בגלל מה שעשו לבחורי הישיבות. ואז ביבי הגיע ללא הזמנה, ואבא אמר לנתניהו את המשפט המפורסם: מה שנעשה עם בחורי הישיבות כואב לי יותר מפטירת הבן שלי".

הוא הרגיש שבעניין הזה נתניהו קשוב פחות מכל המנהיגים שקדמו לו?

"הוא חש שבפעם הראשונה קולו לא נשמע בעניין היקר לו מכל. אני זוכר שטדי קולק שאל אותו: למה צריך כל כך הרבה בחורי ישיבות? איך יהיה לכולם מה לעשות? הוא השיב: הגמרא אומרת אלף נכנסים למקרא ומהם יוצא אחד להוראה. אם יהיו רק 500 ייצא חצי, אתה יודע מה זה חצי חכם?".

והתחושה שלכם היא שזה קיצר את חייו, ממש כך?

"הוא היה שבור. זה לא נתן לו מנוח. אפילו בבית החולים, במקום לבכות על כאבו, הוא היה בוכה על בני הישיבות. בערב יום כיפור הוא ביקש מאיתנו להתקשר לאישי ציבור לומר להם גמר חתימה טובה ולבקש מהם על בחורי הישיבות. הוא היה בהרגשה נוראית.

"באחד הימים כשהוא לא הרגיש טוב", מוסיפה הרבנית יהודית יוסף, "באה אחת מבנותיו ואמרה לו 'אבא, צריכים אותך בריא, אחרת מי ידאג לבחורי הישיבות?' הוא השיב: ברגע שכבר לא שומעים לי אין לי מה לעשות פה יותר".

כמי שהכיר אותו לפניי ולפנים, האם היה מורה כיום להתייצב בלשכת הגיוס?

"העמדה שלו אף פעם לא הייתה שצריך לשבור את הכלים, אלא להתנהל בחוכמה ולהציל יקר מזולל".

פוסק הלכה בענייני השעה
הלב הרך של איש המשפחה שמתואר בשיחה, עמד בניגוד מוחלט לתקיפות נעדרת הפשרות של פוסק ההלכה: כך היה כשהחליט להדיח את דרעי, ולאחר מכן להחזירו; כשהכריע בעד הצטרפות לממשלת רבין וכשפסק בעד שחרור מאות מחבלים תמורת שחרורו של חייל יהודי יחיד.

התקיפות שלו לאחר קבלת החלטה הייתה יוצאת דופן, וזה בא לידי ביטוי באמירות שעוררו לעיתים סערה גדולה. כשהוא התבטא כך זה היה מתוכנן, או שבלהט הרגע הוא אמר את שאמר?

"הוא ידע היטב מה הוא עומד לומר. לפני שכינה את הבית היהודי 'בית של גויים', דרעי דיבר איתו בסעודה שלישית וביקש שידבר בעדינות. כשאמרתי זאת לאבא לפני הדרשה הוא אמר 'אני יודע בדיוק מה לומר'. אריה התקשר אלי וממש התחנן 'תבקש מהרב שלא ידבר נגד הבית היהודי בתקיפות'. ניגשתי לפני הדרשה ואמרתי לו 'אריה ביקש', והוא אמר בתקיפות: אל תגידו לי מה לומר, אתם יכולים לבוא לשיעור ולשמוע כמו כולם".

ואת ההחלטה להתבטא כך הוא קיבל על סמך מה שאתם אמרתם לו או שחקר ובדק בדרכים נוספות?

"הוא ישב בתוך עמו. הוא בדק וחקר היטב, גם באמצעות אנשים אחרים. כדי לדעת מכלי ראשון מה קורה הוא אפילו טרח לקרוא עיתונים. בכל בוקר היה קורא המודיע ובסוף-השבוע טרח לקרוא עיתונים נוספים כולל זה שאתה כותב בו. כפוסק הלכה היה חשוב לו לבדוק היטב מה מצב העניינים בכל הנושאים שהוא נדרש להכריע בהם. כשדיבר על בית של גויים, זה היה אחרי שקרא את הדברים שנאמרו על גיור ותחבורה ציבורית בשבת. כשדיבר על הרב סתיו, זה היה אחרי שקרא מה שהוא כתב בספריו. כך גם על ליברמן, הכל היה פרי תכנון ומחשבה מוקדמים לאור הדברים שראה ושמע".

אחת ההכרעות הקשות בחייו, שבהן באה לידי ביטוי התקיפות שלו לאחר קבלת החלטה הייתה הדחת דרעי ב-99'. איך הוא הרגיש ברמה האישית אחרי שקיבל את ההחלטה?

"הוא מעולם לא הסכים לכנות זאת הדחה וזו לא הייתה הדחה. הרי גם אחרי שאריה נכנס לכלא אבא לא חשב למנות יושב ראש, אבל היו ארבעה שרים שהתחילו לריב ביניהם. אחר כך הייתה פרשת המשחן שבגללה הוביל אחד מהשרים לכיוון של פרישה מהממשלה. הרשת הייתה בקריסה ואם ש"ס לא הייתה נכנסת לקואליציה לא הייתה רשת, ודאי לא עם יוסי שריד. דעתו לא הייתה נוחה מהמצב".

הוא חשב שעל פרשת המשחן שנויד בשבת לא צריך לפרוש?

