פתאום במלחמה גילינו אותם • סיפור ה'הסדר'

אין דבר רחוק יותר מישיבות ההסדר - מאשר ישיבת פוניבז'. הישיבה המובילה בישראל את האידיאולוגיה של 'נאר תורה' - תורה בטהרתה, ללא עירוב כלשהו של לימודים זרים, וודאי לא של שירות בצה"ל. אין גם מי שהוביל את העיקרון הזה בדור האחרון יותר מאשר הגראמ"מ שך זצ"ל, מגדולי ראשי הישיבה, שנלחם על שמירתה של התורה ולימודה כערך עליון בעולם הישיבות בכלל, ובישיבת פוניבז' בפרט.

ישיבת פוניבז' הינה היפוכו של הרעיון המדבר על שילוב של ספרא וסייפא, לימודים בישיבה המשלבים שירות צבאי. אלו שתי דרכים הפוכות וסותרות זו את זו.

ובכל אופן מתברר למי שהולך אחורה לימי היסוד שאת הרעיון והיישום הראשון של ישיבות ההסדר - הביא לעולם בן משפחתו של הגראמ"מ שך, ואשר הגראמ"מ עצמו אף שימש כר"מ בישיבתו עד שפרש ממנה.

הכל התחיל בימיה הראשונים של המדינה הצעירה שנוסדה בארץ ישראל. רבה של העיר רחובות היה רבי רפאל צבי יהודה מלצר, בנו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר, ששימש תקופה ארוכה כראש ישיבת קלצק בליטא ולאחר מכן כראש ישיבת עץ חיים בירושלים.

קלצק וישיבתה המפורסמת חרבה בימי מלחמת העולם השנייה ומרבית תלמידיה נספו, אך ראשי הישיבה שרדו. המפורסמים שביניהם: רבי אהרון קוטלר והגראמ"מ שך, שהיה בן משפחתו של הגרא"ז מלצר וחתן של אחותו.

הגרצ"י מלצר היה איש רב פעלים, הוא הגיע לרחובות, ייסד שם בית דין, הקים בעיר את ישיבת קלצק ולצידה הקים ישיבה תיכונית אשר כללה לימודי חול, ונודעה כישיבת הדרום, שהכשירה את תלמידיה להוראה בתוכנית חמש שנתית.

אחד הר"מים בישיבה היה בן משפחתו של ראש הישיבה הרב מלצר, הגראמ"מ שך. הישיבה הגבוהה התקיימה עד שנת תשי"ז, אז התמזגה עם ישיבת הדרום, בה כיהנו הרב מאיר צבי ברגמן חתנו של הרב שך, הרב יהודה עמיטל חתנו של הרב צבי יהודה מלצר, הרב מרדכי ברויאר ועוד.

אך אם בתחילת הדרך נדמה היה שמדובר בישיבה שעל הגבול שבין חרדיות לציונות - היא פנתה בסופו של דבר לכיוון המזרחי וקלטה לשורותיה נוער דתי לאומי.

באותם ימים היה מייסד הישיבה מודאג, הוא היה מחובר בטבורו ל'מזרחי' ופעל מתוך השקפה ציונית דתית, אך מאידך ראה כיצד רוב בוגרי ישיבתו בוחרים לשרת בצה"ל וזונחים לגמרי את לימוד התורה. היה גם מיעוט שהושפע מהדמויות הלמדניות שכיהנו כר"מים בישיבה ובעידודם נטשו את הישיבה ועברו לישיבות חרדיות בבני ברק וירושלים.

"היה חשש לסופה של הציונות הדתית"

שם, במקום הזה, נולד מסלול ההסדר, בשיחה שבין מייסד הישיבה הרב מלצר לר"מ הישיבה וחתנו הרב יהודה עמיטל. ולא, לא כדי לעודד שירות צבאי בקרב הנוער הדתי לאומי, אלא אדרבה, כדי לגדל דור תלמידי חכמים ציוני דתי. מסלול ההסדר היה סוג של הצלה, שאפשר להציע גם לצעירים שרצו לשרת בצה"ל את האפשרות להמשיך ולהישאר באוהלה של תורה. ההצעה הייתה: תלמד בישיבה מספר שנים ואחר כך תוכל לשרת שירות מקוצר בצה"ל.

