לוחם החופש • סיפור חייו המרתק של מאג'ד אל שאפי

הוא נע בחדרו הקטן כמו אחוז תזזית וככל שנקפו הדקות הוא החל למצוץ את הסיגריה בפיו בקצב מהיר ומסחרר. ליבו האיץ, מראות חייו רצו בראשו כמו סרט נע ונמהלו בעשן המחניק. הוא הביט אל האופק הצר שניבט מחלון האבן ומצא רק צללי אור, תריסים מוגפים ואטבי כביסה מתנדנדים על חוטי ברזל. השעות האחרונות העיקו עליו כמו פטרול המשטרה ברחובות, הוא הבין שלא נותרו לו ברירות רבות. אל תודעתו חדרה הכרה מוצקת כי חייו, כחיי כל תושבי מדינתו, הכפופים לשלטון אכזר ורודן, נחשבים אפוא בין כה וכה לחסרי חִיות, ועם עובדת עמידתו ימים לפני תליה על הגרדום – לא נותר לו הרבה להפסיד. ההחלטה נמלאה במוחו, עכשיו נשאר רק הזינוק הגורלי שיקח אותו - לחיים, לחופש, או ברוב הסיכויים – למוות.

הוא מעך את בדל הסיגריה האחרונה בתחתית כוס הזכוכית שעמדה על אדן החלון, ובידו השנייה קימט את החלטת גזר הדין והטיחה ארצה כמו מתנצח, ברגשות מעורבות חרדה ופחד. בזריזות רבה השליך 2 זוגות גרביים אל תיק צד מאובק - בזה אחר זה – לבנים, אולר, בקבוק מים, קופסת שימורים, ערכת חבישה, צרור לירות מקומיות, פנס וסוללה ספייר. באותה שעה נמו בני המשפחה בשינה עמוקה, וסלסולי המואזין חדרו את קירות הבית המוגף.

מאג'ד הכתיף את התיק הדל, פסע בלחש על רצף השטיחים הצבעוניים, חולף על פני פורטרט ענק מימדים הנושא את דיוקנו של שליט המדינה, שורט אותו כמו מבקש לקרוע אותו, אך חוזר בו. במיומנות פותח את הדלת הכבדה, נזהר שלא להשמיע חריקה וטורק אותה אחריו. רוח קלילה נגעה בו ושריקות הצרצרים חתכו את הדממה. ריח של קוצים וצמיגים חרוכים חודר אל ריאותיו, ובסמטה המקבילה עוברת משאית האשתנורה, מותירה אחריה ניחוח אפייה נעים. הוא מנער עצמו, מבין שאין לו זמן להתעכב ופותח בצעידה חמקמקה, מועדת קמעה, בין הסמטאות הצרות. לאן? רק לא כאן.

כשעתיים ומחצה ארכה הדרך מקהיר לאלכסנדריה. המטבעות שהשחיל מאג'ד המצועף אל כיסו של נהג המונית המנומנם עודדו אותו לסחוט את דוושת הגז ולא להרפות. דוהרים, מערימים על שוטרים, עוקפים מחסומים, מחשיכים אורות ויורדים לצירי עפר - חומקים מכל רדאר. מלוח המחוונים האדימה נורת הדלק בשעה שאור ראשון של בוקר החל לתת אותותיו. שלטי הדרך בישרו על הגיעם לעיר הנמל אלכסנדריה, ומחלון הרכב נפרסה לאורך הכביש קו החוף של ים התיכון. המונית הירוקה נעצרה, ומאג'ד חמק ממנה במהירות, לא טורח לאסוף את העודף.

חבוש בג'קט בז', הוא לא מתעכב ועושה מכאן עוד קטע דרך - לסיני. לגימה אחרונה מבקבוק המים ורקיע השמים נצבע בתכלת. סיני של שלהי קיץ של סוף הניינטיז, מזג אויר חם מהרגיל. לחות כבדה נפלטת מתחת שכבות בגדיו, זיעה שלרגע חמה ולרגע מקפיאה. הוא ניצב בפני השעה הקריטית של חייו: בני הבית עלולים להתעורר ולזהות כי איננו; אם כוחות המשטרה יגלו כי ברח – הם יכתרו את קצוות המדינה ולא ירפו; מעט הגרושים אזלו, המים נגמרו, ואילו לא יעלה בגפו לצאת את גבולות אדמת מולדתו – המוות הוא וודאי.

מאג'ד הגביר את ריצתו על רצועת החוף לעבר המזח ונשימותיו הואצו בקצב השמש שעלתה ממזרח. דקות ספורות שנדמו כנצח, ובאבחה אחת חתך ימינה, כמו השליך את גופתו למים, זינק אל בטן אופנוע ים צהוב-שחור שהתנדנד על המים הרדודים, הניע אותו והחל בדהירת אמוק, נעזר במצפן, על החוף הדרומי, לעבר אילת. עכשיו לא מעסיק אותו דבר. הוא יגיע אל שטח ישראל, יסתנן ויסגיר את עצמו לידי היהודים. שם הוא יהיה לבטח.

