מנגינת חייו של אודי דוידי • ראיון והשקת אלבום שישי

כביש 35 נמתח לאורך ארבעים קילומטר, ממחלף קרית גת בכביש שש, ועד כביש שישים המוביל לתוככי שטחי הקו הירוק, בואכה קרית ארבע. טרמפיסט שאספנו בדרך, בחור ישיבה שלומד בקריה, הדריך אותנו איך להגיע לחוות מעון: "אחרי קרית ארבע תמשיכו עם הכביש, בערך עשרים דקות חצי שעה, ותראו את מעון כבר, לא תוכלו לפספס".

הדרך ממשיכה והכביש נעשה צר. עוד כפר ערבי ועוד כפר, הנהגים שלצדנו כבר לא מחייכים, אנחנו מטפסים בעליה התלולה, אחרי שתי משאיות זבל שמחרות ביניהן על הכביש הריק, ותוהים כמה עוד נצטרך להרחיק נדוד מהארץ המוכרת, בכדי הגיע ליעדינו.

"מי בכלל גר במקום כזה?", השאלה הזאת עומדת בחלל החדר. מי יכול לקחת את הסיכון שבאמצע הלילה, פתאום יהיה חסר חלב או יווצר חלילה צורך בבית חולים, ותצטרך להיחלץ במהירות מהחור שכוח האדם הזה, בדרום הר חברון.

חצי שעה אחרי שפגשנו את אודי דוידי, השאלות הללו נעלמו. בכלל, כל מה שחשבתי על הריאיון הזה, השתנה מהקצה. דוידי, אחר שכיוון אותנו מהכניסה למעון הלאה בכבישי ההרים לחוותו המבודדת אפילו מהישוב המרוחק, יצא אלינו בחיוך גדול ובציציות משתלשלות, כששמע שהגענו מהמרכז הוא צחק, איך בכלל אתם מסוגלים לגור שם? ושלח את בובי, הכלב הענק ששומר על הכניסה לבית, לפלס לנו את הדרך.

לפני שהתחלנו בכלל לדבר על מוזיקה, על האלבום החדש או על דוידי המוזיקאי שקורע במות זה שנים, הרגשנו את החמימות שעוטפת. הבית רחב הידיים, המעוצב ברווחה, הקמין הניצב הכן לימי קרה במרכז הסלון, והפסנתר הישן, העומד במרכז החדר, לשימושו של בנו המוזיקאי של דוידי, נתן, ולאשתו לילך.

"כזה בית היה עולה לך שני מיליון שקל לפחות" מתגרה בנו דוידי, צוחק בפה מלא, "במרכז היית משלם הון בשביל כוך קטן, ופה אתה יכול לקנות עכשיו, וילה של 250 מטר בחצי מיליון שקל, ועוד לקנות בית נוסף ממול, שיממן לך את המשכנתא". המרחק מהמרכז ומהערים הגדולות בוודאי שלא מפריע: "יש לנו פה הכל, ברוך ה'. מה חסר? הילדים לומדים בסוסיא, במעון יש שישים משפחות וחיי קהילה תוססים, ואם ממש ממש חסר משהו, נוסעים לקרית ארבע, לא בגדיל".

בין קירות ביתו של דוידי הכל נשמע אמין, רק כשאנחנו מסתובבים קצת בחוץ, כשעשרות כלבי השמירה מקיפים אותנו, ונובחים חמס בכל צעד לא נכון, אנחנו מתחילים להתלבט אולי בכל זאת עדיף את בני ברק ותל אביב, דוידי מרגיע, אל תדאגו, גם לזה מתרגלים.

וכשאודי דוידי פגש את זהבה גלאון

למקום הם הגיעו לפני כשמונה שנים, זוג מוזיקאים צעירים שמתחזק חווה חקלאית, בת מאות ראשי צאן. הם הגיעו לכאן מקרית ארבע, שם היתה החווה הקודמת שלהם, גם כן מבודדת מהקריה עצמה, כדי לא להפריע לתושבים עם הריח והרעש. לדוידי ואשתו זה לא הפריע מעולם.

