ניצחון או גיהנום • המערכה על בית שמש

שבועיים לפני פרסום פסק הדין בערעור בית שמש ישב כבוד השופט אליקים רובינשטיין במטוס המשלחת לפולין ועיניו לא משו מדף הגמרא שלפניו. סביבו המה סער שיחות בטלות על הא ועל דא, אבל המתמיד נאטם לרעשים שסביבו והספיק, כפי שסיפר אחר כך, להשלים את הדף היומי עד תומו. רק משסיים את פרק לימודו, הסב את תשומת לבו לחבר כנסת חרדי שישב לצדו (השם שמור במערכת) וחיפש עילה לשוחח איתו. על מה אפשר לשוחח עם תלמיד חכם ועילוי אמיתי כמו רובינשטיין? רק על דברי תורה, כמובן.

הנושא התורני התמקד בסוגיית התופס מחברו במקום שהוא חב לאחריני (מפני האיסור ללמד תורה שבעל פה לנשים, לא נספק תרגום והסברים. עם קוראות המדור הסליחה), ואיכשהו גרר חבר הכנסת את השיחה לפרשת בית שמש המונחת על שולחנו של כבוד השופט. ההקשר: גם אם היו זיופים במגזר החרדי, מה אשמות המפלגות החילוניות של מאיר בלעיש והרוסים העלולות להימחק בבחירות חוזרות (שתי המפלגות האמורות עתרו אף הן נגד בחירות חוזרות, י.ר.)? רובינשטיין חייך ולא השיב. שופט בג"ץ הוא, לא דיין בבית דין פרטי שאפשר לתפוס בשטיבל'ך ולנהל איתו דיון ערני סביב תיק הנמצא על שולחנו.

אבל חבר הכנסת לא התייאש, והמשיך לשאול: למה תושבי נצרת צריכים לסבול בגלל הבחירות בבית שמש? כאן כבר זקף רובינשטיין את עיניו בפליאה. מה עניין שמיטה להר סיני, שאל כשהוא משתעי בלשון חכמים החביבה עליו. משהוסבר לו (ברוח דבריו של חבר הכנסת יעקב אשר, שהשבוע אמר שתושבי נצרת חטפו בחירות חוזרות כדי שלא יגידו שבג"ץ שולח רק חרדים לסבב נוסף), הוא העווה את פניו בתיעוב. זה לא עובד אצלנו ככה, אמר ולא יסף.

לזכותו של רובינשטיין צריך לומר שייתכן שהוא לא ידע על הלינקג' הברור שהוכח בהמשך בין שני התיקים. את פסק הדין בבית שמש כתב השופט עוזי פוגלמן. רובינשטיין הצטרף אליו רק מאוחר יותר, בגדר גם אני מסכים, והוסיף שפע של דברי תורה ומדרשי חכמים כדרכו בקודש בכל אימת שנושא דתי או חרדי עומד לפניו והוא פוסק נגדו (ע"ע פסק הדין לביטול חוק טל). את פסק הדין בפרשת נצרת כתבה השופטת דפנה ברק. היחיד שיכול לתזמן פרסומי פסקי דין שונים למועד אחד הוא רק נשיא בית המשפט, כבוד השופט אשר גרוניס.

וזה בדיוק מה שהוא עשה, בצורה השקופה ביותר. במקרה הזה, העובדות מדברות בעד עצמן: פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים ניתן ב-26 לדצמבר 2013, והערעור הוגש לבג"ץ שבועיים לאחר מכן. פסק דין המחוזי בנצרת ניתן ב-22 לינואר 2014, והערעור הוגש ארבעה ימים לאחר מכן. כלומר: הפרש של חודש. וראה זה פלא: בפסק הדין של בית שמש מסתמך השופט פוגלמן על דברים שכתבה השופטת ברק בערעור שהוגש שלושים יום לאחר מכן. מדוע הוקדם האחרון לראשון?
לו הועלתה הקושיה האמורה בפני פלפלן תלמודי חריף כרבנו אליקים רובינשטיין, הוא היה מתרץ אותה כך כנראה: הערעור הראשון היה סבוך יותר, ולפיכך נדרש בו יישוב דעת מרובה של חודש ימים. הערעור בנצרת היה פשוט יותר, ולפיכך התיישבו בדינו מהר יותר. וכבר מצינו סימוכין לכך במדרש רבה בפרשת שמות בההוא דאתא לקמיה דרבי אמי ואמר ליה על מה דנתוני וכו'. יעויי"ש.