המלאך המציל: יהודית זילברשטיין

"הישראליים התנפלו עליי וכיסו את עיניי", משחזר מאג'ד אל שאפי את הרגעים הגורליים, בהם, למפרע, נולד לחיים. "הם אזקו והובילו אותי למתחם כליאה שהיה מוצב על הגבול. במקום התפתחה סערה, ואני בתוכי הייתי מוכן לתרחיש. כך רציתי שיקרה, רציתי להסגיר את עצמי לישראליים. ידעתי שאצלם אהיה הכי מוגן בעולם. אמרתי את האמת והסברתי להם את הסיטואציה שלי".

היה זה בוקר אביך ולוהט, שלהי הקיץ החם של 1999, ימים ספורים לפני שהיה אמור לעלות אל הגרדום. האירוע יצר הד וצוותות תקשורת הסתערו על המקום. קציני הביטחון התאספו לבחון את המקרה, ודרגים גבוהים בצמרת חשו למקום. על פי הדיווח המסתנן היה חמוש באקדח. גורמי הביטחון והשב"כ התערבו, והתברר שמדובר באקדח הזנקה.

באותה שעה ישב מאג'ד על רצפת הבטון, מותש וכפות. מחשבות רצו בראשו, הוא לא ידע מה יילד רגע ומה השתלשלות הדברים תטמון בחובה. הוא חש בין חיים למוות והתקשה לשרטט לנגד עיניו את הבאות. זיק של תקווה שריצד בליבו עודד אותו. הוא ניער עצמו קלות וננסך ברוח חדשה. הוא ידע שאילולא ההחלטה שקיבל להימלט באותו הלילה מחוסר האונים בו היה נתון - עתיד ודאי שאינו.

על פי הדו"חות שברשות האו"ם, הישראליים קיבלו את מאג'ד כפליט פוליטי שחלה עליו סכנת חיים. "בגלל הסכם השלום שיש בין המדינות, מצרים ביקשה ולחצה על ישראל להחזיר אותי לרשותה. אך כאן האו"ם התערב וביקש מישראל לבחון על ידי אנשיו את התיק. האו"ם לא התיר לישראל להחזיר אותי לידי המצרים, לכן הישראלים אימצו אותי והעבירו אותי לאגף 1 בכלא באר שבע, שם ישבתי בהפרדה במשך שנה ו-3 חודשים". משחזר מאג'ד.

"בוקר אחר אני מקבלת טלפון מתאי המעצר בגבול, ועל הקו אומר לי סוהר במשמרת כי לידו עציר שמבקש לדבר איתי", מספרת יהודית זילברשטיין ששימשה באות תקופה כעיתונאית במעריב וקול ישראל, "ידעתי על מה מדובר ועל מי מדובר. אני מקבלת את השיחה, ומעבר לקו שומעת קול ביישן באינטונציה חסרת אונים. האיש נשמע אינטלגנט, דבריו מסודרים ומנומקים באנגלית שוטפת. מאג'ד הציג את עצמו וסיפר לי שהוא מחפש מקלט מדיני. מיד זיהיתי שזה לא המצרי המצוי...

"אחר שחקרתי אותו מדוע הסתנן לישראל, הוא הסביר שברח ממצרים ושבעבר נעצר שם זה כמה פעמים. עוד הוא סיפר לי שהיה מוסלמי והפך להיות קופטי, וכי בעקבות כך המשפחה והחברים נידו אותו. באותה תקופה הייתי בדיוק באמצע כתיבת ספר על חייהם של העדה הקופטית, שנרדפה אז במצרים והבנתי את מצבו.

"אחרי שבועיים צלצל אלי שוב וטען שהמצרים מנסים להחזיר אותו אליהם, ואמר שאין ספק שיהרגו אותו שם. על פי החוקים יכלו לתבוע את ישראל שתחזיר אותו למצרים - ממנה יצא בצורה לא חוקית. היו כמה נסיונות להחזיר אותו. נרתמתי לנושא, פניתי לסנגוריה הציבורית וביקשתי שימנו לו עו"ד שיעקב את מסירתו חזרה למצרים".

במשך כל תקופת מעצרו של מאג'ד, התהדק הקשר בינו לבין יהודית שגילתה כלפיו חמלה והחליטה להירתם בכל מאודה לסיפורו. הוא החל לכנותה 'My Angel', ובהיעדר כל קרוביו שנטשוהו, תלה בה את כל תקוותו. הוא סיפר על סבלו הרב ושיתפה בכל מה שעבר. יהודית ליוותה אותו בכל שיחה ופעלה להסדר התיק שלו מול כל גורם.