נוף הקדומים המרחף מעל ומסביב, מקבל לתוכו את דוידי, משל היה מאז ומעולם חלק ממנו. הנוף עוצר נשימה וכשאני שואל את דוידי, כמתבקש, האם הנוף מלא ההוד הזה משמש לו השראה בכתיבת השירים, האם הוא יושב מול הטבע האדיר הזה, ההרים המחודדים והגאיות המכוסים קוצים, ומפזם את שיריו, הוא עונה במפתיע שלא, "השירים אצלי צצים בדרך כלל בדיוק במקומות ההפוכים. באמצע עבודות הבית או אחרי שיחה נוקבת עם הילד, באמצעו של יום עבודה עמוס או בשתיים בלילה ביום שבת".

זאת האמת, אין קלישאה שמחזיקה את עצמה כשמדובר באודי דוידי. אפילו לא הקלישאה הישנה כל כך על האמן המתמזג עם הטבע.

• ובכל זאת?

"בטח שאני אוהב את הטבע הזה, אני חי ממנו, כאן מרכז הכובד שלי. אני זוכר אחרי סשן של הקלטות ועבודה מאומצת, לפני שחתמנו את הדיסק הנוכחי, מחכה לשקט, חזרתי הנה מתל אביב באמצע היום, ופתאום הבחנתי שוב בנוף הזה, והרגשתי שאני מתמלא געגועים, שהוא היה חסר לי. אבל ביום יום אני די רגיל אליו, את האמת, אני לא מסוג האמנים האלה שלוקחים גיטרה ויושבים מול הנוף, ואז באה להם המוזה והם מתחילים לשורר".

כל קטגוריה שמנסה להכליל את דוידי לאיזה כלל או נוסחה, נועדה לכישלון, ושלא תחשבו שלא היו שניסו. דוידי פשוט לא שם. גם מוזיקלית, וגם באופן אישי, הוא שובר סטיגמות ידוע. באחת מתוכניות האירוח ניסו לגרום לו להתקוטט עם חברת הכנסת ממרצ זהבה גלאון. הושיבו את המתנחל, עם הכיפה והציציות המשתלשלות, מול החכי"ת המתלהמת ופשוט חיכו שזה יתפרץ. זה בטח לא קרה, להיפך, זה נגמר בכך שגלאון הזמינה את עצמה להופעה.

דוידי: "כשהמנחה אמר משהו על כך שהסינגל שהוצאנו אז הוא הכי מושמע ברדיו, היא אמרה משהו כמו 'גם ברדיו התנחלתם לנו', שזה בצדק אני יכול לומר, משקף את החשש שלה. אמרתי לה תראי, אנחנו משוחחים פה כבר שעה וקצת, ולא נראה לי שרע לנו, היא צחקה ואמרה שהיא לא שמעה עלי, ואז ביקשה שאזמין אותה להופעה, היא קיבלה כרטיס להופעה כבר למחרת, בתל אביב, כדי שלא תצטרך לנסוע יותר מידי".

דוידי צוחק, אם היו נותנים לו לפתור את הבעיות הפנימיות של עם ישראל, זה פשוט היה נגמר. הוא משוכנע שחוסר ההבנה המתובל בהלהטת הרוחות על ידי בעלי אינטרסים, זה כל הסיפור. אפילו את הבעיה עם חוק הגיוס, הוא אומר, הייתי פותר בקלות רבה, ולרווחת הצדדים כולם. אין בעיה שיהודי עם גיטרה, לא מסוגל לפתור.

אנחנו מטפסים ליער הסמוך לביתו. מרחוק המיית הכבשים והעיזים עוד נשמעת, מטווח אקדחים ניצב בוואדי, על הרכס הרחוק יותר, פזורות רפתות. העובד התאילנדי מגיע עם הטרקטור שבתוך הכף שלו כבשה שמתה, הוא נוסע לקבור אותה בהרים, ודוידי מוצא את ההזמנות להסביר לנו, למה מי שגר כאן, בצמוד לאדמה ולחקלאות, מרגיש את הקדוש ברוך הוא בכל רגע.

"תחשבו על השנה, פתאום העדר מקבל מחלה, שגורמת לכל העזים להפיל את וולדותיהן, אחת אחרי השניה, עד שאתה מבין שזה קורה, ובא לטפל בכך, נזק עצום כבר נעשה, ואז מגיעה בצורת. אתם בארץ לא הרגשתם בבצורת, בכלל בישראל זה כבר פחות משמעותי, כי מתפילים מים, אבל בכדי לגדל חציר אי אפשר להתפיל מים, והשמים שחונים מעליך ואין לך דבר לעשות. אתה פתאום יושב ומבין שאולי השנה תסיים בהפסד, ואתה מרים עיניים לריבונו של עולם, ששלח את המלחה או שעצר את הגשם, ומבקש ממנו, אבא, תן לי משהו".

