ברית הדחויים • התרגיל והמסריח ו'נאום השפנים'

חורף תש"נ היה אחד הסוערים והמרתקים במערכת הפוליטית הסוערת בלאו הכי של מדינת ישראל, הוויכוחים בין ימין לשמאל התחדדו שוב ושוב, ניסיונותיו של ראש הממשלה שמיר להחזיק את החבל משני קצותיו - גם לשמור על ממשלת האחדות שהקים כשנה קודם לכן, וגם להמשיך עם מדיניות ה"אף שעל" ומשיכת הזמן הידועה שלו בכל הקשור להסדר מדיני, לא צלחו יפה.

גם הממשל האמריקני החדש בראשות הנשיא ג'ורג' בוש האב דחף בכל כוחו לכיוון של הסדר מדיני והסכם עם אש"ף, מזכיר המדינה הנמרץ ג'יימס בייקר נסע הלוך ושוב בקו וושינגטון – ירושלים, העובדה שמרבית ביקוריו בארץ לוו בפיגועים קשים מצד גורמי הטרור, כנראה לא הטרידה אותו במיוחד.

בתחילת 1990 הציע בייקר שבמסגרת המו"מ תדון הממשלה מול משלחת פלסטינית המורכבת מתושבי יהודה שומרון ועזה וכן מתושבי מזרח ירושלים, העוקץ בהצעה זו היה הכרה דה פאקטו בערביי מזרח ירושלים כתושבים העתידיים של המדינה הפלסטינית - אם תוקם, מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר שמעון פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעתו של בייקר, אולם ראש הממשלה שמיר סרב בתוקף, כך החל המשבר המתגלגל שנקרא לימים על ידי יצחק רבין כ"תרגיל המסריח".

בכתבה הרביעית בסדרה, מחזיר אותנו משה ברקת לתהפוכות הפוליטיות המרתקות של תחילת שנות התשעים, והשפעתם המרובה של המפלגות החרדיות באותם מהלכים.

ממשלת האחדות השניה

תוצאות הבחירות לכנסת ה-12 הצליחו לשבור את התיקו הפוליטי של הכנסת ה-11, הליכוד שזכה ב-40 מנדטים עמד בראש גוש הימין דתיים שכלל 65 מנדטים, ואילו גוש השמאל כלל 55 מנדטים בלבד [המערך 39 מנדטים ולצידו מפלגות השמאל ר"ץ מפ"ם שינוי 10 מנדטים ביחד והסיעות הערביות 5, מ.ב.].

גם הפעם המפלגות החרדיות המליצו לנשיא המדינה על יצחק שמיר כראש הממשלה, כהמשך למסורת של השנים האחרונות, למרות שהליכוד יכול היה להקים ממשלת ימין צרה, יצחק שמיר שקיבל את המנדט מהנשיא הרצוג העדיף שלא להסתמך על מפלגות הימין הקיצוני וחתר לכיוון ממשלת אחדות לאומית נוספת.

הממשלה שהוקמה כחודש לאחר הבחירות נתמכה על ידי 97! ח"כים ומנתה 25 שרים, והשיתוק המדיני שהיה בממשלה הקודמת נמשך גם בממשלת האחדות הנוכחית, ניסיונותיהם של השרים הבכירים משה ארנס מהליכוד ויצחק רבין מהמערך לקדם כל אחד תכנית מדינית משלו, נתקלו בחוסר עניין מצידו של שמיר, שסייע לתוכניות לדעוך ולהיעלם באותה מהירות כפי שעלו.

מזכיר המדינה בייקר שהתחיל את כהונתו באמירה מקוממת כי "על ישראל לוותר על החזון הלא מציאותי של ארץ ישראל הגדולה", הגיש בתחילת 1990 את מסמך 5 הנקודות כבסיס לפתיחת מו"מ מדיני בין ישראל לאש"ף, מ"מ ראש הממשלה שמעון פרס דרש בתוקף שהממשלה תקבל את הצעתו של בייקר ואילו ראש הממשלה סרב לשמוע על כך.

בתקופה ההיא גם השיג ושיח עם אש"ף היה עבירה על החוק, ולכן כשנודע בציבור ששר המדע עזר וייצמן ניהל מגעים ישירים עם נציגים רשמיים של אש"ף - דרש שמיר לפטרו לאלתר מהממשלה, זה היה הרגע בו הבין פרס סופית שדרכה של הממשלה הנוכחית לא תוביל לשום מקום ושלשמיר באמת אין כוונה אמיתית להתקדמות כל שהיא, והוא גמר אומר לפרק את הממשלה.