"המשפחה שלי הכירה אותו ואת סיפורו דרך ההתקשרות הרצופה ונקשרה אליו כמו לבן משפחה. הוא היה מתקשר בכל יום שישי לומר 'שבת שלום'. כשהוא היה בכלא זו הייתה תקופה טראומטית של כולנו, חששנו שיזרקו אותו מהארץ. הרי ניסו כמה פעמים..." מגוללת זילברשטיין את אותם ימים.

גם שרון אראל, שהייתה אז נציגה מטעם האו"ם, נכנסה לעובי הקורה, אך למרות זאת, בשלב הראשוני לא הצליחו להעניק למאג'ד מעמד פליט. "בגלל שהתערבתי והפכתי לצד בתיק שלו, קיבלתי מסרים לא נעימים מהשגרירות המצרית שלא השלימה עם העובדה הזו. הם גם לחצו להחזיר אותו למצרים למרות שידעו שהוא ייהרג שם מיד. לכן מאז ועד היום לא דרכתי שם יותר". מעדכנת זילברשטיין.

"הייתה מגמה לכפות את האיסלאם"

קיץ 2013. שעת בוקר ירושלמי, אני יושב עם מאג'ד על קפה בניחוח חו"לי בחצר מנזר מטופח בשכונת קטמון העתיקה. מחליפים סיגריות וגפרורים, ומאג'ד מגולל את גלגולי חייו. בין לגימות הקפה ועשן הסיגריות הוא מטעים את משנתו באינטונציה סבלנית ומכילה. הוא מחלק כל פרק בחייו לכותרת, וקולח עם אנגלית באקסנט שלא מסגיר את מוצאו.

מאג'ד מקפיד על הופעה אינטליגנטית. כשהוא מתכוון לשים דגשים בין דבריו, הוא מתרומם מעט מהכסא ומהדק את הג'קט. בשעת השיחה, חולפים על פנינו מאנשי הצוות שלו, מהנהנים בנימוס, ונראים רוחשים לו הערצה וחיבה בוטה. מעיניו למודות הסבל משתקפות תחנות חייו, ואני נסחף אחריו למסע פנימי מרתק, מסעיר ומיוחד במינו. מסע הנע בין ייאוש לתקווה, בין שברון לב ועינויים קשים עד לניצחון סוחף של הרוח והחומר גם יחד.

היום, מאג'ד אל שאפי כבר לא נמלט מאיש וגם לא חש מאוים. אך עד שהגיע לכאן עבר כברת דרך וגבולים כמו טירונות של גדוד שלם, התמודדויות ואומץ לב שכמעט עלו לו בחייו. מערכת היחסים המורכבת שלו עם מולדתו, והקשר שפיתח עם העולם החופשי - החלו לבצבץ כבר בילדותו בקהיר. הוא נולד לאבא עורך דין ומשפחה משפטנית דלת אמצעים והדוקה. ברקע היו הוריו משמיעים את סיפורי הקוראן ומשרים עליו רוח שמרנית וקפדנית. אך אצלו, לא המוסכמות אלו שהכתיבו את אורחותיו. הוא התנער ממחויבות לסביבתו, חקר את נוף חייו וניסה לפצח את ההיררכיה וההנהגה הנוקשה שהשתרבטה לכל דפוס התנהגות ומחשבה.

בלי לשתף איש, בשעה שחבריו שיחקו בקלפים וג'ולות, היה חומק לספרייה, וכמו תולעת ינק בצמא כל פיסת מידע, מושגים ומונחים. בנישות הטחובות מצא מעט אינפורמציה על תרבויות העולם שמחוץ. הנער, בעל המבט המהורהר והחודר היה תלמיד מצטיין אך ככל שנחשף יותר, הוא החל לזהות שהספרים שפגש שייכים כולם להשקפת עולם אחת מקובעת - הדת המוסלמית. מאג'ד לא השלים עם החוק שאסר להחזיק ספרים שלא שייכים במישורין להשקפת העולם המוסלמית, ומתוך כך הסיק שמשהו מוסתר ממנו במגמתיות. שיש בעצם עוד. שזה לא הכל.

באחד מן הימים נקלע לערימת ספרים שהרחיבו את הצוהר שסדק לעולם הגדול ומאלו התגלה לו על האינסוף הקיים מחוץ לגבולות תבניתו. הספרים עסקו בחופש, שוויון ומוסריות – נושאים שריתקו אותו והדגישו בעיניו את קווי המתאר של העֵדר אליו היה כפוי וחסר הבעה עצמית. מאג'ד זלל אותם כמו טרף אחר רעב גדול, בשקידה והתלהבות שהסעירו את קרביו. כאן, בשעות האינטימיות עם הכרכים החופשיים, בעת שתודעות חובקות עולם חודרות להכרתו, החל חשבון הנפש הפנימי לחולל בו אפוא את תפנית חייו.