למי שגר בתוך העיר, שותה מים מהברז ומושך כסף מהכספומט, זה הרבה יותר אמצעי, דוידי נזהר בלשונו, אך כשהוא ממשיך את הסיפור, צצה שוב הסיבה לאמונתם העזה של אנשי האדמה, "ואז אני מקבל טלפון, משחטה בכשרות מהודרת מאד, שנתקלה בבעיית בכורות בכמה מהדירים שמהם הם נוטלים בדרך כלל, יודעת שאצלי הכל מוקפד ואין חשש, ומוכנה לשלם על הכבשים הרבה יותר, ופתאום אני יוצא לחצר ומתחיל גשם זלעפות, וכל טיפה שיורדת אני קורא לילדים ואומר להם תראו איזה יופי, יורד גשם, מרותק כולי, זה עולם אחר".

ובתוך העולם האחר הזה יושב דוידי, גיטרה על בירכיו, אצבעותיו מנגנות עליה מאליהן, מנגינה רחוקה וסתמית ונהדרת, וכולו מלא באנרגיה שמדביקה את כולנו. אווירה משכרת.

והנה הסקופ: אודי דוידי לא חוזר בתשובה

דוידי בן ה-38, נולד למשפחה תימנית וגדל עד גיל שלוש בתל אביב, אז משפחתו עברה להתנחלות קדומים. הוא למד בישיבת נחלים, והתגייס ליחידה מובחרת בצה"ל, שפרטי השירות שלו בה, עדיין לוטים בערפל. הוא לא חוזר בתשובה, הוא נולד דתי, זאת עובדה מפתיעה עליו.

• אנשים בטוחים שאתה חוזר בתשובה.

דוידי צוחק: "אני יודע, זה לא נכון האמת, נולדתי אדם דתי, אשתי חזרה בתשובה, הוריה לא דתיים, והיא ואחיה, שכיום מכהן כראש ישיבה, שבו למקורות, אני מאז ומעולם הייתי דתי".

האגדה על חזרתו בתשובה נובעת מן הסתם מסגנון השירה היהודית המקורית, שדוידי הוא בין הראשונים שפרצו איתו, והמסומן בדרך כלל עם חוזרים בתשובה. בהאזנה עם שימת לב, לדוידי יש רוגע של אדם שנולד דתי, השירים שלו חסרים את הזעקה והקונפליקט שבוקעים ממילותיהם של זמרים כמו שולי רנד או אביתר בנאי (באלבום האחרון), והם מדברים על קשר רגוע בן אב לבנו, כמו בשיר 'בן אהוב', ובין אדם למשפחתו, כמו באלבום החדש של דוידי.

בין השורות דווקא כן מסתתרת הזעקה הזאת, זעקת האדם לבוראו. ייתכן כי לילך, חוזרת בתשובה בעצמה, שהיא שותפה מלאה ליצרה המוזיקלית שלו במשך השנים, ובאלבום האחרון ביתר שאת, אחראית לה. ואולי זה בגלל שזאת אגדה טובה, ואנחנו אוהבים אגדות טובות.

דוידי נישא במהלך שירותו הצבאי, ועבר לקרית ארבע, מקום מגוריה של אשתו. הוא חשב להשלים את שירותו אך אז תפס אותו, "המקרה הגדול של חייו", ששינה אותו מהקצה לקצה, והפך אותו, לדבריו, לאודי דוידי שהוא היום.

דוידי: "בני נתן נולד בשבוע ה-24, בחודש החמישי, שראשו לא עולה על גודל של ביצה. הרופאים אמרו לי שכנראה נאבד אותו, לא השאירו לנו תקווה, ברגע שהוא נולד פתחנו במרוץ אחר טיפול רפואי וניסיונות הצלה ומאז החיים שלנו השתנו מהקצה לקצה".