אלא שאלף פלפולים לא יתמודדו עם עובדות המונחות על השולחן. בפרשת נצרת קיבל בית המשפט את בקשת הערעור של העותרים, דן בה בהרחבה ולבסוף אף הפך את פסק הדין של המחוזי על פניו והורה על בחירות חוזרות. פסק הדין המנומק תופס עשרות עמודים שקורעים את החלטת המחוזי לגזרים. בערעור בית שמש לא נתן בית המשפט לעותרים את זכות הערעור, וזרק אותם מכל המדרגות בלי שדן בעתירה לגופה. גופו של פסק הדין (מעבר לחזרה המתומצתת על פסק המחוזי) הוא שלושה עמודים בלבד המסתכמים בשורה אחת: אין רשות ערעור במקרה הנדון.

ובמילים אחרות: עשרות העמודים של נצרת נכתבו בתוך פחות משבועיים, בעוד ששלושת העמודים של בית שמש שלא נכנסו כלל לגופן של טענות נכתבו במשך חודש ימים. אם מוסיפים לכך את סמיכות השעות של פרסום פסקי הדין (נצרת בעשר בבוקר, בית שמש בשלוש אחר הצהרים), התרגיל של גרוניס שקוף יותר מראיה נסיבתית בדין האזרחי.

מבחן פרוש-דרעי

ברור שהתזמון לפסיקת נצרת נועד לצרכי ציבור בלבד, ובכל מקרה לא הייתה לו כל השפעה על פסק הדין עצמו. מרגע ששלושת שופטי המחוזי ארגו את מתווה פרשת הזיופים באופן המאפשר לטעון שייתכן שמדובר ב-1,400 קולות, הסיפור היה גמור. מי שסיפק להם את החומרים לכך היה פעיל דגל מתוסכל שבא מרצונו הטוב להעיד במשטרה וסיפר סיפורי אלף לילה ולילה על שיחה, ששמע באקראי, שעוסקת בחמש מאות תעודות זהות נוספות שהיו מוכנות במחבוא. עוד בחור טיפש אחד מבני ברק שלח מסרון המפרט את מספר קהילות הקנאים בבית שמש וכמה קולות אפשר להפיק מהן. לבית המשפט המחוזי היה די בכך כדי להוכיח ברמה המנהלית שייתכן שהתקיימו זיופים בהיקף שהשפיע על תוצאות הבחירות. קשה להלין עליהם בזמן שהחומרים באו מתוך המחנה עצמו.

מיד לאחר פרסום פסק הדין במחוזי היו קולות שטענו (ובתוכם כותב השורות) שחבל על הכסף, הזמן והאנרגיות שיושקעו בערעור לבג"ץ. פסק הדין היה מנומק היטב וחתום פה אחד על ידי שלושה שופטים מוערכים במחוזי. כל עורכי הדין שנשאלו לדעתם השיבו שסיכויי הערעור שואפים לאפס, ובמערכת הפוליטית המקומית בבית שמש העריכו שקרב בחירות קצר ומהיר עשוי להיות אפקטיבי יותר מאשר דחיית ההכרעה למועד מאוחר יותר.

ההחלטה להרחיק את הקץ הייתה של ראשי המפלגות בדרג הארצי. הנימוק הרשמי: צריך למצות כל שבריר של סיכוי למנוע בחירות חוזרות שתוצאותיהן לא ידועות. הנימוק האמיתי: עייפות נפשית ומצוקה כספית. לראשי המפלגות שסיימו מערכת בחירות מקומיות מתישה בכל הארץ לא היו אנרגיות ומשאבים לעוד מערכת קשה ומורכבת. מה גם שפרשת אלעד עדיין דיממה, וקרבות הפנים אל פנים במועצה היו בעיצומם. אי אפשר היה אז להושיב את חברי הכנסת אריה דרעי ומאיר פרוש לשולחן אחד בזמן שהם היו בעיצומה של הסתייפות חסרת רחמים באלעד, שכזכור הסתיימה בניצחונו של האחרון.