המצב הפנים חרדי

בבחירות תשמ"ט, בעקבות מהלכים פנימיים ובריתות ישנות שקמו לתחיה בתוך תנועת אגודת ישראל, החליט הגראמ"מ שך זצ"ל על הקמת מסגרת עצמאית לציבור הליטאי הנשמע לדעתו וצועד לאורו, כך קמה לה תנועת "דגל התורה" שהתמודדה לכנסת במסגרת עצמאית אך ורק במערכת הבחירות הקשה שעבר הציבור החרדי בחורף תשמ"ט.

למרות החששות שליוו את המהלך, ההצלחה האירה פנים למפלגה החדשה והיא זכתה ל-2 מנדטים, למרבה הפלא, מפלגת האם אגודת ישראל לא רק שלא ירדה מכוחה אלא אפילו רשמה זינוק ומ-2 מנדטים בלבד בכנסת הקודמת זכתה כעת התנועה החסידית ב-5 מנדטים, הנציג החמישי ברשימה, ח"כ לשעבר אליעזר מזרחי – בנו של הנציג המיתולוגי ברשימת אגודת ישראל לדורותיה ח"כ יעקב מזרחי ז"ל - לא תיאר לעצמו שהוא יהיה ח"כ מן המניין, ובמוצאי יום הבחירות פרש לביתו והלך לישון, עד שלפנות בוקר העירו אותו דפיקות עזות על דלת ביתו שברחובות ובישרו לו על היבחרו לכנסת...

תנועת ש"ס התחזקה אף היא, עלתה ל-6 מנדטים והפכה לעובדה מוגמרת בציבוריות הישראלית. ובכך היה כוחן של הרשימות החרדיות כוח משמעותי בגודל 13 מנדטים.

למרות הוויתור של שמיר על מפלגות הימין [ראו בהרחבה בכתבה הקודמת, מ.ב.], הרי שבהקמת ממשלת האחדות הוא התעקש לצרף את כל הרשימות החרדיות. המחיר ששילם שמיר לחרדים לא היה גדול במיוחד, אך בהתחשב בעובדה ש-2 המפלגות הגדולות יחדיו זכו לכ-80 ח"כים והעוגה הקואליציונית התחלקה ביניהם, אזי היה ברור שהחרדים ייהנו מהפירורים שנשארו.

הסכסוכים בליכוד

כמיטב המסורת, בתנועת הליכוד למרות היותה מוצגת כמפלגת ימין – מרכז, היה מגוון הדעות כמספר חברי הכנסת ואף יותר מכך, גם לראש הממשלה יצחק שמיר, למרות היותו ראש הממשלה הימני ביותר משאר ראשי הממשלה שכיהנו במדינת ישראל, הייתה אופוזיציה חזקה מבית ומחוץ, מה שגרם בסופו של דבר להתפוררות ממשלתו האחרונה ולעליית יצחק רבין לשלטון ב-1992.

בשנות כהונתן של ממשלות האחדות, ובפרט בממשלת האחדות האחרונה, התגבשה לה קבוצת שרים בכירים בליכוד שהובילו קו מדיני ניצי ונוקשה, שחישקו את שמיר מימין ומנעו ממנו כל התקדמות, קבוצת שרים זו נודעה בכינוי "החישוקאים", והיא כללה את סגן ראש הממשלה ושר השיכון דוד לוי, שר הכלכלה יצחק מודעי, ושר התמ"ס אריאל שרון, שרים אלו קבעו לשמיר קווים אדומים שאותם אין לעבור.

במהלך חודש ינואר 1990, על רקע חילוקי דעות פנימיים, גיבש השר מודעי סביבו קבוצה של 5 ח"כים שהודיעו על פרישה מהליכוד והקמת סיעה עצמאית בשם "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", הח"כים, לבד ממודעי, היו: פסח גרופר, אברהם שריר, יוסף גולדברג ופינחס גולדשטיין, כולם שרידי המפלגה הליברלית שהתמזגה סופית בליכוד בבחירות תשמ"ט, למרות שהם נשארו חלק מהקואליציה, הם גרמו לטלטלה פנימית בליכוד.

