על פגישות ומפגשים: בית הגראי"ל, ליצמן ובנט

מי שמאזין לא מפחד

הדלפות השיחות מבית מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן, שהודבק להן הכינוי המחמיא מדי 'פרשת ויקליקס החרדית' - נראות כמו פניה של היהדות החרדית בשנה האחרונה: נטולות ברק, נעדרות חן, אפרוריות לעייפה, מצולקות מרוב חטטים.

המדליפן האמריקאי אדוארד סנאודן יכול להמשיך לישון בשקט במוסקבה. בישראל החרדית לא קמו לו מתחרים ראויים. ההקלטות אינן ויקיליקס. התגובות ההיסטריות נראות יותר כמו קומיקס. חשיבות ההקלטות אינה בתוכנן אלא בעצם קיומן. במקום כל המאמרים המתלהמים, ראוי היה לצטט במאמר המערכת של יתד את השיר 'עד מתי' שכתב חיים ולדר למרדכי בן דוד בו הוא מתאונן על "עולם שאיבד ת'בלמים".

למי מהקוראים שנחת זה הרגע מהמאדים, הנה תקציר המאורעות המסעירים: בבוקר יום ראשון השבוע, יצא עיתון הארץ בכותרת ראשית סנסציונית: "ההנהגה החרדית והצבא מנהלים משא ומתן חשאי על הגיוס", בכותרת המשנה דווח כי "משיחות פנימיות של מקורבי הרב שטיינמן עולה שהליטאים לא מתנגדים עוד באופן גורף לגיוס".

תוכן הכתבה של העיתונאי יאיר אטינגר, שלא תאם בהכרח את הכותרת המרוחה, התבסס על הקלטה של שיחה שנערכה בבית מרן הגראי"ל שטיינמן ברחוב חזו"א 5, בה נשמעו בני הבית משוחחים על המהלכים שנעשים מאחורי הקלעים מול שלטונות הצבא וחברי-הכנסת בוועדת שקד.

מאחורי פרסום הידיעה, עמדה מערכת משומנת של אנשים קטנים שהעבירו את המידע למערכות העיתונים הגדולים. בצד הפרשנות המוטה שנלוותה להקלטות, עמד סימן שאלה גדול סביב דמותו של המדליף. ההבדל בין האזנת סתר שעונשה חמש שנות מאסר להאזנה חוקית, מתחיל ונגמר בזהותו של המקליט: הקשבה לשיחת הזולת ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה, היא האזנת סתר. אם המקליט הוא אחד מבעלי השיחה, אזי ההאזנה חוקית וכשרה. הכשרות במקרה הזה, היא במרכאות כפולות ומכופלות - על פי חוקי המדינה ולא בהתאם להלכות שמירת הלשון של החפץ חיים.

"עבריינים" שהאזינו להקלטות שנשלחו ישירות לתיבות הדואר האלקטרוני של אישי ציבור ועיתונאים לא נפלו מהכיסאות והתקשו להבין בשל מה הכותרות. כל מה שהוקלט בסתר, נאמר בגלוי. השתדלנות מול השלטונות, מלווה את היהדות החרדית לאורך כל שנות הגלות - בנכר בין העמים ובמדינת היהודים בין אחים. הפגישות התכופות עם נציגי צה"ל במטרה להגיע להבנות שקטות הם נחלת הכלל. באזרחי, כמו על מדים, כולם נפגשים עם כולם.

ליצמן כמשל

כדאי לכל המתלהמים המתריסים נגד פגישות עם קצינים לובשי מדים שייקחו את ח"כ ליצמן כמשל (רק לא כשנינה). הח"כ עז הנפש התראיין כאן רק לפני שבועות ספורים ויצא חוצץ נגד הפגישות של חברי-הכנסת החרדים עם ראש הממשלה.

ליצמן גיחך על גפני ותיאר איך שוחח עם ראש-הממשלה על השלג בירושלים. אבל בסוף, ליצמן הוא זה שהחליק על הקרח וספג חבטת-ראש בלי קסדה. כשלא נזהרים, עלולים להיפגע קשות, גם נהגי מרוצים מקצועיים.

נתניהו הוא גדול מחשבי החשבונות לקראת ואחרי הפגישות. השבוע הוא הודיע במפתיע לשר השיכון אורי אריאל, על הצטרפותו, עם כל הפמליה, לטקס חתימת הסכם גג לבינוי בראש העין. נתניהו כבר היה בגזירת הסרטים הללו בקדנציה קודמת, אצל מיודענו אריאל אטיאס. באותו מקום, באותה תנוחה, עם אותו דובר שהוציא את אותה ידיעה. רק פרופיל השר, השתנה.