עם סיום לימודיו בבית הספר, שלחו אותו הוריו לאלכסנדריה כדי ללמוד משפטים. מאג'ד היה אז נער בן 17, חדור להט מנהיגותי, אנטי תזה של חבריו – ולא השלים עם החינוך הפנאטי והמוטה. "הייתי מופתע מהמוח הקטן אליו מטיפים בעולם הערבי." הוא מספר. "באותה תקופה התוודעתי למאבק של אלפי נוצרים שביקשו לבנות עבורם כנסייה אך נתקלו באוזן אטומה הן מהממשלה והן ממערכת המשפט. החוק בקהיר התיר לבנות כל מבנה, מלבד כנסיות. 7000 נוצרים התחננו והקימו עצומות, אך הפצרותיהם עלו בתוהו. עקבתי אחרי התהליך כי הסוגיה העסיקה אותי ולא נתנה לי מנוח. לא הבנתי למה עושים להם את זה", הוא משחזר וסוער.

"כל דת שהיא לא מוסלמית לא התקבלה במצרים, וכך גם בשאר המדינות הערביות". מסביר מאג'ד את האתיקה של הדברים, "עקרונית, רק אישור בכתב מהנשיא יכול היה בכוחו לשנות את ההחלטות היבשות. אך זה היה רק עניין תיאורטי, לא היה מצב שהנשיא יתן לגיטימציה לחופש דת. הייתה מגמה לכפות את האיסלאם ולא לאפשר שום אלטרנטיבה אחרת. לכפות, ממש לכפות."

מאג'ד הצעיר תהה מה הסיבה לכך שהנוצרים נרדפים והחליט לצאת לחקור מה הגורם המפריע, מי זה שמבקש לרמוס את חופש דתם. הסקרנות הביאה אותו לקרוא את ספר התנ"ך, ספר היסוד של העם הנוצרי, ודרכו הבין את סדר הדורות, למד את ההיסטוריה, גילה אלוהים מוסרי יותר - והחליט לאמצו לדרך חדשה.

באותן שנים נהנתה מצרים מעידן ללא מלחמות, מפירות השלום עם המדינות השכנות וצמיחה מחודשת. אך מאג'ד חש כי בתוככי העם, הסביבה המסורתית והקיצונית בממסדי הדת, החינוך, התקשורת והאקדמיה מנסה להפוך את הצעירים לתוצר מדוכא דמוקרטיה וחופש. צעירים שהתקבלו וטיפסו להצלחה היו אלה שנתפסו לרעיונות לאומניים ישנים, גזענות ודעות קדומות, ועיצבו תפיסה קונספירטיבית ודמיונית.

בגיל 18 הוא מאס בדת האסלאמית - שבשמה ראה רק ברבריות, רודנות ושפיכות דמים – ועם תעוזה ומרי פנימי גמר בליבו להתנצר. משפחתו ששמעה על כך, ניתקה עימו את הקשר, החרימה והשילה אותו מכל זכות והגנה. "מבחינתם, אני חשוב כמת", הוא אומר. "אין לי שום קיום כאדם לא מוסלמי".

על אף המחיר הכבד ששילם, בעשר אצבעותיו ייסד ארגון מחתרתי שרקם מהר מאד עור וגידים והחל לקבץ את נאמניו לפעולות, הרחק מעיני הקנאים. על אף האיסור, הם הקימו כנסיות ומרפאה, והוציא לאור עיתון.

הפעילות נשמרה בסוד עד אוגוסט 1998 אז דיווחו עליו משתפי פעולה צעירים שנחשפו למסמכים שברשותו. המשטרה החשאית לקחה את מאג'ד לכלא המפורסם בקהיר - אבו-זאבל. הוא הושב 7 ימים בתא בידוד כשהוא אזוק וכפות באגף עינויים, ובפסיקה שלא בנוכחותו, הוארך מעצרו ל-8 חודשים. חודשים קשים עברו עליו בתא האבן הקודר, תקופה שכל רגע נדמה בה כנצח, ימים ושבועות רצופי עינויים קשים והשפלות, הן מהסוהרים והן מהאסירים - שחלקם ראו בו כבוגד.

הוא העביר תקופה קשה מנשוא בכלא מוזנח ומטונף שמיועד למאות איש אך נדחסו בו יחדיו אלפי אסירים, כשהם ממתינים במשך שנים רבות למשפט בחוסר ידיעה מתי התוחלת תסתיים. רובם הוצאו בסוף להורג. הצפיפות הנוראית, הרעב התמידי, הסמים, ההתעללויות הקשות והחברה של אלפי קיצונים אלימים ושוחרי טרור גרמה לעצירים לאבד שם צלם אנוש. בכלא לא היו תנאי היגיינה בסיסיים, והזוהמה, הסרחון והמחלות היו חלק בלתי נפרד מחוויית המעצר, בנוסף על התייסרותו בעובדה שאין לבני משפחתו געגועים אליו.