ליל המיקרופונים

ב-12 לפברואר 1990 כינס יצחק שמיר את מרכז הליכוד בכדי לדון בתוכניותיו המדיניות, ובכדי להביא להצבעה חשאית של החברים בעד תוכניתו, מה שהיה מאפשר לו להתקדם בניגוד לעמדת שרי החישוקים. יו"ר המרכז השר שרון שחשש מתוצאותיה של הצבעה חשאית - החליט לפוצץ את הישיבה, במהלך שתוכנן היטיב על ידו ועל ידי עוזרו הקרוב אורי שני, שבתפקידו הטכני היה ממונה על מערכת ההגברה באירוע, הם דאגו למלא את השורות הראשונות באולם באנשים מתומכיו של שרון.

שמיר, שנאם באירוע, התכוון להעלות את הצעתו להצבעה ספונטנית ובכך להביך את שריו, וכך בסיום נאומו פנה שמיר אל החברים ושאל רטורית: "האם אתם בעדי או בעד משמיציי?" זה היה הרגע לו חיכה שרון, הוא סימן לאורי שני והלה הנמיך משמעותית את המיקרופון של שמיר ומנגד הגביר את זה של שרון, שמצידו קם והתחיל לשאוג ללא הפסקה: "מי בעד חיסול הטרור ירים את ידו", "מי בעד השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות ירים את ידו" וכך שוב ושוב, כשתומכיו שישבו בשורות הראשונות מעודדים אותו בקריאות קצובות: "אריק, אריק" שמיר הנבוך ניסה ללא הצלחה ובגרון ניחר להשיב את הסדר על כנו, ולאחר דקות ספורות התייאש והודיע על נעילת הישיבה.

האירוע, המוכר כיום בשם "ליל המיקרופונים", הסתיים בהצלחה לשני הצדדים... כאשר שמיר מצידו הודיע כי קיבל את אמון המרכז, ושרון הזדרז להגיש את התפטרותו מן הממשלה.

בינתיים, מתחת לאפו של שמיר, התגבשה לה ברית מעניינת בין שר הפנים הטרי מש"ס אריה דרעי לבין יו"ר סיעת העבודה בכנסת ח"כ חיים רמון, שהיה מנאמניו של היו"ר שמעון פרס, השניים שהחלו אז את הקשר ארוך השנים שלהם [הנמשך עד היום ללא קשר להתפתחויות הפוליטיות, מ.ב.], רקחו ביחד את המהלך שנועד לאפשר לפרס להקים ממשלה צרה בראשותו, כאשר תיק האוצר יופקד בידיו של השר דרעי, דרעי מצידו הבטיח לחבר למהלך את המפלגות החרדיות, ואילו רמון וביילין דאגו להבאתם של פרס ורבין ומפלגות השמאל.

הפלת הממשלה

שמיר, ששמע על המהלך, לא המתין ופיטר את פרס מהממשלה, בתגובה מתוכננת מראש שלפו יתר שרי המערך מכתבי פיטורין והסיעה הגישה הצעת אי אמון בממשלה.

בינתיים אנשיו של פרס לא בזבזו זמן, הם סיכמו עם אגודת ישראל על תמיכה בהפלת הממשלה והצטרפות לממשלה החדשה. אגודת ישראל שלאחר הפיצול והפילוג של שנת תשמ"ט והקמת התנועה המתחרה של דגל התורה, הייתה כנראה פחות החלטית בהתנגדותה לממשלת שמאל, חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל סברו שאם ניתן לדאוג לצורכי הציבור החרדי בתקציבי החינוך ושמירת הסטטוס קוו - אזי ההשתדלות הזו ראויה, מה גם שעמדותיהם המדיניות מעולם לא היו נגד הסכמי השלום, ובפרט במצב של חשש פיקוח נפש, לפיכך הורתה מועצת גדולי התורה החסידית לנציגיה בכנסת להצטרף למהלך הפלת הממשלה, וזאת בניגוד לעמדת התנועה הליטאית, שכידוע דעתו של מנהיגה הגראמ"מ שך זצ"ל כלפי פרס לא השתנתה.