הלקח שביבי למד מהקדנציה הקודמת הינו, להזדהות כמה שפחות עם סוגיית הדיור. פתרונה של המצוקה נראה בלתי ניתן להשגה, כמו פתרון שתי הבירות של ג'ון קרי. ואכן, בממשלה הנוכחית, נתניהו מקפיד שלא לצאת לסיורים משותפים באתרי בנייה, הוא נמנע מלהצהיר הצהרות ומותיר לאריאל (פעם אטיאס, היום אורי) להתמודד עם כל הצרות.

והנה השבוע, במפתיע, הודיעה לשכת נתניהו הודיעה על כוונתו להשתתף בטקס לצידו של אריאל. לא בניית הבתים החדשים בראש העין עמדה לנגד עיני ראש-הממשלה שביצע סטיית תקן, אלא הריסת היחסים בתוך הבית היהודי. אריאל כידוע, מואשם על-ידי אנשי בנט כמי שהבטיח לנתניהו התנצלות וגרם לכך שביבי, בביטחון של שחקן היודע שהתוצאה מכורה, יציב אולטימטום ברור וחד-משמעי ליו"ר הבית היהודי.

ביבי הבין שהודעה על הצטרפות אישית של ראש-הממשלה לטקס שעורך שר השיכון, היא לא פחות מאשר תקיעת אצבע נוספת בעינו של נפתול המתנצל, והלך על זה, ככה סתם, בשביל הכיף.

ברגע האחרון הודיע ראש-הממשלה על ביטול השתתפותו בסיור המשותף עם אריאל, וזה לא קרה בגלל בנט המתפתל, אלא בגלל שר האוצר הזועם. משרדו של לפיד השקיע את הכסף בפרויקט בראש העין ויאיר בעל הנפש ההונגרית הרגישה, נפגע כששמע שאת הקרדיט לוקח ראש הממשלה. הדבר האחרון שנתניהו צריך כיום זה לחדש את תחושת הנרדפות המשותפת של האחים בנט ולפיד שמצהיבים זה לזה פנים לאחרונה.

המסקנה מכל הסיפור הזה הינה, שכל פגישה מתוכננת ואפילו מבוטלת של ראש-הממשלה, נעשית במחשבה תקשורתית תחילה וסוף. בפח היקוש הזה נפל השבוע ליצמן. אותם מקורות דיסקרטיים בלשכת ראש-הממשלה שתיאמו את הפגישה בינו לבין נתניהו והבטיחו לו חשאיות, דאגו לרוץ ולהדליף את קיומה, לתקשורת החרדית דווקא. ואכן, עם פרסום הידיעה על-ידי הפרשן יעקב ריבלין ביום שני השבוע, ליצמן גזר על עצמו שתיקה.

לגופו של נפגש, מציינים בלשכת ליצמן כי הוא לא שינה את דעתו אלא קיבל הוראה מגבוה ולפיה אין מסרבים פעמיים ברצף לבקשה של ראש-ממשלה לבוא ולהיפגש. מה עבר לליצמן בראש כשנכנס להיפגש עם נתניהו אחרי כל ההצהרות שהשמיע? הרהור הלב הוא עניין שבין אדם לקונו. ציבורית, ליצמן ידוע כמי שלא מערער אחר רבו.

לגופה של פגישה, הרי שליצמן במעשיו, כמו גם חבריו לסיעה במעשיהם ובהצהרותיהם - גפני שנפגש עם נתניהו לפניו ופרוש שנפגש עם ביבי לאחריו - צודקים. אפשר לשפוך על נתניהו קיתונות של חרון עברה וזעם, אבל בסוף לחרדים, כמו לממשלת ישראל מול הפלסטינים, אין פרטנר אחר ואין את הלוקסוס להפסיק לדבר. הצד השני לא ייעלם, ואנו מצידנו לא יכולים להתעלם.

מי שרוצה להכריז חרם על ראש ממשלת המדינה היהודית, מוזמן לעשות זאת רשמית ולהחזיר את תעודות הזהות למשרד הפנים, או לכתובות אלטרנטיביות ידועות באחת מהרשויות המקומיות.

יומני נתניהו

פרסום יומני נתניהו ובכללם דבר פגישתו של נתניהו עם ליצמן, הוא הפרומו למה שיקרה ברחוב החרדי כאשר הלו"ז של גדי אגמון מאגף כוח אדם בצה"ל יהפוך לבלמ"ס (בלתי מסולף). ברשימת הנפגשים עם הקצין הצה"לי נמצאים פוליטיקאים לרוב וגם ראשי ישיבות ידועים המזוהים עם כל הפלגים, כולל הפלג הירושלמי.