"חד משמעית. הוא אמר: הרי אנחנו יושבים שם כדי להציל יקר מזולל, להציל את הרשת, להציל את החינוך, לבנות מקוואות ובתי כנסת. בגלל זה לפרוש? ואז, הוא קרא לכולם ואמר: כל אחד מכם כמו פנינה אבל כמו שלשרשרת צריך חוט מחבר גם כאן צריך חוט, החוט המחבר שלכם יהיה אלי ישי".

אם כבר למנות מישהו למה את אלי ישי? למה את האדם שמינויו הכאיב לדרעי יותר מכל אחד אחר?

"כי הוא היה הכי קרוב לאבא, הוא אמר לו: אתה תהיה יושב ראש אבל לא בן יחיד. אגב, אלי ישי התקרב לאבא בזכות מינויים שעשה אריה. בתש"ן הוא מינה את אלי למזכ"ל ש"ס, אחר כך נתן לו תפקיד ברשת ותפקידים נוספים".

אבל בסוף, מעבר להיותו פוסק שחותך בסכין הוא היה אדם אוהב עם לב חם. איך הוא הרגיש, ברמה האישית, עם כל מה שקרה לדרעי?

"אבא מאוד אהב את אריה, וזה מאוד כאב לו. הוא גדל איתנו בבית, כבן ממש. כשהייתי בן שמונה אבא היה רב ראשי וחיפש מי שילמד איתי. אחי הרב דוד הביא בחורים מישיבת חברון, אבל הם לא מצאו חן בעיניי, ואז הרב דוד הביא לי את אריה והוא מצא חן בעיניי. אריה היה מגיע ללמוד איתי, למדנו כחצי שעה והשאר הוקדש להקשבה מה קורה מאחורי הדלת. הוא נכנס ללב של אבא, הפך לחלק מהמשפחה".

כפי שיש המייחסים לכם את הדחתו, כך יש שמצביעים עליכם כמי שהביאו להחזרתו למרכז הבמה.

"הדלת הייתה פתוחה בפניו תמיד. בשש-שבע השנים האחרונות הוא היה מגיע לפה ומדבר עם אבא בעיקר בלימוד, אריה יודע ללמוד ויודע לדבר בלימוד. הוא היה מכין שאלות על הנכתב ב'יביע אומר' ונכנס לשאול. אבא אהב זאת מאוד והתפלפל עמו בלימוד. הגיליונות שראיתם מקודם בספרייה, אלו אותם נושאים שפוסקים ותלמידי חכמים הקשו על דבריו והוא השיב. זה היה משוש חייו".

ואם אבקש מכם לשים את האצבע על הנקודה שבה אריה חזר לדבר עם הרב על סוגיות פוליטיות ולא רק הלכתיות?

"הפעם הראשונה שהוא התערב בנושא אקטואלי שהיה גם הלכתי, הייתה בסוגיית הגיורים, כשהביא לנוסחה שהייתה מקובלת גם על הרב אלישיב. עד אז הוא לא דיבר פוליטיקה. דיברו דברי תורה, דיברו היסטוריה, על הקמת תנועת ש"ס, על הימים היפים. הסיפור של חוק הגיור, היה פריצת הדרך שחידשה את הקשר הישן ביניהם גם בנושאי אקטואליה ובסופו של דבר הובילה לחזרתו של דרעי לראשות ש"ס".

המעורבות האחרונה שלו בחיים הציבוריים, הייתה בבחירות לרבנות הראשית לישראל, וגם שם היו ששאלו, למה דווקא את אחד הבנים?

"אבא ראה השלמת מעגל בכך שהרב יצחק יושב על הכיסא שלו. אחי הראשון לציון הגאון רבי יצחק צמוד לפסקים של אבא. בספריו ילקוט יוסף, כל דרכו ומאווייו הם לחזק את הפסקים של אבא. את הבחירות לרבנות הראשית אבא ניהל בכאבי תופת. הוא הרגיש שזה קרב חייו, ובמבט לאחור, זה היה הקרב האחרון".

מעמד הכתרת הרב יצחק היה המעמד האחרון שהשתתף בו, וראו עליו עד כמה הוא סבל כשלא התאפשר לו לדבר.

"הוא תכנן לדבר בהכתרה, הכין את עצמו, אבל בגלל קוצר הנשימה הוא לא הצליח לדבר וזה כאב לו נורא".

לשאלות על הדחת דרעי והחזרתו באחרית הימים, בן שיחנו הנכבד לא מתחמק מלהשיב בנימה מפרגנת בעליל. בכל מה שנוגע לנושאי תפקידים בכירים לשעבר, מעדיף הרב משה שלא לומר מילה, או אם להשתמש במונח שמוכר דווקא לדרעי: הוא שומר על זכות השתיקה.

הנשיא הראשון
בין תקופת הזוהר בשבתו על כס הראשון לציון, לימי המלכות בשבתו בראש מועצת החכמים עם הקמת ש"ס, עברה על מרן הגר"ע יוסף גם תקופה של חשיכה, לאחר שכהונתו כראשון לציון הופסקה שלא על דעתו.

במבט היסטורי לאחור, אי אפשר לתאר את פניה של היהדות החרדית אילו היה מרן הגר"ע ממשיך לשבת בטח על מקומו בתפקיד ממלכתי. תנועת ש"ס לא הייתה קמה, בני עדות המזרח היו מוסיפים להתדפק על דלתה של יהדות התורה כעניים בפתח, והיהדות החרדית כולה הייתה ממשיכה לדשדש עם פחות ממניין מנדטים, המתקוטטים ביניהם מי ינדב חצי מנדט עבור שליח ציבור ספרדי.

