"ר' יענקל'ה עשה צחוק ממני ומחוסר הביטחון שלי" • טור

תמיד הייתי נמוך. בתחילת כתה ד' בחיידר, אם אני זוכר במדויק, נכנסתי בבוקר עם התיק-סנדוויץ' וניסיתי לתלות אותו על המתלה, שמשום מה היה גבוה מדי בשביל "הנמוך של הכתה". קפצתי וקפצתי ושוב קפצתי ורק בניסיון השלישי הצלחתי לקלוע אל המטרה. כשסיימתי את המאבק, ראיתי מולי התקהלות של ילדים עם חיוך מרוח על הפנים עומדים ובזים לי.

שם הכול התחיל.

מחשבות מדוע אני נמוך ושמעון לא. מי אשם בכך שאני לא מתנשא לגובה כמו מנהיג הכתה שתמיד זכה לחנופה מכל הקטנטנים אולי יואיל בטובו להוריד להם חפצים מהארון הגבוה שליד הרעבע.

תמיד האשמתי את אמא שלי. אמא הרי אשמה בהכול. רק בגללה אני נמוך וכולם צוחקים עליי. היא, מצדה, ניסתה להסביר לי שאני עוד אגדל עד גיל 18 ו"אהיה ענקי". אבל לא האמנתי. ההאשמה טיפסה הלאה בעץ המשפחתי ונחתה על הסבתא. זו היא הבעייתית. והדודים. וכולם. לא משנה, הייתי נמוך.

בהמשך הגיעו גם הפחדים והאמונות הטפלות ותרופות הסבתא. מישהו לחש באוזני שאם חלילה מתישהו יבוא ילד ויעקוף אותי – אשאר "שמוליק הנמוך" לנצח נצחים. כל הילדים מסביבי התחילו לסבול. כשהתיישבתי על הרצפה ושיחקתי חמש אבנים, ובטעות איזה ילדון עבר מעליי, לא וויתרתי לו עד שחזר בחזרה את כל הדרך מעל שמוליק. לפעמים הצלחתי, לפעמים החוצפן התעקש לא לשוב, עד שבסופו של דבר התייאשתי והפסקתי לשחק חמש אבנים. חבל, עוד הייתי יכול להיות אלוף הארץ בטורניר החיידרים. כישרון מבוזבז.

כשגדלתי (מבחינת הגיל, התקדמות הגובה הייתה לא משהו) התסבוכים גדלו יחד איתי. המתלים בחיידר פחות הפריעו, אבל קניית הביגוד לבר מצווה הפכה למסע מפרך. לא זכיתי לקנות את הנעליים שראיתי תמיד בחנות הראווה ונשלחתי ישירות למחלקת הילדים. החייט שאל אותי אני חוגג בר מצווה או אופשערניש ולקח שבועות עד שזכיתי למצוא את הקפטן זברה שלי.

אבל כל סיפור חיי הילדות והנערות היה רק הכנה לתקופה המכריעה בחייו של כל צעיר חרדי – "השידוכים". בגיל 19, כשאחת המשפחות שהתעניינו בי החליטו לרדת מהעניין בגלל גובהי, נכנסתי לדיכאון נוראי. כל הרגשות הקשים שחלחלו בי מאז שלא הגעתי למתלים בחיידר התגבשו למסקנה אחת: לעולם לא אזכה להיות חתן. הלך עליי.

אבל אז, כשהחששות לא הרפו, זכיתי לפגוש באיש שהסביר לי כמה אני גבוה. ערב אחד, בדרכי לתפילת ערבית, נתקלתי בר' יענקל'ה גלינסקי זצ"ל, כשהוא ממהר אל אחד מבתי הכנסת למסור את דרשתו הקבועה. החלטתי שהגיע הזמן לשמוע אותו. התמזל מזלי, ודווקא באותו פעם דיבר על גובהו הפיזי הקטן – ומבחינתי הוא דיבר על גובהי שלי. כמה הומור היה בדבריו, כמה הסתכלות חיובית ומבודחת. בבת אחת הוא עשה צחוק מ-19 שנה של רגשות שליליים המחלחלים בלב ילד נמוך ממאה שערים.

הוא עשה צחוק מכל הנמוכים – אבל בעיקר עשה צחוק מהדיכאונות שלהם. אני נמוכים, אתם נמוכים – הוא אמר – אז מה. כולנו בני אדם.

איזה צחוקים. איזה עצוב. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!