אחר 8 חודשים הוא הועבר מאבו-זאבל לכלא צבאי, ושם הועלה בפני שופטים. כיוון שמעשיו, לטענתם, היוו איום על השליטה הבלתי מעורערת של המדינה באזרחיה – הם נחשבו לחמורים מכל, והטיפול בתיקו הועבר לבכירי המשפט והממשל. משפט אין במדינה הזו, צדק בוודאי שלא, אך כלפי העם הם ביקשו להיתפס כמדינה מתוקנת רודפת משפט ודין צדק, ובהרכב שופטים בכירים קיבל מאג'ד את גזר דין המוות. האישום: המיר את דתו לנצרות וקרא למהפכה נגד ההנהגה המצרית.

גזר הדין נחתם תחת נימוקים שהציגו את התנצרותו כפשע החמור ביותר במולדת. הממשלה התוודעה לתופעה רחבה במדינה לפיה צומחות קנוניות מחתרתיות שחוקרות בדתות אחרות, ואלו היוו איום על האחיזה של השלטון בעם, מה שביום מן הימים, חששו, יביאו למהפכה קשה. על כן, בפסק הדין הציגו את מאג'ד כעבריין המאובחן פסיכוטית ומוגדר כמסוכן לציבור בדרגה חמורה, וזאת כדי שלא יהפך לאליל ויצטייר כקרבן בקרב לוחמי החופש במדינה. בשעה שקיבל את גזר הדין גמרה בליבו החלטה להימלט מהמדינה, ומיד.

"את היהודים רדפו לכל אורך ההיסטוריה"

באותה תקופה, בישראל, לא היה הליך מסודר לקליטת פליטים, והוא נכלא בכלא באר שבע – עד להסדרת מצבו. אנשים רבים נרתמו לעזור לו, ובעקבות כך הוא נקשר מאד לארץ ואנשיה. הוא ראה שכולם ביקשו לעשות זאת מתוך רצון טוב ואמיתי, והבנה שלא מגיע לו להיות נרדף. הוא ראה עד כמה נלחמו עליו ומנעו את העברתו למצרים - מקום בו היה צפוי למצוא את מותו מהר מאד.

הוא ידע יותר מכל כי ישנם עוד רבים, מפוחדים, המזדהים איתו ומלווים אותו ברוחם. הוא חשב על אלה ששיתוק הנפש שגורמת מפלצת הכפור לא האפיל על כושר השיפוט שלהם, ושמסוגלים להבין, רק להבין, שרודנויות אינן מחזיקות מעמד בזכות האשראי שניתן להן - קרי, האימה שהן מטילות על נתיניהן והיראה שהן מטילות על שאר העולם; וכשאותו אשראי מגיע לקצו, כשהוא מתפוגג כמקסם או תעתוע, הן קורסות כארמונות חול או הופכות לנמרים של נייר. ובעיני רוחו ראה עצמו כמו פולח ובוקע, וסולל דרך שעוד תשמש להשראה לרבים כמוהו.

יום אחד התפרסם הסיפור של מאג'ד בעיתונות במצרים ואליהם צורפה הודעה מטעם השלטונות שהבהירה נחרצות כי כאשר יוחזר למצרים - בן מוות הוא יהיה. ברגע שההודעה הזו פורסמה - האו"ם דאג לשחרורו מהכלא הישראלי והעניק לו מעמד של פליט. מאג'ד פנה מיד לשגרירות הנוצרית בירושלים, הסביר על מצבו, ושם סידרו לו עבודה ומגורים. שנה וחצי הוא התגורר בשכונת פסגת זאב בירושלים והתפרנס מעבודה בארגונים נוצריים במזרח העיר.

אחר כשנה וחצי, החליט מאג'ד לנסוע לטורונטו, וזאת גם בעזרת אזרחות קנדית שקיבל מהאו"ם. הוא שינה את שמו בשל הפחד שירצחו אותו, רק אחרי תקופת זמן ממושכת בקנדה, כשחש בטוח, הוא חזר לשמו המקורי - מאג'ד אל שאפי.

עוד בצעירותו בקהיר, היה מאג'ד קרוב ומחובר מאד לקהילה היהודית, וכשהגיע לטורונטו מצא שם חיבור עמוק יותר עם הקהילה היהודית שאימצה אותו בחום. במקביל הוא הפך שם לעיתונאי והחל להגיש תוכנית רדיו קבועה. המקרופון שקיבל הלהיב ומילא אותו בגאווה על כך שזוכה להשפיע, בשפה הערבית, על מאות אלפים.

בהגיעו לטורונטו, הוא הפשיל שרוולים והחל לנטוע שורשים לפרוייקט חייו שנרקם לנגד עיניו - חובק עולם ומושיע רבבות. רצונו היה אחד: לעשות צדק עם השפוטים המשקשקים למול מפלצות השטן התיאטרלי, אלה שראה אותם מפגינים בתוכם בעוצמה שאין להדבירה – אלה שהוא עוד ראה אותם בעתיד יוצאים למלחמה בלי לאהוב אותה ומשחררים את הכבלים.