אמש (רביעי) ישבו שני האישים המכובדים האלה בלשכתו של הראשון וטיכסו עצה. לאסיפה הצטרף גם חבר הכנסת משה גפני, שניצל את ההפוגה בדיוני ועדת שקד. הנושא: כיצד יוצאים למערכת בחירות קשה ומפרכת בת חודש ימים בלי שקל אחד בכיס. לפני מספר שבועות הגיש גפני הצעת חוק המעניקה מימון בחירות למפלגות גם בבחירות חוזרות שעליהן החליט בית המשפט. ההצעה נמצאת על שולחן ועדת הפנים של הכנסת, וקשה להאמין שתצלח את כל משוכות החקיקה עד המועד.

אלא שבעוד אצל גפני המערכה הצפויה בבית שמש היא ציבורית ופוליטית, לשני השותפים האחרים היא אישית וקרדינלית. במיוחד אמורים הדברים ביו"ר שלומי אמונים. עם כל הטענות כלפי המלשינים למיניהם ומספרי הסיפורים למשטרה שעליהם הסתמך בית המשפט, האחריות הראשונית והבסיסית נמצאת במחנה שממנו, לפי החשדות, יצאו הזיופים. גם אם לבסוף היו רק כמה עשרות קולות שזויפו ורק 160 תעודות זהות נמצאו מוכנות להצבעה לא כשרה, בלי מעשה נלוז זה לא היינו מגיעים לבחירות חוזרות. ההחלטה שפורסמה מטעם משטרת ישראל על העמדה לדין של שמונה פעילים מטעם כח בבית שמש מלמדת שיש, ככל הנראה, בסיס מסוים להאשמות.

מבחינה משפטית, הסיפור ארוך ויכול להיגמר בדממה עוד שנה או יותר. טחנות האי צדק טוחנות לאט, ובניגוד להחלטה על בחירות המתקבלת במסגרת תיק מנהלי (שבו ניתן להסתמך על ראיות לכאורה), אישומים על זיופי בחירות נידונים כתיק פלילי המחייב ראיות מעבר לכל ספק. לא נופתע אם בסופו של דיון יזוכו מרבית הנאשמים או ייצאו בהרשעות קלות שאינן מחייבות בילוי מאחורי הסורגים.

מה שמדאיג יותר, או לפחות אמור להדאיג, את שלומי אמונים הוא המשפט הציבורי. כאן אין שופטים, אין קטגורים ואין סנגורים, אלא פתקי הצבעה ותוצאות בלבד. בבחירות שנפסלו זה עתה קיבלה סיעת כח כ-2,660 קולות. אם היא תגיע למספר הזה שוב ואף תעבור אותו (נתון שבהחלט אפשרי בעבודה קשה מאוד), היא תוכיח שכוחה אמיתי ולא ניתן לערעור. כל תוצאה אחרת תשלול את הלגיטימיות שלה בעיר.

לתוצאות הבחירות בבית שמש תהיה השלכה גם על מעמדה של שלומי אמונים במישור הארצי. אם יקרה הגרוע מכול והעיר תיפול בידיו של אלי כהן החילוני, יריביה הפוליטיים - וכאלה לא חסרים, כידוע - יעשו איתה חשבון שיילך כמה שנים אחורה בכל הקשור למישור המקומי. הם יזכירו לה את אובדן ראשות העיר בירושלים בתשס"ט ואת אובדן העיר חריש בתשע"ב, ויצרפו לזה גם את בית שמש. בשני המקרים הראשונים התרחשו נסיבות חיצוניות שלא היו בשליטתה בהכרח (פעילות נגד של חוגים חרדיים אחרים בירושלים, ייעוץ משפטי קטסטרופלי בחריש), אבל אוי ואבוי למי שצריך לעמוד ולהסביר שלושה הפסדים רצופים ומשמעותיים כל כך לציבור החרדי.