בניגוד לפגישות העקרות עם ראש הממשלה מהן יוצאות רק כותרות, הרי שלמפגשים ולשיחות השקטות עם נציגי הצבא, יש תכלית ומטרה. יעידו על כך הנפגשים מכל הסוגים והמינים. הן הנציגים החרדים שלא עושים חשבון ויושבים רשמית בוועדת שקד, והן אלו שמותחים ביקורת על כל שיג ושיח אך רצים להיפגש עם כ-ו-ל-ם מאחורי הקלעים.

הרושם שנוצר הינו שלצבא אין את המשאבים, האנרגיה והרצון להפוך לחוד החנית של יש עתיד. האמירות של הקצינים הבכירים בשיחות סגורות שספק אם יישמעו בעתיד לנוכח הדלפת ההקלטות, אינן מותירות מקום לספק.

זהו לא רק שר הביטחון, בוגי יעלון, שסולד מאווירת הפופוליזם ומוריד לשטח הנחיות. רוח המפקד של הרמטכ"ל לשעבר, אופפת את מרבית הפיקוד הצה"לי, שלא מעוניין להפוך את צה"ל לשק החבטות של יחסי חרדים-חילונים בישראל.

זה בא לידי ביטוי בכל הנושאים שעומדים על הפרק. נציגי צה"ל מבקשים להנמיך ציפיות ויעדים כבר מהמפגשים הראשונים של ועדת פרי; הנתונים שהם מציגים הינם ממצאים 'מיופים' כך שכל צעיר שלא למד בבית ספר ממלכתי או ממלכתי-דתי, נחשב מבחינתם למתגייס חרדי. דוגמאות נוספות לא חסרות, אך פרסומן בפומבי לא משרת בהכרח את המטרות.

אם הפגישות של ח"כינו המיואשים עם נתניהו, היו מניבות פרומיל מהתוצאות שסיפקה הקצונה הבכירה בצה"ל, היינו רואים את חברי-הכנסת החרדים משתרכים בתור ארוך בפתח לשכת ראש הממשלה. רגע-רגע. בעצם, זה קורה גם עתה.

העיירה בוערת

רגע אחרי שההקלטות מרחוב חזו"א 5 הודלפו והפכו לכותרת ראשית בהארץ, החלה מלאכת בדק הבית. זו הפעם השנייה תוך תקופה קצרה שמעגל האבטחה נפרץ. הפעם הראשונה הייתה כשמרן ראש-הישיבה נפגע פיזית. הפגיעה הנוכחית, היא בעיקר מנטלית. בבית שבחללו מרחף חשש מהקלטות, בלתי אפשרי לקבל החלטות.

אחרי שכל הגורמים נבדקו - אחד מהם אף התרברב, בסגנון ארביב, וסיפר שיצא זכאי ב'מכונת מוישה אמת' - מתחזקת ההערכה שמדובר במכשיר הקלטה שהושאר על השולחן 'מעת לעת', בין קבלת קהל אחת לקבלת קהל שנייה. לא שהמסקנה הזאת חפה מסימני שאלה עובדתיים. סימן השאלה הטורדני ביותר הינו, אם ההקלטות אכן נעשו על-ידי גורמים עוינים, מדוע לא פורסמו מיד אלא אחרי שבועות ספורים של 'כבישת התיעוד'?

הכותרת 'רבם דקרו' נמרחה כזכור ביתד נאמן אחרי הפגיעה הראשונה. עם טרמינולוגיה כה חריפה ניתן היה לצפות להפקת לקחים, בסגנון לקחי השב"כ ביום שאחרי רבין. בני הבית מסבירים שמרן הגראי"ל שטיינמן סירב בכל תוקף להפוך את הבית הפתוח לחצר סטרילית. הוא עמד על כך שקבלת הקהל תימשך כרגיל, שהבית יהיה פתוח, גם אם פחות בטוח.

דרכים יצירתיות, כמו הצבת מכשירים אלקטרוניים לשיבוש האזנות, התבררו כבעייתיות מסיבות רפואיות שאין צורך לפרטן ולהחסיר עוד כמה פעימות. נותרו בשלב זה רק הסרטות אילמות, נטולות קול, שבעת כתיבת שורות אלו נבדקות. מאז הפרסום, נעשו כמה מהלכים משבשים, כולל תכתובת מיילים שהפילה בפח כמה מהמעורבים שחשפו בעקיפין את זהותם. תלונה אחת שווה אלף מיילים ושאלת השאלות הינה, האם בסוף יהיו לנו שם, תעודת זהות וכתב אישום?