"איפה שיש עניין שקשור לאנשים שנרדפים – אני שם", מבהיר מאג'ד ומצית סיגריה. "בשנים האחרונות אני מבין כמה צורך יש בארגון הזה, אנשים פונים אלינו מכל מקום בעולם ומבקשים חבל הצלה. ואני כאן בשביל זה". הארגון שייסד, One free world international, נחשב לאחד הארגונים ההומניטאריים הגדולים בעולם. 20 סניפים הוקמו ב-20 מדינות, הכוללים אזורים מסוכנים הנשלטים בידי קיצוניים כאיראן, פקיסטן ועיראק. הארגון לא מקדם שום אג'נדה פוליטית ואף דוחה כספי ממשלה או מימון של גורמים אינטרסנטיים. רוב הפעילים פועלים מתוך תחושת שליחות ואידיאולוגיה, בהתנדבות גמורה.

היום הוא נחשב לאחד הגדולים בעולם בנושא זכויות האדם. שרים שוחרים לפתחו ומתדפקים על דלתו. הוא הפך למוקד פניות אינטרנשיונאלי של מיעוטים הנרדפים בשל תשוקתם לחופש, ומחלץ אותם מזרועות משטרי האימים.

במסגרת הארגון יוצא מאג'ד למסעות הסברה ברחבי תבל ומספר את סיפורו האישי. מאג'ד מקורב לזרם האוונגליסטי, התומך בימין הישראלי, וככזה, הוא מסביר את ישראל ומגן על העם היהודי בכל הרצאה ודיון, מול כל עם ובכל סוגיה שעולה – עובדה שלא מובנת מאליה. בין היתר, מכון ירושלים לצדק - המסביר את ישראל בחו"ל - שיתף פעולה עם מאג'ד עת קיים בטורונטו את "שבוע זכויות האדם הפלסטיני" המשמש כלי הסברה המנוגד לשבוע האפרטהייד הישראלי. לא פעם סייע מאג'ד ליו"ר המכון, עו"ד כלב מאיירס, להציג את הפנים האמיתיות של ישראל כמדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, הנמצאת תחת איום ביטחוני מתמיד. מאג'ד הדגיש כי גם בהתחשב באיום הנוכחי, היא מתנהגת למופת - בוודאי בהשוואה למדינות אחרות.

"את היהודים רדפו לאורך כל ההיסטוריה, ואני מרגיש מה הם עברו וממשיכים לעבור. גם היהודים וגם הנוצרים נרדפו תמיד על ידי האיסלאם" אומר מאג'ד, "זה לא יכול להמשיך כך. אני מסביר לעולם שמדינת ישראל יש לה קיום בכוח 2 נקודות: זכות קיום והזכות להגן על עצמה. אם אתה לוקח ממנה את שניהם - אין לה מדינה.

• ומה הנקודות האלו שונות מכל מדינה או עם אחר בעולם?

"זאת הנקודה. שאין הבדל. ישראל אכן צריכה להתקיים כמו כולם. והבעיה היא שרק ממנה רוצים לקחת את זכות הקיום. אלוהים נתן את ארץ ישראל לאברהם, לא לערפאת. תראה," אומר לי מאג'ד ומרצין את פניו, "האביב הערבי הופך לחורף קר וקודר... בכל העולם, המוסלמים מחשיכים את העולם. אני נגד דיקטטורה. זה המוטו שלי".

• אנו שומעים על מוסלמים שעושים גי'אהד ועל משמרות מהפכה שרוצים לכפות את הדת המוסלמית.

"גם המוסלמים ההדוקים הם נגד דיקטטורה. כשמוציאים את הדיקטטורה, מה שקורה זה שהאיסלאם פוגש את העולם החופשי והמציאות הדמוקרטית בחוץ, ואז הוא מתפרק. וכאן, בנקודת התורפה, האחים המוסלמים משחקים כאילו הם באו לגאול אותם ואז שוב כופים עליהם את שלטונם. אין באמת דמוקרטיה באיסלאם".

• זאת הדת האיסלאמית או הפרשנים שלה?

"יש שתי כללים לדמוקרטיה: הפרדת הדת מהמדינה, וחופש הדת. ברמאללה נראה לך שיש דמוקרטיה? זה תעתוע אחד גדול. זו אשליה. הרש"פ נותן לאזרחים הערביים שתי אפשרויות ללא אלטרנטיבה אחרת: מצד אחד הם מקימים בחירות, כביכול דמוקרטיות, אך החמאס זה שבסוף לוקח אותן. ואז אבו מאזן נשאר בשלטון כי ישראל לא מאשרת את שלטון החמאס הטרוריסטי. עכשיו, מצד שני, אבו מאזן יושב בשלטון ונותן לחמאס את השליטה על עזה, בעודו שומר לעצמו את רמאללה ומטפח את המעמד שלו שם. כל המשחק הזה הוא כדי להציג שהם כביכול דמוקרטים. אבו מאזן הוא לא שונה ממורסי ופוטין. שלושתם נותנים אשליה דמוקרטית, אבל ממשיכים לכפות את השקפתם, מתנהגים כמו דיקטטוריים ומחלקים עינויים וגזר דין מוות. עד היום תולים שם אנשים..."

