מה פתאום נזכרנו ב'מיזרוחניקעס'? • טור

אלה לא ימים לדיבורים מעצבנים ולחשבונות. בימים של "לך כנוס", צריך המשכיל לידום או פשוט להתכנס עם כולם.

אין כל ספק. הפעולה החד צדדית של הסנקציות הפליליות, למרות חוסר הממשות שבה, יכולה להעליב ולקומם מאוד; ובכל זאת, כיון של"לך כנוס" יש גם סיפא – "את כל היהודים", מותר בשוליים להקדיש מילה וחצי ל"כל היהודים".

וזאת למודעי – כל היהודים זה לא רק כל היהודים הסרים למרות שלוש המועצות שליט"א. יש עוד כמה יהודים ובואו נדבר עליהם רגע.

בעצם, לא על כולם. על חלקם. בואו נדבר על חלק מנמעני השנאה בימים אלה, הם אנשי הבית היהודי שנטלו חלק בהובלת הגזירה, הן בשבתם בקואליציה והן בפעולותיהם בתוכה. השנאה לאלה, יש לומר, היא במידה רבה גדולה ועזה הרבה יותר מזו שמכוונת כלפי החילונים ואפילו כלפי יש עתיד. תנו בימים אלה ליהודי חרדים לומר "מיזזזזזזרוחניקעס" ותוכלו לטבוע בים הרוק שיותז מפיו בזעם ובשנאה בלתי כבושה.

למה בעצם? מה בדיוק רוצה הציבור החרדי מהציונות הדתית? מדוע הוא מצפה ומייחל בימים אלה להגנתה ואהבתה? למה הדתיים הלאומיים מחוייבים בכבודו של הציבור החרדי? מדוע הם מחוייבים בכבוד תורתו?

התשובה הפשוטה היא: מפני שגם הם מאמינים באותם ערכים בדיוק. מפני שגם הם מאמינים בתורה ובחשיבותה ומפני שגם הם צריכים להבין, הרבה יותר מהאחרים, את כובד משקלה ואת מעמדה של תורת ישראל ואת מעמדם וחשיבותם של בני הישיבות הקדושות.

ככה? מעניין, כי כשאתה בודק בימי שלום את יחס הציבור החרדי לציונות הדתית, אתה לא ממש מגלה את התחושה הזו. השותפות האידיאולוגית הנדרשת, היא חד צדדית במפגיע. הרי בציבור החרדי אין ולו פרומיל אחד של הערכה כלפי הציונות הדתית, מורשתה, תפקידה, תורתה ומעשיה הטובים.

היחס החרדי לציונות הדתית, מאז ועד היום מורכב מבוז ומהתנשאות. שני חומרים שבהכרח מולידים שנאה או התעלמות. אפשר להצטעצע במילים ובניסוחים דיפלומטיים, אבל האמת הרי ידועה לכל: בעיני כל חרדי, ובמיוחד בעיני הממסד החינוכי החרדי, הציונות הדתית היא קהילה נלעגת ובלתי חשובה. כמה בוז נשפך עליה. כמה חוסר הערכה וחוסר התייחסות לבניה, לרבניה, לתורתה, למסירות נפשה, לאיכויותיה, לפעילויותיה בתחומי היהדות, למהפכה שבניה מבצעים בצבא ובמדינה, לצניעותה וליופיה.

כל אלו מתמצות במילה הקצרה ועמוסת הבוז: "מיזרוחניק". בזה זה נגמר פחות או יותר. אז איך בדיוק אפשר לבוא בדרישות? מה קרה פתאום?

שותפות? רק עם 'העדה'

אתה בוחן את דברי ימי היהדות החרדית בארץ ומגלה פעם אחר פעם שותפות אמת אידיאולוגית עם קיצוני העדה החרדית, אבי אבות כל הנזקים וחילול ה', ששפתם אינה שפת החרדים ואמונותיהם אינה אמונת החרדים, שאינם סרים למרות מועצות גדולי התורה כלל ותהום אידיאולוגית חריפה פעורה בינם לבין החרדים.

מנגד – אין שום שיתוף פעולה, קירוב לבבות או אחוות מאמינים בין החרדים לבין הדתיים הלאומיים.

בעצם, זה אינו ניגוד. זהו פועל יוצא: ככל שגוברת האחווה בין החרדים לבין היסודות הקיצונים הללו – שבהיעדר מנהיגות מתווים שוב ושוב סדר יום – כך מעמיק הריחוק בין החרדים לבין בני הציונות הדתית.

בימים קשים אלה, של גזירות וצעקות, התכנסות ומאבקים, צריך גם לחשב חשבונו של עולם ולתהות תהייה מתימטית פשוטה: אם התורה שנלמדת בעצמונה ובגוש ובחיספין ובמעלות היא אותה תורה – אזי איפה כבודה ומעמדה כל השנים הללו?

ואם היא אינה אותה תורה – אז איך ניתן בכלל לבוא למישהו בתביעות? חשבון צדק. זה כל שאני מבקש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!