לא יקרה? • התמודדות עם מראות קשים

אמש נפל דבר בארגוני ההצלה והחירום: קצין משטרה מוערך ומקצועי שם קץ לחייו בעקבות מצב נפשי קשה, ופוסט טראומה ממחזות זוועה שנתקל בהם במהלך עבודתו.

ליבי ליבי על משפחתו ועל חיים צעירים שנקטעו באבחה של חוסר התמודדות ושל יאוש קיצוני.

כאדם שחווה מאות אירועים ומראות קשים שליבי היה קטן מלהכיל ומלהפנים, אני שואל את עצמי מאתמול: אפי גם לך זה יכול לקרות?זה יכול לקרות לאחד מחברייך בארגוני ההצלה והחירום?

ברגע שהשאלות התעוררו עשיתי סימולציה עצמית וניסיתי להיזכר במראות שחוויתי ולנסות להתעמת איתם (פסיכואנליזה עצמית).

ראיתי בדמיוני את אותה גופה קטנה של ילדה שקיפחה את חייה בשריפה, ראיתי את אותם גופות של נוסעים באוטובוס שהתנגשה בו משאית בכביש 6, הרחתי את ריח הגופות של הרוגי תאונת מטוס היהלומנים בנמיביה, הרחתי את הריח הכבד של כל אותם מתאבדים ששמים קץ לחייהם ביריית אקדח ברכב, דמיינתי שוב ושוב את קולות הפצועים בכל אותם פיגועים שהייתי נוכח בהם כאיש הצלה וזק"א, תסכלתי את עצמי בדמיון המודרך בכל אותם תאונות דרכים שבהם נוכחתי, והגעתי למסקנה שפזיזות גורמת למראות קשים ולהרס משפחות, הרצתי בראש שוב ושוב את זעקות השבר של אותה אישה בהריון שפותחת לי ולקצין נפגעים משטרתי את דלת ביתה שבעיר אלעד ומקבלת את הבשורה המרה על מות אימה בתאונת דרכים קטלנית.

וכך הדמיון המודרך שלי עבד אמש שעות נוספות, ריח המוות והחידלון היכה באפי, ובעזרת כוס קפה ואופטלגין הגיעו התשובות לשאלות אט אט, מסקנות שהדליקו אצלי נורה אדומה ומהבהבת.

מעל עשור שנים אני מתנדב במד"א/בזק"א ובאיחוד הצלה - ארגונים שנותנים מענה מרגע לידתו של אדם (כן, ביצעתי עשרות לידות) ועד פטירתו (תאונות דרכים, התאבדויות, פיגועים, מוות טבעי ומב"ט).

במהלך השנים, כשיצאתי מזירות אירוע לבוש באפוד זוהר או בסרבל לבן של מז"פ, תמיד שמעתי התלחשויות של: "וואלה, כל הכבוד להם", "הם מסוגלים לפעול גם כשלאחרים זה בלתי אפשרי" וכו', לא ייחסתי לזה מעולם חשיבות כי תמיד פעלתי בזירות אירוע כרובוט בלי רגשות, נותן את המקצועיות שבי בלי לחשוב אחורה. אבל כאמור, מאמש הבנתי שאף אחד לא חסין מהתמודדות.

ההתמודדות שלי במהלך כל השנים הייתה מחיקת הדיסקט וההבנה כי חפירה ושחזור של המראות הקשים תוביל אותי להרמת ידיים בקטע המקצועי, וזאת הייתה אכן התמודדות שגרמה לי לישון טוב בלילה למרות הקושי, להפנים שאנחנו זמניים בעולם הזה ולברור את התבן מהמוץ שבחיים, להקדיש זמן לילדים ולמשפחה, וכמאמר חז"ל במשנה במסכת אבות: "ושוב (בתשובה) יום אחד לפני מיתתך" -וכי אדם יודע מתי ימות? אלא כל ימיך תהיה בתשובה ובחשבון נפש תמידי.

כאן אני מגיע למסקנות: לי זה לא יקרה מכמה סיבות, שהמרכזית שבהן היא מראה הגופות שנותרו לאחר פגיעה עצמית.

תמיד שאלתי את עצמי באירועי התאבדות, מה גורם לאדם ככה להתייאש? מה גורם לאדם ככה לוותר על החיים שניתנו לו במתנה? מה גורם לאדם לפגוע בגופו בצורה כזאת אנושה ולהתייסר בעולם הזה ובעולם הבא? מה גורם לאדם להשאיר לנו( כוחות החירום) את מראה גופו המרוטש המעוות וחסר החיים.

אני לא מאמין בפסיכולוגים, לא מאמין בלדבר עם אדם זר על כל מה שחבוי לי ברקמות הפנימיות והעמוקות ביותר בנפש.

אני כן מאמין בהוצאת הדברים החוצה, בכתיבה של הכאב ובהוצאת המורסה החוצה הן בפוסטים, הן בשירים שאני כותב למגירה ובעיקר בעיקר להאמין שאין עוד מלבדו.

אני קורא גם לחבריי לארגוני ההצלה והחירום לנהוג כך, או לפנות לעזרה רפואית (איש איש לפי מבנה האישיות שלו), ויפה שעה אחת קודם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!