טבעם של בירורים כאלו, שהם מתקדמים בצעדי צב, כמו בפרשת הרב והניצב. סביר להניח שאיש לא יואשם בפלילים, אך בינתיים התקשורת הכללית (וגם חלק מהחרדית), קיבלה הערת אזהרה משפטית מעו"ד דוד ליבאי, לבל תהין לפרסם את ההקלטות שמקורן בהאזנת סתר.

זה הועיל כמו צו איסור פרסום - שהוא כידוע, מעצים הרייטינג הטוב ביותר לכל פרשה. רב-סרן שמועתי, הוא רמטכ"ל עטור מדליות ברחוב החרדי, ואין כמו העלמת ראיות, כדי להגדיל לממדים של צונאמי, את גל השמועות.

התגובה ההיסטרית והבלתי מידתית היא שגיאה טקטית, אבל ההקלטה עצמה והדלפתה היא כשל אסטרטגי, שורש כל הרע. מהעורך הראשי של הארץ אי אפשר לצפות להרבה, אבל ממי שמתיימרים לשמור על הגחלת ראוי וצריך לדרוש שלא ידליקו אש להבה. מהשריפה הזאת איש לא ייצא בשלום, גם אם יזעק 'שמע ישראל' בקול גדול.

מי שמאזין ומקליט את הנאמר בבתי גדולי ישראל לא מפחד מהשלכות חוקי הגיוס. מי שמדליף ל'הארץ' טקסטים על פשרנות חרדית בתקופה כה קשה, לא רואה לנגד עיניו את טובת היהדות החרדית. רגע לפני ההכרעה בוועדת שקד, הפרסומים שמוציאים את דיבתנו רעה וחושפים את התככנות שאוכלת כל חלקה טובה, מוציאים אותנו בעיניים חילוניות מוכים וחבולים, נלעגים ומגוחכים. בטרמינולוגיה צבאית, זה לא פחות מאשר בגידה בעיצומו של קרב, עריקה ברגעי ההכרעה.

'צו 8' בחרדית

מי שמטיל ספק באפקטיביות שיתוף הפעולה עם השלטונות, מוזמן לעקוב אחרי דיוני ועדת שקד. יושבים שם, כחברים רשמיים, מאיר פרוש ואריאל אטיאס. שותף נוסף לדיונים הוא מוישה גפני - שיושב גם בוועדה הזאת, כמו בוועדת הכספים, עם יכולת השפעה אך בלי זכות הצבעה.

הסנקציות הפליליות הפכו לחזות הכל, אבל מסביב יש לא מעט הישגים-חלקיים: העלאת גיל היעד מ-21 בוועדת פרי ל-24 בוועדת שקד, הוספת מתנדבי איחוד הצלה וזק"א למעגל המשרתים הביטחוניים-אזרחיים, הותרת קביעת היעדים ושינויים בידי הממשלה ולא בגוף החקיקה. זה לא שמצבנו טוב, ממש לא. מצבנו רע. אך כפי שאומרים הרופאים, בלי התערבות טיפולית זה עלול היה להיות נורא.

כאבי הבטן שיש לשני החברים מיהדות התורה, בכל ישיבה וישיבה, משתווים רק לבטן המקרקרת של אם חרדית שבנה קיבל צו אדום. שני החברים יושבים שם באומץ, כשהם מודעים לכותרות המגמתיות שמאשימות אותם בשיתוף פעולה עם האויב ועושות להם שחור בעיניים. איפה הימים הטובים, שחלפו עברו לבלי שוב, בהם ניתן היה לשלוח את ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל ללוע הארי של דיוני ועדת טל.

גפני ממשיך לקבל את 'הפלס' למפתן ביתו מדי יום, בהתכתבות פנימית בינו לבין נתי גרוסמן שנמשכת כבר עשרים שנה, כאשר הכתובת הרשמית ממש לא משנה. "תפסיק לקרוא את העיתון ותשתחרר מתחושת הרדיפה" המליץ לגפני אחד מהחברים בדגל התורה, אבל לך תשנה הרגל נרכש בן שני עשורים, שנחקק בנפשם של כל המעורבים.

אריאל אטיאס, אולי בתפקידו האחרון כפוליטיקאי פעיל, הוא הרגוע מבין השלושה. בהשוואה למה שמתרחש ביהדות התורה, ש"ס נראית כמו נוות מדבר אופוזיציונית שלווה. הקלטות נושנות ומסעירות מבית מרן זצ"ל לא חסרות, אבל איש לא מתכוון בשלב זה להפיק מהן כותרות.