"אז", שיחזר לימים הרב עמיטל במאמר שכתב, "היה מקובל בציבור הציוני-דתי ללכת לצבא, והמעטים שחשבו אז על לימוד בישיבה היו קרובים לחרדיות. תדמיתו של בן הישיבה בציבור היתה אז בשפל המדרגה, והוא נתפס כבטלן וכמי שחי על חשבונם של אחרים. לכן נשקפה אז בעיה חמורה ביותר לציבור הציוני דתי: ללא בוגרי ישיבות הוא היה עלול להפוך לציבור ללא אליטה של תלמידי חכמים, ומצב זה, להערכתי, היה מוביל בהכרח לסופה של הציונות הדתית.

"הציבור שלנו סבל אז מרגשי נחיתות, הן ביחס לחילונים והן ביחס לחרדים, ולכן עמלו בוגרי התיכונים הדתיים והישיבות התיכוניות לייסד קיבוצים וגרעיני נח"ל דתיים, והותירו את לימוד התורה לציבור החרדי, שנתפס בעיניהם כציבור הדתי ה'אמיתי'. הנתק בין ציבור הציונות הדתית לבין שכבת תלמידי החכמים, שנמצאו אז בחברה החרדית, עלול היה להביא לניוון דתי ורוחני בתוך הציבור שלנו. לאור כל אלה, הבנו שאין עתיד לציונות הדתית ללא לומדי תורה בתוכה, ולכן פעלנו להקים את ישיבות ההסדר בתוך עולמה של הציונות הדתית".

מסלול ההסדר היווה איפה מסלול לאליטיסטים, שנועד לגדל תלמידי חכמים בסגנון ציוני דתי. לא רבים בחרו במסלול הזה והוא הוצע כמסלול לבוגרי סמינר המורים של ישיבת הדרום, אך מבין אלה שבחרו בו הצטיינו לא מעטים בשקידתם על התורה והיו למנהיגים רוחניים מובילים בציבור הדתי לאומי. כאן נולד מסלול ההסדר.

כרם ביבנה כדוגמא

הצעד הבא בפיתוח המסלול, היה ייסוד ישיבת 'כרם ביבנה', שהלכה בדרך ובשיטה שהתווה הרב מלצר, וזכתה לכינוי 'אם ישיבות ההסדר'.

ראש הישיבה הראשון של הישיבה, הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל, היה כמו ראש ישיבת הדרום - נטוע ברגלו האחת עמוק באליטה הרבנית החרדית. הוא היה חניכם של גדולי ישראל: החזון איש, הרב מבריסק ועוד, וכן, גם הוא היה מתלמידיו של הגרא"ז מלצר.

כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים, החלה 'כרם ביבנה' פועלת כישיבת הסדר, עם זאת, בניגוד לדעתם של הרב מלצר והרב עמיטל מייסדי המסלול, שראו בהסדר עניין של לכתחילה, הרב גולדוויכט ראה בו בדיעבד. הישיבה לטעמו נועדה רק ללימוד תורה, ההסדר אינו אלא משהו שנוסף עליו והוא נהג לומר: "אנחנו לא ישיבת הסדר, אנחנו ישיבה עם הסדר".

ומאז משמשת 'כרם ביבנה' מודל לישיבות רבות שהוקמו בעקבותיה. בזכות ראשוניותה קיבל ראש ישיבת "כרם ביבנה" את פרס ישראל בשם מפעל ישיבות ההסדר.

בעקבות כרם ביבנה קמו ישיבות הסדר נוספות, בהן ישיבת שעלבים וישיבת הכותל, כאשר כולן היה ניחנו באותה אוריינטציה חרדית בהנהגות הישיבה, כמו גם ישיבת הסדר שנוסדה על ידי הרב עמיטל עצמו, שהטיף למסלול ההסדר כדרך של 'לכתחילה'.

ההצלחה - בעקבות ההרוגים במלחמה

במסלול הקלאסי של ההסדר, מתחילים הצעירים בלימוד בישיבה ודוחים את שירותם, מתחיילים ושבים אל הישיבה. במסגרת צה"ל הוקמו פלוגות של תלמידי ההסדר המכונים 'בנישים', בעיקר במסגרת חיל השריון. לא רבים הצטרפו לישיבות הללו. רוב הנוער הדתי לאומי בחר לשרת ישירות בצה"ל. רק מיעוט אלטיסטי בחר במסלול, אבל הישיבות הללו אכן מימשו את חזון מייסדם, ושורה ארוכה של רבנים וראשי ישיבות מהזרם הדתי לאומי צמחו משורותיהן, והם מהווים כיום את חוט השדרה של עולם הישיבות הדתי לאומי.

ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וחוללה מהפך ביחס לישיבות ההסדר ובוגריהן. אם עד אז נתפסו בוגרי ההסדר כחרדים למחצה, חיילי שוקולד מריר שנלחמים עם הסטנדר וסיבוב הבוהן באוויר, הגיעה אותה מלחמה ושינתה את התמונה. התברר שה'בנישים' היו לוחמי החזית, אלה שהסתערו ראשונים ונפלו ראשונים. דמויות של חברי פלוגות ההסדר ניבטו מבעד לכותרות העיתונים, וכיכבו בסיפורי הגבורה של אותה מלחמה. פתאום התברר שלימוד התורה הביא ערך מוסף לאותם לוחמים והפגנות גבורה מפעימות.

הנסיבות היו עגומות וטראגיות מאוד, אבל לאחר אותה מלחמה איש לא היה יכול עוד לזלזל בחיילי ההסדר. וכך היו שמנו את פלוגות ההסדר ומצאו שם רבנים וראשי ישיבות רבים. היו שמצאו שם קצינים בכירים ולוחמי חזית קרביים. לפחות בעיני הנוער הדתי לאומי היה נראה שהשילוב של ספרא וסייפא עובד. והביקוש למסלול הזה זינק. עוד ועוד ישיבות נוסדו, ובהם כבר למדו אלפים. מלחמת לבנון הראשונה הלכה והוסיפה עוד ועוד אנדרטאות תהילה לבוגרי ההסדר, שבלטו בחוד הכוחות המשוריינים של ישראל.

והייתה עוד סיבה, המסלול הצבאי נתפס כמסלול מסוכן ורווי פורענות מההיבט הרוחני. הרמי"ם בישיבות התיכוניות, שהיו ברובם חרדים, חינכו את בוגריהם להעדיף את המסלול של הישיבה החרדית. ההצלחה בכך הייתה מטבע הדברים מוגבלת, אך למצער אמרו הרמ"ים: "לך לפחות לישיבת הסדר, שלא תתקלקל בצבא". הביקוש לישיבות הללו הלך וגבר. כאשר החלה ההתפשטות של ההתישבות בשטחי יהודה ושומרון, כמעט כל יישוב חדש שנוסד קבע בקרבו ישיבת הסדר, ואלפים למדו בין שורותיהן. ממסלול אליטיסטי למעטים ויחידי סגולה הפך המסלול ללחם חוקם של אחוז גבוה מהנוער הדתי לאומי.

נכון להיום נמנות כשבעים ישיבות הסדר הפזורות ברחבי הארץ ולהם למעלה מחצי רבבה תלמידים המצויים במסלול ההסדר.

מסלול ההסדר הלך ושינה פנים, היום כבר קיימים מגוון של מסלולים גם במסגרת אותן ישיבות, אך האם המסלול מילא את ייעודו? הרב עמיטל, כעשור לפני פטירתו, התוודה בעניין ואמר: "למרות מפעל לימוד התורה ההמוני העצום, עדיין לא הצלחנו להוציא מקרבנו את אותם יחידי הסגולה, גדולי התורה של הדור הבא. מעולם לא היו לעם ישראל כל כך הרבה תלמידי ישיבה, אך היבול היצירתי דל מאוד".

לדבריו, גם עולם הישיבות החרדי לא העמיד גדולי תורה באותו שיעור קומה המוכר לנו מבוגרי ישיבות מזרח אירופה. אך למרות הביקורת והלבטים, השיטה עדיין פורחת, המאבק על החוק הביא לתודעה ציבורית אודותיהן. פתאום מתברר שגם על אותן ישיבות נשמעות טענות כמו אלה ששבענו לשמוע על הישיבות החרדיות, והן מצאו את עצמן באותה הסירה עם החרדים.

מה צופן העתיד לספינות הדגל של הנוער הדתי לאומי? ימים יגידו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!