כולם אוהבים להתרפק על ימי הזוהר בתקופת הרבנות הראשית ולאחר הקמת ש"ס, אבל הייתה גם תקופת ביניים כואבת, בין סיום כהונת הראשון לציון לבין הקמת ש"ס.

"אפשר לומר שהמשבר הגדול של אבא היה בתשמ"ג. כל הסיכומים היו שהוא ימשיך להיות רב ראשי לישראל. קודמו היה שמונה עשרה שנים בתפקיד. הוא היה בן 62, בשיא כוחו, וכאב לו שמונעים ממנו להפיץ מעיינותיו חוצה, וכל זה לא היה בגללו אלא עקב הרצון לסיים את כהונת הרב גורן".

"ברמה האישית כבן, אותה תקופת ביניים חיזקה והעמיקה את הקשר בינינו. הייתי בן 16, למדתי בישיבת קול תורה. הוא חדל מלכהן כרב ראשי אבל היה דיין בבית הדין הגדול, ולאחר שהסתיימו דיוני בית הדין, היה בא לבקר אותי. בדרך כלל הביקור נמשך כמה דקות עד שהגיע ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל לרחבת הישיבה.

"עם ר' שלמה זלמן היה לי בראשית לימודיי בישיבה סיפור מיוחד במינו. הוא הגיע להשתתף במבחן בעל-פה לתלמידי שיעור א', וכשפנה אלי כדי לבחון אותי הר"מ שלי אמר לו: זהו הבן של הרב עובדיה. ר' שלמה זלמן הגיב בהשתאות. הוא אמר 'לא יכול להיות, אתה כזה צעיר, מן הסתם אתה נכד ולא בן'. והר"מ אמר לו: לא, זהו הבן של הרב עובדיה, ואז ר' שלמה זלמן אמר: אם כך, צריך לבחון אותך כמו שראוי לבחון את הבן של הרב עובדיה, והתמקד בי רוב המבחן.

"הייתה ביניהם ידידות גדולה, אהבה עצומה. ר' שלמה זלמן היה גר בשערי חסד ואבא היה גר ברחביה. היות ואבא הגיע לבקר בדרך כלל בשעה שר' שלמה זלמן יצא לביתו, הוא היה מציע לקחת אותו לביתו בשערי חסד, אבל ר' שלמה זלמן לא הסכים ואמר: זהו ביטול תורה. אבא הציע שהנהג יוריד קודם אותו ולאחר מכן את ר' שלמה זלמן ורק אז הוא הסכים".

היינו מקודם בספרייה וראינו רשימת טלפונים שהייתה לו ביומנו בכתב ידו: ר' שלמה זלמן, הרב אלישיב, הרב זולטי. אפשר לומר שזו הייתה מועצת החכמים הראשונה, ובלי חלוקה של אשכנזים-ספרדים?

"ממש כך. כשאבא היה רב ראשי לישראל הייתה מעין מועצת חכמים שליוותה אותו כשעלו על הפרק ענייני השעה. היו איתו, הרב אלישיב, הרב אויערבך, הרב זולטי, הרב גולדשמיט והרב שאול ישראל. כשעלו הכרעות על הפרק, אבא כינס אותם בביתנו והם היו יושבים ביחד ודנים בכל ענייני הרבנות. הייתה פעם שאלה כאשר ניתנה הוראה מצד השלטונות שבעלי המושבים צריכים להזריק חיסון לכל אפרוח בן יומו, למנוע מחלות שפוקדות את העופות. עלה חשש שהזריקה תפגע בוושט של העוף ויש בזה בעיה הלכתית גדולה. התכנסה כל ה'מועצת' בסלון הבית, היה איתם גם הגאון רבי בן ציון אבא שאול, הביאו מדען ואפילו אפרוחים כדי שהם יראו איך עושים את הזריקות.

"בשנת תשל"ה, התעוררה בעיה חמורה ביקבי היין בראשון לציון, כי התברר שהתערבו ביינות המיועדים לחג הפסח חומרים שהם חמץ גמור. שוב אבא הזמין את הרבנים לביתו ויחד הם דנו בזה, עד שהסכימו להתיר. אחרי עשרים שנה, אבא הדפיס את סיפור המעשה ואת צדדי ההיתר בחלק השמיני של שו"ת יביע אומר.

"אני זוכר שהייתי בחדר כילד צעיר שבולע את המעמד בעיניו, והוא עבר אחד-אחד וביקש: תברכו אותו. האשכנזים שביניהם היו מושכים את היד ואבא אמר: תנו לו לנשק לכם את היד. זה מנהגנו וכך מכבדים תלמידי חכמים".

הקשר עם מרן הגרי"ש אלישיב הוא סיפור כאוב, כי הייתה תקופה של נתק, לאחר סיום כהונת מרן כראשון-לציון.

"עם הרב אלישיב היה לו קשר מיוחד. הם היו נוסעים ביחד לבית הדין. כשאבא היה רב בתל אביב, שניהם היו חברים בבית הדין הרבני הגדול. בית הדין היה ברובע היהודי אז אבא לקח אותו הלוך ובדרכו לתל אביב היה מחזיר אותו.

"לאבא הפריע שהרב אלישיב לא נלחם נגד סיום הכהונה שלו. הרב אלישיב ידע זאת והדבר כאב לו. בעקבות כך, הרב אלישיב שלח וביקש שיקראו אליו את אחי הרב יצחק, והוא אמר לו בצער אמיתי: אבא שלכם, בין אם יהיה רב ראשי ובין אם לא, יהיה לו 'כבוד התורה' בכל מקום שיהיה בו, אבל את הרב האשכנזי הרב גורן, אסור להשאיר".