אטיאס משקיע בוועדת שקד את חלבו ודמו, אם ניתן להשתמש בעולם המושגים הלקוח מענף הכשרות. הוא מגויס ב'צו 8' שלאחריו ייצא לחופשת אזרחות ארוכה, אם מותר להשתמש בטרמינולוגיה צבאית.

אשריך שנתפסת

הקואליציה סיכמה השבוע על העלאת חוק הגיוס להצבעה בכנסת באמצע החודש הבא, ביחד עם חוקי משאל העם והמשילות. מכל השילוש הלא קדוש הזה, החוק שיעמיד את אחוז החסימה על למעלה ממאה אלף קולות, הוא משאת הנפש של כל מי שחפץ בשמירת שתי מסגרות חרדיות מאוחדות.

לפני כחודש פורסם כאן על הקשר הבלתי אמצעי שמקיים איווט ליברמן עם חברי הכנסת החרדים, ובראשם החבר הטוב דרעי, בנוגע להעלאת אחוז החסימה והשגת הבנות שקטות בוועדת שקד. מאז ועד היום חלו שינויים לרעה, אבל רק בנוגע לסוגיה האחרונה.

האינטרס ההדדי בהעלאת אחוז החסימה נשמר. הסיכום השקט בנוגע לוועדת שקד נשבר. לפני שבועיים פורסם כאן כי ח"כ דודו רותם, יהודי בר אוריין, 'התפוטר' מוועדת שקד והוחלף ברוברט אילטוב נטול המחויבות ללומדי התורה. רותם הסתובב השבוע במסדרונות הכנסת בפנים נפולות. התקשורת החרדית שידעה להטיח בו עלבונות צורבים ולא תמיד צודקים, צריכה לומר לו הפעם 'אשריך שנתפסת על דברי תורה'.

המהלך הזה של איווט ליברמן סימן יישור קו מוחלט עם יאיר לפיד. בסביבתו של שר החוץ מסבירים שאיווט עומד במילתו. הוא לא התכוון לטרפד הבנה שתעדיף סנקציה כלכלית על פלילית, אך נכון להיום, הוא מעריך שלפיד יטרפד כל פשרה ובסופו של דבר גם ביבי ייכנע. או אם להשתמש באמרת הזהב שניסח בשעתו שאול מופז: זה לא אני השתניתי, המציאות השתנתה.

ההצעה שהונחה על השולחן בראשית השבוע על-ידי אחד מהחברים החילוניים, מבקשת לקבוע כי בשלב הראשון, אם לא תהיה עמידה ביעדים ב-2017 יושתו סנקציות כלכליות. בשלב השני, אם היעדים לא יושגו גם ב-2020, הכנסת תתכנס ותקבע באלו צעדים יש לנקוט. זה מה שנקרא: מחליטים שלא להחליט.

איילת שקד קנתה את ההצעה ואצה-רצה לעופר שלח כדי לקבל תשובה. למה לה לעשות זאת ולהתרפס בפני נציגי יש עתיד שעולבים בבית היהודי בכל הזדמנות שנקרית בדרכם? התשובה לשאלה המייסרת מורכבת, והיא בעלת אספקטים החורגים מתחומי הפוליטיקה.

במבט שטחי סיכויינו נראים לא רעים: נתניהו ביקש מח"כ צחי הנגבי היושב בוועדה להגיע להבנות שיאפשרו חקיקה ללא סנקציות פליליות, הרצוג נתן את הקריצה שלו לחברים החרדים בנוגע להצבעתו של ח"כ עומר בר-לב בוועדה, ומתנשא מעל כולם - הגיבור הגדול נפתלי בנט. יו"ר הבית היהודי שלח לביבי מכתב אזהרה שיחזיק מעמד עד להתנצלות הבאה.

רק שכל ההבטחות הללו הן משחק בנדמה לי. כי הרי בסוף, כמו שמעריך איווט, יאיר לפיד הוא זה שיקבע את התוצאה. הדבר האחרון שביבי רוצה, זה לצאת לקרב ראש בראש מול לפיד שידחק אותו למשבצת השנואה של 'ביבי טוב לחרדים'.

היחידים שיכולים להפעיל את כל כובד משקלם הם נציגי הבית היהודי שמחזיקים בהסכם קואליציוני שמדבר על סנקציות כלכליות ולא פליליות. רק שהסיכויים שהם ישכבו על הגדר בשבילנו, אפסיים. מה שמעניין אותם אלו התקציבים להתנחלויות, שמוזרמים בשפע למרות כל ההצהרות, השיחות והחרמות. איילת שקד, אולי נתנה לחברים החרדים מילה של טייסים, אבל בסופו של דבר מפלגת המתנחלים, היא חבורה של כייסים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!