• אז יש סיכוי בין ישראל לפלסטינים, בין נתניהו לאבו מאזן?

"אם תשאל אותי כן או לא, בא נסתכל על ההיסטוריה: ישראל נתנה את עזה, בית לחם, מעניקה נשק לאש''פ – ועם הנשק הזה הם משתמשים כדי להרוג אותם. ישראל נותנת להם הכל, אפילו מזון, חומרי יסוד וסחורות. והפלסטינים, כפויי טובה, מתהפכים עליהם. היא המדינה היחידה שנותנת הכל לאויב שלה. זה לא נתפס בשום שכל ישר. ישראל המדינה היחידה ששולחת ניירות ומודיעה לפני שהיא הולכת להפציץ קיני מחבלים. זה טיפשי לגמרי. במקום אחר זה לא היה קורה. בשום מדינה אחרת בעולם זה לא היה קורה".

• ישראל עשתה זאת במטרה לשמור על אזרחים חפים מפשע שלא ימותו.

"גולדה מאיר אמרה פעם: 'אנו יכולים לסלוח לערבים על כך שהרגו את ילדינו, אבל אנו איננו יכולים לסלוח לערבים על כך שגרמו לנו להרוג את הילדים שלהם'. ישראל צריכה להפנים את העובדה שהדרך היחידה לשלום בעיניהם של הפלסטינים הוא מחיקת ישראל מהמפה. ישראל עשתה הכל בשביל השלום, אך קיבלה אפס עגול. גם אם ישראל תמשיך להתאמץ – זה לא יועיל כלום. גם אם תוותרו על הכל, הפלסטינים לא יהיו שבעים וימשיכו לבקש את טיפת הדם האחרונה של היהודים - וזה לא נקרא שלום".

• וזה מה שאתה מסביר בעולם?

"אם אני יהודי שמדבר לטובת ישראל, זה לא משפיע. אבל כמצרי זה משפיע מאד. אנשים רוצים לשמוע ממני על זה. הם מבינים שיש כאן סיפור אמיתי ונוגע. מתי שאויב של ישראל מדבר לטובתם זה נשמע אחרת..."

• מה שאיפתך בתוך כל זה?

"להפוך את האנושות למבינה יותר, למכילה את המיעוט על צרכיו, רצונותיו ובחירתו החופשית. אני רוצה שיפור בחינוך, שיהיה חינוך נכון כלפי הזר והשונה. הדור הצעיר כבר מורעל בשנאה ושטיפות מוח מעוותות. את זה צריך לשנות מהשורש, לדורות הבאים לפחות. הממשלות הקומוניסטיות צריכות להפסיק את הכוחניות שלה כלפי החלש ואת האלימות שלה כלפי הקטינים. העולם חייב להפסיק לתמוך בממשלות שתומכות בטרור. האיסלאם מתנהג בקיצוניות כלפי כל העולם, ולא פחות כלפי עצמם בתוך המדינות שלהם. זה רק מחמיר מיום ליום..." (מתאנח).

• איך אתה רואה את ישראל ב-10 שנים הקרובות?

"אהיה מעורב בכל מה שקשור לישראל. אם העולם לא יעשה משהו לגבי האיסלאם שהולך ומקצין - ישראל תהיה בסכנה".

• ישראל צריכה להתנצל על הירי בסוריה?

"ישראל צריכה לעשות הכל כדי להגן על עצמה. ישראל זו שצריכה לקבל התנצלות".

"הקיצוניים שולטים במדיה"

• שלוף לי סיפור הצלה שנגע לליבך

"ניהא, ילדה מפקיסטן שנפגעה פיזית בגיל שנתיים. אביה, מאסי, היה חקלאי ועבד באחוזת אדמה חקלאית. מעבידו המוסלמי חייב אותו להתאסלם, אך מאסי לא הסכים. באותו היום חטפו לו את הילדה ועינו אותה לנגד עיניו. חילצנו אותה במבצע מורכב ומסוכן, וכיום ניהא גדֵלה בקנדה, בונה חיים חדשים".

מאג'ד מתעקש גם להבהיר כי "הבעיה והדילמה כאן הן לא שהקיצוניים משתלטים על העולם, כי אם עובדת השתיקה של החילונים המוסלמים. המודרניים אומרים שהקיצונים חטפו להם את הדת. אז אם הם רק ימשיכו לצעוק ולא להקים הפיכה, האיסלאם יהרוג גם את העם המוסלמי עצמו אחרי מסע ההרג שלו ביהודים והנוצרים..."

• קשה להרים את הקול כשהטרוריסטים והקיצונים אלו שמחזיקים בתקציבים ושולטים על המדיה.