המתח במערכת הפוליטית הגיע לשיאו, ביום חמישי ה-15 למרץ דנה הכנסת בהצעת האי אמון, בתחילת הישיבה הקולות היו שקולים - 60 חברים הודיעו שיצביעו בעד הפלת הממשלה, החברים היו: 39 מסיעת המערך, 10 ממפלגות השמאל ר"ץ, מפ"ם ושינוי שהיו עתידים בהמשך להתחבר למפלגה אחת המוכרת היום כ"מרץ", 4 חברים מחד"ש, 2 חברים מהסיעות הערביות, ו... 5 נציגי אגו"י. מנגד, הגוש של שמיר כלל גם הוא 60 ח"כים: 40 מסיעת הליכוד, 5 מהמפד"ל, 7 נציגי הימין צומת, התחיה ומולדת, 2 נציגי דגל התורה, ו... 6 חברי סיעת ש"ס.

הדיון היה סוער וארוך, ואף אחד לא ידע מה יהיו התוצאות, אלא שלקראת ההצבעה חמקו להם בזה אחר זה חמשת הח"כים של ש"ס ונעלמו מהמליאה בהוראת השר דרעי - שבעצמו לא כיהן כלל כח"כ, יו"ר המפלגה השר הרב פרץ נשאר במקומו וראה בעיניים כלות את ההצבעה מסתיימת ללא השתתפות חבריו לסיעה, שהגיעו למליאה באיחור לאחר תום ההצבעה...

התוצאה הייתה ברורה: 60 נגד הממשלה, ו-55 בעד, לראשונה בישראל הופלה ממשלה בהצבעת אי אמון.

פרס ואנשיו היו באופוריה, סוף סוף יוכל פרס להגשים את חלומו הישן ולעמוד שוב בראשות הממשלה, מצד שני הציבור המסורתי ותושבי עיירות הפיתוח מצביעי ש"ס, זעמו על הצעד של המפלגה וההתחברות לשמאל, נראה היה שהניכור והסלידה של הציבור הדתי והמסורתי מהמערך והשמאל לא ישתנה.

יו"ר ש"ס הרב יצחק פרץ שהרגיש נבגד מכל המהלך, ובעיקר כעס על "נתינת סכין בגב מצד תנועת ש"ס לעולם התורה ולמנהיגו הגרא"מ שך" כלשונו, הודיע על פרישתו מתנועת ש"ס והקמת סיעת יחיד בכנסת, במהלך שזכה לגלי אהדה עצומים בציבור, והביא לו תמיכה רחבה בדעת הקהל של אותם ימים.

נאום השפנים

אם חשב פרס שהקמת הממשלה במרחק יריקה ממנו, אזי מהר מאוד המציאות המרה טפחה על פניו...

בלי כל קשר, תוכנן להתקיים באותם ימים הכנס הארצי הראשון של תנועת דגל התורה, התנועה החדשה שזה עתה קמה, חפצה לשוות לעצמה ניחוח היסטורי ולארגן כינוסים רבי רושם כמתכונת הכנסיות הגדולות של אגודת ישראל באירופה ובארץ.

ההכנות לכנס שהיה אמור להתקיים בבנייני האומה בירושלים היו בעיצומם, כשלפתע המערכת הפוליטית נכנסה לסחרור בעקבות הפלת הממשלה, החלה התעניינות עצומה בכלי התקשורת החילוניים בכנס, ומארגניו החליטו בעצה אחת עם רבני התנועה להעתיקו להיכל הספורט ביד אליהו בת"א, לאחר שווידאו שוב ושוב שהמקום שומר שבת כמובן.

בעקבות החיזור הנואש של ראשי המערך אחרי הנציגים החרדיים, ובעקבות עמדתו הידועה של הגראמ"מ שך כנגד השמאל - למרות תמיכתו בהחזרת שטחים, היה זה ברור וצפוי שבנאומו בכינוס יתייחס הגראמ"מ לכוונותיו הפוליטיות, נוספה לכך העובדה שתנועת דגל התורה זימנה לאירוע את... רבני ונציגי "מפלגת האחות", כפי שקראו אז לש"ס, ובראשם הגר"ע יוסף זצ"ל, מה שהעלה את ההתעניינות בכנס לרמת שיא, אפילו בקנה מידה עולמי.

מיטב העיתונאים והפרשנים מהתקשורת הישראלית ומחוצה לה הבטיחו לעצמם מקום בכינוס, הפעילים הצעירים והנלהבים של דגל התורה הכירו לפתע שמות חדשים, הם נאלצו להודיע לעיתונאיות שאין להן זכות כניסה והכנס מיועד לגברים בלבד, הכתבת הפוליטית של עיתון "על המשמר" [ביטאון השמאל ששבק חיים בינתיים, מ. ב.], פאר לי שחר, החליטה לא לוותר והיא התחפשה לגבר והצליחה להסתנן לאולם, היה זה כתב "יתד נאמן" בני רבינוביץ שניגש בחדווה ללחוץ את ידיהם של העיתונאים הרבים, כשלפתע קלט בעיניו את הכתבת המחופשת שנאלצה להודות במעשיה ולהסתלק מהאולם...