סיירנו בספרייה והראיתם את ספר טהרת הבית, שנכתב דווקא אז, בשיא תקופת המשבר.

"הלימוד והכתיבה היו עבורו המרפא הטוב ביותר. אבא היה כאוב מאוד באותה תקופה, מי שנכנס אז לתמונה היה הרב יהודה עדס, הוא לקח על עצמו לעודד את אבא, היה מדבר איתו המון בלימוד. ספר טהרת הבית ושו"ת חזון עובדיה נכתבו אז. דווקא בעיצומו של השבר הגדול הוא התנתק מכל מה שהיה סביבו ושקד על פאר עשייתו התורנית, ואחר כך, מתוך כל הסיטואציה הזאת הוקמה ש"ס בתשמ"ד".

ובסופו של דבר מי שלא רצה את מרן על כס הראשון לציון קיבל אותו כמנהיג הרוחני המשפיע בישראל, וכאן אני חייב לשאול אתכם, כל כך הרבה אנשים מנכסים לעצמם את הקמת ש"ס. למי מהם מרן נתן את הקרדיט?

"אבא אחז תמיד שאם לא היה את אריה הוא לא היה מקים את ש"ס. צריך להבין שבאותם ימים הוא היה שבור ורצוץ, כאב לו באמת שעשייתו התורנית נקטעה בשיא עוצמתה. הרעיון הראשון היה במישור המקומי של ניסים זאב בירושלים ורפאל פנחסי בבני ברק, אבל חד-משמעית, אבא נרתם להקמת ש"ס רק בגלל שהוא ידע שיש לו לצידו אדם שאפשר לסמוך עליו. בלי דרעי, הוא לא היה עושה את זה".

ואז דרעי עשה את אותו חיבור בין שני עולמות, בין פוסק הדור הספרדי לראש הישיבה הליטאי.

"ולפני זה אבא והרב שך בכלל לא הכירו. אני זוכר שאריה ביקש שכל בני המשפחה יירדו לפגוש את הרב שך ואנחנו לא הבנו למה אריה מבקש, ממש מתעקש שזה יקרה. כשיצאנו מביתו, הרב שך התפעל ואמר: לא ידעתי שכולם כאלו תלמידי חכמים, לא ידעתי שהם בני תורה".

ודבק באביו
את החופשה הראשונה שלהם כזוג צעיר, עשו הרב משה והרבנית יהודית בחברתם של מרן הגר"ע יוסף ורעייתו הרבנית מרגלית. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים: בלי דקה אחת של מנוחה, במשך למעלה מעשרים שנה.

אחרי שהרבנית מרגלית הלכה לעולמה, העבירו בן הזקונים ורעייתו את מקום מגוריהם לביתו של מרן. הם הפכו לשומרי הסף, ובראיון הזה - מתמודדים לראשונה בגובה העיניים עם הביקורת הקשה שהוטחה בהם במהלך מערכת הבחירות האחרונה לכנסת.

אמרו עליכם, שבאתם לגור עם הרב, כדי להשפיע ולהכריע גורלות, מי ייכנס ומי ייצא בחוץ.

"תראה, מכל הפוליטיקאים שביקרו כאן במשך השנים, אין מי שיוכל להעיד שפניתי אליו. עם אחד מהם לא דיברתי, אם הייתי נתקל בהם היינו אומרים זה לזה שלום מנומס וממשיכים הלאה".

לא מדובר רק בקשר עם פוליטיקאים, אלא בכוח האדיר שרוכז כאן בבית ובא לידי ביטוי, למשל, בהחלטה מי יזכה בכרטיס כניסה לקודש פנימה.

"כל דקה של ביטול תורה כאבה לאבא. בקבלת קהל הוא היה בורח באמצע. צבי (חקק – א.ב.) היה קובע לעשרה אנשים ואז, אחרי ארבעה אנשים אבא היה קם ועולה למעלה. אלו שלא נכנסו חשבו שלא מכניסים אותם בגלל אנשים בתוך הבית, האנשים הללו בתוך הבית היו לא אחר מאשר אבא.

"היו אנשים שהוא אמר 'אני לא רוצה לראותם'. התחננתי על נפשי שיקבל אותם כי ידעתי מה תהיה המשמעות, והוא לא הסכים. אמרתי לו 'תקדיש חמש דקות ותמנע ממני סבל'. הוא אמר: אני לא רוצה לקבל אותם, ובעניין הזה כל דבר שתאמר לי, אעשה הפוך. עם חבר הכנסת שקרא תיגר זה היה אפילו יותר חריף. הוא אמר את דברי התנא באבות: 'אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו', אני לא רוצה לראות פניו".

אבל הייתה לכם השפעה מכרעת. אי אפשר להתעלם מכך.

"היה ברור שבעלי ואני היינו על תקן שכפ"ץ של הרב", מטעימה הרבנית יהודית יוסף, "זה היה ידוע, כל מי שלא נכנס - אמר: הרב משה ויהודית לא נתנו לי להיכנס. הרב היה אדם תקיף, עד לרגע האחרון הוא היה צלול.