גם ליו"ר ש"ס יש סיבה טובה להרגיש כמו מישהו שעומד למבחן אישי, למרות שאין לו שמץ של אחריות לבחירות החוזרות. להפך, האיש שנשלח מטעמו לראשות העיר ניצח בסיבוב הראשון, שנפסל בגלל התנהלות של אחרים. אבל מאז שנבחר לראשות ש"ס, זו המערכה היחידה המונחת על כתפיו באופן מוחלט. התוצאה הלא מספקת בבחירות לכנסת, 11 מנדטים בלבד, הייתה פועל יוצא של הנהגה משולשת שחבריה נטרלו זה את זה. במערכת הבחירות לרבנות הראשית הושג ניצחון, אך רובו רשום על שמו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, שלקח את חברי הגוף הבוחר לשיחות אישיות וחולל מהפך בדעתם. בבחירות המקומיות שלפני ארבעה חודשים הפסידה ש"ס באלעד ובהימור על ראשות העיר ירושלים. בבית שמש הושג הניצחון הבודד, וגם הוא רשום על שמם של אחרים במידה ניכרת: המפלגות החרדיות האחרות שעבדו קשה מאוד, וראש העיר אבוטבול שזכה לסיוע סביר וזהו מצמרת התנועה.

אם כן, הצלחת הבחירות החוזרות בבית שמש היא האתגר הגדול ביותר של דרעי מיום שנבחר. הוא
מבין את זה, ולכן היה הראשון שנכנס לפעולה מהירה מיד עם פרסום החלטת בג"ץ. הוא זה שזימן את פרוש וגפני ללשכתו, והוא זה שעומד לנהל את מערכת הבחירות בתוך העיר עצמה. "אעביר אליה את מרבית הפעילות שלי בחודש הקרוב. אביא את פעילי ש"ס מכל רחבי הארץ, ונעבור בית-בית בעיר הישנה (שמרכזת את האוכלוסייה הספרדית-חילונית של העיר, י.ר.) עד שננצח", אמר לנו בשיחה גלויה לפני כשבועיים. אמש הוא הבטיח בפומבי ניצחון בהפרש גדול יותר מזה שהושג בסיבוב הקודם.

המבחן של שני האישים האמורים והחשיבות של בית שמש לכלל הציבור החרדי (כהן מצהיר בראיונות לתקשורת החרדית שהוא לא מעוניין במלחמת דת, אבל בציבור החילוני הוא מכריז על עצירה של הבנייה החרדית ובלימה בגידול החרדי בעיר) מבטיחים שתהיה כאן מערכה נואשת גם אם הכיסים של כל המפלגות החרדיות ריקים. קיימת תכנית להציף את העיר באלפי פעילים מכל רחבי הארץ, ואלה יתבקשו לבוא עם הרכבים הפרטיים שלהם ולשלם על הדלק מכיסם. בשלומי אמונים הנאבקת על תדמיתה לא יהיה פעיל אחד שיסרב. בש"ס יהיה קשה יותר; החבר'ה התרגלו לא לזוז בלי תשלום (בערים רבות הם לא עשו כלום גם כששילמו להם. אלעד, למשל). אבל דרעי, אומרים מקורביו, עומד לתפוס אותם בגרון ולהכריח אותם להתנדב. גם בדגל מתכננים להביא כל פעיל פנוי למערכה. זה יהיה צו הגיוס של הציבור החרדי לחודש הקרוב. ואם זה מה שיקרה, הרי שחרף נבואות הזעם של גורמים שונים יש סיכוי מצוין לנצח.

במטה של כהן בונים על הורדת המועמדות של מאיר בלעיש החילוני, שרץ רק כדי לעזור לאבוטבול ולשרוף להם קולות (כאלף קולות, שרק חלקם הקטן יגיע לאבוטבול אם האיש יורד). בנוסף, הם בונים על העלאת אחוז ההצבעה בשכונות החילוניות. הנתון הראשון נכון. הורדת המועמדות של בלעיש תעניק להם כמה מאות קולות נוספים. מנגד, ממש לא בטוח שהם יקבלו שנית את הקולות של סיעת טוב, שתמכה בהם בסיבוב הקודם. החבר'ה של טוב מבינים כעת שההליכה נגד הציבור החרדי עלתה להם באובדן המנדט היחיד שברשותם, וככל הנראה הם לא עומדים לחזור על הטעות הזאת. בעת כתיבת השורות מתנהלים מגעים בינם לאנשי אגודת ישראל, המוכנים להבטיח להם תפקידים מתוך המכסה שלהם וייצוג אינטרסים בתחום החינוך וצרכים נוספים.