הנואמים באירוע ניצלו היטיב את ההתעניינות העולמית בערב זה, וכפי שזעק האדמו"ר מבעלזא מקירות ליבו: "אם הסתובב הנסיבות שכל כלי התקשורת נמצאים כאן, אזי אני קורא לכם אחים יקרים בואו הצטרפו אלינו טעמו וראו כי טוב ה", גם הגר"ע יוסף זצ"ל במתיקות לשונו ושפתו הקולחת עורר את העם לתשובה ולהתקרבות לה'.

השיא היה כמובן בנאומו של הגראמ"מ שך זצ"ל שבכוונה תחילה נמנע מלהתייחס ישירות למצב הפוליטי הנוכחי למורת רוחם של הכתבים הרבים, אך במשאו המרגש בא בחשבון עם ראשי השמאל לאורך שנות הציונות, אנשי הקיבוצים אוכלי השפנים והחזירים, קריאתו מתוך שברון לב: "במה אתם יהודים?" נותרה שנים ארוכות כזעקה אילמת ללא מענה.

הכיוון היה ברור: ליהדות החרדית חשבון ארוך שנים עם המערך והיא לא תיתן יד להשבתו לשלטון, אם קיווה מישהו שדעתו של הגר"ע יוסף תהיה שונה, אזי בנאומו המרתק הכריז קבל עם ועולם: "אני וראש הישיבה יד ביד נלך ולעולם לא יהיה פירוד בינינו".

כעת היה נראה שהמערכה הוכרעה, לא ש"ס ולא דגל התורה תצטרף לממשלתו של פרס, פרס נותר עם 60 ח"כים בלבד!

במערך לא אמרו נואש, הם הפעילו את כל האמצעים בכדי לשנות את דעתם של גדולי התורה, פרס עצמו נזהר מלתקוף את הגרא"מ שך על נאומו התקיף, ולמרות ההתקפות הרבות בכלי התקשורת ובראשם הגנתו של נשיא המדינה חיים הרצוג על אנשי הקיבוצים מיובלי הידיים ומקימי הארץ... הוציא פרס הודעה מיוחדת, בה הביע את התפעלותו מעוצמתו הרוחנית של הרב.

אנשיו של פרס ניסו בכל מחיר לארגן פגישה בין פרס לראש הישיבה, כל מכר חרדי רחוק של מי מעוזריו של פרס נשאל האם יש לו קשר לבית הרב שך... הם הודיעו כי קנו עבורו את כל סוגי הכיפות והמגבעות - העיקר שיוכל להיכנס לקודש פנימה.

הגראמ"מ שך זצ"ל סירב בתוקף לקבל את פרס, הוא הודיע שדעתו בעניין זה איתנה וש"ס ודגל התורה לא יצטרפו לממשלה בראשות המערך, לאחר הפצרות מרובות ניאות ראש הישיבה לקבל במעונו את יצחק רבין, שדעתו עליו הייתה חיובית יותר, רבין ניסה לבדוק אם יש סיכוי לסדק בעמדת הרב, אך גם מאמץ זה לא הניב תוצאות, ראש הישיבה הסביר באריכות את עמדתו, בתקיפות אך בעדינות הובהרה לרבין עמדתם ההלכתית של הגראמ"מ שך והגר"ע יוסף זצ"ל, שגם אם בנושא התופינים והתפקידים התמורה מהמערך תהיה רבה יותר והשפעת המפלגות החרדיות תורגש, בכל זאת שלוחיהם בכנסת לא יוכלו לתת יד להקמת הממשלה בראשות שמעון פרס, רבין הבין את הדברים והודיע לפרס ש"העניין עם החרדים גמור".

מה היה בסופו של דבר? איזה חיזוק בלתי צפוי קיבלו הרבנים לעמדתם? והאם פרס הצליח להשיג את הח"כ ה-61 לתמיכה בממשלתו?

על כל זה ועוד סיפורים מרתקים מתקופה זו בכתבה הבאה אי"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!