"אני זוכרת איך בליל שבת, הרב אסף אותנו וסיפר לנו איך גם את הגאון רבי עקיבא איגר האשימו שהוא עושה את מה שבנו אומר לו, במחלוקת הידועה שפרצה בעניין הדפסת הש"ס, על-ידי דפוס סלאוויטא. רבי עקיבא איגר פתח את ארון הקודש ואמר: 'ריבונו של עולם, על תורתי אני מוחל, אבל אתה אל תמחל על כבוד תורתך'. כשהוא סיים את הסיפור, שאלתי אותו, אז למה הרב לא מספר את זה בשיעור? הוא אמר: אז מה יגידו, שאני משווה את עצמי לרבי עקיבא איגר? זה כל כך כאב לו. ממש אחר כך, הוא קיבל אירוע מוחי".

התדמית שהייתה לכם כמי שניהלו את הבית, נוצרה הרבה לפני פרשת הרב אמנון יצחק.

"זה מאוד כאב לי אישית וגם הפריע לאבא, כביכול אני, כאדם צעיר, כבן זקונים, בא ואומר לו מה לעשות? זה הרי לא יעלה על הדעת. זה לא שהייתי מסתיר את דעתי כשהייתה לי, אבל לומר שדעתי הייתה מתקבלת בניגוד לדעת אחרים, אני חושב שזו פגיעה בכבודו של אבא".

בוא נחזור לנקודת ההתחלה, ליום שבו עברתם לגור בבית אחד עם מרן.

"אימא נפטרה, אחת האחיות הציעה שכל שבועיים אחד מהאחים והאחיות יגור איתו. אבא נבהל מזה כי זה היה קשה לו. הוא היה בן 73 והתחילו לדבר עמו בקשרי שידוכים, לפי כבודו ומעמדו. את ההצעה שכתב לו ידיד מארה"ב הוא הסתיר מאיתנו כל השנים וגילינו רק אחרי הפטירה. אותו רב כתב לאבא: אני מתחנן לכבודו שאחרי שיקרא את הצעתי, יקרע את המכתב.

"אבא הבין שזה לא בשבילו. הוא קרא לי ואמר: אתם מוכנים לבוא ולגור פה? אמרתי כן. הוא אמר: שאתה תסכים זו לא חוכמה. מה אומרת אשתך? אמרתי: היא ממשפחת אבוחצירא, שם רגילים לשמש גדולי תורה. והוא אמר: זה לא מספיק. תקרא לה. קראתי, הוא שאל אותה והיא אמרה שזו זכות עבורה.

"זה לא הספיק לו. רעייתי הייתה בת 22. הוא ביקש לדבר עם אימה. היא גרה אז בלוד והיא הבטיחה שתבוא אלינו כדי לסייע לבתה. ואז הוא הודיע לכולם: אני לא רוצה לשמוע שידוכים, משה ויהודית עוברים לגור איתי".

למה הוא סירב לשמוע? זו הייתה האהבה הגדולה לאימא שמנעה ממנו להעלות על מחשבתו חתונה?

"ראשית, הוא היה מודע לכוחו ולהתמדתו בתורה והבין שזה יגזול ממנו כוחות שאין לו, אבל ללא ספק הסירוב שלו נבע מהקשר בינו לבין אימא שהיה יוצא מן הכלל. מעולם לא היה ביניהם שום ויכוח, שום קטטה, אבא היה מאוד ביישן...".

לומר על מי שידע להיות תקיף מאין כמותו שהוא היה ביישן?

"כשצריך להיות תקיף הוא היה תקיף אבל באופיו הוא היה אדם רך. אימא לעומת זאת, הייתה אישה תקיפה וחזקה. היא דאגה לו בכל מאודה. כשאבא היה רב ראשי לישראל הוא החזיק שני כוללים. היא הייתה הולכת ביחד איתו לנדיבים, והוא בביישנותו, לא היה מסוגל לבקש כסף ושתק. היא הייתה מדברת בערבית והיא ידעה לדבר לליבם".

ישבתם ברומו של עולם, במוקד העשייה הציבורית. זה בוודאי חסר לכם ומפריע לכם, השקט שנותר.

"מי שמכיר את האופי שלי יודע שאני אדם שלא אוהב להתערבב. תמיד כשהייתה מגיעה אישיות ציבורית הייתי בורח מהחדר, זה נגד האופי שלי. זה מסוג הדברים שאו שיש לך את זה או שאין לך. יש כאלו מהמשפחה שאהבו זאת ואפילו ביקשו שנודיע להם מראש לפני כל ביקור. בכל מה שנוגע אלינו אלו היו שנים נפלאות של התמסרות טוטאלית למען אבא.

"אספר לך סיפור קטן, עוד מתקופת אמי. הייתה לאבא מחלת הסוכר והיה אסור לו לאכול מתוק. אבל מה לעשות, הוא היה אוהב מתוק. כשאסור אוהבים יותר. לפעמים הוא היה קם באמצע הלילה וניגש ישר למגירת העוגות. הרגשנו שבעניין הבריאותי צריך לשמור עליו מכל משמר.

"בפורים היו שולחים לו הרבה משלוחי מנות. הגבאי של בית הכנסת שבו התפלל היה עיראקי ואימא שלו ידעה לעשות מיני מתיקה עיראקיים. הוא אמר לגבאי: תבוא בשעה פלונית כשהרבנית לא נמצאת. הגבאי הגיע. אבא קיבל אותו, לקח את המשלוח מנות ואמר לו: שלום, כל טוב. אבא היה אדם חם אבל הגבאי הרגיש שהוא פשוט דוחף אותו מהבית. אבא הלך והחביא את המשלוח מנות אבל תכף שקע בלימודו ושכח. בניקיונות לפסח, אימא מצאה את המשלוח מנות. היא התקשרה לגבאי ואמרה לו בתקיפות גדולה: אתה חושב שאתה אוהב את הרב? אתה הורג אותו. לאחר פטירתה, זו המשימה שהוטלה עלינו. לדאוג לבריאותו של אבא".