אני שואל אותו אם זאת טרגדיה, טראומה, נקודת מפנה קשה. הוא שולל מכל וכל, להיפך, זאת המתנה הגדולה ביותר שהם יכלו לקבל, וככה הם התייחסו אליה מהרגע הראשון. בראיונות בכלי התקשורת הוא אמר פעם שכשבנו נולד, הוא עדיין ציפה שבנו יהיה חייל קרבי בצה"ל, אחר כך הוא ירד רק לחייל מודיעין, ובסוף הוא הבין שהאושר הגדול שהבן שלו יישאר איתו עד שיזדקן, נתן הוא מתנה גדולה דיה.

נתן גדל והטיפולים והנסיעות גזלו מאודי את הזמן שיכל לתת בצבא, והוא קיבל שחרור מוקדם. אודי ולילך נסעו לארצות הברית ונלחמו על חייו של בנם הפעוט, לשמחתם הם הצליחו, חייו של נתן עלו על המסלול. הוא נותר עיוור ומוגבל במידת מה, אך הפך לילד מקסים שכל הבית סובב סביבו.

אודי מספר על הימים ההם: "היה חשש גדול, אני זוכר שהגעתי לבית החולים וראיתי את אשתי יושבת עם ספר תהילים וקוראת. אשתי לא באה מבית דתי וכשראיתי את זה קורה ידעתי שזהו זה".

• היו רגעים שנשברת?

דוידי: "בדרך כלל אני אדם חזק, זה מה שהקדוש ברוך הוא גזר עלי וקיבלתי את זה בהבנה. אבל היתה פעם אחת שנשברתי ופרצתי בבכי. זה היה אחרי שנתן שוחרר הביתה מבית החולים, והיה מחובר למכשיר הנשמה עם צינורית, שבקצהו כוס מים. כנראה שמישהו עבר ושפך בטעות את הכוס, והמים נכנסו בצינורית וכך נתן בעצם טבע בתוך הבית. שהגענו אליו הוא כבר היה שחור לגמרי, הזעקנו את יצחק בואניש ז"ל, שמאז נהרג בפיגוע בציר המתפללים אחרי כמה שנים, שהעניק לו עזרה ראשונה והבהלנו אותו לבית חולים.

"זה היה ביום שישי בערב, המסדרונות של הדסה היו ריקים מאדם, אני זוכר את עצמי מסתובב בין החדרים וזועק אבאאא עד מתי???".

נתן גדל והפך להיות, כמה מפתיע, מוזיקאי מחונן. הוא ניחן, למרות מגבלותו, בשמיעה מוזיקלית אבסלוטית שמאפשרת לו לנגן ולבצע ברמה שאפילו אנשי מקצוע מתפעלים ממנה, "עם שני הורים שעוסקים במוזיקה" אומר דוידי, בהשלמה, "לא היתה לו הרבה ברירה".

הוא שומע סגנונות רבים, ואף מנגן על הפסנתר הישן, שנמצא לכבודו במרכז הסלון. כשאני שואל את דוידי אם נתן מקשיב גם לשירים שלו, הוא עונה בגאווה שבוודאי, "נתן הוא המעריץ מספר אחד שלי. ככלל, מה שלא עובר את הסינון של הילדים שלי, לא מגיע בכלל לאלבומים או להופעות".

אבא, אתה בעל גאווה

האלבום החדש, נכתב בפן הרבה יותר אישי. דוידי מספר כי מאז ומעולם הוא ולילך השתדלו שלא להכניס את העבודה כזמר מופיע הביתה, בכדי לא לפגוע בחינוך של הילדים, שלא יסתנוורו מהזוהר, אך בעבודה על האלבום האחרון זה נשבר. "ניסינו לא להכניס את העבודה לבית, אבל בסופו של דבר הבית נכנס אל העבודה".

האלבום, רובו ככולו, עוסק בנושאים כמו בית, משפחה, מקום חם ושאלות אישיות, רחוק מהמקום שאליו לקח דוידי את השירים והלהיטים שלו עד היום.

תרמה לכך מן הסתם גם העובדה שעל האלבום עבד דוידי עם אשתו, בשיתוף פעולה הדוק בלחנים ובמילים, דבר לא קל לכשעצמו, שהצריך משניהם המון הקרבה עצמית. התוצאה נהדרת בעיניו. הוא השקיע באלבום לא פחות מרבע מיליון שקל, והוא מקווה שיגיע להצלחה כמו קודמיו, והקהל יאהב.