"זה נכון", הוא אומר ומציג סטריאוטיפ של אחד המנועים של העם המצרי בימים אלו – "אחרי ישראל" – ספרו של אחמד אלמוסלמאני, דוברו הטרי של נשיא מצרים החדש עדלי מנסור. מנסור מתאר את מדינת ישראל כמדינה ללא גבולות בטחון טבעיים, ללא משאבים כלכליים טבעיים וללא סביבה טבעית. במילים אחרות אומר אלמוסלמאני: עצם קיומה אינו טבעי.

העם המצרי בולע את דבריו וקונה את הניתוחים המפוברקים כתורה מסיני. אחר שמתאר את הישראליים כעצלנים הרוצים חיי מותרות, פורש אלמוסלמאני פסיכולוגיה בגרוש: "הישראלים הם עם חלש במדינה חזקה, פחדנים במדינה הרפתקנית. התנועה הציונית החליטה להקים מדינה, אך נכשלה בהקמת עם", הוא פוסק, "בכל יום היא מפסידה יותר משמרוויחה. זו מדינה קטנה בה כולם חיים בפחד ובחוסר ביטחון". לסיכום עובר אלמוסלמאני להפיח בעמו תקוה: "ישראל החזקה מסתירה מאחוריה חלישות והתדרדרות. ההיסטוריה משתנה מחדש: זריחה במצרים ושקיעה בישראל, חורף השחיתות בקהיר ואביב השחיתות בתל-אביב".

בנתיים, על רקע דינמיקת ההפיכות במצרים ונוכח האיומים על בטחונה ושלמותה של ארץ מולדתו, נע מאג'ד כל העת בין מה שנהוג לחשוב עליו כעל חיים אמיתיים לבין משמעות החיים במדינה דיקטטורית, שמוחקת כל ניסיון ליצור מרחב פרטי. באותו אופן, גם לא ניתן ללמוד על המשפחה מבלי להכיר את ארץ מולדתה ולמפות את הצלקות הפיזיות והנפשיות שטבעה בה.

המוטו שעומד לנגד עיניו של מאג'ד מוביל אותו לשחרר עוד מאות אלפים בעולם הכבולים למציאות שאוסרת אותם למקום, לזמן ולגוף. מיליוני מוסלמים מתענים בבתי כלא ובבתי הספר, נתונים לחרדה קיומית שמבעבעת תחת עורם ומעמידם בסכנה בכל פעם שחושבים אחרת. רבים מנסים להשתחרר מציפורני הדיקטטורה ולהימלט אך כושלים. גם מי שמצליח לשרוד מוצא את עצמו רדוף, בודד וחסר כל, נתקל בחיים שמביאים עליו התמודדויות חדשות, שרק אלה שחוו את מה שמסתתר מאחורי המונחים "בריחה" ו"אחרות" יכולים להבין. החתירה האינסופית שלהם תחת הסאגה הבלתי נגמרת של "שום רוע אינו נגמר אי פעם".

מאג'ד אל-שאפי יושב כאן היום בגיל 35, אבל מה שעבר בשני העשורים האחרונים יכול להספיק לחיים שלמים: עזיבת האיסלאם, המרת דת לנצרות, עינויים בכלא המצרי בקהיר, בריחה ממצרים לישראל, תקופת מאסר נוספת בכלא הישראלי, והארגון הבינלאומי שננטע בקנדה והכה שורשים בכל העולם עם מעל 3,000 חברים. "יש להגביר את המודעות למצבם של המיעוטים במזרח התיכון, שכמעט ולא קיים בתקשורת ובשיח הציבורי. במזרח התיכון, כמו גם במדינות רבות באפריקה ובאסיה, יש מיעוט נרדף המופלה לרעה", הוא אומר.

את החוטים הוא מושך מקנדה, שולח זרועות לחבלי ארץ רחוקים, מפזר חבילות מרפא, גם כאלה שמגיעות אל יעדן אך נתקעות שם ודועכות. תרופות שנכבשות בידי השלטונות הרודנים. מחד, הוא מזהה את המרקם החברתי של קשרי השתיקה והפחד נפרמים אט אט, ומתרגש. ומאידך, העובדה העצובה שעל פני האדמה ישנה משפחה שבורה ומקוללת, שנמחצת ונמחקת בידי כוחות פוליטיים ושתלטנים רבי עוצמה שהטביעו בדמם חינוך והסתה לשנאה, מלחמה ואלימות. עבודתו היסודית היא להכחיד את התפישה המיושנת של ריבונות, שלפיה כל הפשעים מקודשים כשהם נעשים בתחומה ותחת דגל דתה. הוא מעביר את רעיון האוניברסליות של זכויות, לא כנדר דתי חסר כיסוי או הבטחה פוליטיקלי-קורקט של ערב בחירות, אלא כמחויבות נחושה ואכפתית למען כל מי שמאמין באמת באחדות המין האנושי ובערכה של הזכות להתערב ולתקן.

הכתבה תפרסמה בעיתון 'בקהילה'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!