זו הייתה דאגה גם באמצעים טכנולוגיים. דובר לדוגמה על מצלמות שהותקנו בבית.

"הבית הוקף במצלמות בגלל האיומים שהיו בשעתו על חייו מצד ארגונים ערביים. גם בחדר השינה שלו, הייתה מצלמה עם מיקרופון שנועדה לשמור ולהשגיח על בריאותו. אבא לא הסכים בשום אופן שיישנו יחד איתו בחדר, הוא לא רצה להטריח. אמרתי לו: אבא, אתה לבד. כשאתה קם בלילה מישהו צריך לתת לך יד. ואז עלה הרעיון שנשים בחדר מצלמה והוא יוכל לקרוא לעזרה, הוא היה קורא ויודע שאני שומע. אמרנו לו שכך יהיה נתון למעקב מתמיד על כל צרה שלא תבוא".

ובסוף באה הצרה. הנפילה שלו התרחשה למרות כל המצלמות.

"באותו ערב שבו הוא נפל, הוא קם והלך לבד, שוב, מתוך מטרה שלא להטריח. בשנים האחרונות, כשהוא היה קם באמצע הלילה וצועד לבד לחדר הלימוד שלו, בגלל קושיה שהטרידה את מוחו או כדי להוסיף שורה בספר, הייתי אומר לו: אבא, זה מסוכן. תקרא לי ואני אעזור לך. אז הוא היה עונה: אני לא רוצה להפריע לך לישון, שלוחי מצוה אינם ניזוקים... באותו ערב, כשראו שהוא קם ממיטתו רצו אליו ועד שהספיקו להגיע הוא כבר נפל. מהנפילה הזאת, הוא לא התאושש".

על השחיטה
אי אפשר להעביר שיחה עם הרב משה יוסף בלי להזכיר את מפעל חייו - בד"צ בית יוסף. כל עוד האב הגדול היה בחיים, זכות הקיום הייתה מובטחת. התעודה לא הייתה רק תעודת כשרות אלא גם תעודת ביטוח. השאלה הגדולה היא מה יקרה כעת, כשהאב הגדול איננו והמתחרים הרעבים שולפים סכיני שחיטה ארוכים.

"אין לי ספק שנמשיך לפרוח ולשגשג", אומר הרב משה ומזכיר זכות אבות ואחוות אחים, "אבא הקים את הבד"צ בתשנ"ד, ומאז התחלפו לעיתים תכופות העומדים בראשו, כמעט כל שנה-שנה וחצי, על רקע חילוקי דעות בין המנכ"ל שרצה לחסוך לראש הבד"צ שרצה להוציא יותר.

"המחלוקת הזאת הייתה מגיעה תמיד לוועד הכשרות, ישבו שם הרב עמאר ורבנים נוספים, ואז אבא החליט שהבן שלו יעמוד בראש, כי עם בן - המנכ"ל לא יריב. הוא ביקש מאחי הרב אברהם לעמוד בראש הבד"צ, ומאז הבד"צ עלה על דרך המלך. אחרי שהרב אברהם נבחר לרב הראשי של חולון הוא בא לאבא ואמר לו: אסור לי לעמוד בראש המערכת, את מי אתה רוצה להעמיד במקומי?

"אבא אמר לתת את זה לי, ואני בכלל לא ידעתי. היה לי טוב אז, הייתי בן 28, עמדתי בראש כולל חשוב. הגיע אלי אחי הרב אברהם לכולל, קרא לי לצד ואמר לי: אבא רוצה שתעמוד בראש הבד"צ".

ואתם הרי גרתם עם מרן בבית. איך זה שלא ידעתם?

"מה שאבא לא רצה שיידעו, איש לא ידע. אני אכן גרתי בבית ולא שמעתי דבר מכל זה. אמרתי לאחי: אבא לא אמר לי כלום, ואז הוא אמר לי: בוא נלך לאבא. הלכתי ושמעתי את הדברים, אמרתי לו: ומה יהיה עם הכולל? הוא אמר לי: גם וגם. תוסיף לעמוד בראש הכולל אבל תתמסר לבד"צ.
"זה היה בט"ו בשבט תש"ס, ביקשתי שאחי הרב אברהם ייתן לי יד שנה כדי שאלמד. הרב עמאר התמסר לסייע לי, הוא לקח אותי למשחטות עשרות פעמים. אצל הרב עמאר אתה יוצא בשעה 2 לפנות בוקר, נוסע למשחטה, ומסיים בערב".

ואז נכנס לסיפור אריאל אטיאס שהעלה את הבד"צ על דרך המלך...

"אטיאס סייע רבות, אין ספק, הוא עזר מאוד. הוא נכנס בתפקיד זוטר לקראת שנת השמיטה, בסוף שנת תשס"א, והוא המשיך והתקדם בבד"צ. הוא הגיע אלי כאברך בבני ברק שאיש לא הכיר. אחיו, הרב בנימין, כיום רבה של פתח-תקווה, היה מפקח בבד"צ, והוא הכיר לי אותו, זיהיתי מיד שיש לו את הכישרון והיכולת שהיום כולם מכירים".

אטיאס לא היה מנסח זאת טוב יותר. כיום, אחרי שמרן נפטר, אתם לא חוששים מתחרות? הרי אנשים קנו את המוצרים רק בגללו.