העלאת אחוז ההצבעה בשכונות הוותיקות לא בטוח שתתגשם. בבחירות האחרונות בערה העיר במלחמת בחירות טוטלית. כהן ואנשיו העלו את אחוז ההצבעה בשכונות החילוניות לשיא ארצי של 67 אחוזים, יותר ממה שהושג בבחירות לכנסת (בכל הארץ המספרים הפוכים, ובבחירות לכנסת מצביעים יותר). האם הם יגייסו עוד מצביעים בסיבוב הנוסף? הם טוענים שכן. אבל לא בטוח בכלל שיש להם מאגרים שטרם נוצלו.

כשהתכנית להוציא צו גיוס לפעילים החרדיים בכל הארץ ולהציף את העיר תוגשם, ובמקביל ייפסקו מלחמות היהודים הפנימיות בתוככי המפלגות החרדיות וזו נגד זו, הניצחון נמצא על כף היד. והיה אם לא, שערי הגיהינום ייפתחו. עיר מעורבת אחת הייתה בידינו וגם אותה אנחנו עלולים לאבד?

אז איפה הכסף

בש"ס ובדגל טוענים שהכיסים ריקים עבור מערכת בחירות נוספת. מי שכנראה לא יכולה לטעון זאת היא תנועת אגודת ישראל. לפני מספר ימים נותק החשמל בבית המפלגה בבני ברק, ומזה חודשיים תמימים לא שולמו משכורות לעובדי הסניף בעיר. ביתר הארץ אין סניפים בכלל, למעט בפרס 2 המוחזק ישירות על ידי שלומי אמונים. אבל הסיבה היא לא מחסור בכסף.

בחודשים האחרונים מתנהל קרב בין מורשי החתימה בחשבון הארצי של אגודת ישראל. יש בו חמישה מורשים: הרב מנחם פרוש ז"ל, יבדל"א הרב יהושע פולק, הרב יצחק מאיר, הרב משה אירנשטיין והרב פייבוש מילר. הראשון בגנזי מרומים. השני עבר מפלגה. נותרו שלושת האחרונים בלבד. לפי תנאי החשבון, יש צורך בשלוש חתימות מתוך חמישה. כלומר, בלי החתימות של מאיר, אירנשטיין ומילר אי אפשר להוציא שקל.

וזה בדיוק מה שקורה. בוויז'ניץ טוענים שהרב מילר החליט להפסיק להיות חותמת גומי בלי לקבל דיווח מלא להיכן הולכים הכספים. כתוצאה מכך, הוא לא חותם על צ'קים ואין תשלומים לאף גורם בתנועה. במיוחד סובלים מכך עובדי הסניף בבני ברק וגמלאים של התנועה. חלקם, כך אומר לנו גורם אגודאי בכיר, הגיעו לפת לחם.

במקביל, נמשכת הזרמת הכספים לחשבון המשותף. מדי חודש מקבלת אגודת ישראל כשלוש מאות אלף שקלים מימון מפלגות מטעם הכנסת. בהיעדר חתימה על המחאות, הכסף מצטבר ושוכב בחשבון כאבן שאין לה הופכים. לפי הערכות שונות, מדובר בלמעלה ממיליון שקלים שיושבים ומחכים לשלוש החתימות הגואלות. כמו שהספקנו להכיר את המערכת הפנימית האגודאית, הם יחכו ויחכו ויחכו. ומי יודע, אולי בסוף יחליטו להעביר את הכסף למימון הבחירות בבית שמש. במקרה כזה, עוד תצא תועלת מהעניין לציבור הרחב. אשרי המאמין.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם ב'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!