הוא מספר על שיר אחר באלבום, "לצעוד לבד", שיר אותו הוא שר עם בנו השני, שגם הוא נולד לפני החודש התשיעי, ובו הם מנהלים מעין דו שיח על ההתבגרות שלו, ועל הלחץ של האבא. מצד אחד האב, אודי, אומר לו כי הוא רוצה להיות שם בשבילו, להרגיש אותו, והילד שלו שעונה תן לי לגדול, תן לי לנסות בעצמי. "אמנם אני כתבתי לו את המילים" מודה דוידי, "אבל זה על בסיס טענות שהוא מביא אלי, כמו השורה 'מי ששומר עליך, צועד איתי יד ביד, או 'אם אפול אני אקום, אני מוכרח'".

הראל הוא בחור ישיבה ולומד כל יום עד 12 בלילה, למרות הפצרות חבריו הוא לא מתכוון לצאת ולהופיע עם אביו, שאמר לו שמתי שירצה, זכות הבחירה שמורה לו.

"אני מבין אותו, גם אני שונא להופיע. זה מביך אותי מאד. לא סתם כשאני מופיע זה תמיד בעיניים סגורות. פעם אחת הבאנו צלם מטעמנו שיתעד את ההופעה, והוא התלונן שתמיד אני עוצם עיניים, אין תמונה אחת שלי עם עיניים פקוחות".

הוא מתקשה ליישר עיניים למצלמה גם כעת. מאד ניכר אצל דוידי הדיסוננס הזה. הניגוד בין הזמר המצליח שלו אלפי מעריצים בציבור החרדי, הדתי ואפילו החילוני, לבין האישיות הפשוטה שלו, זאת שמשתיקה את הכלב בחבטה קלה בעורפו, מגישה חציר לעיזים, ונבוכה לקחת את הרמקול בחתונה של חברים ולשיר איזשהו שיר.

הילדה שבה מבית הספר, ומספרת לו שהיא ראתה תמונה גדולה שלו על המכולת, כנראה פרסום לאיזה מופע או לאלבום החדש. "אני לא אוהב את זה" הוא אומר בהחלטיות, "בפירוש לא. הייתי יותר שמח אם היא לא היתה רואה את התמונה, וזה לא היה מגיע אליה, היא לי יותר נוח. אבל ככה זה ואני מקבל את זה".

הוא מספר איך מידי פעם כשהם יוצאים לפיצה, מישהו ניגש אליו ולוחץ את ידו, או מעריץ מבקש להצטלם. בשביל דוידי זה סבל, במיוחד שילידיו באזור. אם הוא היה יכול להצליח כאמן מבלי להיחשף לאור הזרקורים, הוא היה קופץ על ההזדמנות בשתי ידיים.

"אני חייב לספר לך משהו שקרה לפני כמה שנים", אומר דוידי, "הגיע איזה כתב לראיין אותי. הוא חיכה לי בכניסה למעון והייתי צריך לקפוץ עם הג'יפ להביא אותו. אני יוצא החוצה והראל, שהיה אז בגיל עשר בערך, מבקש ממני לשחק בכדור. אמרתי לו שעוד רגע, אני קופץ להביא מישהו שמחכה לי בשער, ואז הוא אמר דבר שהמם אותי: אתה בעל גאווה. נבהלתי, שאלתי אותו למה אתה אומר את זה? הוא אמר לי הנה, אתה מביא עוד אחד הביתה כדי שיכתוב עליך, ויצלם אותך, אתה אוהב את זה, אז אתה בעל גאווה".

דוידי היה בשוק, הוא התקשר לכתב שחיכה לו ליד השער ואמר לו שהוא יתעכב כמה דקות. הוא ישב עם הראל ושאל אותו מה הוא חושב שעליו לעשות. "יחד ניתחנו את הסוגיה, ויחד הגענו למסקנה שאני כן צריך ללכת ולהביא, כי בסופו של דבר אני מביא שמחה ואור לאנשים, אבל המקרה הזה היה מבחינתי אבן בוחן, ראיתי כמה קל להפוך למוחצן".

יכול להיות שזה מה שהביא את דוידי להתגורר בחווה מרוחקת ליד מעון, הרחק מאור הזרקורים. במרכז או בירושלים, עם כל הזוהר וההערצה סביב, הוא לא היה מסתדר.

פורסם במגזין סוף השבוע של "בקהילה"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!