"אנחנו הולכים בדרך של אבא, על פי הפסיקה של אבא, ומיישמים את דבריו הלכה למעשה עבור הציבור שמדקדק בכשרות. במשך כל הארבע עשרה שנים האחרונות בהן אני מכהן כראש הבד"צ, לא היה דבר, קטן כגדול, שלא ביקשתי את פסיקתו. הרי גרתי איתו ושאלתי אותו בכל תחום".

והיום, בלי הגב הזה, איך אפשר להתמודד?

"אספר לך משהו: חודש אחרי שאבא נפטר באנו לעשות תרומות ומעשרות ביקב. בעל היקב, אדם גלוי ראש במושב חילוני, זו שנה ראשונה שהוא נותן תרומות ומעשרות. בשלב מסוים הוא שאל את אחד המשתתפים מי זה היהודי עם החליפה הארוכה שאתם שואלים אותו? הוא אמר לו: זה הבן של מרן, ובעל היקב שואל בהתפעלות, זה הבן של הרב עובדיה? אתמול בלילה חלמתי שהרב בא אלי בחלום והוא אומר: אני שולח אליך מחר את הבן שלי ואני מזהיר אותך שתעשה כל מה שהוא אומר".

ועדיין, כאשר עולה שאלה כיום, את מי אתם שואלים?

"אנחנו פועלים על-פי הנחיותיו שנמסרו במשך השנים. אין תחום שלא קיבלנו בו הנחיות מפורטות כיצד לנהוג. הרבנים של המשחטות בעיקר בתחום הבשר אלו אנשים שהוא מינה, שאבא בעצמו הכיר כשהיה רב ראשי לתל אביב והראשון לציון. עם זאת, כאשר מתעוררת בעיה אקטואלית, מתכנסים חברי ועד הכשרות, שאבא סמך את ידו עליהם, ואנו מקבלים החלטה משותפת.

"יש לנו ברוך ה' על מי לסמוך. אין לי ספק שאבא נמצא במקום גבוה עם כל ידיעת התורה שלו הוא יכול לעזור לנו יותר משעזר לנו בימי חייו. אנחנו רואים זאת על כל צעד ושעל".

מרן עצמו בקושי יצא מהבית בשנים האחרונות. איך הוא ידע מה קורה בשטח? הוא סמך בעיקר עליכם?

הוא לא יצא כי זו הייתה טרדה גדולה עבורו, היו קופצים עליו וזה ממש הקשה עליו".

אז מה, הוא יצא בהיחבא כשאיש מלבדכם לא ידע?

"היו פעמים רבות שיצא במפתיע, ללא התראה מוקדמת. הוא הגיע איתי לפחות חמש פעמים למשחטות. לפני שלוש שנים הוא הגיע איתי למישור אדומים ובדק את הסכינים. לפני שהלכנו הוא ביקש לעצור את השחיטה ולכנס את כל השוחטים. הוא התחיל לדבר איתנו בדמעות, הוא אמר: אתם נושאים את השם שלי, אנשים קונים בגללי, על כל עוף ועוף אתם מורי הוראה אם הוא כשר או לא. שימו לב על כל דבר ודבר שלא תצא תקלה תחת ידיכם. לא נשארה שם עין יבשה".

דובר כה רבות על ה'כח דהתירא' שלו אפילו בסוגיות בוערות שבמחלוקת כמו היתר המכירה בשמיטה, איך זה בא לידי ביטוי בבד"צ?

"בעניין הזה הייתה לו חלוקה ברורה. למדינה כמדינה, לחילונים כחילונים, אתה חייב היתר מכירה, אחרת הציבור ייכשל. לעומת זאת, בחיים האישיים לא היה מחמיר ממנו. אבא כתב ב'יביע אומר' שאפשר לפתוח את דלת המקרר בשבת אבל הוא עצמו מעולם לא פתח אלא ביקש ממי שאינו מקפיד שיפתח עבורו.

"כך גם היה בהוראותיו לבד"צ. בעיניו, כל הכוח דהתירא היה כהוראה למדינה, כרב ראשי של ישראל שחפץ לזכות ולא להכשיל את הרבים. כמורה הוראה לבד"צ, ההנחיה שלו הייתה - אפס קולות, ללא פשרות. בנוגע לשמיטה, הוא לא סמך על אוצר בית דין, הוא אמר שבסוף המוצרים האלו נמכרים ברשתות, אצלנו אין את זה, זה לא קיים. קניתי לו את הפירות והירקות בשלושים השנים האחרונות. הוא תמיד שמר על עצמו לא לאכול היתר מכירה וזו הייתה גם הוראתו לבד"צ".

בסערה השמימה
"כשעמדתי בהלוויה ליד חמי הרב משה", מספר החתן ר' יעקב סיני, "הוא אמר לי: אני לא מפסיק לחשוב כל הזמן איך אני חוזר הביתה לאבא ומספר לו על כל הכבוד והיקר שהמוני בית ישראל חלקו לו בהלוויה".

כאילו כדי להוסיף מכאוב על סבל, ולהתרפק על הזיכרון המוחשי, מוצגות בסלון הבית התמונות שבאלבום, והסרטונים שבמחשב המשפחתי, אשר מראים את מרן שלא הכרנו: משתעשע בשלג עם נכדיו, מושיב את הנין על ברכיו ומאפשר לו לשחק בזקנו תוך כדי לימוד.

"בשבוע שבין כיפור לסוכות, הוא הרגיש שסופו קרוב", מספר הרב משה, "היה ניכר שהבין כי הוא הולך לקראת פרידה, הבין שהכאבים שהיו לו לא הולכים לחלוף וכל מה שהרופאים ייתנו לו אלו תרופות משככות. הוא הבין שהתרופות הללו לא יאפשרו לו ללמוד ואמר לנו: אם אי אפשר ללמוד למה לי חיים? כמה פעמים בתקופה שהוא סבל ייסורים ולא היה יכול ללמוד, שמענו אותו ממלמל לעצמו: אם ככה, אני לא שווה'".

מהו הרגע המאושר האחרון שלו שאתם זוכרים מהבית?

"התקופה האחרונה הייתה מייסרת. הריאות הפסיקו לתפקד, המערכות בגוף קרסו בגלל השכיבה הממושכת. בלילות הוא לא היה נרדם, היו לו כאבי תופת ואלו היו הרגעים הקשים ביותר. אבל הייתה שבת אחת, שבת חול-המועד סוכות שהייתה השבת האחרונה שהוא היה בבית בצלילות מלאה, הוא זכר ימי הולדת של הנינים, דיבר עם כל אחד. זו הייתה שבת נפלאה".

"במוצאי אותה שבת חלה הדרדרות", מוסיפה הרבנית יהודית ועיניה דומעות, "הוא לא רצה ללכת לבית החולים ואמר: מה יוכלו הרופאים לעזור לי? בעלי אמר: אבא, יכולים לעשות דיאליזה, והוא השיב: אם אני הולך אני לא חוזר. הוא לא הסכים ללכת בלי לאכול סעודה רביעית, למרות שהייתה לו חולשה נוראית. הוא אמר, תביאו כוס תה ולחם, נזכרתי שאימא שלי הכינה מאכל שהוא מאוד אוהב והוא אכל ונהנה קצת, הוא בקושי הוציא מילה ואז הוא אמר לי תגידי לאימא: יבורכו ידיה ותגידי מאוד תודה רבה שזה מאוד החיה אותי. אמרתי לבעלי, תראה איך גם ברגעים כאלו הוא חושב רק על הכרת הטוב.

"אחרי סעודה רביעית הזמנו אמבולנס. בכל התקופה הזאת לא ראיתי אותו מתייאש אבל באותו מוצאי שבת נכנסתי לחדרו לומר לו שהאמבולנס בדרך, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איך הדמעות זולגות על לחייו ללא הפסקה. שאלתי אותו מה אפשר לעזור? הוא עשה לי עם הראש לא, אי אפשר. ממש הרגשנו שהוא נפרד. ירדנו למטה ליווינו אותו וכשהוא ירד לאמבולנס, ירדו לו דמעות וכולם בכו. הוא אמר ילדים יקרים לכו, תעלו הביתה ותקראו תהילים לרפואתי. אי אפשר לתאר את התהילים שהיו בבית באותו מוצאי שבת".

אנחנו יושבים כאן שעה ארוכה, ולפני כן היינו בספרייה. כשאתה מדבר על מרן, הרושם שמתקבל הוא שבעוד דקה הוא ייכנס לחדר ויאמר שלום.

"אנחנו מרגישים אותו, חיים אותו, נושמים אותו", משיב הרב משה יוסף וקולו נשנק, "חדר השינה היה סגור במשך חודש. בחודש הראשון לא הצלחנו להירדם, והמצלמה שפעלה עשרים וארבע שעות בחדרו המשיכה לפעול כל הזמן. התעוררתי כל לילה כדי לבדוק שהכל בסדר, ונזכרתי עם דקירה בלב שהוא איננו. אחרי חודש הבאנו טכנאי וניתקנו את המצלמה, אבל לחדרו אני לא מסוגל להיכנס. פשוט לא מסוגל".

הספקתם להיפרד ממנו לפני הרגע הנורא מכל?

"רגע לפני שהרדימו אותו כי הריאה קרסה", משיבה הרבנית יהודית יוסף, "אמרתי לבעלי: כולם נפרדו ממנו חוץ ממך, ואז הוא סיפר איזו פרידה הייתה לו. חמש דקות לפני שקרסה הריאה הוא היה איתו לבד בחדר והרב החל לתאר: אתה יודע איזה קשר מיוחד היה לי ולאמא איתך עוד כשהיית ילד קטן. אני יודע כמה טרחת בשבילי. בעלי אמר: אבא אני צריך לבקש ממך סליחה, אולי יכולתי לעשות יותר ולא הצלחתי, וחמי השיב: אתה צריך לבקש ממני סליחה? אני צריך לבקש ממך, את כל החיים הקדשת בשבילי ונישק אותו על פניו שוב ושוב.

"שתי דקות אחר כך הרב קיבל קוצר נשימה, היה לו מה שנקרא בעגה הרפואית 'תמט ריאה', ואז הרופאים נאלצו להרדים אותו כדי להקל מעליו. במוצאי השבת לפני שהוא נפטר הוא סבל ייסורים שאי אפשר לתאר. היה רגע שהרגשנו שיש עוד מישהו בחדר והוא אמר, ולא התכוון אלינו: 'מהר, מהר'. לנו הוא רק לחש: 'כואב לי, תעזרו לי, אני לא יכול כבר'. כשהוא ראה אותי בוכה הוא אמר: 'סליחה, סליחה'. זה מדהים ומפעים איך ברגעיו האחרונים, הפריע לו הצער שנגרם לאחרים".
אם היה יודע כמה צער ייגרם בלכתו, הוא לא היה עוזב לעולם...

כתבתו של אבי בלום מתפרסמת ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!